על דעת המקום: האם יש גן עדן בפוריידיס?

איור: אלכסי טלימונוב, 2009

מאת יהודה זיו

בראשית שנות השמונים של המאה התשע עשרה קמו בדרום-מערבו של הכרמל, זה בצד זה, שני יישובים חדשים. לרגלי ההר, בפתחו של נחל דליה (ואדי דִפְלֶה), התנחלו בשנת 1880 בני שבט עַרַבּ אֶל-עַ'וָארְנֶה – בדווים שוכני ביצות, שהעתיקו את מושבם מבקעת הירדן אל ביצות כַּבָּארָה שלרגלי 'חוטם הכרמל'. ואילו בראש ההר ייסדו יהודים יוצאי רומניה, בסוף שנת 1882, מושבה, שנשאה תחילה את שמו הערבי של המקום, זַמָּארִין, ולימים נקראה זכרון יעקב, על שם ג'יימס (יעקב), אביו של הברון אדמונד דה-רוטשילד. ואילו הבדווים כינו את כפרם דווקא בשם היומרני 'פֻרֵיידִיס' (Fureidis, במלרע), צורת הקטנה של 'פַרָאדִיס' (Faradis), וריבוי השם 'פִרְדַוּס' – 'פרדס' בלשון פרס, שהנודע ב'פרדסניה' היה המשורר פִרְדַוּסִי...

הבתים הראשונים על גבעת זמארין

הערבית והעברית שאלו את השם 'פרדס' מן הפרסית – 'עשיתי לי גַּנּוֹת ופרדסים' (קוהלת, ב 5) – ומשמעות כינויו של הכפר היא איפוא כעין 'היושבת בגנים' (שיר השירים, ח 13). אך הריבוי 'פַרָאדִיס' (פרדסים) משמש אף ככינוי מקובל לגן עדן, ומה פלא, אם במשמעות זו נתגלגלParadise  גם אל לשונות אירופה. אנשי הכפר העדיפו, כאמור, את שמו בצורת ההקטנה – 'פוריידיס', גן עדן זוטא. לימים, נקראה גם השכונה הצעירה בצפונה של זכרון יעקב, הנשקפת ממרומי ההר על 'גן עדן של מטה', בשם 'גבעת עֵדֶן'. 

צילום: יואב איתיאל

בדווים אחרים, בני עַרַבּ אֶ-תַּעָאמִרָה (בני שבט זה היו, כידוע, מְגַלֵּי "המגילות הגנוזות), קראו בשם דומה ובאותה משמעות גם ל'ג'בל פוריידיס' – ההר, המזדקר מעל דרום-מזרחה של בית לחם, שם נטו את אוהליהם. המדובר בהר הֶרוֹדְיוֹן, שנערם בפקודת המלך הורדוס מעל אחוזת קברו הגמלונית, ולרגליו מזרקות מים וגנים פורחים על גבול מדבר יהודה.

גן עדן בהרודיון

הרודיון היה אכן 'גן עדן זוטא', ובזכות אמת המים, שהוליכה אליו מים מבריכות שלמה, הוסיף כנראה להיראות כך עד המאה השביעית, שעה שנכבשה הארץ בידי שבטי ערב. ואף אם לא כן, די היה בשמו המקורי של המקום – שאנו מוצאים אותו כתוב על שטר מכר מימי מרד בר-כוכבא, שנתגלה במערות ואדי מורבעאת (נחל דרגה תיכון): 'בעשרין לשבט, שנת שתיים לגאולת ישראל [133 לספה"נ] על יד[י] שמעון בן כוסבא נשיא ישראל, במחנה שיושב בהרודיס' (Herodis; כלומר, של Herodes, כשם שנהגה שמו של הורדוס בלשון היוונית המדוברת בימיו). וכיוון שהשם 'הרודיס' לא אמר מאומה לבדווים בני תעאמירה, שמעו בו לפיכך את המובן להם, 'פוריידיס'... 

היש גם לכפר פוריידיס קשר אל המלך הורדוס? 

