מורה המורים: חיים אריה זוטא ויומן בית הספר העממי בבית הכרם (ב)

חברי ועד הלשון העברית, 1912. יושבים (מימין): אליעזר בן יהודה, יוסף קלוזנר, דוד ילין, אליעזר מאיר ליפשיץ;
עומדים: זוטא, קדיש סילמן, אברהם צבי אידלסון, אברהם יעקב ברור (ויקיפדיה)

מאת רמה זוטא

חלקה הראשון של רשימה זו התפרסם כאן. 

היומן

'יומן בית הספר העממי בבית הכרם' משנת 1934 משקף היטב את הישגיו של החינוך העברי בארץ במהלך שלושים השנים שחלפו מאז ירד זוטא לחופי יפו. קנאותו ללשון העברית ('ביצרנו את החומה העברית ביצרון חזק'), שבהתחדשותה ראה את הניצחון המובהק ביותר של הציונות, ניכרת ברישומיו כאן. שמות החודשים (שהם שערי היומן) והתאריכים – כולם לפי הלוח העברי בלבד, והם מנוקדים כמובן. כל חייו הקפיד זוטא על הלוח העברי ובמשפחה נהגו לספר על היעדרותו המכוונת מחגיגת יום ההולדת של נכדו הקטן דוד, משום שההורים חגגוה לפי הלוח הלועזי...

דף מן היומן

בעט טבולה בדיו כתב זוטא בפירוט רב ביומנו – שלושים ושישה עמודי מחברת בכריכה קשה – ותיאר את אירועי בית הספר בכל יום מחודשי השנה. כתב היד מחובר וקשה לפענוח, אך כבר בעלעול ראשון בולטת הרוח הציונית שנוצקה למעשה ההוראה היומיומי: מחסור במים ואיחור בתשלום משכורות המורים, לצד נושאים שברומו של החינוך הלאומי. 

דיווחי היומן נכתבו בכתיב חסר שבחסר: מקֻבל, מרֻבה, הֻבטח, וכיוצא בזה. האות י', לסימון עשרה בחודש, נכתבה במלואה (יוד), שמא תיקרא כשמו של אלוהים. הוויכוח על הכתיב המלא או החסר העסיק את 'ועד הלשון' בשנותיו הראשונות של זוטא בירושלים: דוד ילין צידד בכתיב המלא, כהבאתו במקורות חז"ל, ואילו זוטא הקפיד על הכתיב החסר – כבמקרא. הוא טען כי לא ניתן ללמד ילדים לשון כהלכתה ללא הבנת הדקדוק, והדקדוק העברי מבוסס על כתיב חסר. רבים סברו אז כמוהו ובשכונת בית הכרם שָׁלַט כתיב זה. הלשונאי ראובן סיוון (בנו של קדיש סילמן) סיפר, כי במכתרת הנייר הרשמי של ועד השכונה נכתב השם 'אגודה הדדית' בכתיב חסר וללא ניקוד ('אגדה הדדית'), להנאת הליצנים שהתבדחו על חשבונם של בעלי החלומות שבנו את השכונה.

על דרך הקיצורים שנהגו אז גם זוטא עשה שימוש בראשי תיבות רבים: לע"ע (לעת עתה), ע"ד (על דבר), כתה"א (כתיבת הארץ), דבה"י (דברי הימים), בי"סנו (בית ספרנו) וכו'. בסגנונו יש הרבה נטיות של שם העצם ('הכיתות ומספר שעותיהן') ולא מעט יחסוֹת ('הקדמנום'). מילים רבות ביומן שוב אינן בשימוש בשפתנו, כמו 'חיזיון' (הצגה), 'דקלומים', 'מגדנות', 'אוטומובילים', 'שקיקים', 'הכיתה סידרה סיום', 'תחת אשר' (במקום) ועוד. השפה משובצת גם במילים ארמיות, הן בכתיבן הן במובנן, וכמובן הרבה ציטוטים מן המקורות. 

בספרו האוטוביוגרפי כתב זוטא כי 'השיטה והסדר – גוף ההוראה, נפח בהם את נפשך – וחיו' (דרכו של מורה, עמ' רן), ואכן ביומן ניכרת קפדנותו בניהול החינוך וארגון סדריו. הוא רושם כל איחור או חיסור של המורים: האדון [לוי יצחק] ריקליס (שהיה מנהל בית הספר אחרי פרישתו של זוטא) איחר בח' בתשרי ובכ"ח בטבת, מר אבן-שושן איחר בי"ד בחשוון ('בשני רגעים'), בכ' בשבט ובב' אייר, הגב' [בלהה] דינבורג [רעייתו של בן-ציון דינור] מאחרת ונעדרת הרבה בגלל מחלה, מר רפפורט איחר שעה אחת בגלל 'מוחרם' [חודש מוסלמי שבו נהגו לחתום על הסכמים כמו שכר דירה]. הוא הקפיד על הדיוק ולמורה שעזב את כיתתו שעה לפני הזמן כתב 'כן לא ייעשה!', ו'שלחתי את רשימת האיחורים והחיסורים לסוכנות'.

גם את מנהל בית הספר, כלומר את עצמו, אין הוא מוציא מכלל הדיווח. בכ"ד בשבט תרצ"ד כתב: 'לא בא מר זוטא שעה אחת (נסע לת"א לחגיגת אז"ר)'. אכן, בתאריך זה (יום שישי, 9 בפברואר 1934) צוין יובל השמונים של אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ), שיחד אתו הוציא זוטא לאור בוורשה, עוד בשנת 1908, את המקראה זרעים: ספר מקרא (חריסטומטיה) לשנות הלימודים השניה והשלישית; ספר לימוד שהודפס מני אז במהדורות רבות. 

בחודש אדר נסע זוטא, כמצוין ביומן, לארבעה ימים 'ברשות ד"ר לוריא ונמסרה ההשגחה למר דינבורג [חבר הנהלת הסמינר]'. ד"ר לוריא הוא יוסף לוריא, שהיה ראש מחלקת החינוך של הוועד הלאומי; מר דינבורג הוא כמובן מי שיוכר לימים כהיסטוריון דגול, חבר כנסת ושר החינוך, פרופ' בן-ציון דינור.

זהו הרישום הראשון ביומן: 

ה' בתשרי תרצ"ד: התחלת הלימודים בשעה 9, ע"פ הטקס המקובל: הדגל, הליכה בסך, נאום קצר, 'התקווה'.  

רק שבע כיתות – [כיתה] ח' חסרה; כעשרים וחמישה חדשים ...  בס"ה למעלה ממאה עשרים וחמישה. חסרים לע"ע: מורה לכיתה ב', מורה לציור, להתעמלות ולעבודת יד לתלמידי כיתה ו-ז ... הגב' יפה קיבלה היום 2 כיתות (א-ב) ביחד, מחוסר המורה לכיתה ב'.

למחרת שוב חסרו מורים, 'והמבוכה רבה'. 'החצר אינה נקייה; אי אפשר להרביץ [לנקות] מחוסר מים והלכלוך מרובה ... האבק ... מסמא את העיניים ומכלה את הריאות'.

אספקת המים לשכונה נעשתה באמצעות צינור מבריכת המים בשכונת רוממה, אולם במהלך השנה המתוארת ביומן התלונן זוטא על בעיות בהובלת המים, מחסור וצימאון: 

י"א בתשרי: מים חסרים משום שמשאבת החשמל נתקלקלה ; ט"ז בחשון: קנינו 4 פחים וחסרים ספלים והילדים שותים אחד אחרי השני מאותו הספל; בשכונה היה כבר מקרה טיפוס – אבל מים בברזים אין. דינבורג [חבר הנהלת הסמינר] מבטיח – והבטחות נשארות הבטחות; כ"ד בחשון: באו מן העיריה, אבל הברזים אינם מותקנים כל צורכם; י"ב  בכסלו: גם היום אין מים – כבר יותר משבוע.

התנאים הקשים משתקפים גם בהעדר אביזרי לימוד: חסרים לוחות לכיתות ולכן 'קנינו דיקט וצבענו. יצאו לנו שני לוחות – אם ישתמרו היטב, הזמן יודיע', או 'צבענו והדבקנו אל הקירות'.

אירוע נוסף התחולל ב'פגרא של ימי הסוכות', דהיינו בחופשת ימי חול המועד, שאז השתתפו תלמידי כיתות ו-ז ב'חגיגת אוסישקין'. היה זה אירוע של ממש בבתי הספר בארץ: יום הולדתו השבעים של מנחם אוסישקין, שהקים ב-1903 את 'אגודת המורים' ('במאמרו יְצָרה וברצונו יְסָדה', בלשונו של זוטא) – לימים 'הסתדרות המורים'. זוטא עצמו התמנה לראש 'מרכז המורים' אחרי מלחמת העולם הראשונה. מאז שנת 1923 ועד מותו היה אוסישקין יושב ראש הקרן הקיימת לישראל, שהייתה פעילה לא רק בגאולת קרקעות אלא גם בעבודה חינוכית בבתי הספר ובגנים באמצעות 'מועצת המורים למען קק"ל' שארגנה חגיגות ואירועים שונים. 

מודעה על השתתפות תלמידי בתי הספר בירושלים בחגיגות לכבוד יום הולדתו השבעים של מנחם אוסישקין (Bidspirit)

ובחודש מרחשון 'סודר בית הספר למוריו ולמקצועות הלימוד, לכיתות ומספר שעותיהן': 

המורים: ח.א. זוטא, מנהל, מחנך כיתה ז' – 15 שעות (עברית ותנ"ך); בנבנשתי, מחנך כיתות ב', ו' – 26 [שעות] (עברית, תנ"ך, מולדת); אבן שושן, מחנך כיתה ג' – 26 (עברית, חשבון, הנדסה); בנימיני, מחנך כיתה ו' – 22 (חסרו לו עוד 2 שעות, עברית, חשבון, כתה"א, דבה"י); הג'[ברת] יפה, מחנכת כיתה א' – 18; מר רפפורט, מחנך כיתה ד' – 18; הג' קטרבורסקי, מלאכת יד – 10.

וכן הלאה, נרשמים שמותיהם ושעותיהם של הגברת דינבורג, מר ריקליס, מר רייכמן, מר רבן (ציור), מר אילן (התעמלות) וד"ר יואל (טבע ופיזיולוגיה). סך הכל: 167 שעות. 

זוטא גם חישב את התפלגות התלמידים (81 ילדים, 74 ילדות) לפי מקומות מגוריהם: מרביתם (54 אחוזים) 'מהשכונה'; השאר חלקם 'מהשכונות הקרובות', מיעוטם 'מהעיר'. הוא ציין את איחורי התלמידים וחיסוריהם והסיבות לכך: בטבת, 'יום סגריר. חסרים תלמידים רבים', או 'מפני הקור ומפני השפעת הנפוצה חסרים רבים'.  

זאב רבן

בבית הספר היו מורים מיוחדים למלאכת יד ולציור. ביומנו ציין זוטא: 'ניסיון של שתי שעות רצופות בציור וכיור (פרספקטיבה) לא עלה יפה; המורים התחלפו בשעותיהם'. המורה לציור היה זאב רבן, ממורי 'בצלאל', צייר ידוע שהיה בין מייסדי שכונת בית הכרם. רבן, שהתמחה גם בעיצוב אריחי קרמיקה וחלונות צבעוניים, ברוח 'אר-נובו', יצר עבור זוטא שלט קרמיקה שנקבע על פתח ביתו, 'טל חרמון'. זוטא קרא שם זה גם להוצאת הספרים שייסד ובה פרסם כמה מספריו. 

הנושא שבער בעצמותיו של זוטא, שאותו לימד ללא הרף ושזכה לכמה הערות ביומן, הוא ידיעת התנ"ך. בחודש שבט בחן זוטא את כיתה ה' בקריאת פרקים בתנ"ך וציין: 'ידיעה שטחית וחוסר בקיאות'... את ספרו דרכי הלמוד של התנ"ך, שהופיע בשני כרכים בשנים תרצ"ה-תרצ"ז (הוצאת ראובן מס), הקדיש לאביו, 'שנתן בלבי אהבה לתנ"ך מימי נעורי'. על כך חזר גם בספרו האוטוביוגרפי: 'הירושה הברוכה שקיבלתי מאבי הייתה ידיעת התנ"ך וחיבה לספר זה. עוד בילדותי ידעתי את התנ"ך כמעט בע"פ'. בספר, שמלווה ב'שיעורים לדוגמא' ובנספח ביבליוגרפי המכוון למורה, בנה זוטא את הוראת התנ"ך לשש שנות לימוד לאור חמש מטרות יסוד: היסטורית, לשונית, מוסרית, אסתטית ודתית (כולל ביקורת המקרא). מורים ותיקים למקרא שעמם שוחחתי טוענים שגם היום אפשר להשתמש בספר זה...

הערות זוטא על ספרו 'דרכי הלמוד של התנ"ך'

בשיעורי התנ"ך שלימד, עוד בימי בית הספר למל, הייתה מפת הארץ תלויה על הקיר, ועל הלוח צויירו הגבולות הנזכרים בתנ"ך. זוטא גרס כי לימוד תנ"ך אינו יכול להיות שלם בלי מגע ממשי עם נוף הארץ, ומגע כזה פירושו בעיקר טיולים וסיורים. יומן בית הספר אכן מלמד על הטיולים הרבים שערכו התלמידים, הן למקומות היסטוריים הן למראות טבע ונוף, כהמחשה לשיעורי תנ"ך והיסטוריה, טבע ומולדת.

אברהם אבן-שושן

דוד בנבנשתי

כבר בכ"ח בתשרי 'הלכה כיתה ה' לטיול לשער יפו ושער האשפות, בלוויית מר בנבנשתי ותלמידי הסמינר'. 

כיתה ג' הלכה בחשוון להר הצופים, 'יום קריר, רוח', בלוויית המורה אבן-שושן. 

סמינריסטים ואח אחד 'נסעו עד מאה שערים ומשם ברגל: ראו את קברות החיילים [ממלחמת העולם הראשונה שנטמנו בבית הקברות הצבאי הבריטי בהר הצופים], האוניברסיטה וחצר החיות; נכנסו גם אל בית הספרים הלאומי – שבו בשתיים וחצי לערך'. כיתות א'-ב' טיילו לשכונות בית וגן ורחביה, וכמובן 'להכרת הצמחייה ואיסוף פרחים'. 

בחודש כסלו 'הלכה כיתה א' לראות בחריש', ובסיוון – 'לראות בקציר החיטים סביב שכונת בית הכרם וגם קצרו בעצמם'. מר בנבנשתי ליווה את כיתה ה' לביקור ב'מוזיאום הממשלתי' [מוזיאון רוקפלר]. בסיוון יצאה כיתה ז', בלווית מר אבן-שושן ושתי אימהות, לטבריה, לעמק ולחיפה. זה היה טיול בן מספר ימים, שכלל את תל אור, בית אלפא, עין חרוד, עפולה, נהלל, הכרמל והנמל בחיפה. באביב יצאה כיתה ד' לטיול בירושלים, שכלל את גיא בן הינום, שער האשפות, הכותל המערבי, יד אבשלום, שער האריות, שער שכם ומערת צדקיהו. כיתות ה'-ו' טיילו ליריחו, לוואדי קֶלְט, למעין אלישע, להר הורדוס ולים המלח. בטיול נוסף ביקרו בחדרה ובבנימינה, בזכרון יעקב ובעתלית. כמה כיתות נסעו 'ליריד [המזרח] לראות תוצרת הארץ בייחוד'. 

מדי פעם בפעם נזכרות ביומן בעיות משמעת של התלמידים ותגובות ההורים. כזו הייתה התפרצות של הורי תלמיד 'בסיבת היפצע בנו ע"י ספסל שבור' – מקרה שהביא לביקורו של ראש ועד החינוך, ד"ר יוסף לוריא, בבית הספר. בכלל, בית הספר היה מוקד לביקורי מפקחים, אישי שלטון ומורים מבתי ספר אחרים, על תלמידיהם: כך למשל, מנהל בית הספר הדתי 'מעלה' עם כיתה אחת; מנהלת עם תלמידות 'סמינר מזרחי'; ד"ר אליעזר ריגר נכנס אל כיתה א' והעיר: 'התקדמו בקריאה אך הספסלים גבוהים'. המפקח הרשמי יוסף בנטוויץ' ביקר בכמה כיתות, הציע 'שיעורי הקראה' באנגלית ואף נתן שיעורי הדגמה. קשר הדוק היה בין תלמידי בית הספר לבין בני גילם בארצות הגולה: 'מתקבלים מכתבים מבית ספר אחד בבולגריא' ומלטביה, ולתשובות התלמידים צורפו פרחים ותמונות. 

המתיחות הביטחונית בעיר תועדה גם כן ביומן: בתחילת חשוון 'לא בא מר אילן מפני המאורעות שבעיר והמתיחות הרבה', ולמחרת 'למדנו רק 3 שעות עפ"י [הוראת] הממונה על השמירה והגנה ... צווינו לשלוח הביתה את כל התלמידים. דעתי ודעת מורים אחדים הייתה נגד זו – כדי שלא להרבות פניקא – אבל הוכרחנו להסכים'. מספר ימים לאחר מכן, 'שישה תלמידים מהעיר לא באו לרגלי המתיחות'. בט' בסיוון הורתה מחלקת החינוך להפסיק את הלימודים לפני השעה 12:00, 'מסיבת השבתון – מחאה נגד [הפסקת] העלייה'. 

כמעט בכל חודש ציינו או חגגו בבית הספר את ימי הזיכרון הלאומיים. כך למשל ב-2 בנובמבר, יום הצהרת בלפור: 'י"ג בחשוון (ב' בנובמבר): אחר 4 שעות לימוד – חגיגת 2 בנובמבר – בשביל הכיתות ה-ו-ז; נאום, נגינה של אחד התלמידים, שירה, התקווה - 45 רגעים'. ובכ"ה בחשוון: 'אזכרה לד"ר מוצקין ז"ל – לכיתות ה-ו-ז (60 תלמידים): נאום, הידעו הדמעות (שירה), נגינה – שיר תוגה – אל מלא רחמים – התקווה'. ד"ר ליאו מוצקין היה ממנהיגי התנועה הציונית, שמת בפריז בנובמבר 1933, ובאפריל 1934 הועלו עצמותיו לקבורה בירושלים. 'הֲיֵדְעוּ הדמעות', קינתו של ר' יהודה הלוי, הולחנה בשנות העשרים בידי חנינא קרצ'בסקי ומני אז הושרה (בשני קולות) באזכרות לחשובים בעם, וכל תלמידי בתי הספר ביישוב העברי ידעו לשיר אותה.

אולי לא מיותר להזכיר היום כי תלמידי בתי הספר של אותם ימים למדו לא רק שיר אחד או שניים משל יהודה הלוי או אבן גבירול; שעות רבות הוקדשו בבתי הספר למורשת 'תור הזהב' בספרד. זוטא הוציא לאור בשנת תרצ"ז את ספרו תרבות ישראל בימי הבינים – ספר המכנס פרקים שנדפסו עוד בתרע"ד, תרפ"ו ותרפ"ח בכרכי מולדת שערך יעקב פיכמן (הספר זמין בפרויקט בן יהודה) ועסקו בשירת החול והקודש, בפילוסופיה היהודית, בדקדוק ובפרשנות היהודית בספרד, בצרפת ובאשכנז. הוא קיווה שבאמצעות ספרו 'יקבל הנוער מושג כללי ... בייחוד מתקופת שירת ספרד, שגם עתה כח בידה לחנך אצל בנינו תרבות הביטוי, הצמצום והחריפות'.

את ספר הלימוד הידוע, דברי ימי עמנו, חיבר זוטא יחד עם יצחק ספיבק (הוצאת ראובן מס). סדרת ספרים זו החלה לראות אור בשנת 1930, ומאז נדפסה בעשרות אלפי עותקים ובמהדורות רבות, גם אחרי מות המחברים. פרט מעניין בספרים אלה הוא שכמעט ואין בהם תאריכים. בהקדמה לחלקים שנועדו לכיתות ו-ח הסבירו המחברים: 'מצאנו לנחוץ לבלי תת חומר היסטורי מופשט ... שמוח הילד בגיל זה אינו תופס', ולכן הספר (המנוקד) ממעיט בפרטים, במספרים ובתאריכים. לעומת זאת נכללים בו עיבודים של ספרים, שירים ואגדות שנמצאו אז בכל הספריות של בתי הספר בארץ, ולצדם 'ציורים היסטוריים' רבים שחיבר זוטא עצמו, כמו 'משיאין משואות' ו'יום הקהל', שתיארו באורח ראליסטי ובלשון מובנת לילד את ההווי של ימי הבית השני. 

הסגנון העברי המוקפד, הרוח הלאומית בצד מתן ידע כללי לתלמיד, ניכרים גם בספרון נוסף: החבר: לוח שמושי-ספרותי לתלמידים ולעם (תרפ"ד ואילך), שחיבר זוטא עם שכנו לבית הכרם, המורה ח"ד שחר. מוצעים כאן לתלמיד, בדרך קלה וחזותית, ידיעות היסטוריות, חומר 'מנבכי ספרותנו ומן הספרות הכללית', דברי חכמה קצרים של סופרים ומנהיגים, נתונים סטטיסטיים ועמודים לרישום אישי. כך למשל, ב'לוח' של תרפ"ו (שנמצא ברשותי) בולטים ימי הזיכרון של אישים – בעם ישראל ובעולם (אברהם אבן עזרא וברנר, רש"י והרצל, טרומפלדור ולורד ביירון). ברשימת המקומות החשובים על כדור הארץ, רוחבם מקו המשווה והשעה בהם, צויינו אודסה ובואנוס איירס, בריסק דליטא והמבורג, ז'יטומיר וירושלים, לונדון ו'מצר תקוה טובה', פטרוגרד ו'קאירה' במצרים.  

  

לחיצה על האיורים תגדיל אותם

נחזור אל היומן, שבו בולטים במיוחד ציוני החגים.

נשף חנוכה, שנערך אחר הצהריים לכל הכיתות, היה אירוע גדול עם 'חיזיון': 'בתכנית: הדלקת הנרות, הנרות הללו, מעוז צור (שירה), נאום; החשמונאים (כיתה א'), משחק נרות חנוכה, סימפוניה, מקהלה, התקווה, סופגניות ואגוזים. כל התלמידים וגם כמאה וחמישים הורים'. בשבט נערכת 'הרצאת החודש' על א"ד גורדון: 'פתיחה, הרצאה, הקראות, נגינה, שירה, התקווה. השתתפו מכיתות ה-ז 40 תלמידים, גם אֵם אחת'. לתלמידים ניתנו גם הרצאות אקטואליות, כגון הרצאתו של מר אבן-שושן על הרדיו, זאת חרף העובדה ש'קול ירושלים' פתח את שידוריו רק ב-1936, שנתיים לאחר מכן!  

והייתה, כמובן, חגיגת ט"ו בשבט ומנהג הנטיעות, שזוטא היה בין הראשונים שהטיפו לו: 'שירה, תהלוכת העציצים שבהם פרחים שתולים; חלוקת שקיקים מלאי פרי הארץ: אגוזים, תמרים, תאנים ומנדרינות'. סיום סיפורי המקרא בכיתה ג' נחגג ב'הקראות מן הספר, דקלומים, חיזיון – מכירת יוסף, מגדנות, עוגות משל ההורים'. י"א באדר, הוא 'יום טרומפלדור: 'בשעה 12: נאום, "יזכור", הקראות, שירים, נגינה, התקווה'. כמה ימים אחר כך, בשלוש אחר הצהריים, 'חגיגת פורים לכיתות א-ה באולם ההתעמלות. התכנית: שירה, משחק פורים, הליצנים, חזיונות, הקראות, שירה ונגינה, מגדנות, התקווה. גם הורים וסמינריסטים באו, כמאה איש'. סיום 'זמן החורף' הוא סיבה למסיבה: נגינת סולו של תלמידים ומקהלה. חופשת הפסח נוצלה לעבודות תחזוקה שגרמו לאבק רב, ולכן נפתח 'זמן הקיץ' 'ללא תהלוכה' אלא רק ב'טקס הרגיל' של דגל ונאום. בל"ג בעומר נערכה תהלוכת לפידים אל מקום המדורה, שירה במקהלה, ריקודים וכרגיל שירת התקווה. במלאת שנה לרצח ארלוזורוב, 'סידרנו אזכרות לנשמת ארלוזורוב בכל הכיתות הגבוהות'. ביום הזיכרון לליאון פינסקר, מייסד תנועת חיבת ציון, הודיעה מחלקת החינוך כי יש להפסיק את הלימודים בשעה שתים-עשרה, וכך היה גם ביום תענית י"ז בתמוז. 

בי"ח בתמוז רשם זוטא: 'קיבלתי פיטורים לרגלי הגיל; הפנסיה תיקבע על ידי ועד המנהל'.

זוטא וביאליק

הרישום האחרון ביומן הוא בכ"ב בתמוז, לפני רדת המסך על שנת הלימודים תרצ"ד. זוטא התקשה להכיל את העצב הנורא שפקד את העם בארץ וברחבי הגולה, וגם אותו באופן אישי, עם היוודע דבר מותו של המשורר הלאומי הנערץ ח"נ ביאליק. 

מֵת ביאליק!  

אספנו את כל התלמידים בשעה 8 ואמרתי: מת ביאליק! גלה כבוד מישראל, כי נלקח ארון אלהים. אין לדבר יותר כי גדול הכאב מאוד. 

לא למדנו. 

בֻּטלו כל החגיגות והטקסים לסיום שנת הלימודים, כמו שראינו עושה כל העם. סגירת בית הספר בלי טקס. אחרי חלוקת התעודות בכתות הלכו כל 7 הכיתות, 160 תלמיד, בלווית מוריהם, אל חורשת ביאליק; סבו אותה מכל צד, אח"כ נכנסו פנימה – מר זוטא נאם לפניהם נאום קצר: 'אלמלי זכינו... ועכשיו שלא זכינו', הקריא לפני תלמידיו את השיר 'אחרי מותי'. ודומם נתפזרו... 

העמוד האחרון ביומן

בצד הכאב הלאומי חש זוטא כאב עמוק על מותו של מי שהחשיבו כידיד אישי. עוד קודם עלייתו לארץ היה ממעריציו של ביאליק. בספרו האוטוביוגרפי תיאר זוטא את השפעת יצירתו עליו ועל חברו בנפש, המורה יחיאל יחיאלי, עוד בימי נעוריהם ברוסיה. אגב אורחא, בתקופה שבה לימד זוטא בבצלאל הוא פגש את הציירת אירה יאן, ובשנת 1909, כשביקר ביאליק בארץ, הוא שימש בלדר למכתבים הסודיים שהחליפו ביניהם. עם עלייתו של ביאליק ארצה (1924) ופעילותם המשותפת ב'ועד הלשון', הפכו השניים ידידים של ממש. על ספר המעשיות של ביאליק ויהי היום – שהופיע בהוצאת 'דביר' בשנת 1933 – כתב ביאליק בכתב ידו את ההקדשה הבאה: 

'מתנה, ובה לוטה, / חִבָּתִי לח.א. זוטא / כמדרשה וכפשוטה', ב' דחול המועד פסח תרצ"ד 

כה רבה הייתה הערצתו של זוטא לביאליק, עד שבצוואתו הנפלאה, שאותה ערך כשנה קודם מותו, הכניס סעיף מפתיע: הוא ציווה למכור את ביתו, 'טל חרמון', שבשכונת בית הכרם, ולהקדיש 'מעשר (עשרה אחוזים) מכסף המכירה לקרן התרבות שעל שם חיים נחמן ביאליק (שהיה למאור חיי, בשעה שחי אתנו, ושהנני רואה אותו גם עכשיו כאור הגנוז והמאיר לכל פרט מישראל ולישראל כולו)'. בקשתו מולאה ובידינו שמור מכתבם של בני משפחת זוטא למוסד ביאליק ואישורו של המנהל משה גֹרדון על קבלת ההמחאה. 

