ברוך הבא: על נהרות ירושלים

'איש תחת גפנו' ברחוב ארנון

יום ירושלים, תשע"ו

כתב וצילם ברוך גיאן

ב'גדה הימנית' (הדרומית) של רחוב אגריפס, במתחם השכונות הירושלמי הקרוי 'נחלאות' (ובאופן רשמי 'שכונות לב העיר'), יושבות לבטח שתי שכונות של כורדים: זכרון יוסף וזכרון יעקב. העם הכורדי פזור (עד היום, כידוע לכל מי שמעודכן בחדשות) בארבע מדינות: עיראק, סוריה, טורקיה ואיראן. ראשוני היהודים הכורדים הגיעו לארץ ישראל בסוף המאה ה-19, ובעיקר משנות העשרים ואילך. 

שכונת 'זכרון יוסף' הוקמה על פי כמה מקורות בשנת 1931, אבל האנתרפולוג ג'ף הלפר, שחקר את תולדותיה, טוען שהוקמה כבר ב-1927. בתי השכונה נבנו סמוך לשכונת הפחים, שנודעה בשם 'ח'ארת אל טאנק', ובשמה הרשמי 'שבת צדק'. זה היה ניסיון לצאת משכונת מצוקה, שעליה כתב בן המקום, יוסי בנאי (ושר אחיו גברי בנאי ללחנו של האחיין אהוד בנאי): 'אני כמו עץ שתול, שורשי נחים, בין זכרון יוסף לשכונת הפחים'. 

 

גם על שכונת 'זכרון יעקב' נכתב שהוקמה ב-1931, אבל אין זה מדויק והיא מתועדת כבר בשנת 1929 (דואר היום, 6 בנובמבר 1929, עמ' 1). רחוב אליהו סלמן מפריד בין שתי השכונות. שתיהן היו פרי יוזמתו של 'המוכתר' נחום מזרחי (צ'וצֶ'ה), שרכש את הקרקע, אך שלא כמו המושבה שבדרום בכרמל, שנקראה על שם הברון רוטשילד, זכרון יעקב זו קרויה על שמו של יעקב מזרחי, אביו של המייסד.

במקרה או שלא במקרה, הכורדים הירושלמים, שמוצאם מארץ הנהרות הגדולים הפרת והחידקל, הוקפו בשמות של נהרות: נהר פרת והחידקל – זה מובן מאליו, ולאלה נוספו גם נהר ארנון, הירמוך, היבוק, הירקון, הקישון והירדן. 

אולם לא לאורך זמן נשארו השמות היפים על מכונם. כנהוג אצלנו, בשנת 2010 הוחלפו שמות מקצת הנהרות בשמות אנשים שאותם היה חשוב לכבד. רחוב הירדן הוסב לנסים בכר (מנהלו הראשון של בית ספר 'אליאנס'); רחוב הירקון קרוי עתה על שמו של יצחק בַּרָאשִׁי; נהר החידקל קיבל את שמו של חכם שלום, אביו של בן העדה חביב שמעוני, שהיה פעם חבר כנסת מטעם 'המערך'; וכדי שלא תהיה טענה על העדפה מפלגתית שינו גם את שמו של רחוב הקישון לאליהו סלמן, שבנו היה פעיל בליכוד. וכך הלכו רחובות הנהר והצטמצמו. 

לכבוד יום ירושלים הנה סיור מצולם בין הנהרות היבשים של ירושלים. רחובות שבחלקם שומרים עדיין על 'ניחוחות של פעם'. 

אפשר לחנות ברחוב ארנון, להצטייד מראש בספרה המצוין של נירית שלו-כליפא, נחלאות בלב עיר (יד יצחק בן-צבי, 2003) ולצאת לשייט. בספר זה – שתמונות רבות שמופיעות בו צילמתי לפני כחמש עשרה שנים – מתועדות השכונות הכורדיות במסלול מספר 4. אל תשכחו עגלת קניות. ככלות הכל אנחנו במרחק הטלת עוגן משוק מחנה יהודה.

א. רחוב ארנון

בלוח האבן שקבוע בכניסה לבית מספר 3 צוין התאריך ח' בתמוז תרצ"א (16 ביוני 1931), מן הסתם זהו היום בו נחנך בית זה. בתבליט עצמו נחקקו שני אריות, מגן דוד ובתוכו חמסה. מה שבטוח בטוח.

ב. רחוב הירמוך 

ברחוב הירמוך צילמתי פסטורליה אורבנית. דלתות כחולות, מרפסת פורחת בשיחי גרניום וחתול מסתתר מפני השמש תחת גגון מאולתר. לוח הקרמיקה מציין, מטבע העניין, את מקום מגוריה וסדנתה של אמנית קרמיקה.

הרבה כחול יש ברחובות הללו. לא בהכרח רמז למי הנהרות וגם לא עדות לכך שהתושבים עדיין מאמינים בסגולת הצבע כמרחיק שדים. אולי פשוט מפני שזהו צבע יפה.

שילוט חמוד ברחוב הירמוך

אחד מליצני השכונה דאג לרענן את שם הרחוב, וכך הפך הירמוך ל... יחמור.

ג. רחוב היבוק

הרחוב המקביל לירמוך נקרא היבוק, גם כאן היה מישהו שדאג לשנות את שם אחד השלטים ל'החיבוק', ומי יודע אולי זו אותה יד ששינתה את רחוב הירמוך לרחוב היחמור?

על שער הכניסה לבית מספר 12 נחרטו מילות הפסוק 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'. 

ד. רחוב הירדן (היום רחוב נסים בכר)

הרחוב ההומה, שמקשר בין רחוב אגריפס לרחוב בצלאל שמדרום לו, נקרא במקורו על שם נהר הירדן, אבל כבר הרבה שנים הוא נושא את שמו של העסקן והמחנך הספרדי נסים בכר, שהיה ממחיי השפה העברית בדור שקדם לאליעזר בן יהודה. אמנם, בכר היה ספרדי גאה, אך מוצא משפחתו היה מבוקרשט שברומניה.

מעניין שעל שלט ההסבר שקבעה העירייה לא צוין שהיה מנהלו הראשון של בית ספר כי"ח הסמוך. זה כמובן לא הפריע לחבורת שונאי הערבים לנסות ולהשחית את הכתובת בערבית.

על אחד הבתים ברחוב נסים בכר נחקקה בשנת 1935 מנורה ולצדה כתובת 'זה בית רחמים שמואל, שנת תרצ"ה 1935'.

בפינת הרחובות נסים בכר ובצלאל טבוע בקיר לוח קרמיקה מנדטורי עם שם הרחוב. כאן הושחתה דווקא השורה העליונה שנכתבה אנגלית. האם ייתכן שהשחתה זו היא עוד מימי המנדט? בנחלאות התגוררו רבים מחברי המחתרות אצ"ל ולח"י, ואולי זו עבודה שלהם?

ה. רחוב הירקון (היום רחוב יצחק בראשי)

שמו של רחוב הירקון – הרחוב הראשי של השכונה – הוחלף. עתה הוא נושא את שמו של יצחק בראשי, מרבני ועסקני העדה הכורדית. אבל בכמה בתים ברחוב עוד מקפידים לשמור על השם הישן והאהוב; מי יודע, אולי יהיו עוד מכתבים שיישלחו לכתובת הישנה...

ויש בתים שמציינים, ליתר ביטחון, את שני השמות זה ליד זה, בבחינת 'ישן מפני חדש תוציאו'.

מה יותר כורדי מ'בָּרָזָנִי'? בָּרְזָן היא עיר בכורדיסטן העיראקית

ברחוב בראשי יש כמובן גם בית כנסת הנקרא 'בראשי', שלמרבית ההפתעה מתפרש כשמו של אמורא בבלי ושמו חייא בר אשי. בית הכנסת נוסד פעמיים: בכורדיסטן בשנת 1782, ובירושלים בשנת 1934.

ו. רחוב נהר פרת

המים בנהר פרת עדיין זורמים... כנראה שטרם נמצא עסקן כורדי הראוי להחליף את שם הרחוב, אבל אפשר להניח שזה רק עניין של זמן.

מת יוסף הצדיק, בן למשפחת זָקֶן. ה'שבעה' ברחוב נחל פרת.

ז. רחוב החידקל (היום רחוב חכם שלום)

רחוב החידקל הפך ל'חכם שלום', על שם בן העדה שלום שמעוני, שבנו, חביב, היה חבר כנסת, עסקן פעיל ובעל השפעה במקומות הנכונים.

בעלי הדירה לא ויתרו גם על שלט המתכת הישן

אבן יסוד משנת 1939 בביתו של מתתיהו עמרם ברחוב חכם שלום

ח. רחוב הקישון (היום רחוב אליהו סלמן)

נחל הקישון זרם לחיקו של אליהו סַלְמָן, 'מנכבדי העדה הכורדית', שבנו היה פעיל במפלגת הליכוד. 



לפי שמות היהודים האתיופים שנרשמו על תיבת הדואר, נראה שההרכב הדמוגרפי של השכונה קצת השתנה.

שריד לימים עברו: ביתן שירותים מחוץ לבית 

בקצה כמה רחובות נקבעו גם שלטי 'ככרות', לזכר שתי העדות הכורדיות הגדולות שעלו לירושלים מזאכו ומעמידיה (משפחת עַמֶדִי, מוצאה מעיירה זו). בקצה רחוב סלמן נמצאת כיכר קהילת יהודי עמידיה, ובסמוך הוקם גם בית כנסת שמנסה לשמר את מנהג המקום.

עץ חושחש בכניסה לבית הכנסת של יהודי עמאדיה

ט. בין 'אמא' ל'סימה'

רחוב שמואל ברוך, הסמוך לשכונות הכורדים, 'נשדד' מרחוב אגריפס ההיסטורי. רחוב אגריפס הוא ארוך מאוד, מדוע שלא יוותר קצת? – כך חשבו מן הסתם פרנסי העירייה – וכך נוכל לתת כבוד לעוד אחד מהאבות המייסדים של העדה הכורדית בישראל. שמואל ברוך (1994-1898) היה ממנהיגיה של קהילת יהודי זאכו, וגם הוא זכה לרחוב על שמו. הרחוב מתחיל במפגש אגריפס עם שדרות בן צבי (מסעדת 'אמא') ומסתיים בנסים בכר (מסעדת 'סימה').

על קירות הבתים עוד ניכרים סימני השינוי, והשילוט מבלבל – מקצת השלטים עדיין משמרים את אגריפס הישן והטוב, ולצדם השם 'המעודכן' עם המספר החדש.

'אמא' ו'סימה' ידועות כמסעדות נפלאות, ושמן יצא מחוץ לירושלים. כל אחת מהן היא בחירה מצוינת לסיומו של הטיול הקטן שעשינו.