יוסף כהן - הנץ היהודי ממלטה

חזית הקתדרלה על שם יוחנן הקדוש, ולֶטה, מלטה

מאת רותי למדן

בשנת 1530, לאחר שגורשו אבירי יוחנן הקדוש (St. John) מרודוס שנכבשה על ידי התורכים העות'מאנים, העניק להם הקיסר קרל החמישי את האיים מלטה וגוֹזוֹ, על מנת שישמשו כבסיסם. האבירים שלטו בפועל באיים עד שנת 1798 ועזבו בעקבות כיבוש מלטה על ידי צרפת. שנתיים מאוחר יותר עבר האי לשלטון אנגליה.

אבירי סט. ג'ון לא נהגו כאבירים. הם היו פירטים לכל דבר, שודדי ים, ותחת שלטונם מלטה הפכה להיות המרכז האירופי הגדול ביותר לסחר עבדים. אליה הובאו סחורות, אוניות, ונוסעים – ביניהם יהודים רבים -  שנתפסו כשלל. בין השבויים היו רבנים ידועי שם, ויחידים ומשפחות שהיו בדרכם לעלות לארץ ישראל. השבויים שוכנו במלטה; חלקם נשלחו לאוניות לשמש כמשוטאים (מוות בטוח תוך שנתיים), חלקם שימשו כעבדים ומשרתים לאבירים, וחלקם ציפו לשיחרורם תמורת דמי כופר, או למכירתם בשווקים.

לשם פדיון שבויים הוקמו קופות מיוחדות בכל הקהילות ברחבי העולם היהודי. חברות ממוסדות לפדיון שבויים התארגנו בונציה, בהמבורג ובערים נוספות, וחבריהן עסקו בגיוס כספים ובניהול משא ומתן עם השובים. החברות החזיקו נציגים במלטה, 'קונסולים' - סוחרים נוצרים שטיפלו בענייניהם של היהודים השבויים ובשחרורם תמורת עמלה.

השבויים היהודים הורשו בדרך כלל לחיות על פי דתם, ועל אף התחלופה הגבוהה התנהלו במלטה חיי קהילה לכל דבר, כולל נישואין והקמת משפחות. בלילות היו השבויים כלואים במתחם מיוחד. בימים – עבדו כמשרתים בעיקר, עד שנפדו או נמכרו בשווקים. שבויים משכילים שירתו כרופאים, כמתורגמנים, כמזכירים וכותבי מכתבים. ה'קונסולים' הנוצרים היו מדווחים למרכז בוונציה על שבויים חדשים או על צרכים מיוחדים (כגון ספרי תפילה), ובאמצעותם הועבר כסף הן לרווחת השבויים הן לשודדי הים על מנת לפדות אותם בטרם יימכרו לסוחרי עבדים 'מקצועיים' ומחירם יאמיר. נשתמרו עשרות מכתבים המתארים את המצב הנואש שאליו נקלעו אסירים במלטה ומעידים על מכות, ענויים, רעב, וניצול. כמו כן יודעים אנו על קונסולים שניסו בכנות להיטיב עם היהודים השבויים וסייעו להם בדרכים שונות.      

בספרו 'יהודי מלטה' (C. Roth, The Jews of Malta, 1931), המסתמך על שפע ידיעות, איגרות ותעודות נוטריוניות, סקר ההיסטוריון בצלאל (ססיל) רות את ההיסטוריה של היהודים במלטה, והביא שלל פכים קטנים מחייהם של השבויים היהודים. לקראת יציאתי לחופשה באי, קראתי בשקיקה את ספרו של ססיל רות ובין השאר מצאתי בו ידיעה שולית ומפתיעה על שבוי בשם יוסף כהן שחי במלטה במחצית הראשונה של המאה ה-18. הלה האזין כנראה לשיחה בין שבויים תורכיים, ומשום שהבין את שפתם התברר לו שמתרקם קשר תורכי לכיבוש מלטה מידי אבירי סט. ג'ון. יוסף כהן מיהר לדווח על המזימה למושל מלטה (Grand Master), האביר מנואל פינטו (Manuel Pinto da Fonseca), ולאות הוקרה זכה בבית משלו ובמענק כספי, ושלט גדול הוצמד לחזית ביתו. על פי רות, בעת כתיבת ספרו (1931) נמצא השלט במוזיאון הלאומי שבוולטה, בירת מלטה.

כן מעוטר בתמונתו של המושל מנואל פינטו. ארמון ה-Gran Maestro

בביקורי במוזיאון לפני חודשיים לא הצלחתי למצוא את השלט ואיש מן המדריכים במקום לא שמע ולא ידע עליו, או על 'מושבה' יהודית באי. בעזרת אשת קשר מקומית הצלחתי להגיע אל מנהלת המוזיאון הלאומי והארכיאולוגי בוולטה, ואכן, בזכותה התגלה השלט מחדש! מסתבר שהועבר מאולמות התצוגה למרתפי המוזיאון ושם הוא מתגולל על הרצפה בין שאר עתיקות וחפצים שלא נמצא להם מקום אחר.

משלט האבן הגדול והמרשים, שצילומו מובא בזה, מסתבר כי יוסף כהן המיר את דתו, כנראה כתנאי לקבלת ההטבות שהוקצו לו. יחד עם זאת, לא שינה את שמו לשם נוצרי, והוא מופיע כ-  Giuseppe Antonio Cohen neofito!

לאחר כיבושה של מלטה בידי בריטניה, לא נותרו בה יהודים רבים. בשנת 1838 ביקר במלטה השר משה מונטיפיורי בדרכו לארץ ישראל, ומצא שם שש משפחות יהודיות בלבד. בתפילה שנערכה לכבודו נכחו בבית הכנסת כשלושים גברים, וגברת מונטיפיורי היתה האשה היחידה בעזרת הנשים.

בשנת 1904 נמנו כשישים יהודים באי, ומספר זה, פחות או יותר, נשמר לאורך המאה העשרים. כיום מוערך מספר היהודים במלטה בכמאה נפשות.

וזה נוסח הכתובת:

D.O.M

…SIGNORE GRAN MAESTRO 

FR. EMANUELLE PINTO 

EL SUO […] CONSIGLIO 

DONA 

A GIUSEPPE ANTONIO COHEN NEOFITO 

OLTRE VARJ PINGUI ASSEGNAMENTI

L’USO 

DI QUESTA CASA SINO ALL’ ULTIMO SUO 

LEGITIMO DISCENDENTE 

PER AVER SCOVERTA LA CONGIURA DE SCHIAVI

L’ANNO 1749

ותרגומה לעברית:

האל הטוב והמיטיב

סניור גראן מאסטרו האח עמנואלה פינטו ...והמועצה שלו
מעניקים
לנוצרי החדש ג'וזפה אנטוניו כהן
את [זכות] השימוש בבית זה
עד אחרון צאצאיו החוקיים
על שגילה את הקשר של העבדים [השבויים]
בשנת 1749 

השלט ההיסטורי זרוק על הרצפה בין קרשים ופחיות צבע

פרט מתוך הכתובת
(צילומים: ד"ר לאה מנדלזיס)

* ד"ר רות למדן היא היסטוריונית מאוניברסיטת תל אביב. ספרה האחרון הוא מהדורה של ספר תיקון סופרים לר’ יצחק צבאח: קובץ שטרות עבריים שהועתק בירושלים בשנת שצ"ה (1635) על ידי הסופר יהודה מרעלי, המרכז לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב, תשס"ט. lamdan1@post.tau.ac.il