'חורשת ביאליק', המצויה עד היום בפינת רחובות המייסדים וביאליק בבית הכרם, היא שריד לרעיון שהגו ראשוני השכונה, להקים בית מיוחד על שמו של ביאליק, שיהיה מעין בית-עם. ביאליק היה חבר אישי ב'אגודת בית הכרם' ונהג להתארח בשכונה אצל קרובים וידידים. הוקצה לו אף מגרש לבנייה ללא תמורה כספית, אך רעיון זה לא צלח. לאחר מותו של ביאליק רכש ועד השכונה, בכסף מלא, מאלמנתו את המגרש. בית-עם לא נבנה שם, אך הוועד דאג לנטוע שם חורשת אורנים שנקראת על שמו של המשורר הלאומי. ב'ספר האורחים' של בית הכרם כתב ביאליק את החרוזים הבאים:  

לבלתי יאמין נתעה בשוא,  

אני מראש מודיע לכל עובר ושב, 

כי החתום בזה – חתם ב'הן ולאו',  

חציו אורח וחציו תושב.  

ד' תשרי תרצ"ג, ח.נ. ביאליק   

רחוב זוטא בשכונת בית הכרם, כשמו כן הוא – קטן וצנוע. בכל הרחוב אין אף שלט שמסביר מיהו איש זה (צילום: גדי שגיב)

נספח: צוואתו של זוטא

זוטא בערוב ימיו

צוואתו של זוטא היא מסמך היסטורי מאלף ומרגש, ואהבתו לארץ ישראל, לתרבות היהודית וללשון העברית בוקעת מכל שורה שבו. הסעיף של 'תנאי בני גד ובני ראובן' (עמ' 2), המונע את ירושתו ממי מחמשת ילדיו שאינו גר בארץ ישראל, התייחס לבנו אליהו שירד לארה"ב ועזיבתו הייתה מכה קשה לאביו. לאחר מותו של זוטא החליטו הילדים האחרים שלא למנוע מאליהו את חלקו והוא קיבלו שווה בשווה.

מורה המורים: חיים אריה זוטא ויומן בית הספר העממי בבית הכרם (א)

מאת רמה זוטא

חיים אריה זוטא, 1912 (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

כתבים הרבה כתב המחנך והסופר חיים אריה זוטא (1939-1868). חלק הארי שבהם ראה אור בחייו רבי המעש, אך נותרו עוד דפים לרוב בכתב ידו; מהם הערות והארות לאירועים שהזמן גרמם, למאמריו בעיתונות התקופה ולסיפוריו, מהם טיוטות לספריו (בעיקר ספרי לימוד שנלמדו בבתי הספר בארץ בתקופת המנדט), וכמובן התכתבויות שונות. מה שנותר הוא קומץ ממה שהיה, שכן שיטפון, שפקד את עליית ביתו בשכונת בית הכרם באמצע שנות הארבעים (הבית הושכר לאחר מותו), גרף עמו לעולמים חומרים רבי ערך. אך גם בקומץ ששרד בבתי צאצאיו מצויות עדויות מרתקות על דמותו רבת הפנים של חלוץ ויוצר בשדה החינוך והלשון ועל תקופתו.

זוטא נולד בקובנה שבליטא למשפחה מסורתית, אך כצעירים רבים אחרים בני דורו נמשך גם הוא להשכלה ולציונות. בשנות התשעים של המאה ה-19 החל לעסוק בהוראה בעברית ובסוף שנת 1903 עלה ארצה. תחילה קבע מושבו ביפו ואחר כך, ועד סוף ימיו, גר בירושלים.

בין שרידי עיזבונו בלטו לעין כמה מחברות כרוכות, שבהן יומנים שרשם בתקופות עבודתו כמחנך ובעת בניית ביתו. בן שישים ושש היה כאשר כתב את 'יומן בית הספר העממי בבית הכרם', מוסד שאותו ניהל בשנית בשנת תרצ"ד (1934). בחלק השני של רשימתנו נעסוק ביומן זה. 

תרצ"ד הייתה שנת ההוראה האחרונה של זוטא ובסופה יצא לגמלאות. כמי שההוראה והחינוך העברי היו נשמת אפו, הוא המשיך גם לאחר פרישתו ללמד תנ"ך ועברית בבית הספר העממי בבית הכרם ובגימנסיה העברית ברחביה. דורות של תלמידים חבו לו את יסודות חינוכם, ובזיכרונותיהם ביטאו את הערצתם למורה העומד על ראש גבעה נישאה בענתות וקורא באוזניהם מספר ירמיהו. כך למשל כתב הסופר והמחנך אליעזר שׂמֹאלי על חוויות לימודיו בסמינר למורים בשנות העשרים:

אליעזר שמאלי, זהב בירושלים, זמורה ביתן מודן, תשמ"א, עמ' 152

בקרב אוהבי ספר וחוקרי חינוך התפרסם שמו של זוטא בזכות קונטרס נועז (במושגי אותה תקופה), שפרסם בשנת 1909 ואותו ייעד ל'נערי ישראל הבריאים בגופם והטהורים בנפשם'. זהו הזרע למינהו, הספר הראשון לחינוך מיני שנכתב בשפה העברית. הספר, שנקרא היום כאגדה תמימה לטף, הוחרם בשעתו בידי הסתדרות המורים, כל עותקיו הועלמו ורק זכרו נותר. 'לאן נעלם הספרון?', שאל בשעתו חוקר ספרות הילדים אריאל אופק ("הזרע" שנשחת, מעריב, 26 באוקטובר 1984, עמ' 27), אך זמן מה קודם לכן הצליחה פרופ' תמר הורוביץ, נכדתו של זוטא, למצוא עותק אחד ויחיד של הספר באוסף יעקב שיף שבספריית הקונגרס האמריקני בוושינגטון ולהביא את תצלומו ארצה. מאז שב הספר למקום הדפסתו פורסמו עליו מאמרים רבים, פרי עטם של נורית גוברין, אליהו הכהן ואחרים. והנה, זה לא מכבר התגלגל לאוסף אדלשטיין שבספרייה הלאומית סוף סוף עותק אמתי של הספר, ולא רק תצלומו, ובעקבותיו כתב לאחרונה חן מלול פוסט נחמד בבלוג הספריה הלאומית.

