מציג פוסטים ממוינים לפי מידת הרלוונטיות לשאילתה "אמוץ דפני". מיין לפי תאריך הצג את כל הפוסטים
מציג פוסטים ממוינים לפי מידת הרלוונטיות לשאילתה "אמוץ דפני". מיין לפי תאריך הצג את כל הפוסטים

יום שני, 23 בנובמבר 2015

קוצים ושושנים: 'על אדמת הקברים הנעזבת' (א) – צמחים עתירי בְּשׂוֹמֶת

אלה אטלנטית בבית הקברות המוסלמי למרגלות החומה המזרחית של העיר העתיקה (צילום: ברוך גיאן)

מאת אמוץ דפני

פרקים נוספים בסדרה
ב. פריחה לבנה
ג. יְרוּקי עד

כבר משחר תרבות האדם שימשו צמחים בטקסים הקשורים במחזור חיי האדם – מלידה ועד מוות. בחיבורו Plant Lore, Legends and Lyrics, שנדפס בשנת 1884, ציין הפולקלוריסט ריצ'ארד פולקרד (Folkrad), שבכל העמים נהוג היה, בתקופות שונות, לעטר קברי נפטרים בזרי פרחים. ואכן, אצל עמים רבים קיים חיבור עתיק יומין בין עצים וצמחים מסוימים, בעלי מראה עצוב וקודר, לבין המוות. תרבויות שונות – ממצרים העתיקה ועד יוון ורומא  – עשו שימוש בצמחים במהלך טקסי קבורה, בקישוט זרי אבל וגופות המתים ובנטיעות על קברים, וצמחים אלו סימלו את הקשר שבין העולם הזה לבין חיי הנצח.

כאשר בודקים מה הם הצמחים שבהם משתמשים בטקסי קבורה ואלו מהם ניטעים על קברים, אפשר להבחין בשלוש קבוצות יסוד: צמחים עתירי בְּשׂוֹמֶת (ארומה); צמחים בעלי פריחה לבנה; עצים ושיחים ירוקי־עד. סדרת רשימות זו תתחלק אפוא על פי קבוצות אלה, אך תתמקד בעיקר בצמחייה של בתי קברות מוסלמיים בארץ ובפולקלור שנכרך בהם (גרסה מקוצרת של דבריי כאן הופיעה באתר 'צמח השדה'). הצמחייה בבתי קברות יהודיים, ובמיוחד בבתי קברות צבאיים, תוזכר גם היא אך מחייבת עיון נפרד.


בית קברות מוסלמי במשהד שבגליל העליון

בלב מג'ד אל-כרוּם שבגליל התחתון מצוי בית קברות משפחתי השייך למשפחה סונית מהזרם הסוּפי. המקום מוקף חומה ומטופח. בין הקברים ניטעו צמחי בשומת רבים ומי שמבקר שם ביום קיץ חם פשוט נדהם מעוצמת הקטורת העולה מהמקום. אפשר להניח שיש בכך הקלה פּוּרְתַא לגעגועים ולצער המלווים את בני משפחות המתים שמגיעים לאתר. 

בסקר שנערך על ידי בשנים 2004-2003, וכלל שלושים וחמישה בתי קברות מוסלמים מסורתיים בצפון הארץ (כאלו שאין בהם גינון מודרני או השקיה), נמצאו בדרך כלל בכל אתר שישה מיני צמחים ריחניים, שמחציתם בני משפחת השפתניים
. רק בבית קברות אחד לא היה אף צמח ארומטי. 


הצמח הריחני הנפוץ ביותר בבתי קברות הוא מרווה משולשת, ואחריו רוזמרין רפואי. במחצית מבתי הקברות שנבדקו נמצאו זרים טריים של צמחי בשומת שהונחו על הקברים. הצמחים הנוספים שנרשמו לפי סדר תדירותם הם: ריחן רפואי, נענה (לסוגיה), הדס מצוי, פיגם מצוי, ליפיה לימונית, גרניום ריחני, זוטה לבנה, אזוביון (לסוגיו), טגטס זקוף, לענה שיחנית, יסמין (לסוגיו), צתרה ורודה. 

נתחיל אפוא במרווה המשולשת.


מרווה משולשת על בול ישראלי, 2008 (מקור: דואר ישראל)

כאשר שאלנו את אנשי המקום, מדוע משתמשים במרווה משולשת בבתי קברות, קיבלנו את התשובות הבאות: 'לברכת הנפטר'; 'המלאכים אוהבים ריח טוב ונמשכים לצמחים ריחניים. צמחים אלו גם מעבירים תפילות אל המתים'; 'אנחנו מניחים צמחי מרווה בבתי קברות מאחר שהם מפיצים ריח טוב. כאשר אדם נפטר המלאכים באים לבקר אותו והם אוהבים ריח טוב'. אמירה זו מתייחסת לאמונה מוסלמית נפוצה על פיה המלאכים שופטים את הנפטר בקברו. אם ישרור בקבר ריח נעים, יגדל הסיכוי שידונו את הנפטר לכף זכות ולא לחובה. 


