מסע בתיבתו של נח

עונ"שו של דן

מאת דן אלמגור ודוד אסף

איור: נעם נדב

הרשימה הזאת היא ראשיתה של ידידות מופלאה עם יקיר המדור ד"ר דן אלמגור, החוקר והפיזמונאי, האנציקלופדיסט והמחזאי, המתרגם והבדאי, הבדחן והחידונאי, תימני של כבוד שאוהב לעבוד, ובאופן פרטי וכללי מי שמחזיק בכמה וכמה מניות יסוד בתרבות הישראלית.

דן נענה לבקשתי ומכאן ואילך הוא ישתתף ב'עונג שבת' בפינה קבועה שתיקרא 'עונ"שו של דן'. מפינה זו נצא יחד למסעות בזמן ובמרחב שיישענו בעיקרם על אוצרות ארכיונו האגדי של דן, על הים הכללי– הוא ים האינטרנט האין סופי – וגם טיפה משלי.

בעוד חודשיים-שלושה יופיע ספר הפזמונים הראשון של דן אלמגור, שייקרא 'הצ'ופצ'יק של הקומקום' (הוצאת כנרת-זמורה), ובו כ-350 פזמונים מתוך ה-1,500 שחיבר בימי חלדו. במהלך עבודת ההכנה של הספר נשמטו לרצפת העריכה פזמונים רבים, מקבילות ומקורות, סיפורי רקע, קוריוזים והווי – לכל אלה לא נמצא מקום בספר ולכן החלטנו לפתוח בעונ"ש מדור משותף – אחד משבעת המדורים המזומנים מדי שבוע לקוראים – ובו נציג פזמונים, סיפורים, משלים, ואיורים מתוך 'גניזת אלמגור', או אם תרצו: מן היקב ומן ה(אלמ)גורן.

בכמה מובנים יהיה בכך משום המשך – אם לא תחיית המתים של ממש – של המדור 'עונג שבת' שפרסם דן מדי יום שישי, ובמשך כחמש שנים (1982-1977), בעיתון 'ידיעות אחרונות'.

המדור ייכתב וייערך במשותף על ידי שנינו, שני ד"א (דן אלמגור ודוד אסף) שנהנים להעני"ש איש את רעהו. ותודה לנעם נדב על הלוגו.

דן אלמגור עם ידיד ותיק (איור: עדה רפפורט-אלברט)

נצא לדרך, ושמא מוטב נפליג לים הפתוח...

נח שולח את היונה. ציור משנת 1460 של הצייר הצרפתי-פלמי ז'אן דרוּ (Jean Dreux)

עברו החגים והגיעו ימי החול. ומה יותר חולין מאשר פרשת נח? הן זו הפרשה השנייה בספר בראשית, שאותה קוראים בשבוע הראשון לאחר שמחת תורה.

דמותם החביבה של נח ושלושת בניו, ועוד יותר מהם הסיפורים המיתולוגיים שהפרשה גדושה בהם: מסיפור המבול, התיבה והחיות שבתוכה ועד מגדל בבל, הציתו את דמיונם של סופרים ומשוררים, ציירים ויוצרים בכל הדתות, בכל הדורות ובכל המקומות. נערוך אפוא סיור וירטואלי ומוסיקלי בתיבתו של נח ונתור אחר עקבותיה בזמר הכללי והעברי, בציור ובקריקטורה.

כידוע התנ"ך מתאר את נח במילים 'צדיק תמים היה בדורותיו', וכבר חכמי התלמוד, ורש"י בעקבותיהם, הרימו גבה:

יש מרבותינו דורשים אותו לשבח – כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר;

ויש דורשים אותו לגנאי – לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום...

ולמרות הספק הקל, דמותו של נח, שאיש אינו יודע מניין בא ומי היו הוריו, קסמה לסופרים ומשוררים בכל הדורות והמקומות, וגם דן דידן הקדיש לו במשך השנים כתריסר פזמונים (ואפילו מקום נכבד במחזמר הנמצא אתו בכתובים ושמו 'למך בשר ודם', שבמרכזו עומד למך המקראי). 

כשייסד דן עם חבריו את עמותת הגג של כל הארגונים למען בעלי החיים בארץ הוא העניק לה השם 'נח': גם על שמו של נח מציל החיות, וגם כראשי תיבות של "נאהב חיות" ו"נציל חיות" (אפשר גם 'נאכל חיות', אבל לא זאת היתה הכוונה). 

סמליל עמותת 'נח' (איור: זאב)

זהו החלק הראשון של המסע והמשכו יבוא בשבוע הבא.

נח בים הכללי

תיבת נח (איור: Devis Grebo)

א. וולט דיסני: Father Noah's Ark

נתחיל עם פנינת אנימציה קלאסית משנת 1933, מבית המדרש של אולפני וולט דיסני – Father Noah's Ark.



ב. Rise and Shine

ועכשיו תורו של שיר גוספל קלאסי – Rise and Shine (המכונה גם Arky, Arky) – שהפך גם לשיר ילדים אהוב, כולל מחיאות כפיים, נפנופי ידיים וקפיצות.

איש לא יודע מי כתב את מילותיו ואת לחנו, אבל אין ילד נוצרי דובר אנגלית שלא מכיר אותו:

וכאן שרים אותו כ-5,000 חברי ארגון נוצרי באנגליה:

ג. ביל קוסבי על נֹחַ

מי היה נח? האם באמת היה 'צדיק תמים', כמו רבי חסידי, או אולי סתם נגר פשוט וחובב טיפה מרה שמצא חן בעיני אלוהיו ונבחר באקראי להציל את האנושות...

הנה מה שחושב עליו הבדרן ביל קוסבי, בסדרת מערכונים קצרים.

כאן שיחה בין נח לאלוהים (הקלטה מ-1965):

כאן בשיחה עם השכן:

וכאן מנסה נח להכניס לתיבה את שני ההיפופוטמים האחרונים לפני שהמבול מתחיל...

ד. ומה אומרים האפיקורסים על נֹח?

המבול נגמר... מתחילים מחדש!

ולפני שנעגון לחניית ביניים הנה מעט מים צוננים – אם מותר להשתמש בביטוי זה בהקשר למבול – על סיפור תיבת נח והמבול.

זהו סרטון שנון ואפיקורסי מבית מדרשו של 'האתיאיסט החושב' (הכותרת 'אמנון יצחק' נועדה מן הסתם למשוך את תשומת לבם של מעריצי הרב, כדי לזרוע קצת ספקות בלבם. ספק אם יצליחו):

ה. וכמה קריקטרות לסיום...

הנה שתיים של המאייר הצרפתי הנפלא J.M. Bosc 

(1973-1924).

החמור מתעקש להישאר בחוץ... אולי על החמור הזה סיפר משה סתווי-סטבסקי ['אבו נעמן'] את סיפור העם הערבי 'נבי נוח והחמור שסירב לבוא לתיבה' (בספרו 'בדרך לארץ האושר', הוצאת שרברק, 1965, עמ' 77-72) 

מתפלחים לתיבה...

וזו, לא מזוהה:

וזו, של הקריקטוריסט Regan, מסבירה למה באמת הדינוזאורים לא שרדו: