יום שבת, 15 באוקטובר 2011

'פזמונים להושענא רבה' של חיים נחמן ביאליק

'נוי סוכה' (צייר נעם נדב, 1986)

בין שירי הילדים הרבים שכתב חיים נחמן ביאליק חבויים שלושה 'פזמונים להושענא רבה'. את שלושתם פרסם ביאליק בדו-שבועון לילדים 'שתילים', בעריכת משה בן-אליעזר, שראה אור בשנת 1917 בהוצאת 'אמנות' במוסקבה. זהו העיתון העברי היחיד שראה אור בימי הסער של המהפכה הקומוניסטית.

השירים התפרסמו בכ' מרחשון תרע"ז (23 באוקטובר 1917), במדור 'לקטנים', וכונסו שוב בכל המהדורות של ספרו הקלאסי 'שירים ופזמונות לילדים', שמעוטר באיוריו הקלאסיים לא פחות של נחום גוטמן (המהדורה הראשונה, דביר, תל אביב תרצ"ג, סרוקה במאגר הספריה הלאומית).


הנה הם שוב לפנינו במלוא ח"נניותם, עם כמה הערות הסבר. את השירים יש לקרוא בסדר אנכי (מלמעלה למטה), ומי שלא יודע מה זה הושענא רבה, שלא יתבייש לקרוא על כך בוויקיפדיה.

השיר הראשון הוא 'חִבּוּט עֲרָבָה'.


ביאליק עושה שימוש במילים ידועות מאוד של אחד מפיוטי ההושענות הנקרא 'אוֹמֶן יִשְׁעֲךָ בָּא', שחיבר אלעזר הקלירי. הפזמון החוזר בו הוא: 'קול מבשר, מבשר ואומר', ואותו אומרים בשעת חבוט הערבות.



ועוד קצת הסברי מילים:
  • מְבוּסָה  מפלה, תבוסה. על פי 'כִּי יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה' (ישעיה כב, 5).
  • תמרות אבק ועלטה  כלומר, עמודי אבק שמחשיכים את המקום. הביטוי המקראי הוא 'דָּם וָאֵשׁ וְתִמְרוֹת עָשָׁן: הַשֶּׁמֶש יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ' (יואל ג, 3).
  • חִלֵּק, בִּלֵק  מבוסס על דברי התלמוד הבבלי: 'אנא לא חילק ידענא ולא בילק ידענא, אנא שמעתא ידענא' (חולין יט ע"א), שפירושו: אינני מכיר לא את חילק ולא את בילק, אני סומך רק על שמועה (כלומר, על הלכה שנמסרה בקבלה איש מפי איש). חילק ובילק הם אפוא שמות לסתם אנשים מהרחוב שאין לסמוך על דבריהם, ואצל ביאליק הם שמות נרדפים לנערים שובבים. אגב, ביאליק עצמו חתם על סיפור פולמוסי קצר, 'מעשה ביתוש' (פורסם ב-1904 בעת פולמוס אוגנדה), בפסבדונים 'חילק-בילק', שרומז כמובן לשם משפחתו.
ביאליק הצעיר (הוצאת חברת 'הלבנון', ורשה)

השיר השני הוא 'קינה על האתרוג והלולב'.

שיר זה כך כתוב במהדורה האקדמית של שירי ביאליק בעריכת דן מירון ואחרים (אוניברסיטת תל אביב ודביר תשס"א, עמ' 226)  בנוי על מוטיב שכיח בשירת ביאליק: קובלנת ה'גיבורים', שאך אתמול עמדו במרום גדולתם והדרם, ועתה נחשף קלונם והם עומדים בשממונם.


  • מַחְגְּרוֹתָיו  חגורותיו, כלומר האֶגֶד שקושר את הלולב עם ההדס והערבה; וּמַכְלוּלָיו  פארו והדרו של הלולב (על פי יחזקאל כז, 24).
  • צָפַד גִּלְדּוֹ  האתרוג הצטמק ויבש ועורו איבד את צבעו הזהוב.
  • פִּיטָם הוא הבליטה הקטנה שבקצה האתרוג.
  • ירדו פלאים  התדרדרו. על פי 'וַתֵּרֶד פְּלָאִים אֵין מְנַחֵם לָהּ' (איכה א, 9).
  • לַמִּרְקַחַת יֵרֵד אֶתְרוֹג  מן האתרוגים נהגו להכין ריבה.
  • גם טבעות לאצבעות  גם לאחר סוכות נשמרה קדושת הלולב והיו שהקפידו לא להשליך אותו סתם לאשפה אלא לקיים בו מצוות אחרות, כגון הסקת תנורים בערב פסח לשם אפיית מצות. ילדים אהבו להכין מן הלולבים היבשים מקלעות או טבעות, ובימי מגפה שמשו טבעות כאלה כסגולה. 

טבעת לולב

השיר השלישי הוא 'אסרו חג'.


אסרו-חג הוא יום החול הראשון שאחרי שלושת הרגלים, שעדיין נותר בו משהו מקדושת החג שחלף ולכן נוהגים בו מנהגים מיוחדים. מנקודת ראותו של ביאליק, זהו היום שמבחין בין עונות השנה. תמו ימי הקיץ והחג. הגשם המקשקש על הגג מביא עמו את ימי החורף, את הגשם והבוץ ואת שגרת החולין שבה יש להטות צוואר ולמשוך בעול...

  • עבר קיץ, כלה חג!  על דרך הפסוק 'עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ' (ירמיה ח, 20).
  • דֶּלֶף טורד כל היום  טיפות גשם שמטרידות ואינן פוסקות. על פי הפסוק 'דֶּלֶף טוֹרֵד בְּיוֹם סַגְרִיר' (משלי כז, 25).
  • דּוּשׁ בָּרֶפֶשׁ, דוש וָדֹם!  כלומר בוסס רגליך בבוץ המלוכלך, ושתוק.

תגובה 1:

  1. החרוז "אתרוג-אסרוג" הוא הוכחה נוספת לכך שיש לקרוא את ביאליק בהברה אשכנזית ובהטעמה מלעילית.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.