![]() |
צילום: טל סגל |
כתבה וצילמה שרית סגל
אני מטיילת ברחובות אתונה, מתבוננת בקירות, בחזיתות הבתים, והבטן מתהפכת לי. קשה להתעלם מהשנאה שנוטפת – לא רק לישראל, אלא לישראלים.
גרפיטי או פוסטרים פוליטיים הם לא סתם קישוט, אלא עמוד שִׁדְרה תרבותי ופוליטי. ובמרחב הזה – הקירות צועקים. והם לא צועקים אלי, הם צועקים עלי. גרפיטי הוא לא סתם לכלוך על הקיר. הוא מניפסט. זה הדף הפתוח של הרחוב. עיתון בלי מערכת, כעס בלי פילטרים. במובנים רבים הגרפיטי הוא המדיה הכי ישירה, הכי זמינה, הכי לא מבוקרת. הוא מופיע על קירות, עמודים, חלונות, תחנות אוטובוס, ובכך סוד כוחו: אי אפשר לפספס אותו. הגרפיטי לא מבקש רשות, הוא בא לקבוע עובדה. לשחרר זעם, להשמיע קול, והכי חשוב: הוא מתעדכן כל הזמן.
ואני נבהלת לא רק מהקירות. אני נבהלת מהעתיד שמשתקף מהן. הפוסטרים האלה תפסו אותי לא מוכנה.
לא על מסך, לא ברשת – ממש מולי, ברחוב באתונה. כרזות מודפסת היטב. כך אנחנו נראים. לא מדובר בקריאה לשיח, אין כאן דעה – יש האשמה, משפט, וגזר דין. 'כל חיילי צה"ל הם פושעי מלחמה. כובשים – אנסים – רוצחים'.
הכאב לא נובע רק מהמילים. הוא בא מהמחשבה שהיו כאלה שהשקיעו זמן
וכסף כדי להפיק את זה בשלוש שפות, שהיו כאלה שעשו הגהה וגרפיקה ואחר כך יצאו לרחוב והדביקו. והיו אחרים שעברו והנהנו. כן, זה נכתב גם בעברית כי זה כוון אלי. אני לא רצויה פה. קילפתי אותם, כאילו
מנסה להעלימם, אבל ידעתי שזה לא יעזור ויש עוד המון כאלה. אתונה עיר גדולה והשנאה
חזקה יותר. מחר ידביקו אותם או כאלה במקומות אחרים. ואלה לא השוליים הקיצוניים – זה בלב העיר. במרכז. חשוף לעולם.
אני עוצרת מול ציור רחוב ישן, עשיר בקווים ובפרטים. גרפיטי שנראה כאילו הוא חלק מהקיר כבר שנים, נושם עם האבק, מקולף קלות, אבל עדיין שומר על העדינות שלו. הוא לא צועק, הוא מזמין להתבוננות. לא ברור לי מה המסר בו, אבל ברור שהושקעה בו מחשבה ואהבה.
ופתאום, ממש במרכזו של הציור, אות אחת G (עזה), זועקת באדום.
היא גסה, גדולה, לא שייכת, הורסת גרפיטי יפה. היא מתנחלת על הגב של האמנות. משתלטת.
היא מתנוססת כעת על ציורי קיר נוספים, לא
כסמל לפלסטין, אלא כסימון תוקפני של 'תרבות הביטול': כאן אנחנו מבטלים כל מה שהיה קודם.
וכמו תמיד, דווקא מה שתופס את העין הוא שנבחר פלטפורמה לזעם. גרפיטי הוא המקום שאליו מתנקזים הרגשות הלא מדוברים. הוא מושך תשומת לב בתוך המהומה של העיר הגדולה, ולכן זה מקום מצויין להעביר באמצעותו מסר נוסף, גם אם הוא הורס את האיור הקודם.
הנה ציור על קיר. כמעט מצחיק, אם הוא לא היה כל כך אכזרי.
יד מחזיקה בכוס קפה שנשפך בזעם על פני אדם שכנראה הזמין את המשקה בבית קפה או בבר. הכיתוב מתחתיו: When an Israeli asks for a coffee – serve him / her a coffee , כלומר: תשפוך, תשפיל, תפגע.
האיור מעוצב כמו בדיחה גרפית, כמעט קליפ-ארט, אבל מעביר אלימות בגובה העין. ובדיוק בזה כוחו: הוא לא צועק כמו סיסמה פוליטית, אלא מתחפש להומור. האיור לא צריך לנמק רק להצביע על אויב, ולעודד פעולה קטנה אך משפילה: שפוך את הקפה בפרצופם של הישראלים. ואני, אנחנו – האויב.
ואני עומדת מול הציור ותוהה איך קריקטורה שמתחפשת לבדיחה יכולה, בכמה קווים פשוטים, להפוך שנאה לאופציה לגיטימית? ולא, זה איננו גרפיטי ספונטני. הוא 'שטאנץ' שנעשה במהירות מסטנסיל, שוכפל במי יודע כמה עותקים ובכך עבר תהליך של 'תיעוש'. כך גם קל יותר להפיץ במהירות את המסר. הגרפיטי הזה בוטה במיוחד בשנאה שהוא מביע כלפי כל ישראלי, באשר הוא. הוא חורג מגבולות של ביקורת פוליטית לגיטימית והופך לקריאה ישירה לאלימות על רקע לאומני, שאומנם אינו מוסבר כלל בציור עצמו. המתבונן אמור להשלים בעצמו את החסר...
אפשר לראות גם קיר רחוב שלם שצועק: Free Palestine, From the River to the Sea. קיר שלם! הגרפיטי 'התלבש' על גרפיטי צבעוני קודם שביקש להיות 'חמוד'. התוצאה אינה חמודה בכלל אלא זועקת: תיעלמו.
מתחת לקיר הזה מתנהל קרב. לא של כדורים, אלא של מילים ושל צבעים ומשמעויות.
מדבקות של נרצחים וחטופים הודבקו על הקיר, אבל כדי להעלים אותם שוב, וגם את מקומם, חשיבותם ומשמעותם, היה מי שניסה לבטל אותם. מחק את השביעי באוקטובר בקווים אדומים והזכיר למתבונן שהכל התחיל בעצם בנכבה של 1948.
יש גם כתובות, שכנראה נכתבו ספונטנית. 'אתה הראש אתה אשם!!!'. את הכתובת המוכרת הזו כתב מן הסתם תייר ישראלי כועס כמוני, שחש דחף עז למחות – ולו גם באתונה, ולו גם בעברית – כלפי מי שנתפס כאחראי לאסון. אבל אני לא מעזה. לא מדובר בגרפיטי מושקע אלא בתגובה ספונטנית של כאב ותסכול. שולפים טוש מהתיק ומוסיפים מילה, משפט, סמל. אקט של הזדהות, של סולידריות, של מחאה או זעקה שנכתבת על קירות זרים.
מישהו אחר רשם בטוש Bring Them Home. אותיות פשוטות שנושאות משקל עצום ומוכר של כאב, אשמה והחמצה. אני כאן, נושמת את החופש, מטיילת, והם שם, במנהרות חשוכות, בלי אוויר. אני מרגישה צורך עז להתנצל בפני החטופים על החופש שלי, כאילו אני בוגדת בהם. בו בזמן אני חשה זעם עצום על הממשלה, על אוזלת היד, על חוסר האונים. איך הם נטשו אותם? איך הם מרשים לזה להימשך? ואני מניחה שמישהו שהרגיש כמוני שלף טוש ורשם זאת על הקיר.
אבל תוך שעות, אולי דקות, מישהו אחר מגיע. הוא לא מוחק את כל המשפט – רק את חלקו. הוא משאיר את ה-Bring, ומוחק את Them Home. במקומם נכתב: Bring Justice to the Palestinians.
לא שיח. זהו דו-שיח שהפך לדו-כעס. משפט אחד מנסה להביע געגוע, כאב, כמיהה, תפילה, והשני משיב לו בכעס, בביטול וב'כיבוש' גרפי. זה לא רק צבע על צבע. זו מחיקה של כאב אישי והחלפתו בכאב אחר. והתוצאה המתסכלת: אין מי שיקשיב. רק קירות. אוזניים לכותל?
והכי עצוב, שאולי יש מקום לשני המכאובים וכאבו של האחד אינו אמור לבטל את כאבו של הזולת. אולי יש מקום גם ל-Bring Them Home, וגם ל-Bring Justice?
אבל על הקיר הזה, כמו בזירה הפוליטית, אין מרחב מחיה לשניהם. מישהו תמיד יבחר באלימות המחיקה.
ואולי זו התמונה שתישאר לי בלב יותר מכל. הכי חשופה, הכי אלימה, הכי בלתי ניתנת לפרשנות אחרת.
Save a Life – Kill a Zionist, ולצידה: Free Gaza. כאילו זה חלק מאותו משפט, כאילו כדי להציל צריך לחסל. זו כבר לא אמירה. זו הסתה ישירה. קריאה לרצח.
ואני, שעומדת שם, מבינה שהקירות האלה לא מדברים אלי. הם מדברים עלי. מולי. נגדי.
אבל אז מבצבץ הכתם הלבן. צבע ספריי שמכסה את האותיות. שכבת מחיקה גסה אך מדויקת. מתברר שזהו 'אָלֶף' – כינויו של אמן גרפיטי ישראלי, שעובר בעקבות הקריאות לרצח, מכסה אותן ומנסה לאיין אותן. הוא פועל בנחישות כדי להגן עלי, כדי שאוכל לנשום, כדי שאפסיק לפחד.
אני עוד זוכרת שפעם הייתה ביקורת, התנגדות, מחאה פוליטית. היום זו לא מחאה – זו שנאה. לא למדיניות זו או אחרת, לא לממשלה שהיום בשלטון ומחר כבר לא, אלא לנו, לישראלים, לאלה שמאמינים בזכותם לחיות במדינה משלהם. הפסדנו במלחמה על הדימוי. העולם כבר לא רואה אותנו כגיבורים, פליטים או שורדים. בעיני רבים מדי אנחנו סיפור שצריך להיגמר.
* תודה לטל סגל, שחלק איתי את החוויה ולליאת גרונר שפקחה לי את העיניים.
___________________________________________________________
ד"ר שרית סגל היא פסיכולוגית קלינית ומדריכת מטיילים בחו"ל sarit.segal@gmail.com