יום ראשון, 30 בדצמבר 2012

ברוך הבא: אין כמו יפו בימים



כתב וצילם ברוך גיאן

'אין כמו יפו בלילות' שורר חיים חפר, אבל גם אין כמוה בימים ובנמלים...

נמל יפו  שער הכניסה המסורתי לארץ ישראל  עבר בשנים האחרונות מתיחת פנים של ממש. כשרק התחילו העבודות בנמל חששתי שהמקום יהפוך להיות קר ומנוכר, אך לשמחתי התבדיתי. הנמל מצליח להכיל בתוכו גם את החדש – בתי קפה, מסעדות, רציפים משוקמים ושוּק; וגם את הישן  סירות דייג, דייגים 'כמו פעם', וגם מחסנים, שנותרו כפי שהיו אך נוספו להם ציורי קיר או כתובות שמוסיפים צבע ועניין לבתים הישנים.

מספרו של שמואל אביצור, 'נמל יפו בגאותו ובשקיעתו, 1965-1865' (הוצאת מלוא, 1972) למדתי כי בראשיתו היה זה נמל למפרשיות זעירות, שהגיעו בעיקר בראשית האביב ועליהן צליינים שבאו לתור את המקומות הקדושים. בחודשי הקיץ ייצאו ממנו תבואות, אבטיחים, שמן זית וכותנה, ובחורף כמעט שלא הייתה בו פעילות. רק בסוף המאה ה-19 החל הנמל לפעול במשך כל עונות השנה. 



מחיר הדגים עלה אז יותר ממחירו של הבשר, לא רק בפנים הארץ אלא ביפו עצמה. גם מחירי הדגים המלוחים והמעושנים, שיובאו בעיקר מרוסיה, היו זולים בהרבה מהדגים הטריים של יפו. בשנת 1902 דיווח הקונסול הגרמני כי בנמל יפו יש עשרים סירות דייג, וערב מלחמת העולם הראשונה כבר נמנו שמונים סירות. צוות דייג מנה שלושה או ארבעה דייגים, שהשתמשו במפרש רק כשהתנאים אפשרו זאת. היו דייגים שלא הייתה להם סירה והם יצאו עם רשתות לים הפתוח עד שהמים הגיעו למתניהם, וכמובן תמיד היו כאלה שדגו בחכות.

עד ראשית המאה ה-20 לא הגיעו אניות גדולות לנמל יפו, משום שהסערות, ובעיקר השוניות, סיכנו אותן. כ-750 מטר בקו אווירי ממזרח לנמל הייתה ה'באסה'  הביצה הגדולה של יפו  שעליה נמצא היום איצטדיון בלומפילד. ויליאם פרנסיס לינטש, קצין חיל הים האמריקני, שביקר בארץ בשנת 1848, בדק ומצא שניתן להפוך את הביצה לנמל פנימי שיחובר באמצעות תעלה לים, ממש כמו באלכסנדריה, אך באותה עת הייתה התכנית מסובכת מדי ולכן נגנזה. עם הפעלת מסילת הרכבת יפו-ירושלים פעלה החברה הצרפתית בעלת הזיכיון כדי לשפר גם את הנמל והציעה להקים בית מכס על חשבונה, בתנאי שהמסילה תגיע עד אליו, אך הטורקים סירבו.

כך תיאר אביצור את חווית הנוסע המגיע לארץ ישראל דרך נמל יפו: הוא היה נאלץ לרדת בסולם האונייה לסירה, להיטלטל על גלי הים הסוער, לספוג את מי הים המלוחים שהתיזו משוטי הספנים והגלים שהתנפצו על דפנות הסירה, להתבונן בחרדה בצוקי השוניות, להרהר במה שצופן לו הגורל לקראת המעבר ביניהן ולהתפרק ממועקה זו שעה שסירתו תמרנה במעבר הצר ונכנסה לנמל. אחר כך עוד ציפו לו בדיקת דרכונים, בדיקות מכס, חיפוש בחפצים, רעש והמולה מסביב ויחס הרחוק מלהיות אדיב. כל אלה מרטו את עצבי הבאים, ובמיוחד יהודים שחששו שלא יתירו להם להיכנס בשערי הארץ. 

על החוויה הקשה שעבר יצחק קומר בנמל יפו כתב ש"י עגנון בספרו הגדול 'תמול שלשום' (עמ' 39-38):






ואם כך, הרי זו גם הזדמנות נפלאה להיזכר במערכון המיתולוגי של אריק איינשטיין ואורי זוהר מראשית שנות השבעים  'עולים חדשים'.



ובכל זאת, כמה טוב לראות שדברים יכולים לשרוד לאורך שנים רבות. בילדותי השתתפתי בקן צופי ים ביפו. הקן עדיין קיים ועשרות 'צופים' משתתפים בו. היינו מגיעים לחוף, סמוך לנמל – ילדים בני עשר או אחת-עשרה  ובידינו צנצנות שהוכנו מבעוד מועד ועליהם בד גזור עם חור ששוליו צופו בבצק. כך יצאנו לדייג ותוך דקות יכולנו להתגאות בשלל דגיגונים.

יש יופי בעולמם של הדייגים. בביקורי האחרון שם, לפני כמה שבועות, ראיתי דייג מאושר מן השלל הענק שהצליח להוציא מן הים התיכון המתדלדל מדגיו. קבוצת אחרת של דייגים עסקה בדייג בוקר עם חכות, אחרים שיחקו שש-בש והיו גם אלה שהרימו כוס משקה, בתשע בבוקר, לחיי היום החדש שהפציע.

דייג אוהב דגים?

את רשתות הדייג לא קל לקפל לארבע...

הברקודה של איברהים

מיכל הקרסים

דגי הים התיכון

דייג גאה

הדייג הגאה ושללו

המעגן של צופי הים

סיפור על יונה וטורף מסתורי

סוס עקוד לקיר

הנמל משמש עתה גם כאתר פתוח לספורט ונופש

ערב יורד על הרציף
 

ולסיום, לפני כשנה ביקרתי בנמל לעת סערת חורף. הנה שלוש תמונות מאז...





2 comments:

  1. Drinking beer from a wine glass?
    Kein Tarbut, kein Nimus.
    happy new year

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.