מנחם בגין על השבת עקורי איקרית ובירעם

בוגרי כיתה ח' של בית הספר העממי בראשון לציון בבית הכנסת העתיק בכפר ברעם, מאי 1949. מצד שמאל עומדים שניים מתושבי הכפר (מתוך הבלוג של משה רימר)

היום, 16 באוגוסט, הוא יום הולדתו ה-99 של מנחם בגין, ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, וזו הזדמנות לחשוף מכתב אישי שקיבלתי ממנו בדיוק לפני שלושים שנה.

השנה 1982. מלחמת לבנון הראשונה, שכונתה 'מבצע שלום הגליל', הייתה אז בעיצומה ואני סטודנט צעיר באוניברסיטה העברית בירושלים וחייל מילואים. באותה עת כבר ישבו חיילי צה"ל על כביש ביירות-דמשק וכיתרו את ביירות. לאחר לבטים החלטתי לכתוב מכתב פרטי לראש הממשלה דאז מנחם בגין, כדין אזרח הפונה לראש ממשלתו, ולבקש את התערבותו בסוגיית החזרתם של פליטי איקרית ובירעם לאדמתם שנגזלה מהם שלא כדין. זהו אחד ממעשי העוול המקוממים שעשו שלטונות המדינה לאזרחים ישראלים, ועד היום הוא לא תוקן, בבחינת 'יהודי לא מגרש יהודי, אבל ערבי – למה לא?'

הנה הפרשה בקיצור נמרץ: בסוף אוקטובר 1948, בשלהי מלחמת השחרור, נכבשו שני הכפרים הללו במסגרת 'מבצע חירם'. הכפרים, שככל הידוע לא היו עויינים, היו מאוכלסים בערבים נוצרים (באיקרית הקתולית גרו כשש מאות אנשים, ובכפר בירעם המארוני – כאלף), ותושביהם התבקשו על ידי נציגי צה"ל לעזוב את כפריהם באופן זמני, כדי לא להיקלע לסיכון במהלך הקרבות. הובטח להם כי יוכלו לחזור בתוך שבועיים, אך השבועיים התארכו והתארכו ונציגי הממשלה ביקשו מהם להתאזר בסבלנות. במהלך השנים עשו ממשלות ישראל הכל כדי לא להחזירם לאדמתם – מהתעלמות או מתן פיצויים כספיים מופרכים ועד פיצוץ המבנים בכפרים, הפקעת האדמות וחלוקתן בין הקיבוצים ברעם, סאסא והמושבים שומרה, גורן, דובב ואבן מנחם.

פרטים נוספים רוכזו בערך 'עקורי איקרית ובירעם' בוויקיפדיה ובמאמרים רבים שניתן בקלות למצוא באינטרנט.

הכנסייה המארונית באיקרית, 2010 (צילום: אבישי טייכר)

ב-1977, זמן לא רב לאחר עלותו לשלטון, הצהיר מנחם בגין כי בדעתו לפעול לתיקון העוול. הוא הקים ועדה בראשותו של אריק שרון, וכל אחד יכול לנחש כיצד הסתיימו דיוני אותה ועדה ומה היו המלצותיה...

בשנת 1981 עתרו התושבים שוב לבג"ץ וביקשו לבטל את צווי ההפקעה. בג"ץ דחה אותם בנימוקים טכניים, אך השופט העליון יצחק כהן כתב בפסק דינו: 'אין לנו אלא להביע תקווה, שאם יחול שינוי ממשי לטובה במצב הביטחוני סמוך לגבול לבנון, יזכו העותרים לדיון אוהד לשם פתרון הוגן של בעיה אנושית זו, התלויה בחלל עולמנו זמן כה רב'. ואכן, במכתבי לבגין נסמכתי על משפט זה. והלא הוא עצמו טען כי חל שינוי לטובה במצב הביטחוני סמוך לגבול לבנון ועתה תשקוט הארץ לארבעים שנה! 

להפתעתי ולשמחתי מר בגין ענה לי בתוך זמן קצר, באגרת אישית ולבבית שאף תוכנה היה נדיב ולא אכזר. הוא הבחין בין תושבי איקרית לבין תושבי בירעם (אף כי ציין שאין הוא בטוח בנכונותה של הבחנה זו). הוא גם לא יכול היה להתאפק ועל כן שלח במכתב הקצר חיצים שנונים כלפי אנשי מפ"ם והתחשבן ברמז עם הקיבוצים שנואי נפשו. 

מנחם בגין, 1992-1913 (מקור: אתר הכנסת)

בעצם נכונותו של בגין להשיב למכתבי ראיתי גילוי אותנטי של תפיסותיו הליברליות והדמוקרטיות בכל מה שקשור לסדרי שלטון תקינים: כל אזרח רשאי לפנות לראש הממשלה שלו וזכאי להתייחסותו האישית והעניינית. אני בספק גדול אם יורשיו יכולים להתהדר באמות מידה כאלה.

עדיין לא מאוחר לעשות צדק בפרשה זו, ואולי יהיו דבריו אלה של מנחם בגין 'תנא דמסייע' בסוגייה כאובה זו, שפעם בשנה תופסת כותרת ואחר כך צוללת לנבכי השכחה. אגב, עוד שני פוליטיקאים מן הימין, שתמכו באופן עקבי בהחזרתם של העקורים לאדמותיהם – בניגוד לעמדת רוב חבריהם! – היו אנשי הליכוד, השר חיים לנדאו המנוח (אביו של שר התשתיות דהיום עוזי לנדאו, שחבר במפלגתו של אביגדור ליברמן), וחבר הכנסת והשר לשעבר, משה ארנס.

מעריב, 9 ביוני 1987

ונחזור למנחם בגין.

הנה צילום ההתכתבות בינינו (המכתבים המקוריים נמצאים ברשותי).

תחילה מכתבי (אני חתום בשם משפחתי המקורי 'קְרוֹנֶה'), ואחר כך תשובתו של ראש הממשלה המנוח, שנכתבה ב-16 באוגוסט 1982, בדיוק ביום הולדתו ה-69.

בראש המכתב ציין בגין כי הוא 'לא לפרסום', שכן הוא מבקש לנסות ולשכנע את חבריו לתמוך בעמדתו. בגין נפטר לבית עולמו לפני עשרים שנה (1992), בעייה העקורים לא נפתרה – וכנראה גם לא תיפתר – ושלושים השנים שעברו מאז מתירות לי, כך אני חושב, לפרסם עתה את את ההתכתבות, ולוּ למען ההיסטוריה.

בגין ואני לאחר שלושים שנה – שוק מחנה יהודה, 2012 (צילום: הלל אסף)