על קצה הלשון: נחש נשך שרף

פסל נחש הנחושת בראש הר נבו בירדן עוצב בצורת צלב (מקור: ויקיפדיה)

מאת יוסף חרמוני

בעקבות רשימתו המפותלת כנחש של יהודה זיו על אודות הסרפנטינה, אני מבקש להפנות את תשומת לבם של ענושי עונ"ש להשערה (שלא אני הראשון ששיערה), שהמילה המקראית 'שָׂרָף' היא אימוץ של השורש הלטיניserpere , שמשמעותו: לזחול. ומ-serpere יצא serpent, שפירושו 'משהו זוחל', דהיינו: נָחָשׁ.

קרוב משפחה של serpere הוא השורש היווני herpien, שפירושו גם כן לזחול, לרמוש, להיות מונח על משהו. מכאן, ביוונית, herpes, רעפים, וה'הֶרְפֶּס', בהשאלה, הוא השלבקת המתועבת, שתוקפת את פנינו ומונחת עליהם כרעף. 

האם שתי השפות ההודו-אירופיות הללו, יוונית ולטינית, הן שנטלו מן העברית את שרף, תאומתה הנרדפת של נחש, או שמא כיוון התנועה היה הפוך, ודווקא העברית היא שנטלה את השורש הזה ממעצמות המערב?

אני מניח שכיוון תנועת המילה היה ממערב מזרחה. זאת, כיוון שחילוף העיצורים H/S, דהיינו herpien / serpere, עשוי להעיד על עתיקותו ומקוריותו ההודו-אירופית של השורש. כמו כן, יש לשים לב לכך שבעברית השורש ש.ר.פ. אינו מתייחס לזחילה. כלומר, משמעותה הזוחלנית של התיבה שרף היא מיובאת.

שרף, גרסתה העברית של serpent, היא כידוע מילה נרדפת לנחש. אלא שהיא מיועדת לנחשים על-טבעיים ואל-טבעיים מטבעם. השרפים, כנחשים המקראיים כולם, מסוכנים, קטלניים ומסמלים מוות. בספר דברים נמנה השרף על מחוללי המוות האורבים לעובר במדבר, כנאמר על האל: 'הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם' (דברים, ח 15). אלא שבשונה מהנחשים זולתו, השרף איננו רק מסוכן; הוא גם מכונף. ישעיהו מתאר את הנגב הנורא כ'אֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה, לָבִיא וָלַיִשׁ, מֵהֶם אֶפְעֶה וְשָׂרָף מְעוֹפֵף' (ישעיהו, ל 6). 

אולם בעטו של  אותו נביא תוארו השרפים המעופפים גם כמלאכי ה'. ישעיהו ראה בחזונו את האל בהיכלו, כאשר 'שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד, בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף' (ישעיהו, ו 2),  והוא ממשיך: 'וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ' (שם, 6).

שרפים-נחשים אלה, אם כן, עברו טרנספורמציה: מקום עבודתם שודרג, מן המדבר אל המשכן; וכמו כן שודרגה האנטומיה העל-טבעית שלהם. כנפיים סופקו להם כבר במדבר, ועתה, במקום עבודתם החדש –  במשכן, ליד האל – נוספו להם גם רגליים וידיים.

השניוּת המיסטית במהותו של השרף כמשרת האל: היותו זוחל-מעופף, קטלן ומאוס, מחד גיסא; וישות מרפאת וחיובית, מאידך גיסא –  באה לידי ביטוי גם בעת נדודי ישראל במדבר סיני. כאשר הצטווה משה לעשות לו נחש בעל כושר ריפוי, ההנחיה האלוהית בחרה בשם 'שרף': 'עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי' (במדבר, כא 8). ומנגד, הנחשים שהכל-יכול שילח בעם בסיני אף הם נחשים מ'סוג' שרף: 'וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל' (שם, 6). אין מדובר כאן אפוא בנחשים ובשרפים, אלא בנחשים מהסוג שרף.

נחש הנחושת על תג חיל הרפואה בצה"ל משנות החמישים (מקור: ויקיפדיה)

השרף, אם כן, הוא ישות ממיתה והוא ישות מחייה. וכמו כן, הוא חלק מצוות העובדים האלוהי, שם למעלה בשמיים, בבית המקדש ומחוצה לו. 

לא ייפלא כי שמו זה של הנחש, במשמעותו המלאכית ה'חיובית', ובצורת הריבוי שלו – שרפים – הפך לשם מקובל למדי בתרבויות הנוצריות: serafim, כך בדיוק, במזרח הפרבוסלבי;  serafino(ובצורת ההקטנה serafico) במערב הקתולי. מדוע לא לועזה התיבה העברית 'מלאכים', שרווחת יותר ככינויים של משרתי ה'? איני יודע. אפשר שארבעת מאפייניהם הסותרים של השרפים – מהותם הדו-חייתית (נחש, מלאך) והיותם קוטלים ומרפאים בעת ובעונה אחת – הם שהגיהו עליהם קסם מיסטי עז והפכו אותם לכאלה שאין מתרגמים את שמם אלא שותלים אותו בשפות לעז כפי שהוא.

לשרף בתבליט שעל הכניסה לבניין ימק"א בירושלים יש, כנדרש, שש כנפיים (צילום: רון פלד)

מניין הגיעו הכנפיים לנחש-שרף? הרשו לי לנחש – אם מותר להשתמש בביטוי זה – כי המקור לכך נמצא בחיזיון המבעית של נחש ה'קופץ' ו'מרחף' מעץ, מגג או ממעקה מדרגות, כאשר הוא חש בסכנה. מי שראה זאת, כמוני, פעמים אחדות, לא יתקשה להבין כיצד נוצר מיתוס הנחש-השרף המכונף, ה-serpent המעופף. אני משער אפוא, כי השרף אינו סוג מסוים של נחש אלא ביטוי שָׁמָני לתפיסה מיתולוגית- מיסטית של תכונת הנחשים 'לקפוץ' ו'לרחף' מטה, ממרומי עצים, קירות וגגות.

'נחש מעופף' (Chrysopelea), נפוץ במיוחד בדרום אסיה (מקור: ויקיפדיה)

נחשים מכונפים (בעלי ארבע כנפיים) מצויים על גבי חותמות מצריות שנתגלו בארץ (ראו למשל: עולם התנ"ך, במדבר, עמ' 128), ולפיכך ייתכן שייחוס תכונות תעופה לשרף הוא שאילה ארץ-ישראלית מן התרבויות השכנות.

ומן העבר המקראי אל ההווה הישראלי.

האם 'הנחש המעופף', הפורש כנפיים גאות על כתפי הצנחנים לדורותיהם, הוא ביטוי לאיכותו ההורגת של השרף או להיותו מלאך האל?  לך דע. או שמא נטלו הצנחנים את הכנפיים מדמות הנמר המכונפת, סמלה של  סיירת גולני? לך דע...

שמות גדודי חטיבת הצנחנים הסדירה (חטיבה 35), מסגירים, כך נראה, את היות השרף בן חורג במשפחת הנחשים העברית-הצנחנית. אף שהשרף, ורק הוא, מתואר במקרא כנחש מעופף, הרי כינוייהם של גדודי החטיבה הוותיקים הם 'אפעה', 'צפע' ו'פתן'. רק גדוד הסיור החדש יותר (גדס"ר) כונה 'שרף', על שם היצור המעטר את תג הצנחנים: שרף מעופף.

תג חטיבת הצנחנים

נסכם: ה-saraf, הוא ה-serpent, יובא לתרבות העברית ממקורות זרים ככינויו של נחש מכונף שכוחות עליונים לו. אחר כך הפכו השרפים לעובדי הקבלן הגדול מכולם, כלומר נהיו מלאכים-שרפים. וככאלה – serafim, serapino, היגרו חזרה לארצות מוצאם שבאירופה.

פרנסות של יהודים...

על דעת המקום: שבילי נחש ועקלתון

'עקלתון' – פסל בטון של יצחק דנציגר, פארק הירקון, 1975 (מקור: ויקיפדיה)

כתב יהודה זיו

כִּי הָעוֹלָם גָּדוֹל-גָּדוֹל
צָרִיךְ לִרְאוֹת בּוֹ אֶת הַכֹּל,
אֶת הֶעָרִים וְהַשְּׁלָטִים
וְאֶת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים.

אֶת שׁוֹר הַבָּר שֶׁל הַמָּשִׁיחַ, 
אֶת לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִיחַ.
אָצִיץ בּוֹ פַּעַם וּשְׁנִיָּה
וְשׁוּטִי-שׁוּטִי אֳנִיָּה.

(נתן אלתרמן, 'גדליה רבע איש')

הקרן הקיימת לישראל נטלה על עצמה לשמר את מורשת חטיבת פלמ"ח 'הראל' במרחבי 'פארק יצחק רבין', שמשתרע באזור שער הגיא. חטיבת 'הראל' (שכונתה גם חטיבה 10) הוקמה באפריל 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות. אנשיה, בפיקודו של יצחק רבין, לחמו בשעתם על פריצת הדרך לירושלים ועל הרחבת 'הפרוזדור' שמשני עבריה. ארבע אנדרטות בזלת מנציחות כאן את גדודי החטיבה: סלע הגדוד הרביעי (גדוד 'הפורצים'), הוצב בראש הר יַעֲלָה (בָּאב אֶל-הַוָּא) וגם בראש הר מעוז, הוא ה'קסטל'; סלע הגדוד החמישי (גדוד 'שער הגיא') בראש גבעת חתול (חרבת ח'תולה), הצופה על שער הגיא; הגדוד השישי (גדוד 'ירושלים') זכה בשתי הנצחות: סלע הצופה על עיקול קבר אִמָּאם עַלִי, וכן אתר הנצחה מול מושב שואבה, אשר אנדרטת פורצי הדרך לירושלים נשקפת עליו מראש 'משלט 1'.

יצחק רבין (משמאל) עם מפקד הפלמ"ח יגאל אלון. כשרבין מונה למח"ט הראשון של 'הראל' הוא היה בסך הכל בן 24...

גולת הכותרת ב'פארק רבין' היא, ללא ספק, 'דרך בורמה' הנודעת, החוצה אותו לרוחבו, ואותה הקק"ל משמרת בקפדנות, 'זכר לימי תש"ח'. ראש נתיבה המשולט של הדרך נמצא ב'מצפה הראל' – שם מוצבת מפת תבליט מפורטת של הדרך ושלוחותיה, כשסיבוב העקלתון הנודע שלה צוין במפה בשם הלועזי 'סֶרְפֶּנְטִינוֹת' ובלשון רבים דווקא. כינוי שגוי זה מצוין גם על גבי התמרורים בצד 'דרך בורמה', המלווים את העושים מכאן את דרכם בנתיבה, אף שבפועל מדובר בעקלתון אחד ויחיד בלבד.

מפת ה'סרפנטינות' בדרך בורמה (מקור: ויקיפדיה)

העקלתון בדרך בורמה (רצף תמונות שצילם יהודה זיו בתש"ח ועובדו מחדש על ידי טל שוורץ)

בתיאור דרכי הגישה אל מרומי מצדה כתב יוסף בן-מתתיהו (פְלַבְיוּס): 'דרך אחת עולה ממזרח ונקראה בשם "הנחש", כי היא צרה ומתעקלת בלי הרף כנחש' (מלחמת היהודים ברומאים, ז, ח, ג, מהדורת י"נ שמחוני). קלוד רנייה קוֹנְדֶר (C.R. Conder), אחד משני ראשי משלחת הסקר הבריטית של 'הקרן לחקירת ארץ ישראל' ((PEF, ציין אותה לפיכך בתוכנית מצדה בשם  The Serpent( PEF Memoirs, 1875, Judaea, III, מול עמ' 417), ומכאן אף כינויה המקובל היום, 'שביל הנחש'. אם אכן בימי פלביוס נודעה דרך זו בשם הרומי Serpentina (עקלתון, דהיינו רצף עיקולים), הרי מילה זו היא צורת הריבוי של Serpentinum  (עיקול), שנגזר מלשון Serpent (נחש), כעין הצירוף 'נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן' בלשוננו (ישעיהו, כז 1).

במצדה ה-Serpentina הפכה ל-Snake (מקור: TreKKen)

במקרא אנו מוצאים 'אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלוֹת' בשירת דבורה (שופטים, ה 6), ואילו בתלמוד יש 'דרך עקלתון' (בבא בתרא, צט ע"ב) וכן 'מעלות' (כגון 'מעלות בית חורון', סנהדרין, לב ע"ב), או 'סולמות' (כגון 'סולמות של צור', שבת, כו ע"א). וגם בימי הביניים פירש רש"י את הפסוק 'סורו נא אל בית עבדכם' (בראשית, יט 2): 'עקמו את הדרך לביתי דרך עקלתון, שלא יכירו שאתם נכנסין שם'. ומכאן הגיעו גם ה'עיקולים' בתפילה ובשירה, כגון 'לעקשו באורחות עיקוליו' ('מי יְתַנֶּה', יוצר ליום הכיפורים) או 'אוֹרַח עֲקַלְקוֹל' (שמואל הנגיד, בן-משלי, מחברות לספרות, תש"ח, עמ' 119).

לימים ידע המונח Serpentina שימושים ותרגומים שונים ומשונים בספרות חקירתה של ארץ ישראל. שלמה  צמח, למשל, נקט בצורה 'עִקָּלוֹן' (כתבים נבחרים, דביר, 1956, עמ' 210). המחנך והחוקר דוד ילין (1941-1864) כינה את המעלה הרומי הקדום, היורד מהר מָעוֹז (זה שכולנו קוראים לו 'קַסְטֶל') אל מוצא ונקרא עתה 'שבע האחיות', 'דרך ... עקובה'. הוא דימה את פיתולי הדרך ל'שלשלת' שבטעמי המקרא, או ל'לוֹלָבָה', דהיינו חריצי בורג, המכונים 'הברגה' בעברית המדוברת:

דוד ילין, 'ל"ג בעמר במוצא', המליץ, כ"ב אייר תרנ"ו (5 במאי 1896)

גם בערבית מכונה מעלה-עקלתון בשם 'עַקַבָּה' (عقبة) ומכאן אף שם אחותה הירדנית של אילת, היושבת לרגלי מעלה תלול לעבר הרי אֱדוֹם. שם זה שופך, כמובן, אור על הכתוב 'והיה הֶעָקֹב למישור' (ישעיהו, מ 4), שדומה כי התפרסם יותר בזכותו של ש"י עגנון מאשר הנביא ישעיהו.

המונח 'פיתולים' זכה בארצנו להנצחה בכמה מקומות. כך למשל, 'דרך הפיתולים', המתעקלת ויורדת בגלבוע מהר ברקן אל מחצבת בית אלפא, או 'כביש הפיתולים', המתפתל ויורד אל הכפר עִרְנֶה בדרום-מזרחו של החרמון מן המוצב, שנשא לפיכך בימי מלחמת יום הכיפורים את השם 'מוצב הפיתולים'. גם חוקרים ואנשי ידיעת הארץ אוהבים להשתמש במונח זה על הטיותיו: את עַקַבַּת אֶ-סֻּכַּר, שמדרום לדרך יריחו, תיאר מנשה הראל כ'מעלה סלול ופתלתול' (מסעות ומערכות בימי קדם, תש"ם, עמ' 140), על דרך הפסוק 'עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל' (דברים, לב 5); והארכאולוג אברהם נגב, שתיאר את מעלה עקרבים הרומי, ציין כי 'כדי להתגבר על קשיי העלייה במדרון התלול, נסללה הדרך בפיתולים רבים' (מדריך ישראל: הר הנגב, 1979, עמ' 115), אשר מנשה הראל כינה 'פיתולים מסחררים' (מסעות ומערכות, עמ' 117).

לעומת 'פיתולים', מקובל לכנות את עיקוליו של הירדן, בקטע שבין הכינרת לים המלח, דווקא בשם 'נפתולים', ובאנגלית Meanders (מונח גיאומורפולוגי, שנגזר משמו היווני הקדום של נהר מֵיאַנְדְרוֹס בפְרִיגִיָה שבמערב אסיה הקטנה, והיום קרוי נהר מֶנְדֶרֶס). הסיבה לכך היא, שהנהר מתעקל כאן תוך כדי מאמץ ומאבק לפלס לו דרך לעבר שפכו אל ים המלח. בעוד יוסף ברסלבסקי (לימים: ברסלבי) הכתיר את אחד מפרקי ספרו בכותרת 'נפתולי מעלה עקרבים' (הידעת את הארץ?, ד: אל אילת ואל ים סוף, תשי"ב, עמ' 39), העדיף יגאל ידין שימוש לשון אחר, כשהזכיר את שמריהו גוטמן, 'שתיאר נכונה ... את "שביל הנחש" על כל פתלתוליו' (מצדה: בימים ההם – בזמן הזה, תשכ"ו, עמ' 255). חברת מע"ץ קבעה בשעתה על גבי תמרוריה את הנוסח 'עקומת עקלתון', והגדילו לעשות רִנָּה הַבְרוֹן, חברת קיבוץ בארי, ודן גזית, איש קיבוץ גבולות, שפרסמו אוסף סיפורי פולקלור מקומיים, על צמתים ועיקולי כבישים במערב הנגב, והכתירו אותו בשם המשעשע 'מערכת העיקול'... (ארץ וטבע, 40 [1995], עמ' 69-68).

מתמרורי ארצנו

אברהם נגב, ששלט ברומית, ידע כי 'סרפנטינה' היא עצמה לשון ריבוי, ולפיכך החליף 'סרפנטינה' ב'פיתולים', כראוי. בעוד מנחם מרקוס, לעומתו, שעה שכתב באותו 'מדריך ישראל' על מעלה עקרבים המודרני, נקט לשון ריבויו של ריבוי: 'מן האנדרטה יורד המעלה בסדרה של 18 סרפנטינות קשות' (מדריך ישראל, שם, עמ' 114; בפועל יש במעלה עקרבים 31 עיקולים!).

העקלתון (סרפנטינה) של מעלה עקרבים – צילום אוויר (מקור: ויקיפדיה)

מרקוס שב וכתב כך גם על מעלה מַחְמָל, בצפון-מזרחו של מכתש רמון: 'מכאן ממשיך השביל בסדרת פיתולים ('סרפנטינות'), שהשתמרו היטב' (הר הנגב המרכזי ומכתש רמון, עמ' 107). אין הוא יחיד בטעותו ורבים מאנשי 'כתיבת הארץ' חוזרים על שימוש שגוי זה. כך למשל, אריה יצחקי ואביתר נור: 'מעלה עקרבים – דרך ... היורדת ... בשמונה-עשר [?] פיתולים  (סרפנטינות)' (ספר הכבישים השלם, 1990, עמ' 198); אבירם ברקאי, שציין 'סרפנטינות', בכפל ריבוי, ב'דרך בורמה' (52 הטיולים היפים ביותר, מפה, 2000, עמ' 135); וכך גם שרית רוטשילד על 'דרך הסרפנטינות' היורדת ממדרשת שדה בוקר אל עין עבדת (שם, עמ' 209). ריבוי מופלג יש גם במה שכתב מנחם מרקוס על 'שביל הרץ', העולה אל מצדה מצפון-מערב. לדבריו, השביל 'מתגבר על המצוק הגבוה והתלול בעזרת סדרה של עקלתונים (סרפנטינות)' (טיולי ישראל: דרום, כתר, 1988, עמ' 43) – 'מקרא ותרגום' באמצעות שני ריבויי-ריבויים, בזה אחר זה! 

אפילו המילונים ברי-הסמכא שוגים בעניין זה. אברהם אבן-שושן הביא ב'מילון החדש' שלו שני ערכים בענייננו: 'נחשוני' – מפותל, שביל נחשוני בהרים; 'סרפנטינה' – כינוי לכביש מתפתל פיתולים רבים וחדים ביותר [סרפנטינות]'– ושוב, בטעות, ריבויו של ריבוי! ומעניין, שאף  בערבית החדשה, המכנה קפיץ גלילי ('נחשון') בשם سِرْبِنْطينَة (סִרְבִּנְטִינָה), ריבויו הוא سِرْبِنْطينَات (סִרְבִּנְתִינָאת), כפי שנרשם במילון המקיף ערבי-עברי של אברהם שרוני (תל אביב 1987). 

אפשר, שסיומת הריבוי הרומית a- היא אשר גרמה ל'סרפנטינה' שתישמע ותיחשב נקבה יחידה, בדומה לסיומת הנקבה בעברית ובערבית ואף בגרמנית ובלשונות הסלאביות. כך, למשל, נוהגת העברית המדוברת גם ב'מֶדְיָה' (Media, 'תקשורת') בשל סיומתה, הנשמעת כאילו היא ממין נקבה, אף שכאמור, אינה אלא צורת הריבוי של Medium. וכך אפשר לשמוע לא פעם ברדיו, ואף לקרוא בעיתון, את המונח המשובש 'מֶדְיוֹת'...

אמור מעתה: 'עיקול אחד', בעוד רצף עיקולים הריהו 'עקלתון' (סֶרְפֶּנְטִינָה), אך לעולם לא 'עקלתונים' וכמובן שלא 'סרפנטינות'...

תרגם אהרן אמיר, זמורה ביתן, 1981

בעלי התוספות

דן גזית זכר כי זכויות היוצרים לחידוד 'מערכת העיקול' שייכות ליעקב שקולניק, שבאותה עת היה עורך 'ארץ וטבע'. 

טל שוורץ תרמה אזכורים של עוד שני 'עקלתון' בארץ. הראשון, 'רחוב עקלתון' בהוד השרון:

השני, 'חניון סרפנטינות' בנחל צין ליד שדה בוקר, מדרום לקברו של דוד בן גוריון:

מתוך אתר המפות 'עמוד ענן'

אבי נבון שלח את הצילום הבא, וכך כתב:

תודה ליהודה זיו , ותודה לעונ"ש האכסניה הנהדרת.

אני מבקש לתרום את חלקי – צילום שצילמתי בדרך הפטרולים בין להב לאמציה, כאשר מע"ץ הכשירה אותה לנסיעות אזרחיות והוסיפה מעקות ושלטים. זה מה שנקרא 'בכי תמרורים'...

ואם יש לך כזה 'עיכול' מסוכן, טבעי שתתפתל מכאבים... 

שמעון ביגלמן תרם עוד 'עקלתון'. פסל סביבתי מפארק Storm King Park Center במדינת ניו-יורק: