על דעת המקום: מסביב לסיבוב (א) – דרך ללא מוצא

מאת יהודה זיו

זקני הדור אולי עוד זוכרים כי בקול הרע"ם מקהיר, ערוץ שידורי התעמולה בעברית של הרדיו המצרי, שנקלט בישראל לפני מלחמת ששת הימים, הייתה תכנית פטפוטים שנקראה 'מסביב לסיבוב'. זה גם הנושא של סדרת רשימות זו – סיבובים נודעים בכבישי הארץ.

סיבוּב מוצא

אתר נתיבי ישראל, 1 ביולי 2012

שער יפו, המפורסם בשעריה של חומת ירושלים העתיקה, נטל את שמו מ'דרך יפו' אשר יצאה ממנו מערבה. שרידי הכביש הרומי לשעבר, אשר נסלל באותה דרך, ניכרים עד היום בעקלתון המכונה 'מעלה רומאים', היורד משכונת גבעת שאול לעבר מוצא תחתית ושב ועולה בעקלתון 'שבע האחיות' לעבר הר מָעוֹז. הכפר קַסְטֶל, שישב בראש ההר, שמר בשמו את זכר ה'קַסְטֶלּוּם' (מצודה) הרומי, אשר הגן על מעלות הכביש משני עבריו. כביש רומי זה, שראשיתו בכפר אמאוס, לא עבר במעלה שער הגיא – כמו הכביש המהיר (כביש 1) בן ימינו – אלא במעלה שלוחת אילן שמצפון לו. על כך מעידות אבני מיל וחורבת מְצָד במעלה אותה שלוחה, וכן כתובות הלגיון העשירי שנמצאו בגבעת קריית יערים ובכפר אבו גוש שלרגליה. הכביש העתיק שב ושימש את העולים לירושלים גם בימי מלחמת העצמאות. באותם ימים חנתה חטיבת פלמ"ח-'הראל' בקיבוץ קריית ענבים, ואף בתחנת השאיבה של קו ראש העין–ירושלים אשר במעלה כביש שער הגיא (מכאן שמו של מושב שואבה, היושב היום על מקומה). כאשר תותחי הלגיון הערבי, שהוצבו בהר שמואל (נַבִּי-צַמְוִיל, הנהגה נבי סַמוּאִיל), הפגיזו את התחבורה היהודית במעלה הכביש ממוצא לירושלים, נהגו הפלמ"חניקים – ואני בתוכם – לעלות העירה ב'חסות' מעלה רומאים. אם היינו פוגשים על דרכנו להקות כלבים משוטטים, שנמלטו במורד המעלה, ידענו כי באותה עת מפגיזים תותחי הלגיון גם את מרכז ירושלים.

עקלתון 'מעלה רומאים'. מבט לעבר הקסטל (צילום: יהודה זיו)

שרידי מעלה רומאים (מקור: רשות העתיקות)

בכסלו תר"ל (שלהי 1869) בישר 'הלבנון', העיתון העברי הראשון בארץ ישראל, על חנוכת הכביש שנסלל מירושלים לעבר יפו במצוות סולטן טורקיה, עבד אל-עַזִיז. כביש זה אף הוא יצא משער יפו, אך שימושו לעתיד לבוא  – אשר הוליד גם את הכינוי 'דרך העגלות' – ואף עיקוליו התלולים של 'מעלה רומאים', גרמו לו שייסלל בשיפוע נוח הרבה יותר. כביש זה עבר דרך הכפר לִיפְתָא, הוא 'מֵי נֶפְתּוֹחַ', אשר בגבול יהודה ובנימין (יהושע, טו 9; יח 15), בצפון-מערב ירושלים. במפגש אותו כביש עם תוואי הדרך העתיקה, סמוך למושבה הוותיקה מוצא תחתית – אשר נוסדה תחילה כתחנת דרכים עם משק חקלאי (1860) ולימים הייתה למושבה (1894) – נולד אז 'סיבוב מוצא' הנודע, המוכר מזה כמאה וחמישים שנה לכל העולים לירושלים. סיבוב זה עומד לסיים בקרוב את תפקידו עם הרחבת הכביש המהיר בין שער הגיא לבין ירושלים. אם מתכנני הדרך ירצו לשלב זיכרון היסטורי עם מעט הומור, מוצע להם להציב בראש 'מעלה הקסטל' הנוכחי תמרור אזהרה: 'דרך ללא מוצא'...

