צילם וכתב ברוך גיאן
בימי שגרה, בסתם ימים של חול, אני אוהב לטייל בעמק הצבאים בירושלים, לשוטט במרחביו ולצלם את אוכלוסייתו. זו לא רק פנינה נדירה של מה שמכוּנה 'טבע עירוני', אלא גם מקום שפִּתְחוֹ סמוך באופן כמעט לא סביר למקום מגוריי.
מרחק של כעשר דקות הליכה מביתי בשכונת רמת שרת, ואני נמצא בעולם אחר שכמעט קשה לדמיינו. עולם רחב ידיים ויפהפה, שאין בו היסטוריה או דת, אין בו לחץ או עצבנות, רק טבע, צמחייה ובעלי חיים. האנשים שתפגוש בדרך הם תמיד מאירי פנים וטובי לב. אין פרץ ואין צווחה, יש נינוחות של פארק שמחוץ לזמן ולמקום הישראלי והירושלמי.
בימי מלחמה קשים אלה, הטיול בעמק והמעקב אחרי דייריו יש בהם סוג של אסקפיזם. 'בעלי הבית' האמיתיים של המקום הם כמובן הצבאים. גם כאן יש 'ימי קרב', לפעמים מעודנים ואסתטיים, לפעמים תוקפניים ועצימים. הקרבות כאן הם לא על דת או על זהות לאומית, אפילו לא על מזון, אלא בדרך כלל על ליבה של נקבה, ובמילים אחרות: על אהבה, על זוגיות ועל יצר ההתרבּוּת. אולי גם אנו, בני המין האנושי, היינו כאלה לפני כמה עשרות אלפי שנים, ותראו מה קרה לנו מאז...
לפני 11 שנים, סמוך לפתיחתו של הפארק, ביקרתי בו ודיווחתי על רשמיי לקוראי בלוג עונג שבת ('צייד הצבאים', 1 באפריל 2015). בכל העמק היו אז שישה צבאים בסף הכול. המבקרים במקום בקושי ובמזל הצליחו לראותם, ובלב המתכננים והאחראים היו ספקות וחששות בנוגע לעתיד. היום יש בעמק כ-130 צבאים – משפחות ובודדים, זכרים ונקבות, בכל הגילים. הניסוי הצליח. עתה זהו אתר הטבע העירוני הגדול בארץ, וזה כמה שנים צוות העובדים אף 'מייצא' צבאים בחזרה לטבע, וכך נשלחו כמה מהם לשמורת גמלא בגולן ואף לרמת הנדיב שבכרמל.
בשל ימי המלחמה זה כבר שבועות שעמק הצבאים סגור. הלב נחמץ. זה לא כל כך נעים לראות גן סגור... בסתם ימים של חול, העמק הוא מעין בית ספר לטבע לתלמידים רבים מבתי הספר הסמוכים (בית ספר 'יער' למשל), אבל בימי מלחמה ואזעקה – דממה.
עליתי לצומת פת, שגם בימי מלחמה הוא עמוס. פועל סיני צעיר ישב על אופניים חשמליים והביט בפליאה בצבאים שבעמק. כשהגיעו חבריו הם מיהרו לאתר הבנייה.
עשרות הצבאים שבהם צפינו ליחֲכוּ בשלווה סטואית את העשב הטרי, ומקצתם ליקקו את פרוותיהם. בימי החורף הם מצמיחים מעין פרוות שיער המגינה עליהם מן הקור. המראה היה מנוגד בתכלית לצפירות האזעקה ויירוטי הטילים שהרעידו את העיר מדי פעם.
היו צבאים שהתגודדו סביב מערכת המים הסולארית שהותקנה בכניסה לעמק.
במרשתת מצאנו סרטון קצר שמסביר את הייחודיות של מערכות המים בפארק:
המשכתי כשלצידי צועדים צעירים ומבוגרים בודדים בהליכת בוקר או כאלה שדיוושו על אופניהם.
בפינת הרחובות גולומב ובגין רעש גדול של מים נשמע. מעבר לכביש ניתן היה לראות מפלים קטנים של מים שנוצרו מזרימת הלילה. הבריכות המלאכותיות, שהתפרשו עכשיו עד הגדר הדרומית, משכו עופות מים.
החוגלות השמנמנות הידסו בעשב הירוק.
לאורך דרך בגין פרחו עצי כליל החורש בוורוד עז. יפה היה לראות את הצבאים במרחב הפתוח דרך הפריחה העזה.
שניים מהזכרים נערכו לקרב של בוקר, ואני הצלחתי לעקוב במצלמתי אחרי שלבי הקרב השונים. תחילה זה נראה כמו משחק שעשועים בין חברים, ובלי סיבה נראית לעין התפתח למריבה.
ההתגוששות לא הייתה אלימה במיוחד. אף אחד לא נפצע ממש...
לבסוף, אולי בהתערבותם של 'מבוגרים', הושג הסכם שביתת נשק או הפרדת כוחות. חיי הצבאים חזרו לשגרה המבורכת, ושני היריבים חיככו את ראשיהם זה בזה. רמז לעתיד הגיאו-פוליטי שלנו? נקווה ונתפלל.
בדרכי חזרה ראיתי קבוצת צבאים עומדת על השביל, כמו תוהה אם מותר לה להגיע למקום שהוקצה לבני אדם.
יום נוסף יצאתי אל העמק והפעם במזג אוויר אנגלי שפקד אותנו עם ראשית האביב. השמיים היו אפורים וערפיליים, והטפטוף לא פסק.
השיר 'מה עושות האיילות בלילות' התנגן לי בראש, אף שמדובר כאן בצבאים ולא באיילות...
שאלתי את עצמי מה עושים הצבאים בגשם? הייתי בטוח שהוא לא יפריע להם, אך כיוון שיש להם אפשרויות רבות להסתתר, התברר לי שהם מעדיפים דווקא את העצים הסוככים על פני המרחב הפתוח.
עשרות צבאים התגודדו בצד המערבי של העמק, ליחכו עשב, סרקו את פרוותם והתבוננו בי. הצבאים חיים בסביבת אנשים, ונראה כי הזמן הארוך שבו נעדרו בני האדם מהעמק מעורר בהם תהיות... אולי גם הם מבינים שיש מלחמה בעולם?
מי ייתן ותסתיים המלחמה ונשוב – אנו ובעלי החיים שעימנו – לשגרה.
