יום שלישי, 24 בספטמבר 2013

על דעת המקום: היכן היא מערת אנטונינוס?

התעלה הפתוחה של 'המוביל הארצי' בבקעת בית נטופה

מאת יהודה זיו                                                                                                 
 לזכר הגב' אַדֶל מַמָן, בעלת זיכרון מופלג, אשר סייעה בידי בכל הקשור בטבריה ובגליל. אדל הלכה לעולמה לפני כחודש והיא בת מאה בלבד...

מאז ימי ילדותי הרחוקים בטבריה שינתה העיר העתיקה שלה את פניה. כך למשל, דרומו של רציף הטיילת שעל חוף הכינרת. שם, בין מסגד הים (גָ'אמִע אֶל-בַּחַר), שנבנה בראשית המאה ה-18 לשימושם של דייגי העיר (ולימים שכן בו המוזיאון לעתיקות טבריה), לבין 'אכסניית האגם' לשעבר (מקום שבו משתרע היום מלון 'רֶדִיסוֹן מוֹרִיָּה פְּלָאזָ'ה'), נהגו בשעתם זקני טבריה להצביע על פתח מערה (נ"צ 20122433).

לדבריהם, זוהי 'מערת אנטונינוס' שעליה מספרת האגדה בתלמוד הבבלי (עבודה זרה, י ע"ב):
ה"ל [הוה ליה] ההיא נקרתא דהוה עיילא מביתיה לבית רבי כל יומא' (היתה לו [לאַנְטֹונִינוּס] מערה אחת, שהיה נכנס בה [בחשאי] בכל יום [והולך] מביתו לבית רבי [יהודה הנשיא]. 

'מסגד הים' ברציף שלחוף הכנרת. בצד שמאל של המבנה הצביעו זקני טבריה על פתחה של 'מערת אנטונינוס'.


במקורות חז"ל יש סיפורים רבים על מערכת הקשרים האמיצה שהייתה בין רבי יהודה הנשיא לבין אותו 'אנטונינוס'חוקרי תקופת המשנה חלוקים בדעותיהם בדבר זיהויו של אנטונינוס, ויש המשערים שהכוונה היא לקיסר מַרְקוּס אַוּרֶלְיוּס אנטונינוס, שכונה 'קָרַקָלָה' ושימש קיסר במשך שש שנים (217-211). השנים אכן מקבילות לשנות נשיאותו של רבי יהודה הנשיא בארץ ישראל, אך ספק אם חייו הסוערים של קרקלה ושרשרת מעשי הרצח המלווים אותם (עם קרבנותיו נמנו אחיו ואשתו), עד שנרצח אף הוא, הותירו מקום למסופר באותה אגדה, מה גם שלא ידוע על קשר שלו לטבריה. 

הקיסר קרקלה  האם זהו 'אנטונינוס'? (מקור: ויקיפדיה)

מכל מקום, מסורת 'זקני טבריה' קבעה בפסקנות, כי אותה מערה לחוף הכנרת, בצד בית הכנסת 'עץ חיים' של 'חָכָם רַבֵּנוּ' חיים אַבּוּלְעָאפִיָה, אינה אלא פתחה של מנהרת סתר, שאותה ציווה אנטונינוס האגדי לחצוב. למערה המופלאה היה תפקיד אחד ויחיד: לאפשר לאנטונינוס לעשות בה את דרכו מטבריה ועד לבית רבי יהודה הנשיא בציפורי, כדי ללמוד תורה מפיו ולהתייעץ עמו בעניינים העומדים ברומו של עולם.

המסלול המְדוּמְיָן של 'מנהרת אנטונינוס'

מסורות על מערות מסתוריות בגליל התחתון יש כבר מימי הביניים. כך למשל סיפר יעקב בן נתנאל הכהן, נוסע שעבר בארץ במחציתה השנייה של המאה ה-12, כי למרגלות ציפורי יש 'מערה גדולה, ובתוך המערה מערה קטנה' (אברהם יערי, מסעות ארץ ישראל, מסדה, 1976, עמ' 59). נוסע אלמוני, שמזוהה כתלמיד הרמב"ן, סיפר בראשית המאה ה-14 על מערה דומה באזור ציפורי (שם, עמ' 93):
מציפורי הלכנו לרומי [ח'רבת רוּמָה, מצפון לציפורי], שם מערה [כנראה מערת מסתור מימי המרד ברומאים] ... הַקַּבָּלָה, כי משם יֵצֵא משיח. ואני הוכחתי מכמה ראיות, כי שם הייתה 'רומי הגדולה', ושם היה מלך רומי אנטונינוס רגיל אצל רבינו הקדוש [רבי יהודה הנשיא] בציפורי, אשר היא קרובה משם, והיתה מַגָּעַת עד צוֹר המעטירה.
גם אֶל-עֻתְ'מָאנִי, מושל צפת במאה ה-14, הניח אחריו עדות על מערה מופלאה לא הרחק משם (על פי חיים בְּלַנְק, 'תיאור ערבי של מחוז צפת במאה ה-14', טבע וארץ, 1960, עמ' 366): 
באזור אֶ-נָּאצְרָה [نَاصْرَةנָצְרַת] נמצא כפר פַרְעוּן, והוא כפר רומאי עתיק שאין בּוֹנֹו ידוע, ובו מערת אימים המלאה נפלאות. האמיר השנון והמשכיל נָאצִר אֶ-דִּין בן אֶל-עַגְ'לוּני סיפר, שהיה במערה, אך אינו יודע עד היכן היא מגיעה באורכה, ברוחבה ובגובהה. מצד שמאל קברות רומאים – הַיְנוּ כוכים, שמספרם כמשוער למעלה מאלף. פעם נכנסו שמה כשלושים איש ובידיהם לפידים. הם עברו מהלך מיל אחד, אך כשכבו הלפידים נבהלו וחזרו. לדבריהם, מצאו במערה עטלפים לאין ספור, שגודלם כתרנגולת ולמעלה מזה. אומרים, כי מערה זו מגיעה עד מתחת לעיר נצרת, כלומר, מרחק אחד של הדואר.
האם זו אותה 'מערת אנטונינוס'? כנראה שלא, ואפשר שמדובר כאן במנהרת המים הגמלונית של ציפורי ובאַמַּת המים שהוליכה אליה מֵעֵינוֹת אֲמִיתַי שבצלע הר יונה.

והנה, לצורך 'מוביל המים הארצי', המוליך את מי הכינרת אל הנגב, נחפרה בשנת 1956, מתחת לכפר עֵילַבּוּן, מנהרה לעבר בקעת בית נטופה והיא זכתה לשם 'מנהרת עילבון'. תוך כדי פריצת 'דרך התפעול', היורדת מן הכפר אל המשכה של תעלת 'המוביל' שבאותה בקעה, נחשף בצד הדרך פתח (נ"צ 18702487), המוליך מזרחה אל קטע ממנהרה מסתורית. הטבריינים שבחבורת הבונים והחוצבים ראו בה אז, כדבר מובן מאליו, את אותה 'מערת אנטונינוס', שפתחה השני מצוי בעירם... גם אנשי אגף העתיקות בדקו אותה אז, אך לא עלה בידם להגיע לכלל מסקנה ברורה בדבר מהותה ותפקידה, וכך נסתם לימים פתחה והיא נשתכחה מן הלב.

פתח המערה שנחשפה בצד הדרך היורדת מן הכפר עילבון לעבר 'תעלת המוביל'. כורעת אסתר ארדיטי, שהתפרסמה בעיטור המופת שקיבלה ובכינויה 'המלאך בלבן של הצנחנים', ולא פחות חשוב... הייתה חניכתי בקורס מורי דרך.


בלב בקעת בית נטופה, לא הרחק מפתחה של 'מערת אנטונינוס' שנחשפה במקרה, החל סיפורו של שליט נודע אחר, טָ'אהֶר אֶל-עומַר אֶ-זַּיְדָאנִי (ظاهِر العُمَر الزَيْدَانِيّ), ואף הוא קשור בתולדות טבריה. בצד תעלת 'המוביל', לרגלי היישוב אבטליון, שוכנת חורבת מִסְלָח (ח'רבת מַסְלַחִ'ית), שבשלהי המאה ה-17 הייתה מקום מושבה של משפחת זַיְדָאן הבדווית. אבי המשפחה, עֹמַר אֶ-זַּיְדָאנִי, חכר בשנת 1701 מן השלטון העות'מני את גביית המס בטבריה וסביבותיה, אך נפטר בשנה שלאחריה. ט'אהר, בנו השלישי  המוכר יותר בשם דאהר אל עומר  נטל בשנת 1710 את הבכורה מידי אחיו, סַעַד. הוא עבר להתגורר בטבריה, ולימים העתיק את מושבו אל עכו, משם מָשָׁל בכל צפון ארץ ישראל.


חורבת מִסְלָח (צילום: יובל נאדל)

טבריה נבנתה מהריסותיה בראשית שנות השישים של המאה ה-16, בידי דון יוסף נשיא ודודתו, דונה גראציה מֶנְדֶס, אך שבה ונהרסה ב-1670, בעקבות מלחמות שליטים מקומיים בינם לבין עצמם. ט'אהר אל-עומר חידש את חומת טבריה, שיפץ את מסגד הים ובנה בעיר מבנים שונים כמו בית ה'סראייה' (בערבית: שררה, שלטון) או מסגד א-זיידאניהמכונה בשם משפחתו.

מסורת יהודי טבריה מספרת, כי בחלומו  אותו שב וחלם שלושה לילות רצופים!  נצטווה ט'אהר לחדש את הקהילה היהודית בעירו שנתרוקנה זה מכבר. בחלום השלישי אף נאמר לו להביא לשם כך אל העיר את הרב חיים אַבּוּלְעָפִיָּה – יליד חברון ושד"ר ידוע, ששימש אז רבה של קהילת איזמיר – באמצעות הבטחה לסייע ליהודי טבריה בבניית בתים ובהקמת בתי כנסת. ואכן, כשבא הרב אבולעפיה לטבריה, בשנת 1740, נבנה על חוף הכנרת בית כנסת שכונה 'עץ החיים' (כשם ספרו של אבולעפיה, המרמז גם על שם מחברו וגם על הפסוק 'עץ חיים היא למחזיקים בה'; משלי, ג 18). בית הכנסת הוקם בצד פתחה של 'מערת אנטונינוס'.


מצבת קברו של ר' חיים אבולעפיה בטבריה 
(צילום: זאב רדובן, בתוך: H. Dudman and E. Ballhorn, Tiberias, Carta, Jerusalem 1988, p. 160)


 בעקבות חידוש יישובה היהודי של טבריה  תחילה מיוצאי המגרב (תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו)  באה לעיר בשנת 1781 גם קבוצה גדולה של חסידי הבעש"ט, בראשות ר' מנחם מנדל מִוויטֶבְּסְק (שעלה לארץ בשנת 1777 והתיישב קודם לכן בצפת), שהקים אף הוא בית כנסת לחסידים בצד בית הכנסת 'עץ החיים'. בסמוך למקום זה, שעל ידו הצביעו על פתח מערת אנטונינוס, ניצבת היום האנדרטה לחללי מלחמות ישראל.

בתי הכנסת שעל חוף הכנרת (צילום: זאב רדובן, שם, עמ' 158). מימין למעלה: 'עץ חיים' של ר' חיים אבולאפיה; למטה משמאל: בית הכנסת של ר' מנחם מנדל מוויטבסק; למעלה משמאל: האנדרטה לחללי מלחמות ישראל.
פתח מערת אנטונינוס נראה בשעתו לרגלי הקיר המזרחי של המבנה שבין שני בתי הכנסת.

בשנת 1798 יצא ר' נחמן מברסלב למסע מסתורי אל ארץ ישראל, שהפתיע את בני משפחתו ואת חסידיו. המסע היה רצוף קשיים ותקלות בלתי צפויות. במהלך ביקורו בארץ לא הגיע ר' נחמן לירושלים (בשל החובות העצומים שהותירו אחריהם בני חבורת ר' יהודה החסיד נמנעו אשכנזים מלהיכנס לעיר, פן יידרשו על ידי המוסלמים לשלם את החוב), ועל כן נעתר לבקשת חסידי טבריה, בראשות ר' אברהם מקאליסק, עמיתו של הרבי מוויטבסק שכבר נפטר, ובא אל עירם. זמן מה לאחר מכן פרצה מגיפה בטבריה ור' נחמן מיהר להימלט מן העיר. כך סיפר תלמידו ר' נתן מנמירוב:
ובריחתו מטבריא בעת הדֶבֶר רחמנא לצלן היה בסכנה גדולה מאד, כי השער של החומה היה סגור והיה מוכרח לברוח דרך המערה. עד שבא אל החומה אצל שפת כנרת, ורצה לעלות על החומה ולירד משם כדי לצאת על ידי זה מן העיר. ויהי כאשר עלה על החומה, ועבר ובא על צד השני כלפי חוץ, הסתכל והנה הים תחתיו. והוא היה תלוי ועומד על ידיו ועל רגליו על החומה למעלה, ותחתיו היה הים. ונשא לבו לה' יתברך והצילו ברחמיו. ויצא משם בשלום עד שבא לעיר הקדושה צפת (שבחי הר"ן, סימן יט).
האומנם גם כאן מדובר באותה 'מערת אנטונינוס', אשר פתחה היה סמוך אל בית הכנסת של ר' מנחם מנדל מוויטבסק? 

נשוב לבקעת בית נטופה ואל פתח המנהרה המסתורית, אשר הוליד את סיפורנו זה.

מקובל להניח כי בקעה זו זכתה בשמה כיוון שהיא משמשת בית קיבול לנטפי הגשם, המציפים את מזרחה מדי שנה ברוכת גשמים. נראה, כי שמה הערבי של ח'רבת נָאטִף (נ"צ 18632475), המתנשאת יותר מעשרים מטר מעל פני מזרחה של הבקעה המישורית, מלמד על מקומו של יישוב מימי המשנה, שנתן את שמו לבקעה כולה.