הנה סרטון הדמיה של משרד התחבורה המציג את מערכת המחלפים החדשה בדרך לירושלים:



סיבוב מוצא כונה בשעתו גם בשם 'סיבוב תנובה'. יש אומרים, כי שם זה בא לו בשל עיקולו החד של הכביש, לרגלי מדרונו התלול של הקסטל, אשר ראה לעתים מזומנות כלי רכב שאיבדו את בלמיהם והתהפכו. היו אלה בעיקר משאיות שנשאו תוצרת חקלאית, וכך, מדי פעם, התכסה הכביש ביבולי עגבניות ומלפפונים. אך האמת היא שהכינוי 'סיבוב תנובה' מקורו בסיפור מרתק מימי מלחמת העצמאות.

על אדמות הכפר הערבי קָאלוּנְיָה, בצלע הרכס של מבשרת ירושלים בת ימינו – אחות מעוז ציון, אשר חברו יחדיו לעיר מבשרת ציון משני עברי המעלה הקדום – שכן בימי קדם יישוב בשם 'הַמֹּצָה' (יהושע, יח 26), מלשון 'וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו' (ישעיהו, נח 11). ואכן, יישוב זה סמוך אל עין מוצא, הבוקע ממערב לגשר העתידי. אך משהושיב בו הקיסר הרומי אֶסְפַּסְיָנוּס חיילי לגיון משוחררים והכריז עליו כעל 'קוֹלוֹנְיָה אמאוס', כלומר מושבה פטורה ממס (וזה אף מקור השם הערבי קאלוניה), בצד 'כביש אמאוס', נאמר עליו בתלמוד הבבלי (סוכה, מה ע"א):

[משנה:] מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא, יורדין לשם ומלקטין משם מורביות ... מקום קלניא הוה. ותנא דידן מ"ט קרי ליה מוצא? איידי דמיפק מכרגא דמלכא (מקום היה ושמו קלניא [קולוניה]. ומה טעם קראוֹ התנא שלנו מוצא? מפני שהוא מוּצָא ממס המלך).

לימים הקימו שם הצלבנים מצודת דרכים, בנויה אבני גזית, שערביי אותו כפר כינו אותה 'קַצְר מַלִכּ אֶל-יַהוּד' (ארמון מלך היהודים). באותו מקום נבנה גשר עתיק, שאולי מוזכר גם ביומן המסע של משולם מווֹלְטֶרָה, נוסע יהודי מאיטליה, אשר ביקר בארץ ישראל בשנת 1481: 'תרד בעמק אחר, אשר יש לְשָׁם גשר אבנים גדול, אשר במקום ההוא הרג דוד את [גלית] הפלשתי' (מסע משולם מוולטרה, מהדורת אברהם יערי, מוסד ביאליק, תש"ט, עמ' 74). 

נראה, כי מקורה של מסורת זו בימי הצלבנים, שעשו כמיטב יכולתם להעשיר את נתיב עולי הרגל לעבר ירושלים בשפע חוויות וריגושים, בעקבות 'זיהויים' מפוברקים של מקומות ואירועים, הנזכרים בכתבי הקודש. ואכן, בשנת 1586 הותיר אחריו עולה רגל לירושלים תחריט ובו נראה נחל מוצא עם הגשר הנטוי מעליו. כותרת התחריט היא Vallis Therebinti  (עמק הָאֵלָה), ומעל מצודת הדרכים הצלבנית ההרוסה נכתב: ,Hic occisus fait Goliad כלומר, כאן מקום מעשה גּוֹלְיָת.