מרווה משולשת (J. Sibthrop and J.E. Smith, Flora Graeca, 1806, Vol. 1, 17)

סיבות נוספות שנרשמו לשימוש במרווה הן: 'צמחים ריחניים ניטעים בבתי קברות כדי לסתור את הריח הלא נעים. עלינו לזכור שהקבורה הייתה שטחית'; 'אנחנו שמים מרווה בעבור ה"באראכה" (ברכת האל). זה צמח קדוש ומבורך'; 'הצמח ריחני, זה צמח אהוב ומכובד'; 'אנחנו מטהרים את המתים במרווה ושותלים אותה עבור הריח הטוב'; 'המרווה מגרשת את השטן ואת עין הרע'. 

כאשר בודקים את השימושים הטקסיים במרווה משולשת, הנוהגים אצל מוסלמים בארץ, מתחוורת התמונה הבאה: כאשר נולד תינוק מניחים אותו על מצע טרי של עלי מרווה והאֵם שותה חליטה מצמח זה. באותה הזדמנות עורכים טקס מיוחד בשם 'מוּלָאד', אליו מוזמנים חברים ובני משפחה ובמהלכו שוחטים כבש. השייח' קורא פסוקים מהקוראן ולידו מניחים מגש ועליו עלי מרווה מעורבים בשיבולת שועל. לאחר מכן כל אורח לוקח קומץ מהתערובת בשקית קטנה, ובביתו משמשת תערובת זו להכנת קטורת הנודעת בסגולתה נגד שדים ועין הרע. מניחים את התערובת על גחלים בוערות וכך מתברך הבית בריח הטוב וכל שלוחי הרוע נעלמים ואינם. גם בחתונות ובשמחות משפחתיות אחרות נהוג להעלות קטורת מעלי מרווה, סגולה לגירוש כוחות דמוניים.

זרי מרווה מונחים למראשותיו של הנפטר בקברים טריים. אחד הנשאלים סיכם את חשיבות המרווה המשולשת במחזור חיי האדם במילים הבאות: 'הנחת המרווה על קברים היא הקשר שמתקיים בין לידה למוות'. נשאל אחר החרה החזיק אחריו באומרו: 'המרווה מלווה את האדם בכל שלבי חייו'.


שיחי מרווה משולשת על קבר במשהד (צילום: אמוץ דפני)

הבאת פרחים ריחניים לבתי קברות היא מנהג עתיק, שנהוג לפרשו כפעולת הסחה נגד ריחות רעים שליוו את באי בית העלמין. ביוון העתיקה, ברומא, בבריטניה וברחבי המזרח התיכון נהגו להריח צמחי בושם גם כדי להקל על הצחנה בבתי הקברות וגם כדי להשיב את רוחם של המלווים ולעודדם. 

לאחר המרווה המשולשת בולט במופעיו בבתי הקברות צמח הרוֹזְמָרִין הרפואי, וזאת על אף שאינו צמח בר בארץ. שני חוקרי פולקלור הצמחים באירופה, דה-קלין ולג'אונה (Marcel De Cleene & Marie Claire Lejeune), ציינו כי 'הרוזמרין משמר את הגופה ויַרְקוּת העד שלו מבטיחה חיי נצח. מאחר שהקטורת הייתה יקרה מאוד הועדף הרוזמרין הארומטי בטקסים דתיים בימי קדם, במיוחד בטקסי קבורה'. 

מאז ימי קדם נפוץ הרוזמרין באירופה כצמח בתי קברות, אך הוא משמש גם בטקסי חתונה, וכך נקשרים לידה ומוות יחדיו. הצמח נחשב גם הוא כבעל סגולות לגירוש רוחות רעות. הרוזמרין, שלבד מסגולותיו המאגיות ידוע גם כצמח רפואה וקוסמטיקה, הובא לארץ, ככל הנראה, על ידי נזירים שהגיעו מאירופה וכך הופץ בכפרים הערביים ואומץ כצמח בתי קברות.

רוזמרין רפואי (צילום: רותי טלמור)

הרֵיחָן המצוי (בזיליקום) הופיע כצמח השלישי
 בחשיבותו בבתי קברות מוסלמים. מין זה מוצאו באסיה הטרופית, וגם שם – במיוחד בהודו – הוא צמח פולחן חשוב באירועי מחזור החיים (לידה, חתונה, לוויה) ומשמש כמובן גם נגד כוחות הרוע. כבר ביוון העתיקה נחשב הריחן סמל אבלות. בראשית הנצרות האמינו נוצרים יוונים שעל קברו של ישו צמח הריחן, ובכרתים (וגם באיראן) נחשב הריחן צמח אֵבֶל שאותו שותלים עד היום על קברים.


ריחן על קבר באיעבלין (צילום: אמוץ דפני)

מובן מאליו, ששפע הצמחים הריחניים בבתי הקברות לא נעלם מעיניהם של משוררים.

הנה למשל יהודה עמיחי, שתיאר את 'בית הקברות הישן' והזכיר 'קצת רוזמרין, קצת ריחן ... קצת מנטה', שמביאים 'קצת בושם ללב ... שמחה לאישונים ונחמה חמה'. לרגע נדמה שזו תוצאה של סקר שערך המשורר על צמחי הבשומת בבתי הקברות.


יהודה עמיחי, שעת החסד, שוקן תשמ"ג (1982), עמ' 14

יצחק שלו, לעומתו, הרבה יותר צנוע. הוא מסתפק בפרח הקוֹרָנִית (המוכר לנו יותר כצמח התבלין טימין), שבעיניו הוא 'נסיכת מדרוני ההר'.

יצחק שלו, לתור אחרי אשה, זמורה-ביתן, תשמ"ז, עמ' 20

החלק הבא יוקדש לצמחי בתי קברות בעלי פריחה לבנה.