במזרחה של ח'רבת אום אֶ-טּוֹס ('בעלת אור הירח'; היום חורבת טַווסִים) שמצפון לכפר הנטוש, חצובים למרגלות הכרמל  קברי סלע בקיר מחצבה קדומה. סימני החציבה, שנותרו עליו, מלמדים כי לא אבנים לנדבכי בנייה נחצבו כאן, אלא קוביות אבן קטנות הרבה יותר. נראה, כי קוביות אלה פרנסו שני כבשני סיד סמוכים אשר ספק, אם תוצרתם נועדה לצריכה מקומית. כידוע, לא הרחק מכאן נבנו בשעתם, במצוות הורדוס, נמל עמוק מים משוכלל ובצדו עיר מפוארת שנשאה את השם 'קיסריה' לכבוד פטרונו, אוגוסטוס קיסר רומי. לא רק בנדבכי הכורכר, מהם נבנתה העיר קיסרי, נעשה שימוש במלט, אשר הופק ככל הנראה בכבשני הסיד של חורבת טווסים (מהלך 12 ק"מ בלבד בצפון-מזרח), אלא אף במזחי מעגניה, שנבנו על גבי יסודות אשר הונחו על קרקעית ימה של קיסרי.

האקוודוקט בחוף ימה של קיסריה (צילום: אבישי טייכר)

לפיכך, אפשר ששמו של פטרון בניית קיסרי, הורדוס (אף אם, כאמור, הגיית השם השתבשה לימים בפי הערבים), נותר זכור לטוב גם במסורתם של יושבי הכפרים, הסמוכים למחצבת האבן של חורבת טווסים וכבשני הסיד שבצידה. כך, ככל הנראה, זכה בו לימים מן המוכן גם הכפר פוריידיס.

המחצבה הקדומה בחורבת טווסים (אנציקלופדיה 'מפה', 2000, כרך 6, עמ' 132)

למרות שהמפה מימי המנדט מציינת את שם הכפר Fureidis, ואף במפת ישראל ובתמרורי הכבישים נכתב היום תעתיק שמו פֻרֵידִיס, כיאות – תושביו הוגים אותו, משום מה, בנוסח המשובש 'פַרַדִיס' ודווקא בהטעמת ההברה הראשונה! נראה, ששיבוש זה נולד בפי שכניהם ה'זכרונים', היהודים דוברי הרומנית, שבנוסח לשון אימם הגו אותו Faradis. כך גם אירע במושבה אחרת של יוצאי רומניה, ראש פינה, שאף היא נוסדה ב-1882: בני הכפר הערבי הסמוך, גָ'אעוּנֶה, כינו בשעתם את 'צומת בית המכס' בשם הציורי אֻם אֶ-דֻּרוּבּ (אם הדרכים), אך אוזניהם האשכנזיות של הרֹאשׁ-פִּנָּתִים שמעו כאן משהו אחר לגמרי. בפיהם נעשה השם 'מַדְרוּבּ' (מוכה שיגעון), ואפילו בני הכפר הורגלו, בסופו של דבר, להגות כך את שם הצומת...

פוריידיס וזכרון יעקב נקשרו, מטבע הדברים, זה בזו: בני הכפר עבדו בשדות איכרי המושבה ואף התגוררו בחצרותיהם, וקשר זה עבר בירושה מדור לדור. כך סיגלו לעצמם שני היישובים עגה מקומית רב-לשונית, אשר ערבית, עברית ויידיש משמשות בה בערבוביה: 'כְ'אָבּ [איך האָב] אַ פֿערד [יש לי סוס], עולה בהר [עם המחרשה]  מִתְ'ל חַדִיד [כמו ברזל] אַייזן [ביידיש: מעולה, מצויין]'. 

מתיישב בן 85 ונינו (!) חורשים באדמות זכרון יעקב, 1912 (צילום: ליאו קאן; אוניברסיטת חיפה ומעבדת ביתמונה) 

שיגרת תפקידם, המובנת מאליה, של בני פוריידיס כפועלים במשקי זכרון יעקב הולידה בדיחות וקטעי הווי. וכך סיפרו בני המושבה ברבות הימים מעשה בקושיה, שהובאה לפני רב המושבה: האין המאמץ המושקע בקיום מצוות 'פרו ורבו' מעמיד אותה בשבת בחזקת עבירה על האיסור 'לא תעשה כל מלאכה'? אמנם, אמרו רבותינו: 'שלושה מֵעֵין עולם הבא, [ו]אלו הן: שבת, שמש ותשמיש' (ברכות נז ע"ב), אך הם עצמם מייד סייגו אמירה זו: 'אִילֵימָא (אם נֹאמַר) תשמיש המיטה, הָא מַכְחֵשׁ כְּחִישׁ (הרי זה מביא לידי רזון)?'. הרב החכם תירץ את הקושיה כהרף עין: תנוח דעתכם! אם אכן תשמיש מיטה מלאכה היא, מן הסתם הייתה ניתנת לבני 'פַרַדִיס' לעשותה...

לעיון נוסף

יהודה זיו, ' "בגן עדן תהא מנוחתו" – על "פרדסי" הורדוס', מחקרי יהודה ושומרון, יח (תשס"ט), עמ' 342-327.