גשר מוצא, הנטוי על פני נחל שורק, נבנה כנראה בראשית שנות הארבעים, בעת סלילת הכביש העוקף המכונה 'שבע האחיות' (ראו בהמשך). הוא עומד עד היום בשלמותו מתחת לסיבוב מוצא לא הרחק מבית הכנסת העתיק. בימי מלחמת העצמאות, משהתעורר החשש פן יחבלו ערביי קאלוניה באותו גשר וינתקו את ירושלים, החליט  דוד שאלתיאל, מפקד העיר, להקיף אותו בחגורת מוקשים. כיוון שבידי 'ההגנה' לא נמצאה אז כמות המוקשים הדרושה, נולדה תחבולה אחרת: באמצע פברואר 1948, בליל חורף סוער, התגנבו שישה אנשי חי"ש (חיל שדה) ירושלמים אל מתחת לגשר ותלו על קשתותיו קופסות פח גדולות של שימורי מלפפונים, ממולאות בוץ וחצץ. משגילו יושבי קאלוניה את הנעשה, לא העז עוד איש מהם להתקרב אל הגשר 'הממוקש'. וכך, לבד מלוחמי הפלמ"ח מלווי השיירות אל העיר הנצורה, הצילו גם אותן קופסות מלפפונים את ירושלים. אחדות מהן נותרו שנים רבות תלויות מתחת ל'גשר המלפפונים', עד שהחלידו והתפוררו, שלא לדבר על המלפפונים האחרים אשר נפזרו עליו ואולי הם העניקו את שמם ל'סיבוב תנובה'... 

גשר מוצא המנדטורי (צילום נטע כורם; מקור: טיולי)

שער שכם, בצפון העיר העתיקה של ירושלים, מכונה בערבית 'בָּאבּ אֶל-עַמוּד' (שער העמוד). ואכן, במפת מידבא הנודעת, שהוכנה כנראה במאה ה-6, נראה ברחבת אותו שער עמוד המיל מימי אֵלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה, היא ירושלים של ימי הקיסר הדריאנוס. מעמוד זה נמנו מאז מרחקי הדרכים היוצאות מן העיר.

ירושלים במפת מידבא. העמוד של שער שכם נמצא בצד שמאל באמצע.

ממשלת המנדט אימצה אותה שיטה, ובימי שלוט הבריטים ציינו אבני הק"מ בכבישיה הראשיים של פלשתינה-א"י את המרחק מבית הדואר המרכזי בירושלים, הנמצא עד היום בתחילתו של רחוב יפו (מול כיכר ספרא ועיריית ירושלים). כך הוצבה אז בסיבוב מוֹצָא אבן הקילומטר השביעית, ומסורת ירושלמית קשרה אבן זו לכינוי 'שבע האחיות', שהוענק מזה עשרות שנים לכביש היורד ממעוז ציון לארזה ולמוצא עילית. בקילומטר השביעי נראה עד היום, ממזרח ל'גשר מוצא', בית אבן, שנותר מן הכפר קאלוניה לשעבר. על פי אותה מסורת, ניהלה שם אחת מנשות הכפר בית בושת, שנועד לשרת חיילים ושוטרים בריטיים. הללו כינו אותו בינם לבין עצמם בשם Kilo. Seven (הקילומטר השביעי), בעוד 'הבנות' אשר שם זכו בכינוי החיבה Seven Sisters... (כך שמעתי מפי העיתונאי והחוקר הירושלמי הוותיק דב גנחובסקי).

בני מוצא זכרו היטב בית זה שהיה שייך ל'מאדאם' מונירה. 

כך סיפרו מאיר וצֳרִי ברוזה בספרם המשותף מוצא: סיפור ארץ-ישראלי, כנה, 1994, עמ' 156-155:

כביש 'שבע האחיות' בירידה ממעוז ציון למוצא עילית (מקור: ויקיפדיה)

ראו עוד במאמרי: 'שבעה שמות ל"שבע האחיות" ', מחקרי יהודה ושומרון, יב (תשס"ג), עמ' 272-257.