יום ראשון, 14 בדצמבר 2014

קוצים ושושנים: מי אתם הַקִמּוֹש והיַמְבּוּט?

קוצי ישראל. מעטפת יום ראשון, 1980

מאת אמוץ דפני 

פרופסור (אמריטוס) אמוץ דפני הוא בוטנאי-משורר, שמתעניין במיוחד במקף שבין השניים. עונ"ש יפרסם מדי פעם מאמרים פרי עטו במדור 'קוצים ושושנים'. הרשימה הבאה פורסמה באתרים צמח השדה ובכיוון הרוח, אך כאן היא מובאת בשינויי עריכה והוספות.


*

בספרי התנ"ך נזכרים שמות רבים של קוצים למיניהם, ורק בודדים מהם מזוהים כיום בוודאות. הנה כמה דוגמאות:
וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה (בראשית, ג 18);  
וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן לָכֵן בְּתֵת יְהוָה אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע בְּיָדִי וְדַשְׁתִּי אֶת בְּשַׂרְכֶם אֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים (שופטים, ח 7);  
תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס (ישעיהו, נה 13);  
בֵּין שִׂיחִים יִנְהָקוּ תַּחַת חָרוּל יְסֻפָּחוּ (איוב, ל 7).

שפע של מיני צמחים קוצניים מתגלה בפסוקי התנ"ך: חוח, חרול, קמוש, ברקן, נעצוץ, צנינים, שמיר, שית, דרדר, סלון וסירה. האם מקרה הוא שרוב הקוצים נמצאים בקצה וכי העונה היא הקיץ? הצליל קוץ – קיץ – קצה כמו מזמין שיר. קוצים, יובש ומות-צמחים הם סמלי חדלון מובהקים: 'וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה' (בראשית, ג 18). בשירה העברית זרועים שירי קוצים למכביר והם מבטאים הלך רוח של סופיות, אכזבה וייאוש.

סיכם זאת סנדו דוד:


סנדו דוד, יהלום שחור, הלילה, עקד, 1988, עמ' 50

בשירה של לאה גולדברג החוח ממשיך את נבואות הזעם המקראיות. החוח, שהעז ופרח בתנאים קשים, נשאר זקוף על חודי קוציו כנביא זועם הנטוע במקומו. דווקא הצלחתו להתקיים בשממה מכשירה אותו לעמוד בשער ולגלות את חרפת האחרים.


לאה גולדברג, מוקדם ומאוחר, ספרית פועלים, 2003, עמ' 174

חוח עקוד (מקור: ויקיפדיה)

אך גם אם לא דייקו המשוררים בשמותיהם של מיני הקוצים יש ונותרו בשיר עקבות המסייעים לזהות במי המדובר. כך למשל בשיר של אסתר ראב:

אסתר ראב, קמשונים: שירים, הדים, 1930, עמ' 22-20


לשווא נחפש את הקִמּוֹשׁ במגדיר הצמחים או ברשימת צמחי הארץ. לפי המילון: 'קמשון' או 'קמוש' הם 'צמח קוצני', וזאת על פי כמה פסוקי תנ"ך בהם נכתב: 'עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב. וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה' (משלי, כד 32-31). וכן, 'מַחְמַד לְכַסְפָּם קִמּוֹשׂ יִירָשֵׁם חוֹחַ בְּאָהֳלֵיהֶם' (הושע, ט 6) וגם 'וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים קִמּוֹשׂ וָחוֹחַ בְּמִבְצָרֶיהָ' (ישעיהו, לד 13).

מסע זה אל קוצי אבותינו העלה אפוא שלל רב. לבד מן הקמוש, מצאנו גם חרול, סירה וחוח. כיום, זוהתה בוודאות רק הסירה הקוצנית וכל שאר שמות הקוצים פתוחים להשערות.



סירה קוצנית (צילום: אהרן שוחט; מקור: שביל ישראל)

בין הבוטנאים ניטשה מחלוקת: היו שזיהו את הקימוש המקראי עם הגדילן המצוי או עם הברקן הסורי, בנימוק, הדחוק קמעא, ש'שניהם צמחים הכובשים מקומות נטושים ושדות מוזנחים וגדלים בהם בצפיפות' (יהודה פליקס, עולם הצומח המקראי, 1957, עמ' 290), בעוד אחרים זיהו אותו דווקא כסרפד של ימינו (זהר עמר, צמחי המקרא, 2012, עמ' 231). אך דווקא הקימוש שבשיר ניתן לזיהוי ממקור בלתי צפוי. התיאור של אסתר ראב – 'וַיִּשְׁתַּפֵּך כּחָלָב עַל פְּנֵי אֲדָמָה' – מרמז על אגדה נוצרית קדומה ועל צמח שמתאים לתיאור השירי ולמציאות כאחד.




אחד מצמחי הקוצים הנפוצים בשולי דרכים ובשדות נקרא גדילן מצוי. עליו רחבים, שרועים על פני האדמה ומוכתמים בבהרות לבנות-מכסיפות גדולות, כאילו נשפך עליהם חלב. לפי אגדה נוצרית נוצרו הכתמים הלבנים שעל פני העלים מחלבה של מרים אם ישו ומאז מקודש לה הצמח ונקרא בשם Silybum mariaum , סיליבום הוא השם המדעי של הסוג 'גדילן' בלטינית, ושם המין פירושו 'של מרים'. גם אם לא נקבל את האגדה, הרי הקוץ היחידי שעליו מוכתמים בלבן הוא הגדילן המצוי.


