יום ראשון, 27 בינואר 2013

ברוך הבא: חזרה למִקְוֵה ישראל



כתב וצילם ברוך גיאן


בית הספר החקלאי מִקְוֵה ישראל  או כפי שכולם הכירוהו בשם 'מקווה'  היה מאבני היסוד של המיתולוגיה הציונית. בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל, שנוסד בשנת 1870 על ידי קרל נטר (1882-1826) וחברת כי"ח (כל ישראל חברים) הצרפתית, היה למעשה נקודת ההתיישבות היהודית הראשונה של מה שכּוּנה 'היישוב החדש'. רבים מן העולים החדשים (כמו אנשי ביל"ו) ו'צברים' בני הארץ התחנכו בו, ושמו של האגרונום אליהו קראוּזה, שניהל את בית הספר במשך ארבעים שנה, יצא למרחוק. כשהרצל ביקר בארץ, באוקטובר 1898, הוא פגש בשערי מקווה את וילהלם השני, קיסר גרמניה. חורשת האקליפטוס הראשונה בארץ ישראל נשתלה במקווה, ומכאן הופצו עצים אלה בכל הארץ. במסגרייה של בית הספר המציא המהנדס דוד ליבוביץ את ה'דוידקה', המרגמה המפורסמת, שנודעה בעיקר ברעש העצום שחוללה. יש אומרים כי במקווה גם הומצא ה'כובע טמבל'...

היום נמצאת מקווה בלב גוש דן, סמוכה ונראית לכרך הגדול חולון ובמרחק קצר מתל אביב. כשמתקרבים לשער הכניסה הצפוני, שם מתחילה שדרת הדקלים המפורסמת, מלווה אותך רעש מחריש אוזניים. אולם בהליכה מתונה מן השער, כשהשדות הירוקים נפרשים מימין ומשמאל, נשכחת המולת הכרך ואט אט עוטפת אותך השלווה הכפרית.

לפני כשלושים וחמש שנה עבדתי זמן מה במקווה. זה היה כמה שנים לאחר שהשתחררתי מהשירות הצבאי. קיבלתי כאן דירה כפרית קטנה ובמשך כשנה הדרכתי תלמידים בגן הבוטני של בית הספר. מאז שסיימתי את עבודתי שם לא חזרתי לבקר במקום, והנה בבוקר יום שישי שעבר, בשעת בוקר מוקדמת, עמדתי שוב בפתח הגן. קרני השמש הראשונות, שחדרו מבעד ערפלי הבוקר והאירו את החורשה, השבילים והמבנים הישנים, השכיחו מן הלב את הקרבה לעיר הגדולה. כשנוסד בית הספר היה שטח אדמותיו כ-2,600 דונם ואילו היום נפרשים בנייניו ושדותיו על פני כ-3,300 דונם – ריאה ירוקה ענקית בלב המטרופולין המאוכלס ביותר בארץ.

אתרים רבים יש במקווה, ובהם קברו של קרל נטר, בית הכנסת (שתוכנן על ידי נטר, אך נחנך רק לאחר מותו) ובתים מקוריים, כמו בית ההנהלה המפתיע ביופיו. זכרתי את ציור התקרה המרהיב, אך הפעם ראיתיו לאחר שנערך בו שיקום יסודי. זו אחת התקרות המצוירות היפות שאני מכיר.

מקווה ישראל נוסד, כזכור, על ידי חברת כי"ח, שמרכזה היה בפריס, וכמוסד עם מורשת צרפתית לא נפקד מקומו של היקב. חללים מרשימים שנחצבו בסלע הכורכר אכסנו בעבר את חביות היין שהופק במקום ושורשי העצים קישטו את הסלע כמו בציור יפני.

ישבתי בצל הפיקוס הבנגלי הענק, ששורשי האוויר שלו נפרשים על שטח ניכר. יפה היה לבקר במקווה אחרי כל כך הרבה שנים ולראות שלא השתנה בה הרבה. הלוואי שיישאר כך...

סמליה של חברת 'כל ישראל חברים' בכניסה לבית הכנסת, תר"ל  1870
כתובת שהקדיש קרל נטר לזכר אביו מאיר על גבי ארון הקודש, תר"ם – 1880 
פנים בית הכנסת 
פיקוסים ועצי אלון בגן הבוטני
אי חקלאי בלב הכרך
קרני אור חורפיות מחממות את האדמה הרוויה
גלגל השקיה על רקע שדרת הדקלים
שורשי האוויר של הפיקוס הבנגלי וחופתו יוצרים סוכה נפלאה
גדם של אקליפטוס, שעץ פיקוס נבט בתוכו
סוכה בתוך הגן הבוטני. בקצה הגן הוצב לוח זכרון לאליק שמיר, תלמיד המוסד שנפל בתש"ח עם ששת חבריו. אחיו, הסופר משה שמיר, כתב עליו את ספרו המפורסם 'במו ידיו: פרקי אליק'
במסגרייה שפעלה ב'בית המכניקה' פיתח דוד ליבוביץ את ה'דוידקה'
ברוש כבד גוף ורב שנים
מעבר לשדות נשקפים רבי הקומות של רמת גן ותל אביב
בגזע הפיקוס הזה יכול כל אחד לראות את מה שלבו חפץ
תקרת בית ההנהלה עברה לאחרונה שיפוץ
במבט מקרוב אפשר להבחין ברועה המרביץ את צאנו על נאות דשא 
בקיר הכניסה לבניין ההנהלה קבועה עדיין כספת ישנה תוצרת פריס
היקב העתיק תוכנן ככל הידוע בידי האדריכל הטמפלרי תאודור זנדל 
שורשי העצים שניטעו למעלה חודרים לתוך חלל היקב
כשנמות יקברו אותנו ביקבי מקווה ישראל...