רכב השרד של הנציב העליון סר הרברט סמואל עולה במעלה הרומי שלימים יסלל עליו כביש 'שבע האחיות'. במרכז התמונה למעלה אפשר לראות את שרידי 'מעלה רומאים' העולה ממוצא מזרחה לעבר שכונת גבעת שאול. התמונה צולמה בראשית שנות העשרים ושמורה בספריית הקונגרס האמריקני.

על דעת המקום: שבילי נחש ועקלתון

'עקלתון' – פסל בטון של יצחק דנציגר, פארק הירקון, 1975 (מקור: ויקיפדיה)

כתב יהודה זיו

כִּי הָעוֹלָם גָּדוֹל-גָּדוֹל
צָרִיךְ לִרְאוֹת בּוֹ אֶת הַכֹּל,
אֶת הֶעָרִים וְהַשְּׁלָטִים
וְאֶת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים.

אֶת שׁוֹר הַבָּר שֶׁל הַמָּשִׁיחַ, 
אֶת לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִיחַ.
אָצִיץ בּוֹ פַּעַם וּשְׁנִיָּה
וְשׁוּטִי-שׁוּטִי אֳנִיָּה.

(נתן אלתרמן, 'גדליה רבע איש')

הקרן הקיימת לישראל נטלה על עצמה לשמר את מורשת חטיבת פלמ"ח 'הראל' במרחבי 'פארק יצחק רבין', שמשתרע באזור שער הגיא. חטיבת 'הראל' (שכונתה גם חטיבה 10) הוקמה באפריל 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות. אנשיה, בפיקודו של יצחק רבין, לחמו בשעתם על פריצת הדרך לירושלים ועל הרחבת 'הפרוזדור' שמשני עבריה. ארבע אנדרטות בזלת מנציחות כאן את גדודי החטיבה: סלע הגדוד הרביעי (גדוד 'הפורצים'), הוצב בראש הר יַעֲלָה (בָּאב אֶל-הַוָּא) וגם בראש הר מעוז, הוא ה'קסטל'; סלע הגדוד החמישי (גדוד 'שער הגיא') בראש גבעת חתול (חרבת ח'תולה), הצופה על שער הגיא; הגדוד השישי (גדוד 'ירושלים') זכה בשתי הנצחות: סלע הצופה על עיקול קבר אִמָּאם עַלִי, וכן אתר הנצחה מול מושב שואבה, אשר אנדרטת פורצי הדרך לירושלים נשקפת עליו מראש 'משלט 1'.

יצחק רבין (משמאל) עם מפקד הפלמ"ח יגאל אלון. כשרבין מונה למח"ט הראשון של 'הראל' הוא היה בסך הכל בן 24...

גולת הכותרת ב'פארק רבין' היא, ללא ספק, 'דרך בורמה' הנודעת, החוצה אותו לרוחבו, ואותה הקק"ל משמרת בקפדנות, 'זכר לימי תש"ח'. ראש נתיבה המשולט של הדרך נמצא ב'מצפה הראל' – שם מוצבת מפת תבליט מפורטת של הדרך ושלוחותיה, כשסיבוב העקלתון הנודע שלה צוין במפה בשם הלועזי 'סֶרְפֶּנְטִינוֹת' ובלשון רבים דווקא. כינוי שגוי זה מצוין גם על גבי התמרורים בצד 'דרך בורמה', המלווים את העושים מכאן את דרכם בנתיבה, אף שבפועל מדובר בעקלתון אחד ויחיד בלבד.

מפת ה'סרפנטינות' בדרך בורמה (מקור: ויקיפדיה)

העקלתון בדרך בורמה (רצף תמונות שצילם יהודה זיו בתש"ח ועובדו מחדש על ידי טל שוורץ)

בתיאור דרכי הגישה אל מרומי מצדה כתב יוסף בן-מתתיהו (פְלַבְיוּס): 'דרך אחת עולה ממזרח ונקראה בשם "הנחש", כי היא צרה ומתעקלת בלי הרף כנחש' (מלחמת היהודים ברומאים, ז, ח, ג, מהדורת י"נ שמחוני). קלוד רנייה קוֹנְדֶר (C.R. Conder), אחד משני ראשי משלחת הסקר הבריטית של 'הקרן לחקירת ארץ ישראל' ((PEF, ציין אותה לפיכך בתוכנית מצדה בשם  The Serpent( PEF Memoirs, 1875, Judaea, III, מול עמ' 417), ומכאן אף כינויה המקובל היום, 'שביל הנחש'. אם אכן בימי פלביוס נודעה דרך זו בשם הרומי Serpentina (עקלתון, דהיינו רצף עיקולים), הרי מילה זו היא צורת הריבוי של Serpentinum  (עיקול), שנגזר מלשון Serpent (נחש), כעין הצירוף 'נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן' בלשוננו (ישעיהו, כז 1).

במצדה ה-Serpentina הפכה ל-Snake (מקור: TreKKen)

במקרא אנו מוצאים 'אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלוֹת' בשירת דבורה (שופטים, ה 6), ואילו בתלמוד יש 'דרך עקלתון' (בבא בתרא, צט ע"ב) וכן 'מעלות' (כגון 'מעלות בית חורון', סנהדרין, לב ע"ב), או 'סולמות' (כגון 'סולמות של צור', שבת, כו ע"א). וגם בימי הביניים פירש רש"י את הפסוק 'סורו נא אל בית עבדכם' (בראשית, יט 2): 'עקמו את הדרך לביתי דרך עקלתון, שלא יכירו שאתם נכנסין שם'. ומכאן הגיעו גם ה'עיקולים' בתפילה ובשירה, כגון 'לעקשו באורחות עיקוליו' ('מי יְתַנֶּה', יוצר ליום הכיפורים) או 'אוֹרַח עֲקַלְקוֹל' (שמואל הנגיד, בן-משלי, מחברות לספרות, תש"ח, עמ' 119).

לימים ידע המונח Serpentina שימושים ותרגומים שונים ומשונים בספרות חקירתה של ארץ ישראל. שלמה  צמח, למשל, נקט בצורה 'עִקָּלוֹן' (כתבים נבחרים, דביר, 1956, עמ' 210). המחנך והחוקר דוד ילין (1941-1864) כינה את המעלה הרומי הקדום, היורד מהר מָעוֹז (זה שכולנו קוראים לו 'קַסְטֶל') אל מוצא ונקרא עתה 'שבע האחיות', 'דרך ... עקובה'. הוא דימה את פיתולי הדרך ל'שלשלת' שבטעמי המקרא, או ל'לוֹלָבָה', דהיינו חריצי בורג, המכונים 'הברגה' בעברית המדוברת:

דוד ילין, 'ל"ג בעמר במוצא', המליץ, כ"ב אייר תרנ"ו (5 במאי 1896)

גם בערבית מכונה מעלה-עקלתון בשם 'עַקַבָּה' (عقبة) ומכאן אף שם אחותה הירדנית של אילת, היושבת לרגלי מעלה תלול לעבר הרי אֱדוֹם. שם זה שופך, כמובן, אור על הכתוב 'והיה הֶעָקֹב למישור' (ישעיהו, מ 4), שדומה כי התפרסם יותר בזכותו של ש"י עגנון מאשר הנביא ישעיהו.