עלי הגדילן המצוי (מקור: ויקיפדיה)
גם באלג'יריה יש בולי קוצים. הבול  Silybum mariaum נדפס ב-1992

ומהו ה'ימבוט', שנזכר בשיר ('סָגְרוּ יַמְבּוּטִים עַל קִמּוֹשׁ')? זהו ינבוט השדה – שיח קוצני השוכן באדמות עמוקות צדי דרכים, שולי נחלים ומלחות.

שני הצמחים מייצגים עולמות בוטניים שונים: הגדילן מצמיח עלים רחבים כבר בתחילת החורף. שורשיו שטחיים ותפרחתו סגולה, גדולה ובוהקת והיא מושכת חרקים רבים באביב. עם הקיץ הופך הגדילן לשלד יבש המרשרש ברוח. לעומתו, הינבוט הוא בעל עלים קטנים וירוק כל הקיץ.


ינבוט השדה (צילום יהודה מרטה; פרח השבוע)

ובחזרה לשיר, לובן הגדילן, צלחות החלב והקצף משתמעים מלובן העלים, ואמנם השרקרקים עשויים לבוא ולחמוד את הדבורים הבאות לפרחים. הינבוט עולה וצומח ככל שהגדילן הולך וקמש, וצבע הירוק-לבן המכסיף מוחלף בירוק לימוני רך. 

פרחיהם של  שני מיני הצמחים אינם מצטיינים בריח מיוחד. לעומת זאת עליו הקצרים של הינבוט הם בעלי ריח עדין, בעוד אלו של הגדילן ריחם חריף. שני הצמחים משלימים זה את זה בעונה ובמראה ומתרפקים יחדיו, זה בתורו של זה, לכסות בירקותם את רגבי החמרה האדמדמים.

אסתר ראב, ילידת פתח תקווה ובת למשפחת איכרים, שהתרוצצה יחפה בשדות, הכירה היטב את הצמחים בעונותיהם השונות והתרשמותה היא ממקור ראשון של צמחי ילדוּת.

הינבוט הוא, ככל הנראה, אלוף מעמיקי השורש מכל צמחי הארץ. הוא מצטיין בשורשים עמוקים ומסועפים ביותר, שעשויים להגיע עד לעומק של עשרים מטר ויותר. לעקור ינבוט זו משימה קשה, שכן שורשיו הם מעין יער תת-קרקעי, שרק קצה 'קרחונו' הירוק מופיע מדי עונה, ולכן הוא נחשב עשב רע שקשה להפטר ממנו. בשלהי האביב מושכים פרחי הינבוט דבורים רבות, וזאת  בעונה בה רב הצמחים כבר סיימו את עונת הפריחה. בשל פריחתו המאוחרת נחשב הינבוט צמח דבש חשוב, וזאת למרות הפרחים הקטנים ומיעוטי הצוף. המשורר משה דור, בשירו 'ינבוט', דייק אפוא כחוט השערה בכל הפרטים, וכל כוונותיו, הגלויות שמעל האדמה והסמויות שמתחתיה, נפרשות לפנינו כספר הינבוט הפתוח לרווחה.


משירי משה דור: מבחר, עקד, 1970 (ללא מספרי עמודים)

רוב השיחים ירוקי העד בארץ מחזיקים מעמד בקיץ הודות לצמצום הנוף הירוק, כתוצאה מנשירת עלים חלקית או הודות להופעתם של עלי קיץ קטנים במקום עלי החורף שנשרו. השיחים הפעילים בקיץ נראים דהויים וממש מחכים, 'בחירוק עלים', לכל רטיבות. לעומתם הינבוט, גם בשיא עונת היובש, הוא כולו רענן וחוגג בירוק, כאילו אינו מחכה כלל לעונת הגשמים.

תופעה חריגה זו בנוף היא מקור הפתגם הערבי 'כמו הינבוט אינו מכיר טובה לגשם' (מִיתְ'לְ אֶלְ-יַנְבּוּתְ בִּחְמִלְשְׁ לַלְשִׂתַא גְ'מִילִה, مثل الينبوت بحملش للشتا جميلة). הכוונה היא, למי שאינו סומך על אחרים שיעשו לו טובות, כמו הינבוט הירוק בשיא הקיץ, שאינו מחכה לגשם כשאר הצמחים הנמקים מחוסר מים.

ינבוט השדה ליד מושב נחלים (מקור: דניאל ונטורה)

יום ראשון, 1 בפברואר 2015

קוצים ושושנים: עַכּוּבִית הַגַּלְגַּל וחַרְחֲבִינָה מכחילה

פשפש ודבורה 'חוגגים' על עכובית הגלגל (מקור: ויקיפדיה)

מאת אמוץ דפני

'ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות', כך שרנו בילדותנו כאשר יצאנו לנטוע שתילי עצים חדשים. אך לצד האילנות צומחים גם פרחים וקוצים, ולהם אין חג משלהם. נציץ אפוא בעוד כמה קוצים של יום חוּלין (ראו גם ברשימה הראשונה של מדור זה).

א. עכּוּבִית הַגַּלְגַּל מוליכה סודות

יורם בן-מאיר, כתר קוצים, ספרית פועלים, 1979, עמ' 45

לכאורה דומים כל הקוצים זה לזה. ממבט ראשון נראה שזו משימה כמעט בלתי אפשרית להבדיל בין הקוצניים למיניהם, קל וחומר לזהותם באמצעות העלים.

את עלי עכובית הגלגל 'מסגיר' העורק האדום הבולט כפס רחב לאורך העלים. עלים אלו סרוחים על פני הקרקע ויוצרים שושנה סביב עמוד הפריחה המופיע באביב. לפני עלות התפרחת מופיע עמוד הפריחה בצורת התעבות של ראש השורש הסמוך לפני הקרקע. התעבות זאת קרויה בפי הערבים בשם 'ביצי העכובית'. ראשים אלו טעימים למאכל והכפריים הערבים להוטים אחריהם. התפרחת הקוצנית עטויה פרחים בצבע קרם-צהוב עם נטייה לגוון אדמדם. כל הראש הקוצני עטוף בעלי מעטפת דוקרניים.

לעת קיץ מתייבשת העכובית עד לבסיסה ואז מתנתקת מהשורש ונישאת ברוח כמו גלגל, ככתוב: 'לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם רַבִּים יִשָּׁאוּן, וְגָעַר בּוֹ וְנָס מִמֶּרְחָק, וְרֻדַּף כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ, וּכְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה' (ישעיהו, יז 13). ברור שהנביא התכוון לדבר מה רופף, הנפוץ בקלות לפני הרוח. כיום סבורים רוב החוקרים שמדובר בצמח הקרוי בפינו עכובית הגלגל.


זרבבל גלעד, זמירות ירוקות: מבחר שירים, הקיבוץ המאוחד, תשל"ב, עמ' 95

את השורה בשירו של זרבבל גלעד 'בְּקָמַי אֶקֹּם', שמשמעה נקמה, אפשר להבין לאור אחד מסיפוריהם של בני הזוג חנה ואפרים הראובני, כפי שהובא בספרו של בנם, נגה הראובני, בסוד אילן ופרח, 1957, עמ' 154:



עכובית הגלגל בסוף מחזור חייה (מקור: ויקיפדיה)

על סמך סיפור זה, הנפוץ בכפר הערבי, אומר הפתגם: 'העכובית עֵדִי' (אֶלְעַכּוּבְּ בְּיִשְׁהַד, العكوب بيشهد), כלומר: שמעתי מפי האנשים. ממש כפי שנאמר 'כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר' (קהלת, י 20).

אמוץ דפני, היום הארוך בשנה, 2008, עמ' 17

תפרחת העכובית היא קוצנית ומרובת עלים החופים זה על זה ורק החלק הפנימי הזעיר ראוי למאכל. על אדם יהיר, שאין תוכו כברו, ייאמר: 'אתה כמו עכובית. קליפתך רבה ואתה זעיר' (אִנְתִי מִיתְ'ל אֶלְעַכּוּבְּ זְעִ'ירְ וּקִשְרְ קְתִ'יר, أنت مثل العكوب زغير وقشر كثير). המאכל המותקן  מלב העכובית נחשב למעדן יקר ערך. על כן ייאמר על אדם טוב במיוחד: 'מתוק מתפרחת עכובית הגלגל' (חִילוּ מִיתְ'לְ שָׁמְלוּךְ אֶלְ עַכּוּבְּ, حلو مثل شملوخ العكوب).

במאמרו 'מדברי הצמחים בשבטי הערבים ובבני עדותינו המזרחיות' (מזרח ומערב, ה, תרצ"ב, עמ' 36) סיפר אפרים הראובני:
אמר [עכובית] הגלגל ל[צמח] שַׁבְרָק: 'בא ונתחתן. פנה אלי וראה מה נאה אני ומה נאים עלי הרחבים אשר עליהם גאוותי' ... ויען השברק ויאמר: 'כאשר יבוא חודש אב אז נתרועע'. כלומר, בחודש אב האם תהיה בכלל? ימשילו את השברק לאיש קבוע והשני לזמני הרוצה לבוא בקשרי ידידות.
סיפור זה הוא מקור הפתגם: 'את העכוב ישא הרוח והשברק נשאר במקומו' (לְהָו בָטָיֵר אִלְעָאכּוּב אָשֻבְּרוּק, בְּתָם פִי לְאַרְד, الهوا بيطيّر العكوب والشبرق بتم في الأرض).

השַׁבְרָק הקוצני קיבל הצעת נישואין (מקור: פורטל הדף היומי)

צמחי עכובית הגלגל היבשים נישאים גם ברוח קלה כאשר העלים הרחבים והיבשים משמשים כמפרשים. הרעש והמהומה שהם מקימים בהתגלגלם נחשבים אות מבשר רעות, ולכן החולם על עכובית הגלגל חולם על פורענות הממשמשת ובאה, ו'משהו רע יקרה לו'. והוא הדין כאשר שני בני אדם רבים, וזה החושב עצמו חזק רוצה להזהיר את העומד מולו שהוא בעיניו כעלה נידף, הוא משתמש בביטוי: 'אתה כמו תפרחת העכובית' (אִינְת מִיתְ'ל שַמְלוּךְ אֶל עַכּוּבְּ, انت مثل شملوخ العكوب), או 'אתה קל מתפרחת העכובית' (אִנְתָ חָפִיף מִיתְ'ל שָמְלוּךְ אֶלְ עָכּוּבְּ, انت خفيف زي شملوخ العكوب). מצד שני, כאשר רוצים לשבח אדם שהוא זריז וקל רגליים אומרים עליו: 'רץ כמו תפרחת העכובית' (תֻרְקוּצ' זַיְ שָמְלוּךְ אֶלְ עַכּוּבְּ, تركض زي شملوخ العكوب).

ב. חרחבינה נגד נחשים ועקרבים

חרחבינה מכחילה (מקור: צמחיית ישראל ברשת)

החרחבינה המכחילה מפתחת לאחר הגשמים הראשונים עלים רכים וירוקים השרועים באדמה וטעמם כטעם הכרפס בן משפחתה. עם התקדמות העונה העלים הנוספים הופכים לקוצניים, נוקשים ומרירים. לעת קיץ משנה הצמח את פרצופו כליל ולפנינו צמח קוצני המצטיין בצבעו הכחול.

אותו חלום של עלים טעימים, רכים ומבטיחים נתחלף עם העונות לקוצים נוקשים, זעופים  וחדים. האור הכחול הנוגה מהצמחים הוא הנחמה להבדל שבין החלום למציאות. 


זרבבל גלעד, זמירות ירוקות: מבחר שירים, הקיבוץ המאוחד, תשל"ב, עמ' 99

בכפר הערבי המסורתי נהגו לרפא הכשות נחש באמצעות פיזור אפר המופק משורשי החרחבינה על מקום הפגיעה. כאשר נשאלו המקומיים, מדוע הם משתמשים דווקא בצמח מסוים, הייתה התשובה: 'במו עיניי ראיתי חרדון שהכישו נחש. רץ מיד החרדון אל צמח חרחבינה מכחילה, טעם ממנה וכך ניצל'. לפי אמונה הרווחת בכפר הערבי מובטח למי שיאכל עלי חרחבינה מכחילה במשך ארבעים יום שלא יינזק מהכשת נחש או מעקיצת עקרב. אופן שימוש זה ידוע כבר מימי היוונים הקדמונים. הסיפור מתגלגל מדור לדור ולשם שכנוע מספרים המרפאים, כי 'ראו זאת במו עיניהם'... בקפריסין נהגו להאכיל עזים וכבשים שהכישן צפע בשורשי חרחבינה. כמו כן מועכים את השורשים ומכינים תחבושות לטיפול בבני אדם שהוכשו. כמה ממיני החרחבינה נקראים עד היום, באנגלית, בשם 'שורש הנחש' (Snake Root).

שמה של החרחבינה המכחילה בערבית הוא 'קּוּרְסְעָאנֶה' (قرصعنّة). 'קוּרְס' ( قرصة) פירושו עקיצה, ו'עָאנֶה' (عنّي) משמעה ממני, כלומר 'עקיצה, סוּרי ממני'. שמות נוספים, בערבית, לצמח זה הם: 'קוץ העקרב' (שַׁאוּק אִל עַקְרַבָּנִי, شوك العقربة) או 'עשב העקרבים' (עִשְׁבֶּת אִל עָקְרַבִּין, عشبة العقارب) – ללמדנו שהחרחבינה טובה לטיפול גם בעקיצת עקרב. 

החרחבינה נזכרת כבר במשנה: 'ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחזרת ובעלשין ובתמכא ובחרחבינא ובמרור (פסחים, פ"ב ו). ועל המרור אמרו חז"ל: 'למה נמשלו מצריים כמרור? לומר לך מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצריים תחילתן רכה וסופן קשה' (פסחים, לט ע"א). על סמך הפסוק 'כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה תִּכְבַּד עָלַי יָדֶךָ נֶהְפַּךְ לְשַׁדִּי בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ סֶלָה' (תהלים, לב 4), הציע נגה הראובני, שמדובר בחרחבינה המכחילה,: 'הנה היתה אך לפני חדשים מועטים רעננה וירוקה, אך אחר כך נבלו כל עליה, והיא נהפכה לצמח קוצני ויבש' (בסוד אילן ופרח, עמ' 79-78).

עלי החרחבינה אכילים בעודם צעירים ואפילו נאספים בכפר כירק סלט בעוד העלים הבוגרים מרים. ועוד ציין הראובני(שם, עמ' 79), כי עלי החרחבינה שימשו כמרור בקרב בני עדות המזרח: 
עוקצי העלים החורפיים של החרחבינה טעימים למאכל כשהם חיים, אולם בתקופת הפסח נעשה טעמם מר. רבים מבני עדותינו המזרחיות לא פסקו במשך כל שנות הגלות לאכול את החרחבינה כמרור בליל הסדר, כפי שהם אוכלים את הדרדר ואת מיני המרור האחרים המוזכרים במשנה.