מתוך 'הזרע למינהו'

כבר בשנת 1905, שנה לאחר בואו ארצה, הוציא זוטא לאור, עם עמיתו דוד ילין, אוסף שירים לילדים, ובו נדפסו חרוזיהם של זלמן שניאור, ש' בן-ציון, שאול טשרניחובסקי ומשוררים אחרים, לצד משלים ופתגמים. חוברת דקה זו סרוקה בשלמותה במאגר הספרייה הלאומית. 

לבני הדור ההוא זכור זוטא גם כמי שגרם ל'שערוריה בינלאומית' זוטא. הוא הוביל בשלהי 1919 קבוצת סמינריסטים בטיפוס מייגע לפסגת החרמון ותקע שם את הדגל הציוני, כל זאת טרם הוכרע גורל ההר בין המעצמות צרפת ובריטניה (סיפר על כך יהודה זיו במאמרו 'כבשנו את החרמון! אל ראש החרמון בשלהי תרע"ט [1919]', מורשת ישראל, 4, תשס"ח, עמ' 161-124). 

שנה אחר כך, ב-1920, פרסם זוטא, עם תלמידו-חברו הארכאולוג אליעזר ליפא סוּקֶניק, את הספר ארצנו: ספר מורה דרך בא"י ובארצות הגובלות בה, חלק א: ירושלים וסביבותיה. הספר, מלווה במפות ובאיורים, נדפס בתל אביב בהוצאת 'ועד הצירים' והיה למדריך המודרני העברי הראשון לירושלים (נדפס שוב בשנת 2001 בהוצאת 'אריאל' של אלי שילר תחת הכותרת מדריך לירושלים וסביבותיה, 1920).

קצר המצע מלמנות את תלמידיו הרבים שיישמו את דרך החינוך שלו, טיילו עמו בהר ובמדבר ולימים הפכו בעצמם למחנכים ולסופרים נודעים, לאנשי לשון ומילון, למורי דרך וידיעת הארץ. די אם  נוסיף על אליעזר שמאלי את הסופר יהודה בורלא, המשוררים שמואל בס ומשה דפנא, המילונאים ראובן אלקלעי ואברהם אבן שׁוֹשן, ואנשי ידיעת הארץ דוד בנבנשתי, נתן שלם וזאב וילנאי. את ביתו פתח זוטא לפני תלמידיו, ולא מעטים מהם, כבנבנשתי ושלם בבואם מסלוניקי, אף התגוררו אצלו. במאמריו ובספריו, בכתיבתו הספרותית והפובליציסטית, קנה לו זוטא שם כמי שהצליח למזג חינוך מודרני עם מסורות העם והלשון. בשנותיו האחרונות כתב טור פופולרי מאוד בעיתון דבר ושמו 'זכור ימות עולם', שבו השיב לשאלות בעניינים הנוגעים להיסטוריה ותרבות יהודית (לקט מטוריו כונס בשנת 1945 בספר בשם זה, שראה אור בהוצאת בית הספר לבנות למל בירושלים).

נחזור לפרקי בחרותו.

הנער חיים אריה, שכּוּנה גם חיים לייב, גדל בבית דתי והחל את תלמודו בישיבת סלובודקה הידועה, ששכנה בקובנה עיר הולדתו; כבר שם בלט בכישרונותיו וראש הישיבה הועיד אותו לרבנות. אולם, כדבריו בספר זיכרונותיו –

בשנה השבע עשרה לימי חיי הקיץ עלי המשבר הנפשי הראשון. בבוקר עכור אחד התעוררתי והנה – נפשי ריקה... הפתוס הדתי, שמלא את חדרי לבי מאז ילדותי, גז ועבר, ועמו גם קסם המצוות המעשיות, שחבבתין כל כך וקיימתין בסילודים; נתאכזבתי מן התקוות ל'סמיכה' ולרבנות, שהיו משוש חיי ושאיפתי ב'ישיבה'. לימוד התלמוד ונושאי כליו היה לי למשא כבד ... מתוך יאוש גמור נוכחתי כי כחות נעורי עברו לבטלה... (דרכו של מורה, ראובן מס, תרצ"ח, עמ' יט). 

גם כשעזב את עולם המצוות, המשיך זוטא כל חייו להאמין בחשיבות המסורת, התרבות היהודית והלשון העברית כערכים בני קיימא בחינוך החילוני של 'דור התחייה', כפי שכינה את דורו. לאחר שהות של שנתיים בברלין, שהסתיימה במפח נפש על שלא הצליח להתקבל לאוניברסיטה, בעיקר בשל חוקי ה'נומרוס קלאוזוס', שב לקובנה עיר הולדתו. בצקלונו היו עתה 'חכמות הגויים', ספרות רוסית וגרמנית, היסטוריה ורעיונות בתחום החינוך המודרני. הוא מצא את פרנסתו כ'מלמד' רגיל, אך עיניו היו נשואות למעמד חינוכי אחר: להיות מורה. וכך היה. ההקפדה על דרך ההוראה ושיטותיה החדישות, ארגון וסדר בשילוב להט ציוני והשימוש בעברית כשפה חיה, הם שסללו את דרכו מראשית עד אחרית.

בקיץ תרס"ג (1903), כשנשמע זוטא לקריאתו של מנחם אוסישקין לעלות לארץ ישראל כדי להיות מורה ללימודי עברית בבית הספר לבנות ביפו, כבר היו מאחוריו אחת-עשרה שנות ניסיון בהוראה ב'חדרים מתוקנים' ברחבי תחום המושב הרוסי: בחרקוב, בפולטבה וביקטרינוסלב. בחדר המתוקן (שמתנגדיו החרדים כינוהו בהלצה 'חדר מסוכן') לימדו 'עברית בעברית', שיטה שהקנתה את הלשון העברית באמצעות ההוראה בשפה זו, ולא כנהוג בחדר המסורתי הישן, שבו קראו פסוק מהחומש והסבירוהו ביידיש. ההוראה בעברית ולא ביידיש הייתה פרי הרוח הציונית והאמונה בתחייתה של הלשון העברית, אבל תחילה נדרש זוטא ללמד את עצמו לדבר בעברית. הוא שינן את הדקדוק העברי, את ההגייה הנכונה של מלעיל ומלרע, בניינים ותנועות, ולא הוציא מפיו מילה ברוסית או ביידיש.

עוד בקובנה התפרסם זוטא כמי שמטייל עם תלמידיו מחוץ לעיר ומלמד בחיק הטבע את סיפורי המקרא, כמו גם את שירי יל"ג. המלמדים הוותיקים נאבקו בו והסתייעו ברב, שקרא לו ונזף בו. אך זוטא לא שמע בקולו והמשיך בשלו, תוך שהוא מטיף נגד המלמדים 'הבוערים בעם' (דרכו של מורה, עמ' לז-לח). בעיניו, 'המורה העברי העממי השלם' הצטייר בדמותו של מחנך עברי מוסרי-רוחני, שמשלב בשיטות ההוראה 'הסתכלות' בטבע שמסביב ובעצמים השונים, כדי לעורר את כל חושי הילד ולהעמיקם. וכך הוא השתמש באביזרים ובתמונות כדי להמחיש את המסופר במקורות, 'מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר', כדי שלא יהיה צורך בתרגום ליידיש. לאחר ארבעה חודשים ידעו כבר התלמידים לקרוא עברית ובסוף השנה דיברו עברית רהוטה. אל המורה הם פנו בגוף שני – חידוש גמור באותה תקופה. 