4 תגובות:

  1. תודה עבור היופי!

    השבמחק
  2. אכן פנינה בלב הכרך.

    חבל רק שלא מלאה את מישאלתו של קרל נטר

    "שלוש שנים קודם, בשנת 1867, בקר קרל נטר בארץ ישראל. הוא בדק את מצבם של יהודי היישוב הישן והגיע למסקנה שלא ניתן להביא לידי שיפור במצבם הכלכלי אלה על ידי הכשרת לעבודה חקלאית. בהיותו בירושלים, הייתה לו הזדמנות לנאום בפני ציבור מתפללי בית הכנסת החורבה, שהיה אחד מבתי הכנסת החשובים בירושלים. הוא פנה לציבור ועורר אותם להתחיל ב"חיים חדשים". משה סמילנסקי מספר כי "כל הקהל געה בבכי לשמע דבריו. כאשר יצא מבית הכנסת לחצו את ידו ויבכו על צווארו. יום גדול היה היום ההוא ליהודי ירושלים. ואכן, הוא הצליח לשכנע את חברת "כל ישראל חברים" בפאריז להקים את בית הספר החקלאי.

    מטרת המוסד הייתה להכשיר את הדור הצעיר להתישבות חקלאית. הוא לא נטה להאמין כי הדור הישן יצליח בעבודה חקלאית. ההתחלה היתה קשה. מצרפת הגיע אגרונום מומחה ומנהל ושמו נֵיגו. בית הספר נועד לשלושים תלמידים מבני ארץ ישראל, אשר יילמדו בו חינם ולשלושים תלמידים בני חוץ לארץ - בשכר. ההתחלה לא צלחה: "לא מנהל מתאים לתפקידן, לא תלמידים הגונים ולא מורים מוכשרים". הוא עשה ניסיון נוסף: הוא קבל אדמות מהשלטון הטורקי על מנת להחכיר אותם לאיכרים יהודים. את האדמות הוא קבל אך לא היה לו למי להציע אותם.

    מתוך דף שכתבתי לכבוד בית הספר החקלאי
    http://he.danielventura.wikia.com/wiki/Mikve_Israel


    השבמחק
  3. נהניתי לקרוא את הרשימה המרגשת, וחסר לי בה רק תיאור אלון השעם המהודר המתנוסס לתפארה בחורש, בפינה הצפון מערבית של 'מקווה', שם הגענו פעמיים לאחרונה למסיבות יום העצמאות של ותיקי פלמ"ח, בהנחייתו של וותיק הסיירים, הפרופ. מנשקה הראל.
    אישית, הגעתי ל'מקווה', כתלמיד מחזור ה.ו.ז, בשלהי שנת 1942, יחד עם אבי נחום ז"ל, ולארוחת צהריים חגיגית הוגש לנו נזיד שעועית שלא ראיתי מעודי. הנזיד היה מלא במעין תולעים קטנים, אבל אכלתי בנימוס מפני שאבי התלהב מהמרק הטוב לדבריו. מאוחר יותר הבינותי שלא היו אלה תולעים, אלא נבטים שהתפתחו מהשעועית המתקדמת. אחרי כחצי שנה סוערת, זימן אותי אליו מר אליהו קראזה, מנהל 'מקווה' האגדי, ובסבר פנים קודר הודיע על החלטתו ל'סלק' אותי מפני שנמסר לו שנראיתי בשבת חותר בסירה על נהר הירקון. אינני דתי, הוא אמר, אך "תלמיד 'מקווה' לא יחלל שבת"! מה גם שהשתייכתי למחזור הוז של בני עקיבא. הכחשתי והתחננתי למחילה, מחשש לפגיעה בכבוד אבי שהיה דתי, אך קרואזה לא התחשב במצוקתי ולא נעתר.
    מאוחר יותר הגעתי רבות ל'מקווה' לתקופות אימונים בנשק במסגרת חי"ש תל אביב, ותמיד זכרתי בלב דואב את חברי למחזור הוז, שבהמשך עלו להתיישבות בגוש עציון, ורובם נפלו שם בקרבות הדמים בחורף תש"ח.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
תגובות לפוסטים ישנים מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.