מראה מח'רבת נאטף (חורבת בית-נטופה): מזרח הבקעה מוצף בחורף גשום במיוחד (צילום: יהודה זיו)

ואכן, בקעת בית נטופה נזכרת גם במשנה, ובה נאמר: 'אוכלין בָּרְגִילָה עד שֶׁיִּכְלוּ סִנָּרִיּוֹת מבקעת בית נטופה' (שביעית, פרק ט, ה). 'רְגִילָה' זו הריהי רְגֵלַת הגינה (Portulaca), שאף בערבית שמה رِجْلة (רִגְ'לֶה) וכינוי נוסף שלה במשנה הוא 'חֲלוֹגְלוֹגִית', כדרך שהביא שם פירוש 'תוספות יום טוב' מפי הרמב"ם:
רגילה הוא עשב חֲלוֹגְלוֹגִית ויש בו ליחות הרבה ובשביל זה תעמוד ימים רבים. ואם פסקה ממקום אחד, נמצאת באחר שיהיה יותר לח ממנו ... וכשהם רואין שֶׁיָבֵשׁ בבקעת בית נטופה, יודעים שכבר יבשה [הארץ] בכל מקום ולא נשאר ממנו כלום, מפני שזו הארץ לחה מאד ובשביל זה נקראת בית נטופה, שהיא ארץ רבת הליחות. ועשב ההוא עומד ימים רבים על הארץ – והיא הַסִּגָּרִיּוֹת.
אין הכוונה כמובן לסיגריה או לטבק וברור שנפלה כאן טעות מעתיק והכוונה אל ה'סִנָּרְיָה', אשר שמה נתגלגל גם אל הלשון הערבית (سِنارْية), והיא הַחוֹחַ, שגבעוליו העסיסיים שימשו אף הם מאכל משיב נפש.

לא לחינם נושאת בקעת בית נטופה שם מקום אשר שכן בשעתו דווקא בצפון-מזרחה, והוא מוצף מדי שנה ברוכת גשמים. לפיכך אף הביא אל-עות'מאני, מושל צפת, את תיאור מזרחה של הבקעה:
לא הרחק משם נמצא מקום, הידוע בשם אֶל-בַּטוֹף [ألبَطَوف, שנראה כי אינו אלא שיבוש הצירוף העברי הקדום בית נטופה] – ובו שטח, הנקרא מַרְג' אֶל-עֱ'רְק [مَرْج الغَرْق; מישור הטביעה]. פה נקווים המים ללא מוצא, שהרי מישור זה מוקף הרים. בימות הגשמים ייהפך המקום לאגם, אחר כך סופגת האדמה אט-אט את המים, וכל אימת שמתייבשת חלקה – זורעים אותה, כפי שעושים המצרים (בלנק, שם, עמ' 367). 
ייתכן אפוא שהמנהרה, שנחשפה בשנות החמישים, היא שריד לניסיון קדום לנקז את עודפי המים הללו  שמונעים בשנים גשומות את עיבוד אדמות מזרח הבקעה  אל מתחת לאוכף עילבון, החוצץ בין הבקעה לבין אגן נחל ארבל במזרח. גם כך נותנת הבקעה, הנודעת בפוריותה, יבולי שפע אפילו בקיץ ובזמנו התפרסמה באבטיחים ה'בַּטּוֹפִים' שגדלו בה. כינוי זה ניתן להם בעקבות שמה הערבי של הבקעה, סַהְל אֶל-בַּטּוֹף. 'סַהְל' פירושו בקעה מישורית (ומכאן הברכה המקובלת: 'אַהְלָאן וּסַהְלָאן', כלומר, 'התברך בשפע בתי אב עם שפע מישורי חקלאות ומרעה'); ואילו 'אֶל-בַּטּוֹף' הוא כנראה שיבושו של הצירוף העברי הקדום 'בית-נטופה'.


נחכה עד שיבוא אליהו ויחשוף את צפונותיה של אותן מערות עלומות, שלוּ נחשפו היו מן הסתם יכולות לשמש את קו הרכבת העתידי בין טבריה לציפורי.

בקעת בית נטופה ובמרכזה תעלת 'המוביל הארצי' (מקור: ויקיפדיה)

12 תגובות:

  1. כרגיל, מרחיב את הדעת ומאיר עיניים (וחלק מהסיפורים אף מרחיבי עיניים...).
    שתי הארות קטנות:
    המפה של המסלול המְדוּמְיָן של 'מנהרת אנטונינוס' מתארת את דילוגי הסנהדרין. נראה לי שאין הצעה שהמנהרה המשיכה הלאה מציפורי.
    תמונת חרבת נטאף - לפי המפות החורבה נמצאת בצמוד למורדות הדרומיים של הר נטופה, וגבוהה מהמישור בכ- 40 מ', ולא על הגבעה במרכז הבקעה (ששטוחה יותר, וגבוהה בכ- 25 מ' בלבד).