עלי חרחבינה מכחילה הולכים טוב בסלט (צילום: אסף רונן, Ynet)

יום שני, 30 בנובמבר 2015

קוצים ושושנים: 'על אדמת הקברים הנעזבת' (ב) – פריחה לבנה

פרחים לבנים על ארון הקבורה של הנסיכה דיאנה. מנזר וסטמינסטר, 1997
מאת אמוץ דפני

פרקים נוספים בסדרה
א. צמחים עתירי בְּשׂומֶת
ג. יְרוּקי עד

לעתים קרובות אפשר למצוא בבתי קברות מוסלמיים, במיוחד במסורתיים שבהם, צמחים לבני פרחים הנשתלים על הקברים. מבין הפרחים הבהירים שבבתי הקברות נפוץ במיוחד איריס ארם נהריים (שצבעו כחול־סגול אך עלי העטיף החיצוניים לבנים בבסיסם), ואחריו נרקיס מצוי, חצב מצוי, חבצלת החוף (בבית הקברות הבריטי שבהר הצופים, שבו נקברו חללי מלחמת העולם הראשונה, נשתלו חבצלות החוף, על אף שהן אינן גדלות כלל באזור זה. הן הובאו במיוחד מחוף הים, שהוא בית גידולה הבלעדי של החבצלת. כמו כן ניטעו חבצלות בבית הקברות הצבאי הבריטי שבחיפה), חבצלת קטנת פרחים, אהל הגבישים, ועירית גדולה (שאומנם אינה בדיוק לבנה).

כאשר נשאלו המידענים, מדוע שותלים פרחים לבנים או בהירים בבתי בקברות, התקבלו התשובות האלה: 'הפרחים הלבנים טהורים כמו נשמת הנפטרים'; 'הצבע הלבן הוא סימן שהאדם היה טהור ונקי'; 'בגלל היופי ולכבוד הנפטר ... הכלה לובשת לבנים, הנפטר נכרך בבד לבן, וגם העולים למכה לובשים בגדים לבנים זהים כדי להראות שכולם שווים'; 'המלאכים יורדים לדון עם הנפטר. הלבוש הלבן מעיד שלנפטר היה לב טוב'. אחד הנשאלים סיכם את נושא הצבע הלבן באסלאם: 'הפרח הלבן מזכיר את הצבע הלבן שמאפיין את החאג' ואת תקופת העלייה לרגל. אומרים שאלוהים אוהב את החאג' ומבטיח שעולה הרגל יחזור למעגל החיים כפי שאמו ילדה אותו (כלומר חטאיו יימחקו). הצבע הלבן אהוב על אלוהים ויכפר על חטאיו של המת'. 

איריס ארם נהרים (מקור: ויקיפדיה)

איריס ארם נהריים נפוץ בבתי קברות מוסלמיים ברחבי המזרח התיכון, מטורקיה ועד צפון אפריקה. תושבי הכפר הפלסטיני פקועה, במזרח השומרון, נוהגים להניח עם המת שלוש פיסות מקנה השורש של איריס זה: אחת מול הראש, השנייה מעל הלב והשלישית ליד הרגליים. הנימוק הוא (כך שמעתי מאורי אליאב): 'יגידו הפרחים את צדקתו של האיש, מאחר שהצמח אינו מת לעולם'. והיו שסיפרו את הסיפור הבא: למלך אחד הייתה בת אהובה. יום אחד חוללה הבת ונערה שהייתה דומה לגבר הואשמה באונס. לאחר שהותז ראשה נתגלתה זהותה האמיתית. האנשים שהצטערו על המעשה הנמהר שתלו על קברה 'זַמְבָּק', שהוא שם קיבוצי לפרחים גדולים, לבנים או בהירים, כגון שושן, חבצלת ואיריס. 

בארכיון הסיפור העממי שבאוניברסיטת חיפה (מס' 16288) נרשם סיפור דרוזי מהכפר בית ג'אן: 
פעם החטיא סוקין את אנשיו שהפכו לשודדים ולרוצחים. הנסיך הישר מועדאד יצא למלחמה כנגד הרשעים ובדרכו פגש את סאלחה בתו של אחד ממנהיגי הרוצחים. הרדימה סאלחה את אביה ואנשי חבורתו ואותתה לנסיך שהגיע, והיא ואנשי הנסיך רצחו את השודדים, כולל אביה של סאלחה. סוקין המנהיג ברח והגיע לביתה של זקנה המארחת אותו. בלילה, לאחר שנרדם, הפכה עליו הזקנה את התנור והוא נשרף. סאלחה הישרה חיה כצדיקה ומתה בתולה, ועל קברה צמחה חבצלת. הנסיך מועדאד שמר עליה ושלטונו התחזק לאחר שהוכיח את גבורתו. 


חבצלת החוף בבית הקברות הבריטי ברחוב יפו, חיפה (צילום: עמית מנדלסון)

בספרן From Cedar to Hyssop: A Study in the Folklore of Plants in Palestine (מארז לאזוב: מחקר בפולקלור הצמחים בפלשתינה), שראה אור בלונדון 1932, סיפרו חוקרות הפולקלור הערבי גרייס קרוֹאוֹפוּט ולואיז בלדנספרגר:
לפני כארבעים-חמישים שנה (כלומר בשנות השמונים של המאה ה-19) חייתה באל־חאדר ליד ארטס נערה טובת מזג וצחקנית שהשיחה עם הבריות. התנהגותה הייתה לצנינים בעיני אנשי הכפר. אשה אמורה להתנהג מחוץ לבית כראוי: עיניה מושפלות לקרקע, פניה מכוסים ברעלה וכתפיה עטופות היטב, ואסור לה להשיח עם איש ולא לחייך או לחשוף את שיניה. כמה איום ונורא היה לחשוף את השיניים. נערה זו הלכה בפומבי כשהיא מחייכת, חושפת את שיניה, צוחקת ומשיחה עם כל עובר ושב. אחיה הגיעו אליה ושאלו: 'מדוע את עושה כך? איננו יכולים לשאת זאת. נעניש אותך אם לא תשני דרכייך'. אך הנערה העליזה לא ויתרה ולא שינתה ממנהגה. אנשי הכפר צפו לה את המר מכול. ואכן, יום אחד רצחו אותה אחיה ובחמתם והשליכוה לבור סיד באומרם 'כזאת ייעשה למען כבוד המשפחה'. אויביהם בכפר הלשינו עליהם והמושל הגיע וערך חקירה. עד מהרה נגלה הסוד וגופת הנערה נמצאה בבור הסיד. המושל ציווה לקוברה כראוי ליד בריכות שלמה, וכך נעשה. סמוך לאחר מכן צמח פרח לבן מקברה. זה היה פרח של דלעת מטפסת וכמה עוברי אורח הבחינו בכך. 'הכול ברור כעת', הם קראו. 'ראו את הפרחים הלבנים ומה אנו עשינו. היא חפה מפשע!'. ואז החישו פעמיהם, קראו לאחרים מבני הכפר וכולם ראו את הפרח הלבן וידעו שהנערה הייתה ללא מתום (תרגם ד"ר יואל פרץ).
לדלעת יש כידוע פרחים צהובים, ולכן הופעתם של פרחים לבנים היא סימן לטוהר נשמתה של הצדקת.

ומכאן, לצמח החצב, שמופיע תדיר בבתי קברות מוסלמיים. ואומנם, שניים משמותיו הערביים של החצב הם 'בצל בתי הקברות' ו'בצל המתים'. לפי מסורת מוסלמית עממית החצב מתקשר עם האל ובזכות שורשיו העמוקים הוא 'מעביר את התפילות אל המתים'. 

חצב על קבר בבית זרזיר (צילום: אמוץ דפני)

ואכן, לא צריך דמיון רב כדי לראות בחצב מעין נר זיכרון. כך כתב נתן יונתן בשירו 'נרות החצב הלבנים': 

נתן יונתן, שירים בִּכְסוּת הערב, ידיעות אחרונות, 2004, עמ' 47-46

רעיון דומה הובא אצל לאה גולדברג בשירה 'מִשִּׁירֵי שְׁנֵי סְתָוִים': 


לאה גולדברג, עם הלילה הזה, ספרית פועלים, 1964, עמ' 41
חצב מצוי (צילום: ליאור אלמגור)

הד למסורת שצמחי העירית קשורים לעולם המתים אפשר למצוא ב'אודיסיאה' של הומרוס, שם מסופר על הרמס, שליח האלים, שמוליך מתים אל ממלכתו של הַאדֶס, אל השְׁאוֹל. הדרך קודרת ובסופה מוצאת הפמליה את מנוחתה באחו העיריות, שם שוכנות נשמות המתים במחילות תת־קרקעיות. היוונים הקדמונים נהגו לשתול עיריות על קברים, כי האמינו שהנפטרים ניזונים מזרעיהן. גם בטורקיה יש עדויות לשתילת עירית על קברים.

למרות שלא מצאנו שושן צחור על קברים מוסלמיים בארץ, ראוי לציין שדווקא המקורות היהודיים קושרים צמח זה לבתי קברות, כמסופר: 'תינוק שנמצא בצד בית הקברות והשושנים בידו, ואין השושנים אלא במקום הטומאה, טהור, שאני אומר: אחר לקטו ונתן לו' (משנה טהרות, ג, ז). 

באירופה נפוץ ביותר השימוש בפרחים לבנים בעת לוויה, שכן בפולקלור הקדום של עמים אירופיים שונים פרחי השושן הצחור מסמלים נשמות טהורות. והיה והוציאו להורג אדם נקי כפיים, יעלו פרחי השושן על קברו להגיד צִדקו. לפי אגדה שמית עתיקה, השושן הצחור צמח מתוך דמעותיה של חוה כאשר גורשה מגן העדן וגילתה שהיא עומדת להיות לאם. במסורת הנוצרית מסמל השושן תום, טוהר, תחיית מתים, פסחא ומעל לכל את מרים אם ישו, ולפיכך הוא נקרא 'השושן הלבן של המדונה'. בשנת 1618 הוציא האפיפיור פאולוס החמישי צו המורה כיצד יש לצייר נושאים קדושים. בצו נקבע בפירוש כי חובה להכליל שושן צחור בכל תמונה של מעמד 'הבשורה למרים' (Annunciation) אודות היוולדו של ישו. אין פלא אפוא כי בציורים רבים מופיע פרח השושן הלבן.


פרחים לבנים כעדות לצדקת האדם ותומתו מופיעים תדירות בפולקלור האירופי. כך גם סיכם זאת החוקר ברטרם פאקל (Puckle) בספרו Funeral Customs: Their Origin and Development (מנהגי קבורה: מקורם והתפתחותם), שראה אור לראשונה ב-1926: 'העובדה שפרחים לבנים משמשים באופן כמעט בלעדי בלוויות מהווה תזכורת מיוחדת לטוהר'.


לסיכום, שתילת צמחים לבנים על קברות אינה מפתיעה. לא רק שהיא מוכרת כבר ביוון העתיקה, אלא שצבע הפריחה הלבן התקבל כצבע אַבֶל בעולם המוסלמי וכסמל טהרה בעולם הנוצרי.

הרשימה הבאה תוקדש לעצים ושיחים ירוּקי עַד.