המונח 'פיתולים' זכה בארצנו להנצחה בכמה מקומות. כך למשל, 'דרך הפיתולים', המתעקלת ויורדת בגלבוע מהר ברקן אל מחצבת בית אלפא, או 'כביש הפיתולים', המתפתל ויורד אל הכפר עִרְנֶה בדרום-מזרחו של החרמון מן המוצב, שנשא לפיכך בימי מלחמת יום הכיפורים את השם 'מוצב הפיתולים'. גם חוקרים ואנשי ידיעת הארץ אוהבים להשתמש במונח זה על הטיותיו: את עַקַבַּת אֶ-סֻּכַּר, שמדרום לדרך יריחו, תיאר מנשה הראל כ'מעלה סלול ופתלתול' (מסעות ומערכות בימי קדם, תש"ם, עמ' 140), על דרך הפסוק 'עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל' (דברים, לב 5); והארכאולוג אברהם נגב, שתיאר את מעלה עקרבים הרומי, ציין כי 'כדי להתגבר על קשיי העלייה במדרון התלול, נסללה הדרך בפיתולים רבים' (מדריך ישראל: הר הנגב, 1979, עמ' 115), אשר מנשה הראל כינה 'פיתולים מסחררים' (מסעות ומערכות, עמ' 117).

לעומת 'פיתולים', מקובל לכנות את עיקוליו של הירדן, בקטע שבין הכינרת לים המלח, דווקא בשם 'נפתולים', ובאנגלית Meanders (מונח גיאומורפולוגי, שנגזר משמו היווני הקדום של נהר מֵיאַנְדְרוֹס בפְרִיגִיָה שבמערב אסיה הקטנה, והיום קרוי נהר מֶנְדֶרֶס). הסיבה לכך היא, שהנהר מתעקל כאן תוך כדי מאמץ ומאבק לפלס לו דרך לעבר שפכו אל ים המלח. בעוד יוסף ברסלבסקי (לימים: ברסלבי) הכתיר את אחד מפרקי ספרו בכותרת 'נפתולי מעלה עקרבים' (הידעת את הארץ?, ד: אל אילת ואל ים סוף, תשי"ב, עמ' 39), העדיף יגאל ידין שימוש לשון אחר, כשהזכיר את שמריהו גוטמן, 'שתיאר נכונה ... את "שביל הנחש" על כל פתלתוליו' (מצדה: בימים ההם – בזמן הזה, תשכ"ו, עמ' 255). חברת מע"ץ קבעה בשעתה על גבי תמרוריה את הנוסח 'עקומת עקלתון', והגדילו לעשות רִנָּה הַבְרוֹן, חברת קיבוץ בארי, ודן גזית, איש קיבוץ גבולות, שפרסמו אוסף סיפורי פולקלור מקומיים, על צמתים ועיקולי כבישים במערב הנגב, והכתירו אותו בשם המשעשע 'מערכת העיקול'... (ארץ וטבע, 40 [1995], עמ' 69-68).

מתמרורי ארצנו

אברהם נגב, ששלט ברומית, ידע כי 'סרפנטינה' היא עצמה לשון ריבוי, ולפיכך החליף 'סרפנטינה' ב'פיתולים', כראוי. בעוד מנחם מרקוס, לעומתו, שעה שכתב באותו 'מדריך ישראל' על מעלה עקרבים המודרני, נקט לשון ריבויו של ריבוי: 'מן האנדרטה יורד המעלה בסדרה של 18 סרפנטינות קשות' (מדריך ישראל, שם, עמ' 114; בפועל יש במעלה עקרבים 31 עיקולים!).

העקלתון (סרפנטינה) של מעלה עקרבים – צילום אוויר (מקור: ויקיפדיה)

מרקוס שב וכתב כך גם על מעלה מַחְמָל, בצפון-מזרחו של מכתש רמון: 'מכאן ממשיך השביל בסדרת פיתולים ('סרפנטינות'), שהשתמרו היטב' (הר הנגב המרכזי ומכתש רמון, עמ' 107). אין הוא יחיד בטעותו ורבים מאנשי 'כתיבת הארץ' חוזרים על שימוש שגוי זה. כך למשל, אריה יצחקי ואביתר נור: 'מעלה עקרבים – דרך ... היורדת ... בשמונה-עשר [?] פיתולים  (סרפנטינות)' (ספר הכבישים השלם, 1990, עמ' 198); אבירם ברקאי, שציין 'סרפנטינות', בכפל ריבוי, ב'דרך בורמה' (52 הטיולים היפים ביותר, מפה, 2000, עמ' 135); וכך גם שרית רוטשילד על 'דרך הסרפנטינות' היורדת ממדרשת שדה בוקר אל עין עבדת (שם, עמ' 209). ריבוי מופלג יש גם במה שכתב מנחם מרקוס על 'שביל הרץ', העולה אל מצדה מצפון-מערב. לדבריו, השביל 'מתגבר על המצוק הגבוה והתלול בעזרת סדרה של עקלתונים (סרפנטינות)' (טיולי ישראל: דרום, כתר, 1988, עמ' 43) – 'מקרא ותרגום' באמצעות שני ריבויי-ריבויים, בזה אחר זה! 

אפילו המילונים ברי-הסמכא שוגים בעניין זה. אברהם אבן-שושן הביא ב'מילון החדש' שלו שני ערכים בענייננו: 'נחשוני' – מפותל, שביל נחשוני בהרים; 'סרפנטינה' – כינוי לכביש מתפתל פיתולים רבים וחדים ביותר [סרפנטינות]'– ושוב, בטעות, ריבויו של ריבוי! ומעניין, שאף  בערבית החדשה, המכנה קפיץ גלילי ('נחשון') בשם سِرْبِنْطينَة (סִרְבִּנְטִינָה), ריבויו הוא سِرْبِنْطينَات (סִרְבִּנְתִינָאת), כפי שנרשם במילון המקיף ערבי-עברי של אברהם שרוני (תל אביב 1987). 

אפשר, שסיומת הריבוי הרומית a- היא אשר גרמה ל'סרפנטינה' שתישמע ותיחשב נקבה יחידה, בדומה לסיומת הנקבה בעברית ובערבית ואף בגרמנית ובלשונות הסלאביות. כך, למשל, נוהגת העברית המדוברת גם ב'מֶדְיָה' (Media, 'תקשורת') בשל סיומתה, הנשמעת כאילו היא ממין נקבה, אף שכאמור, אינה אלא צורת הריבוי של Medium. וכך אפשר לשמוע לא פעם ברדיו, ואף לקרוא בעיתון, את המונח המשובש 'מֶדְיוֹת'...

אמור מעתה: 'עיקול אחד', בעוד רצף עיקולים הריהו 'עקלתון' (סֶרְפֶּנְטִינָה), אך לעולם לא 'עקלתונים' וכמובן שלא 'סרפנטינות'...

תרגם אהרן אמיר, זמורה ביתן, 1981

בעלי התוספות

דן גזית זכר כי זכויות היוצרים לחידוד 'מערכת העיקול' שייכות ליעקב שקולניק, שבאותה עת היה עורך 'ארץ וטבע'. 

טל שוורץ תרמה אזכורים של עוד שני 'עקלתון' בארץ. הראשון, 'רחוב עקלתון' בהוד השרון:

השני, 'חניון סרפנטינות' בנחל צין ליד שדה בוקר, מדרום לקברו של דוד בן גוריון:

מתוך אתר המפות 'עמוד ענן'

אבי נבון שלח את הצילום הבא, וכך כתב:

תודה ליהודה זיו , ותודה לעונ"ש האכסניה הנהדרת.

אני מבקש לתרום את חלקי – צילום שצילמתי בדרך הפטרולים בין להב לאמציה, כאשר מע"ץ הכשירה אותה לנסיעות אזרחיות והוסיפה מעקות ושלטים. זה מה שנקרא 'בכי תמרורים'...

ואם יש לך כזה 'עיכול' מסוכן, טבעי שתתפתל מכאבים... 

שמעון ביגלמן תרם עוד 'עקלתון'. פסל סביבתי מפארק Storm King Park Center במדינת ניו-יורק: