 |
| עדה, ירושלים 2008 (צילום: דוד אסף) |
היום, יום חמישי, הגיעה מלונדון הידיעה העצובה, שקיווינו כי תאחר מלהגיע, על מותה הבוקר של חברתנו פרופסור עדה רפפורט-אלברט. עדה, שנולדה בתל אביב בשנת 1945, מתה בביתה בלונדון, מוקפת באהבה והערצה של קרובים ורחוקים, ולידה בתה מאיה, בנה סול ('בובל') ורעייתו סלנה, ונכדה היחיד ישי, שנוכחותו בשנותיה האחרונות המתיקה עליה את חייה והאירה אותם באור יקרות.
מתה עדה התמירה והיפה, החכמה והשנונה, הידענית המופלגת, הביקורתית וחדת החושים, אוהבת האדם והדעת. מתה עדה החברה הטובה, החוקרת הסמכותית והעורכת המופלאה. מתה עדה, שחיברה מחקרי מופת פורצי דרך, שאליה נישאו עיניהם של חוקרים ותיקים ושל פרחי כהונה. מתה עדה, שכמדומני הייתה האדם היחיד בעולם האקדמי שלא היה לה אף אויב...
מתה עדה ועמה הסתלקה בת השחוק הקבועה שהייתה נסוכה על פניה, וגם הרצינות התהומית והיסודיות המדהימה שבה ניחנה. ונותרו עתה רק מורשתה הכתובה וקטעי זיכרונות ותמונות של דמות פלאים יפהפיה, אגדית כמעט. שיער ארוך וגולש, סיגריה שהודלקה בסיגריה (הרגל רע שאותו נאלצה להפסיק בשנים האחרונות בשל מחלתה), ענוותנות בלתי מצויה, פשטות רכה, סגפנית ונזירית כמעט, תאוות ספרים ואהבת חברים, נדיבות וטוּב לב שאין לו סוף.
 |
| במכון שמעון דובנוב, לייפציג 2011 (צילום: דוד אסף) |
בשנים האחרונות סבלה עדה משורה ארוכה של מחלות שהתישו את כוחה – אף כי לא את רוחה – עד שכרעה ונפלה. לפני חצי שנה ביקרה בארץ, התרוצצה מעיר לעיר והרצתה כמנהגה מתוך ערימת הניירות הצהובים שאליהם הודבק פתק לפתק...
במסיבת רֵעים לכבודה, שנערכה ב-7 בינואר בירושלים בביתם של עירית ועמנואל אטקס, התחבקה עדה והתנשקה עם כל אחד מהנוכחים. וכולנו ידענו, וידעה גם היא, שזהו ביקור פרידה. 'עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד ... כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים'.
 |
| תמונה אחרונה של עדה, ינואר 2020. לידה אלה אלמגור וחוה טורניאנסקי (צילום: דוד אסף) |
עדה, שדיברה בגלוי על מחלתה, לא הראתה אז סימן שהיא מתכוונת להיפרד בקרוב. היא ביקשה ממני, וכמובן קיבלה, עותק מספרי החדש שיר הוא לא רק מילים, שדיבר אל לבה ושימח אותה עד מאוד. הקדשתי לה את הספר בחיוך על השפתיים ובלב דווי. עדה אהבה לשיר, ולא רבים מידידיה יודעים שבשירותה הצבאי הייתה חברה בלהקת גייסות שריון (היא השתתפה בתכנית 'למה יוֹיוֹ', שעלתה ב-1965, וממנה זכורים במיוחד השירים 'כאן השריונים' ו'לילה ראשון בלי אמא').
תם מסע חייה של עדה, על עליותיו ומורדותיו, והיו לה בשפע מאלה ומאלה. תם במידה רבה גם פרק בחייהם של חבריה הרבים מאוד בארץ, אלה שליוו אותה במשך עשרות שנים ונהנו מידידותה ומחוכמתה.
עדה גרה בלונדון מאז 1965 (אף שמעולם לא ביקשה וגם לא קיבלה אזרחות אנגלית), אך במידה רבה לבה היה כאן. עם נופי ילדותה בתל אביב ועם היכלות השן של האקדמיה הישראלית, עם ידידי נפשה אלה ודן אלמגור, ועם עמיתיה בקהילה האקדמית של חוקרי החסידות והקבלה, תחום העיסוק העיקרי שלה, שרבים מהם היו לחבריה ומעריציה. היא גם הקפידה להגיע לארץ כמעט כל שנה, ולעתים כמה פעמים בשנה. עדה הייתה חלק מהחבורה, וכשמת אחד מבני החבורה, תדאג כל החבורה כולה.
 |
| מירון, 2008 (צילום: דוד אסף) |
עוד יגיע מן הסתם תור ההספדים ודברי ההערכה המלומדים שהיא ואנחנו ראויים להם. לפי שעה אביא כאן את דברי המבוא שכתבנו, עמנואל אטקס ואנוכי, כמבוא לספרה חסידים ושבתאים, אנשים ונשים. ספר זה, שאותו יזמנו לכבודה של עדה, לרגל פרישתה מהוראה ב-UCL, אוניברסיטת קולג' בלונדון, מקבץ את מאמריה המפוזרים. הוא הובא לדפוס במרכז זלמן שזר בשנת תשע"ה.
נוחי בשלום על משכבך, אחות אהובה.
לחיצה על העמודים תגדיל אותם לקריאה נוחה.