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רון. פליטת קולמוס היא שגרמה לתצלום מזרחה המוצף של בקעת בית-נטופה, שישתבש הכיתוב שלו – והוא אמור להיות: 'מראה מח'רבת נאטף (חורבת בית-נטופה): מזרח הבקעה מוצף בחורף גשום במיוחד', ועתה הוא יתוקן.

      מחק
  2. תודה, המון תודות, יהודה זיו! אדל ממן ז"ל היא אמא שלי, וידעתי על הקשר הטברייני שלכם. הזיכרון שלה באמת אין כמותו. הנה, עוד לא התרגלתי לדבר עליה בלשון עבר.
    תראה מה פירוש הקרבה הטבריינית, וזה הולך כך: סבא שלי, אבא של אמי, נסים טולדאנו, נפטר כשאמא שלי היתה ילדה בת 12. הוא בנו של רבי יהודה טולדאנו שנולד במקנס ועלה ארצה כאיש צעיר ונשוי טרי בשנת 1862. ליהודה טולדאנו היו כמה וכמה בנים, ובת אחת. אחד הבנים היה הרב יעקב משה טולדאנו, שנקרא הרימ"ט, שימש בעבר רב ראשי בתל אביב, נודע גם בקהיר, כרב ופוסק הלכות. הוא התבקש על ידי בן גוריון, בשנות השישים, לשמש כשר הדתות. הוא היה גדול בתורה, אומרים יודעי דבר. (הרכילות אודותיו הכתה גלים בארץ, כי לאחר מות רעייתו, והוא היה כבן שמונים שנה, הוא נישא לאיש צעירה כבת עשרים ומשהו, ששימשה בתפקיד כלשהו הקשור בעבודתו. למבקריו השיב כי הוא ספרדי, מזרחי, נוהג על פי ההלכה והמנהג). חכם ברוך טולדאנו, גם הוא בנו של רבי יהודה, היה רב ראשי ספרדי בתל אביב בשנים הראשונות של ישראל, גם הוא דוד של אמי, בן של רבי יהודה טולדאנו. הוא נישא לחנה אבולעאפיה. חנה אבולעאפיה היא אחותו של חכם רבנו אבולעאפיה, שהוא נצר (דור שישי או יותר?) של חיים אבולעאפיה, מחדש היישוב היהודי בטבריה, אשר כתבת כאן אודותיו, ואשר הגיע לטבריה ב-1740, עם קבוצה של יהודים מאיזמיר, טורקיה, ליישב את טבריה ולחדש ימיה, על פי פנייתו של ד'אהר אל עומאר.
    אבא שלי, יוסף ממן, ז"ל, הוא בנה של לאה ממן לבית אבולעאפיה, אחותה של חנה טולדאנו לבית אבולעאפיה. יוצא, אם כך שחכם רבנו אבולעאפיה (שגם הוא נקרא חיים) הוא דוד של אבא שלי, ואלו אחותו, חנה טולדאנו לבית אבולעאפיה היא דודה (מנישואין) של אמא שלי. אותה חנה אבולעאפיה החליטה פעם שדי לו ליוסף ממן, אחיינה, להתרווק לו, ומן הראוי שיישא אישה, ועשתה יד אחת עם עוד קרובי משפחה כדי להכיר לו את אמא שלי...
    סיפורי טבריה אהובים עלי במיוחד. מהורי שעברו להתגורר בחיפה לאחר שנישאו, ומסבתא שלי, שחייתה בטבריה, לאה ממן לבית אבולעאפיה, למדתי להכיר את העשבים הטובים למאכל, וראשה וראשונה להם היא הסינאריֶה, שהזכרת, הטעימה יותר מהח'ורפיש, ולא נזקקת לבישול כמו העַכּוּבְּ.
    תודה!

    השבמחק
  3. לא הזכרתי את בנו של חכם ברוך טולדאנו, יהודה טולדאנו שנקרא על שם סבא שלו, שנפל במלחמת העצמאות בחולות אשדוד. שנים לא נודע מקום קבורתו. בבאר טוביה יש קבר אחים וגם שמו בין הטמונים שם.

    השבמחק
    תשובות
    1. מתגובה קודמת שלך ב'עונ"ש' למדתי, כי אמכם נעשתה בת מאה – ולפיכך מיהרתי לצלצל אליה, כדי לברכה ואף לנצל את ההזדמנות ולשמוע מפיה פרטים נוספים בדבר 'מערת אנטונינוס' בטבריה. כך גם נודע לי, כי נתאשפזה וימים אחדים לאחר-מכן נתבשרתי, לצערי, על פטירתה.

      הרשי-נא לי לנחש, כי אמך היא שכינתה אותך 'כרמלה' - לרגל ישיבתכם בחיפה! – בעוד אחיך, 'בן-דרור' (אותו היכרתי בימי מלחמת ששת הימים, בסוף שירותו הסדיר), נולד לפי החשבון סמוך לכ"ט בנובמבר 1947 או לה"א באייר תש"ח - ואחד משני תאריכים אלה ומשמעויותיהם הוא שגרם לאמכם לכנות את בנה בשם סמלי כל-כך...

      אכן, אשה דעתנית הייתה הגב' אדל ממן – המורה לצרפתית, שמעולם לא חדלה ללמד ולהעמיד בפסקנות דברים על תיקונם בעקבות זיכרונה המופלג, אשר מפירותיו זכיתי ליהנות גם אני. ועל מה לא שמעתי מפיה? בין היתר, חיזקה ואף הרחיבה את זיכרוני באשר למאכליה האופייניים של טבריה: אקלימה של עיר זו לא היטיב עם אמי - ובסופו של דבר אף גרם לכך, שנעתיק משם את מגורינו אל המושבה רעננה; לפיכך סייעה לה אז שם במלאכות הבית בת טבריה ושמה 'מַסְעוּדָה' - 'מאושרת' בערבית; בעוד אני, אשר נראה כי שמות סקרנו אותי מיום שאני זוכר את עצמי - אף שמטבע היותי 'טברייני' נזקקתי גם לערבית המדוברת, פירשתי אז את שמה דווקא מלשון 'סעודה': מה לא עלה על שולחננו בזכותה של אותה 'מסעודה'? עד היום זכורות לי ידיה הזריזות בעת הכנת ה'קוּסְקוּס' וכן פחי ה'חמוצים' למיניהם, שמחוסר מקום במטבח ניצבו בשורה ארוכה ב'סלון' הבית – בצד ארון הספרים של אבא, פן אחר וחשוב לא פחות בזיכרונות ילדותי. כך היה לימים אף ברעננה, שבה הוסיפה אמא – חניכתה הנאמנה של מסעודה 'המסעידה' – לעסוק באמונה במלאכת הקולינאריה הטבריינית...

      כשהרחיבה אמכם את מה שאני זוכר על מאכלי טבריה, סיפרתי לה בין היתר איך נראיתי תחילה בעיני חברי החדשים ברעננה - כ'חי-זר' מכוכב אחר: הם שיחקו ב'ג'ולות' ואני קראתי להן 'בַּלֹּורוֹת'; הם ידו אבנים ב'רוּגַטְקָה', בעוד אני עושה זאת ב'מקלעת'; ובעיקר - מעולם לא שמעו שם על 'לוּבְּיֶה', 'חוּבֵּיזֶה' או 'עַכּוּבּ' – ובוודאי לא על 'סִינַרְיָה'... רק בעניין אחד השתווינו: בעקבות ה'צנע', שנכפה עלינו בעטיה של מלחמת העולם השנייה, טיפחה אמא בחצר ביתנו ברעננה גם לול תרנגולות – ואני הופקדתי על אספקת ה'רִיגְ'לֶה' (רגלת הגינה), אותה הייתי מלקט על נקלה בפרדס שמאחרי ביתנו!

      כך שב ונסגר המעגל אף על המובאה מתוך מסכת שביעית: 'אוכלין ברְגֵילָה – עד שיכלו סִינָרִיּוֹת מבקעת בית-נטופה'...

      כמה חבל, שלא יכולתי לשמח בכך גם את אמכם ז"ל!

      מחק
  4. יוסי סטפנסקי, צפת26 בספטמבר 2013 בשעה 17:42

    שלום רב וחג סוכות שמח לכל הקוראים ובראשם דוד אסף וכמובן יהודה זיו, ותודה לידידי ראובן גלילי ששלח לי את העונ"ש הנ"ל.

    נהניתי מאד מפרי כתיבתו היצירתית של יהודה (כרגיל זה כבר שנים רבות מאד). כמה הארות: מקום פתח 'המערה הגדולה' הוא אכן סמוך מאד לקיר המזרחי של הבניין שבין בית כנסת קארלין ובית כנסת עץ חיים (הוא ביתו לשעבר של רבי זאב מטשרנוסטריה, וזה כבר סיפור אחר), אך כנראה מעט מדרום לו, בגבול גדר האבן המערבית של המבנה הלא עתיק שממזרח לבית הכנסת קארלין ושהוקם כמדומני בשנות השישים וכלל בו בזמנו גם את המשרד של 'שייט עין גב', שבו ישב מנדל נון ז"ל... מנדל עצמו הראה לי את מקום הפתח מתוך משרדו, וראינו אז שקע בקיר המערבי של החדר סתום ואטום באבנים. נראה לי שזה יוצא פחות או יותר ממול, כלומר ממזרח לבית הכנסת קארלין (= ביתו של ר' מנחם מנדל מוויטבסק), אולי מעט צפונית-מזרחית לו.

    בזמנו כתבתי, שלדעתי המערה הזאת היא חלק ממערכת האולמות שהייתה במצודה הצלבנית של טבריה (שאת שערה הצפוני חפרתי ב- 2002 והוא חשוף עד היום מול הפתח של בית כנסת עץ חיים). אינני מזלזל 'חלילה' בסיפורי הסבתא (אני מתכוון לסבתא שלי, ילידת טבריה, שגם ממנה שמעתי סיפור זה...) על המערה הגדולה ההולכת מכאן ועד לציפורי... אך ארכאולוגיה לחוד וסיפורי טבריה לחוד וכל תחום כבודו במקומו מונח. שנים ביקשתי לפתוח בפרויקט פתיחת המערה, אך תמיד התשובה הייתה שאם אין סיבה לחפירת הצלה בעלת מימון אז לא כדאי להתחיל (גם 'פחדו' מהשלכות חפירה תת-קרקעית אל הבלתי נודע).

    לא פחות חשוב: את סיפור הנס של ר' נחמן אני מזהה באזור כיפות השל"ה, כלומר אזור המנזר היווני-אורתודוקסי, שם המקום היחידי שר' נחמן יכול היה לעבור 'במערה' (= כיפות השל"ה = אולמות צלבניים מקומרים הקיימים עד היום במרתפי המנזר) ולצאת ממנה אל חומה המשיקה לים... אני מזהה מקום זה עם המגדל הנטוי בחומה התורכית, שהיה קיים כמובן ב- 1799 כש'הנס' קרה... במקורות ברסלב כתוב שר' נחמן עלה לחומה ונתלה עליה ומתחתיו הים - ואז נשא ליבו לשמיים. ברור שאם היה 'נושא כפיו' לשמיים הוא היה נופל לים, ולכן נשא את לבו בלבד...

    באזור זה של כיפות השל"ה היה גם הרובע היהודי במאה ה-16, כפי שרואים ממה שכתב זכריה יחיא אל- צ'אהרי (מסעות ארץ ישראל, מהדורת א' יערי, עמ' 210), ובמפורש מ'שער הגלגולים' של ר' חיים ויטאל, שם כתוב שהיה עם רבו בסוף העיר טבריה לצד דרום בשפת הים, ושם 'בית כנסת גדול ליהודים' ובו התפלל האר"י ב'קרן זוית שבצד מערב'...(מעניין, אגב, שהאר"י גם פנה מערבה כשהתפלל קבלת שבת!), כלומר המסורת הקיימת היום ובפי הטבריינים, שהאר"י התפלל באתר בית כנסת עץ חיים (ועד היום מראים שם בור שלתוכו נכנס האר"י לעומק האדמה, ומשם הוא התפלל), גם היא בעצם בגדר 'סיפורי סבתא' (אני מודה שוב, גם של הסבתא שלי...), ועל כך כתבתי בעתמול של יד יצחק בן צבי, גיליון 213 (2010).

    לאחרונה כתבתי על ר' נחמן בטבריה ועל מסעו בארץ ישראל בכלל במוסף 'דיוקן' של העיתון מקור ראשון, ראש השנה תשע"ד (הרי תפילתו הראשונה בארץ ישראל הייתה בראש השנה עם ק"ק חיפה, ומסתבר שעל קהילת חיפה בשנת 1798, כלומר איפה היה הרובע היהודי לאחר שדאהר אל-עומר ייסד את חיפה אל-ג'דידיה וכו', איננו יודעים כלום! וגם בגיליון 22 (מרץ 2012) של כתב העת 'סגולה'. אם מישהו מהקוראים מעוניין בתדפיסים אלקטרוניים של המאמרים נא לכתוב לי ל- stepansky@bezeqint.net וברצון אעביר לו (וכמובן אשמח לקבל הערות מרבותיי המלומדים).

    הערה אחרונה: המערה בעילבון כמובן מוכרת וידועה מאז שתפילינסקי ז"ל בדק אותה, כמדומני שד"ר ינון שבטיאל (וגם יגאל ויותם טפר) בדק אותה וכלל אותה בדוקטורט ובפרסומים שלו כמערת מסתור, אחת ממיני רבות בגליל. אני חושב שהוא ניסה, ואולי גם הצליח, לחדור אליה...

    עד כאן בענייני טבריה והגליל, שתמיד משאירים בנו טעם של עוד. תם ובהחלט לא נשלם.

    השבמחק
    תשובות
    1. ידידי, יוסי סטפנסקי: אכן, חידשת לי בדבריך כי ינון שבטיאל רואה באותו 'פתח מנהרת אנטונינוס' שבמזרח בקעת בית-נטופה מערת מסתור – ועוד אבדוק ואשמע מפיו בעניין זה. בעוד תפילינסקי, פקח העתיקות המיתולוגי בגליל - שמת בשעתו מהכשת נחש בעודו עושה מלאכתו באמונה בחורבת כורזים (תקן-נא אותי אם אני טועה!) – אף דעתו הייתה כדעת הטבריינים שבצוות מניחי 'המוביל הארצי': המדובר, ללא ספק, ב'מנהרת אנטונינוס'... מכל מקום, רוב תודות!

      מחק
    2. אכן פניתי לד"ר ינון שבטיאל שהשיבני כך:
      יהודה יקר! מאמרך, כמעט ואומר: כרגיל – מרתק. ולשאלותיך:
      1. מערכת מסתור, ברורה ואופיינית, גיליתי בחורבת בית נטופה עצמה – ולכך, אני מניח, אינך מתכוון!
      2. מה שכונה בפי תפילינסקי 'המנהרה בעילבון' ('מערת אנטונינוס' לדבריך) היא, על פי תיאורו, מנהרה ולא מערכת מסתור! כשכתבתי את הדוקטורט ניסיתי לאתר את הכניסה, אך זו כבר הייתה חסומה. יגאל טפר ובנו שחר הצליחו לחדור לתוכה בשנות השמונים, לאורך 18 מ'. גם הם חשבו שהמדובר במערכת מסתור, אך התיאור שלהם שולל את הנדרש מן המאפיינים של מערכות מסתור - ואני אינני מקבל את דעתם!
      3. לפיכך אף מקובלת עלי קביעתך, שהמנהרה המדוברת שימשה לניקוז - ולא למסתור!

      מחק
  5. יוצא מהכלל, יישר כל לעורך דר' דוד אסף ומחבר הרשימה דוד זיו, אנא המשיכו עם כתבות נפלאותץ אלו. שמתי קישור לFacebookhttps://www.facebook.com/dani36

    השבמחק
  6. על ה'רגילה' - החלגלוגות מסופר סיפור מעניין (מסכת מגילה יח ע"א) על בלשנות בתקופת עורך המשנה - רבי יהודה הנשיא:
    לא הוו ידעי רבנן מאי חלוגלוגות, שמעוה לאמתא דבי רבי דאמרה ליה לההוא גברא דהוה קא מבדר פרפחיני: 'עד מתי אתה מפזר חלוגלוגך?!'.
    תרגום חופשי:
    לא ידעו החכמים מה זה 'חלגלוגות'. שמעו את המשרתת בבית רבי יהודה הנשיא שאומרת לאדם שהיה מפזר את שאריות הצמח 'פרפחיני' שאכל [ואולי לכלך את האזור שניקתה]: 'עד מתי אתה מפזר חלגלוגך?!' [והבינו מה הכוונה].

    השבמחק
  7. כעני ממעש ומידע, נרעשתי למקרא - על דעת המקום: היכן היא מערת אנטונינוס? והמידע המקיף והאמין שהעלה יהודה זיו, עמיתי ידידי ומורי, שאין שני לו בזיו הקורן מידיעותיו ואמרותיו מימי קדם ועד ימינו.

    ובאשר לי. לבד מהעובדה שאני גר ברחוב יהודה הנשיא בתל אביב, תמיד התעניינתי בעלילות רבי יהודה הנשיא, וחיפשתי מידע מקיף יותר על פעילותו וממדי הקהילה היהודית תחת הנהגתו שהתנהלה כנראה בחסות אוהדת של אותו קיסר אנטונינוס (?). לכן, לא הסכמתי, אני הקטן, עם הגדרת מקום קברו של רבי באולם כמעט ריק במערות בית שערים, כאשר באכסדרה המרכזית, מצוי קבר מרשים עם תבליטי אריות עליו, וגם הנשר הרומי של הקיסר ידידו. מאוחר יותר, כאשר נחשפו עתיקות ציפורי, ובמיוחד הפסיפס המרשים המתאר את דיוניסוס ורעיו, לא הסכמתי עם תיאור המקום כ'בית המושל', וללא סמכא אני חושב שמדובר בביתו של רבי יהודה הנשיא, שהוכנה בו 'תרבות יוונית' לקראת ביקורו של הקיסר.

    גם התאטרון הקטן שנחשף סמוך לבית, נועד להבנתי, יחד עם אמות המים לקבלה נאותה של פני הקיסר, ואולי גם להכרת העיר כ'פוליס' המשוחררת ממסים כבדים.

    השבמחק
  8. תודה לדניאל ונטורה הנה קישור שפרסם מכנס בנושא מקלטים ומפקדות - ייחודן ותפקידן של מערות נחל עמוד ונחל פרת מפי ד"ר ינון שבטיאל https://www.youtube.com/watch?v=IsYg2-rVmHw#t=380

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.