 |
| מישור פארן (צילום: כ' אלון, ויקימדיה) |
מאת שלמה הרציג
חיים נחמן ביאליק, בסיפורו הכמו-אוטוביוגרפי הידוע 'ספיח' – ראשית פרסומו בשנת 1908, וגרסתו המלאה ב-1923 עם פרסום מהדורת היובל של כתבי ביאליק – העניק מקום מרכזי ל'חלום השיירות'. שיירות הירידים ההמוניות והרועשות השבות מן השוק, שהאני-המספר לכוד בתוכן, מועמדות בסיפור בניגוד חריף לדמותו הרומנטית של 'הפלאי', המתבודד לו בשלווה בין איבי הנחל. בתמונה סוגסטיבית זו נתן ביאליק ביטוי אופייני לחוויית 'אני' קרוע ושסוע, המצוי בלבה של השיירה הקולקטיבית הקשה והאכזרית, כשבה בעת הוא גם מתבונן בה מבחוץ, ונפשו נשאת אל עולם קסום ושונה. בחוויה זו של קרע פנימי, בהקשר של שיירה אחרת לחלוטין, תעסוק רשימה זו.
קשה לחשוב על מושג המבטא טוב יותר את תחושת השייכות, ההמשכיות והאחדות הקהילתית מאשר המושג 'שיירה'. בהיסטוריוגרפיה הציונית שיירות למיניהן, ממשיות כמטפוריות, ידועות דווקא בשל היותן חלק מאתוס הגבורה וההקרבה למען היישוב העברי בארץ. שיאן הממשי והסמלי של השיירות היה במלחמת העצמאות, ונוכחות משמעותית להן – בדרך כלל, כסמל מיתי והרואי – בספרות הישראלית על כל ענפיה. כאלה הם השירים שהפכו נכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית: 'שיירה שלנו' ('שוב יוצא הזמר אל הדרך') מאת נתן יונתן, שנכתב ב-1948 לזכרו של אהרון אגסי, חבר קיבוץ שריד, שהיה נהג משאית אספקה ונפל על יד הקסטל בשיירה שעשתה את דרכה מירושלים לשפלה (למעשה השיר התפרסם בציבור רק לאחר הלחנתו בידי יעקב שגיא מקיבוץ עין השופט סביב שנת 1958); 'באב אל-ואד' של חיים גורי, שנכתב בשנת 1949 והולחן סמוך לכך בידי שמואל פרשקו ובו העמיד גורי גל-עד נצחי, לאנשי השיירות ש'פרצו בדרך אל העיר' בימי המצור על ירושלים; וכמובן, 'שיר השיירה', שנכתב על ידי עלי מוהר בשנת 1987 והושר בפי אריק איינשטיין בלחן יווני. שיר זה, שזכה להצלחה רבה, הוא בבחינת הצדעה למפעל הציוני הרב-דורי, המרשים ביכולותיו לקבץ בארץ את נידחי תפוצותיה, וכלשון השיר: 'ונמשכת שיירה מן המאה שעברה'.
בתחום הסיפורת נזכיר את שיירה של חצות, סיפורו העוצמתי של ס. יזהר, שראה אור בשנת 1950. עלילת הסיפור מתרחשת בקיץ 1948 ומתארת, בלשון פיוטית ונשגבת, שיירת לוחמים העומדת בפני משימה לילית חשאית: העברת אספקה ליישוב עברי מבודד ונצור בנגב. לא הממד ההרואי של המבצע מעסיק את יזהר, אלא לבטיו הרגשיים והמוסריים של איש המודיעין צביילה, בן דמותו המלנכולי של המחבר.
לאור כל זאת נבחן את חיבוטי הנפש המרים המתגלים באחד משיריו הליריים והפוליטיים החזקים ביותר של אריה סיון (2015-1929), חתן פרס ישראל לשירה לשנת 2010 (בשירו של סיון על הרצל כעובד מסילת ברזל כבר עסקנו ברשימה קודמת). השיר שבו ידובר נכתב בשלהי שנות השמונים של המאה הקודמת, תקופה שהייתה שיא יצירתו.
בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה חיבר סיון את הסונט המשוכלל 'פָּארָן'. השיר התפרסם לראשונה במוסף לתרבות, ספרות ואמנות של העיתון ידיעות אחרונות (1 בספטמבר 1989), ואחר כך כונס לספרו כף הקלע (הקיבוץ המאוחד, 1989).