ציון מועדי לוח השנה, אירועים לאומיים והיסטוריים והדגש החינוכי המיוחד שניתן להם בארץ ישראל, ראשיתם ב'חדר המתוקן': ברוסיה 'חגונו חגיגות בלי הרף למטרות חינוכיות': ראשי חודשים, חנוכה, ט"ו בשבט, פורים; התלמידים היו משתעשעים בשירים ובחידות, 'ולבסוף היינו גומרים בשירת התקווה'. בל"ג בעומר נהגו להכין קלעים וחניתות עץ ויצאו לחורשות וליערות (דרכו של מורה, עמ' צו). זוטא למד עוד בגולה את מנהג נטיעת העצים שהיה מקובל על תלמידי בתי הספר הרוסים באחד במאי; או אז –

נדרתי נדר, כי כאשר אזכה לעלות לארץ מולדתי אשתדל להנהיג את המנהג הזה בארץ. ואמנם בט"ו בשבט תרס"ד, בחורף הראשון לבואי ארצה, פרסמתי מאמר ב'השקפה' על ערך היום הזה, ראש השנה לאילנות, כיום של נטיעות. ובט"ו בשבט תרע"ג זכיתי, כראש הסניף הירושלמי של הסתדרות המורים בירושלים, להקדיש יום נטיעת עצים ב'מוצא' לכל תלמידי בתי הספר ות"ת בירושלים, שבהם השתתפו למעלה מ-4,000 ילד וילדה (דרכו של מורה, עמ' פז). 

קטע ממאמרו של זוטא, 'חמשה עשר בשבט', השקפה, 5 בפברואר 1904, עמ' 145

אולם עם בואו של זוטא ליפו, בחג הסוכות 1904, קיבלה את פניו מציאות עגומה. הוא מצא את העברית בארץ במעמד של 'שפחה חרופה'. זמן לא רב קודם לכן פרסם אחד העם את החלק השני של מאמרו הנודע 'אמת מארץ ישראל', ובו התריע על רמת החינוך ביפו ובמושבות ועל המחסור בספרי לימוד: 'איך יגמגמו בלשונם המורים והתלמידים יחד, מחסרון מלים ומבטאים ... באין לנו עוד ספרי לימוד טובים ... יוצאים הילדים מבית הספר בידיעות צנומות ומקוטעות'. אחד העם אף יעץ לזוטא לא לקבל את משרת המורה בבית הספר לבנות, 'אם חפץ אתה לשמור כבודך ואהבתך לציון' (דרכו של מורה, עמ' קטו).

המורה הציוני, שהגיע לארץ ישראל עם משפחתו (אשתו צילה ובניו יצחק, אליהו ונתן; בארץ נולדה בת-ציון ולאחריה יונה), היה כנדהם: מנהלי בית הספר דיברו רק רוסית וצרפתית, צוות המורים חסר ידיעות יסודיות באיזשהו מקצוע לימודי ורובם ככולם לא ידעו עברית כלל, חסרו מכשירי לימוד ותכניות לימוד מסודרות, לשון הדיבור של התלמידים הייתה משובשת וכללה מילים רבות ביידיש, כזו שדיברו בה גם במושבות. גם בירושלים השפעתו של בן-יהודה על בתי הספר 'הייתה כאין' – בכי"ח דיברו צרפתית ובבית הספר למל בגרמנית. בכ"ח בחשון תרס"ד חיבר זוטא מאמר על כך ופרסמו בעיתון השקפה (27 בנובמבר 1903). לאחר שגם שלח דין וחשבון חריף לוועד חובבי ציון באודסה – פוטר ממשרתו. כה רבה הייתה אכזבתו שאף חשב לרגע לחזור לגולה, ל'חדרים המתוקנים' שם, שרמתם החינוכית והעברית שנלמדה בהם עלתה עשרת מונים על זו של בתי הספר בארץ. בפחי נפש עזב את 'קומונת המורים' בנווה צדק ועלה לירושלים.

בשנת 1905, עם בואו לירושלים, התמנה זוטא מורה ראשי למקצועות העבריים בבית הספר למל ובסמינר שלידו, שהיו בבעלות חברת 'עזרה' הגרמנית. סגן המנהל היה דוד ילין, ומני אז צעדו השניים יד ביד בדרכי החינוך. באותה שנה התמנה זוטא גם למזכיר 'ועד הלשון' (לימים האקדמיה ללשון העברית) ובתפקידו זה פעל עד שנת 1922. נשיאיו הראשונים של הוועד היו אליעזר בן-יהודה ודוד ילין. במחלוקות הרבות שאפיינו את עבודת הוועד ובודדו את אב"י מסביבתו, שמר לו זוטא נאמנות עמוקה. במשפחה סופר כי כאשר שמע זוטא על מותו של אב"י (1922), קרע קריעה וזעק, כאלישע בשעתו: 'אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו'. בצוואתו ביקש זוטא כי את קברו יכרו בהר הזיתים ליד קברו של אב"י. 

בזכרון משה – השכונה שבה התגוררו אז רבים מבני האינטליגנציה הירושלמית, ובה פעלו מוסדות ציבור כמו בית העם, בית הספר למל, בית הספרים הלאומי והגימנסיה העברית – התחוללה אז במלוא עוזה 'מלחמת השפות' (1914-1912). בתום 'מלחמה' זו הקימו מצדדי העברית את 'בית המדרש למורים העברי', בראשותו של דוד ילין, שגם הוא שכן תחילה בזכרון משה. זוטא, שעזב עם המורים העברים את בית הספר למל, הצטרף לצוות המורים של בית המדרש למורים, שבו ריכז ילין מורים מעולים כמו שלמה שילר, א"מ ברכיהו, אהרן מאיר מזי"א, נח חכם, נחום סלוּשְׁץ וחיים יהושע קוסובסקי. זוטא קבע בשכונה את ביתו הראשון והבית המה פרחי הוראה שבאו לשמוע את פסק דינו על 'שיעורי ההוראה' שהגישו לו בכתב.

ח"א זוטא (מימין) ובני משפחתו בפתח ביתו בשכונת זכרון משה. ירושלים, אמצע שנות העשרים.

כאו נולד גם בית הספר היסודי בבית הכרם, שנועד לשמש לסמינריסטים סדנה בהוראה מעשית. כחמש שנים נמשכו התכנון וגיוס הכספים להקמת בניין הקבע לבית המדרש העברי ולבית הספר שאמור היה לקום לידו. המנהל ילין, איש אשכולות ואיש ציבור ידוע, הוזמן ב-1925 לסדרת הרצאות בארצות הברית והצליח לגייס שם כספים לבניית בית הספר. 

בית הספר היסודי, בן שמונה כיתות, הוקם לפי הצעתו של זוטא בפני אספת 'בוני בית' – שמה הזמני של שכונת בית הכרם, שזוטא נמנה על מייסדיה. מרביתם היו חילונים, מקצתם בוגרי בית המדרש למורים בירושלים, וכן מורים שהיו גם סופרים, משוררים וחוקרים (אהרן אברהם קַבָּק, ר' בנימין, ברכיהו, סלושץ, אלכסנדר כרמון, קדיש סילמן, מרדכי טמקין), אישי ציבור ופקידי מוסדות, וליצני הדור הדביקו להם את הכינוי 'מופ"ס' – מורים, פקידים, סופרים. כמה עקרונות שאפיינו את בני היישוב החדש, נקבעו גם בבית הכרם בשורת תקנות, כמו עבודה עברית, עבודה עצמית, קניית תוצרת עברית בלבד. כמו כן נקבע, שרכישת הקרקע ובניית הבתים יהיו על חשבון החברים בלבד. 

וכך, בין ניירותיו של זוטא מצוי גם מכתבו לד"ר שמריהו לוין, חבר הוועד הפועל הציוני, ובו בקשה להלוואה על מנת שיוכל להשלים את בניית ביתו:

הכתוב אומר: בבוקר זרע את זרעך –,  

והנני גומר: ובערב בנה לך ביתך...  

ותקף עלי יצרי לבנות לי בית בירושלם, בשכונת 'בית הכרם' על דרך עין כרם, דרומה. אך חסרים לי עוד כשלוש מאות–חמש מאות דולרים, שהם בערך 70-60 לימ"צ [לירות מצריות], והחלטתי לפנות אליך, ידידי הישן, ידידי ואיש מיטיבי מימי נעורינו בברלין, שתשתדל להשיג מאת מכיריך העשירים הסכום הזה, להלוות למורה זקן, שבחורף הזה 'חגג' את שנת השלושים להוראתו. וע"פ פקודתך אשלם את הסכום הזה לתלמידי הסמינר – במשך 8-5 שנים, – ובזה תעשה שתי 'טובות', גם למורה זקן וגם לתלמידים צעירים.  

ובשובך, ידידי היקר, לירושלם בירתנו – ומצאת בית קטן חדש, שיש לך חלק בו.  

הנני מקווה כי יכול תוכל וגם עשה תעשה ... 

שלך באהבה ישנה ובתודה חדשה.

מכתבו של זוטא לשמריהו לוין, פורים תרפ"ג (1923)

לא ידוע לנו אם לוין אכן נחלץ לעזרת ידידו מימי ברלין. במחברת החשבונות של בניין הבית נמצאת רק עדות להלוואה ממנחם אוסישקין, יו"ר הקרן הקיימת לישראל, ומן הבנק...

כ'שכונות הגנים' האחרות בירושלים, תוכננה גם בית הכרם בידי האדריכל ריכרד קאופמן: שכונה מרווחת וירוקה, בתים בני קומה אחת וסביבם גן ועצים. באוגוסט 1922 הונחה אבן הפינה לשכונה. הגם ששררה בה רוח חילונית תושביה כיבדו את המסורת ואת מאמיניה. בוויכוח שניטש על הקמת בית כנסת בשכונה, זוטא החילוני תמך בהקמתו ואילו אחד המתנגדים היה הסופר והמורה א"א קבק, שבערוב ימיו הפך לשומר מצוות... 

שכונת בית הכרם, בערך 1925 (ויקיפדיה)

עד יוני 1924 כבר היו בשכונה החדשה שבעים משפחות עם שישים וחמישה ילדים, שנאלצו ללכת ברגל לבית הספר במרכז העיר, מרחק של כשלושה ק"מ. דוד בנבנשתי, מתלמידיו של זוטא ולימים מורה ומנהל של בית הספר העממי בבית הכרם, סיפר כי בעת בניית השכונה התעוררה במלוא עוזה שאלת החינוך: האם ימשיכו הילדים ללמוד בעיר? 'ואז נשמע קולו של מחנך דגול מבוני השכונה, ח"ל זוטא, על ערכם הפדגוגי-החינוכי של בתי הספר במקום המולדת' (בית הכרם בת הארבעים, תרפ"ב-תשכ"ג, עורך שרגא קדרי, תשכ"ו, עמ' 187). בית הספר החל אפוא לפעול במבנים זמניים ועל המורים מן השורה נוספו בשנים הראשונות מורים-הורים מתנדבים. הילדים השתתפו עם הוריהם בפינוי הסלעים, בעידור ובהשקאה. בית הספר, לדברי בנבנשתי, הושתת על ערכיה של השכונה – חלוציות, גאולת השממה, תורה וידע ושמירה על מבואות ירושלים והגנתה.

עוד קודם לכן, כאשר שב דוד ילין ממסעו ובידיו כסף למימון בניית הסמינר, נדונה השאלה היכן ייבנה. תושבי בית הכרם הקצו לשם כך חלקת אדמה באזור הגבוה של השכונה והוסכם על בניית אגף מיוחד עבור בית הספר שיועד לילדי השכונה. להחלטה זו היה הבט כלכלי ותרבותי: המורים וצוות העובדים של הסמינר ובית הספר יעדיפו לגור בשכונה; תלמידי בית המדרש ישכרו חדרים בשכונה והבניין עצמו ישמש מוקד תרבותי וחברתי. את הבניין תכננו האדריכלים אליעזר ילין (בנו של דוד ילין) ושותפו וילהלם הֶקֶר והוא עומד עד היום על מכונו.

'בית המדרש למורים העברי' נקרא היום 'המכללה האקדמית לחינוך על שם דוד ילין' (ויקיפדיה)

ביום י' באב תרפ"ז (8 באוגוסט 1927) נערך ברוב פאר טקס הנחת אבן הפינה לבניין הקבע של בית המדרש למורים, בנוכחות הנציב העליון הלורד פלומר, ראש עיריית ירושלים רג'יב נששיבי, נציגי המוסדות הציוניים, חברי הסתדרות המורים, מנהלי בתי ספר עבריים מכל הארץ, נציגי השכונה ובוגרי בית המדרש. בן-ציון דינבורג (לימים דינור, שר החינוך), שהורה תולדות ישראל וספרות עברית בבית המדרש מיד לאחר עלייתו ארצה (1921), התמנה להנהלת המוסד בשנת 1924 ולאחר מכן הפך למנהלו. בשלהי שנת תרפ"ח (1928) עבר בית המדרש למורים ממקומו הקודם בשכונת זכרון משה לבניין החדש בבית הכרם, ולידו נוסד, כאמור, בית הספר היסודי.

דאר היום, 10 באוגוסט 1927

החלק השני של הרשימה יעסוק ביומן בית הספר העממי בבית הכרם, בקשריו של זוטא עם ביאליק ובצוואתו.
 _______________________________

רמה זוטא היא עורכת ותיקה של חומר ספרותי והיסטורי. היא רעייתו של דוד ('דּוֹדוֹ') זוטא, נכדו של נְשׂוּא הרשימה.