הספר כף הקלע כולל שירי מחאה שחיבר סיון נגד מדיניות ישראל כלפי האוכלוסייה הפלסטינית בעזה ובגדה המערבית, והשיר 'פארן' נקבע בראשו. השיר זכה עם פרסומו לתשבחות של מבקרי ספרות שונים (כמו אריאל הירשפלד, רינה ליטווין, אורציון ברתנא ואילן שיינפלד), אך האם לאחר 36 שנה הוא עדיין אקטואלי?
הנה השיר:
 |
| אריה סיון, כף הקלע, הקיבוץ המאוחד, 1989, עמ' 7 |
השיר נותן ביטוי מזוקק למשבר הזהות החריף שחווה המשורר במהלך האינתיפאדה הראשונה. מדבר פארן, המוזכר לפחות שש פעמים בתנ"ך, ובדרך כלל כשם כללי למדבריות חצי האי סיני, בהן צעדו וחנו בני ישראל בדרכם לארץ כנען, הוא הסמל המרכזי בשיר. מדבר פארן, מקום אקס-טריטוריאלי שאמור היה להיות רק שלב בדרך לכיבוש כנען, הופך בשיר למרחב ייעודי בפני עצמו, שבו מתרחש הקרע הדרמטי בלב המשורר בין חובת נאמנותו ל'שיירה הלאומית', לבין צרכיו ורצונותיו האישיים.
זאת ועוד, מדבר פארן הוא גם מקום מושבו של ישמעאל, לאחר שגורש עם אמו הגר בידי אברהם (בראשית, כא 21). ישמעאל הוא כידוע האנטגוניסט המובהק בדרמה הציונית בת זמננו. כך, באמצעות הבחירה בארצו של ישמעאל על מטענה הסימלי, כפי שנרמז משם השיר, מסמן סיון את עמדתו הנפשית, המוסרית והפוליטית, שיש בה קרבה רבה למעגלי השייכות של 'האחר' המוחלט של החברה הישראלית-יהודית.
הבחירה בפארן כסמל מרכזי בשיר איננה מקרית מהיבט נוסף. בראשית שנות החמישים היה סיון חבר בקבוצת 'לקראת', ולצידם של משה דור ומשה בן שאול זוהה עם מגמת השירה הילידית, במה שמכונה 'שירת המדינה'. כפועל יוצא מכך, סיון מכונן דרך קבע ביצירתו הספרותית את זהותו המקומית באמצעות הטריטוריה המקראית בכלל והארץ-ישראלית בפרט.
ארבעה בתים בסך הכל יש ב'פארן'. השניים הראשונים (האוקטט) מתארים בדרך אינטנסיבית את השיירה הדרוכה, שכל כולה ממוקדת במשימה של חציית המדבר. המצלול הדחוס בבית הראשון (האות ש' השורקנית) מהדהד, בדרכי עקיפין, את דרישות המשמעת החמורות המאפיינות שיירה צבאית – 'הַשַּׁיָּרָה כְּבָר מִתְיַצֶּבֶת בְּשׁוּרָה / מְצֻיֶּדֶת בִּקְפִידָה שֶׁאֵין שְׁנִיָּה לָהּ לְחֻמְרָה / בְּמָזוֹן וּבִשְׁתִיָּה וּבְהוֹרָאוֹת-שְׁמִירָה' – אך כבר בבית זה נרמז המלכוד בו נתון הדובר בשיר, היותו 'אֶחָד בַּשַּׁיָּרָה', כלומר, אנונימי, אחד מני רבים, מחד גיסא; אשר בו, כמו בכל אחד אחר מן ההולכים, תלוי גורל השיירה ('וְכָל אֶחָד מִן הַהוֹלְכִים הֻזְהַר וְשׁוּב הֻזְהַר: / הוּא חוּט הַשַּׂעֲרָה שֶׁבּוֹ תְּלוּיָה הַשַּיָּרָה'), מאידך גיסא.
 |
| שיירת אספקה עושה דרכה לירושלים בימי מלחמת העצמאות (ויקיפדיה) |
בשני הבתים האחרונים בשיר (הססטט) מוצגת הדילמה האנושית-מוסרית של המשורר במלוא חריפותה. כבר בפתיחת הבית השלישי מתוודה המשורר על היותו חריג בקבוצה: 'וַאֲנִי שֶׁהִצְטָרַפְתִּי לַחוֹצִים אֶת הַמִּדְבָּר / כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֶל הַשִּׂיחַ שֶׁל הָגָר / עֲדַיִן לֹא רָמַזְתִּי עַל כַּוָּנוֹתַי'. מטרתו החתרנית שונה אפוא מזו של חבריו: הוא שואף להגיע אל אותו שיח – ספק ממשי, ספק מטפורי – שתחתיו השליכה הגר את בנה ישמעאל, כדי שלא לחזות במותו (בראשית, כא 16-15).
 |
| פרנצ'סקו קוזה, המלאך נגלה להגר ולישמעאל במדבר, 1665 (רייקסמוזיאום; ויקימדיה) |
וכך, באמצעות דיאלוג עם הסיפור המקראי על גירושם של הגר ובנה אל המדבר, שוטח סיון, במקביל, הן מחאה מוסרית על הגירוש האכזרי, הן לבטים והתחבטויות אישיות בין תחושות של שייכות ומחויבות כלפי 'השיירה', שאחדותה היא תנאי לקיומה, לבין תחושות אשם, תסכול וחרדה.
כאמור, עמדתו הנפשית שונה לחלוטין מזו של חבריו לשיירה. הוא גם מודה במרומז בבית האחרון, שספק אם יהיה בו האומץ לבצע את המהלך הדרמטי של היפרדות מן השיירה הלאומית: 'וְאַף אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיךְ וּבְאֵיזוֹ דֶּרֶךְ וּמָתַי / אוּכַל לִפְרֹשׁ מִן הַשּׁוּרָה'.
מטרת השיירה, כפי שעולה מן השיר, היא חציית המדבר, מה שמרמז בבירור למסעי בני ישראל לקראת כניסתם לארץ כנען. זוהי הגרסה המקראית הקדומה של הסיפור הציוני בן זמננו. השיר ביסודו משחזר אפוא את ניסיונות ההיחלצות של סיון מהשיירה הלאומית-'מרחבית', שיש לה מאפיינים מקומיים מובהקים ושהדבק המאחה אותה הוא היותה 'קהילה מדומיינת' שמתגבשת על בסיס חזון טריטוריאלי משותף. אך גם אם המשורר מוצא עצמו לפתע כנוכח-נפקד בשיירה הלאומית, אולי מסיבות הנעוצות בעולם החוץ-שירי – האופי הרצחני של הסכסוך היהודי-ערבי – ומטרותיו אחרות לחלוטין מאלה של חבריו לשיירה, הרי שקשה לו מאוד לדמיין את פרישתו ממנה.
אפשר לקבוע כי בשיר 'פארן' מוּבְנה מתח בין הביטויים הליריים של מצוקתו האישית של המשורר, הרוויה רגשי אשם, לבין מה שעשוי להתפרש כקושי למתוח ביקורת 'פוליטית' ישירה על דרכה של השיירה. מיתוס המקום עושה זאת במקומו, שהרי 'השיח של הגר', שהוא שואף להגיע אליו, נושא עמו שכבת עומק של העוול המוסרי שגרם אברהם, אבי האומה העברית שהמשורר שייך אליה, להגר ולבנה ישמעאל, אבי האומה הערבית.
בקריאה מחודשת בשיר אפשר לגלות עד כמה הוא רלוונטי לזמננו, לא פחות משהיה בתקופת פרסומו, ואולי אף יותר. המציאות הקשה והמסוכסכת שבה נתונה מדינת ישראל מאז טבח שבעה באוקטובר הופכת את חוויית הקרע והכמיהה להיפרדות מן ה'שיירה' הלאומית (ושמא הלאומנית) לחריפה ביותר, ולכזו הנוכחת היטב בחברה הישראלית הקרועה והמשוסעת. סיסמת 'ביחד ננצח', הקלושה והתלושה, יותר משהיא מעידה על אחדוּת השורות בשיירה הישראלית, מבטאת יאוש ומצוקה קיומיים ופוליטיים, ממש כמו השיר 'פארן' של אריה סיון, שהשבוע אנו מציינים עשור למותו.
 |
| אריה סיון (צילום: מוטי קיקיון; ויקיפדיה) |
ד"ר שלמה הרציג הוא מרצה לספרות ולתרבות shlomozo@bezeqint.net
