על דעת המקום: על שכונותייך ירושלים הפקדתי שמות

מאת יהודה זיו

לרגל יום ירושלים תשע"ד

לפני שלוש שנים, במאי 2011, הודיעה חברת הכנסת הנמרצת (מדי) ציפי חוּטוֹבֶּלִי, כי היא מתכוונת להניח על שולחן הכנסת הצעת חוק חדשה: לקבוע לכל שכונות ירושלים שמות עבריים, גם אם ערבים יושבים בהן.

חברת הכנסת לא ידעה, כנראה, כי ייחודה של ירושלים, שבשמה היא נשבעת ואת שמותיה היא מבקשת להמציא מחדש, כבר הביא שנים רבות לפני כן את ועדת השמות הממשלתית להעניק לבירת ישראל יחס מיוחד, שלא כנהוג בערים אחרות בישראל, אשר כל אחת מהן יש לה ועדת שמות עצמאית משלה.

ועדת השמות הממשלתית, בראשות הארכאולוג ד"ר אברהם בִּירָן (ברגמן), הוקמה, בצד משרד ראש הממשלה, ביום ט' באדר ב' תשי"א (13 במרס 1951), וכבר באחת מהחלטותיה הראשונות (אפריל 1951) העניקה לשכונה חדשה, שהוקמה בדרום-מערבה של ירושלים על מקומה של חִ'רְבַּת בֵּית-מַזְמִיל, את השם העברי קריית היובל – לרגל מלאות חמישים שנה לקרן הקיימת לישראל, שעל הקמתה הוחלט בקונגרס הציוני החמישי (1901). בשטחה של קרית היובל הוקמו שיכונים לעולים החדשים, שהגיעו בהמוניהם לארץ לאחר הקמתה. בשל הצורך המיידי בפתרונות דיור נבנו בתי השכונה בבלוקים וכך הופר בהם חוק הבנייה באבן, שקבע מושלה הצבאי הבריטי של העיר סֶר רוֹנַלְד סְטוֹרְס עם כיבושה על ידי הבריטים בדצמבר 1917. 

משמעות השם בֵּית-מַזְמִיל מעורפלת, ומקובל לפרשו כמקום שנודע בחבורת סתתים 'בעלי אִזְמֵל', שם שהתגלגל מן היוונית גם אל הערבית (أزميل, אִזְמִיל). והנה, במקום שמחה גדולה והתלהבות נרגשת בעקבות החלפת השם הערבי, התייחסו תושבי ירושלים אל השם העברי החדש בשוויון נפש. בזמנו התפרסם המעשה בנהג, שהובא אל בית דין לעבירות תנועה והתובע החל למנות לפני השופט שורה ארוכה של עבירות שביצע אותו נהג. לבסוף קטע אותו השופט ושאל: 'האם אתה מבית שמאי?', והתובע המשטרתי מיהר להשיב: 'כבוד השופט, מה פתאום? אני מבית מַזְמִיל'... גם ספרו היפה של הרב חיים סבתו, 'בואי הרוח' (2007), מתאר את חוויות הקליטה של העולים החדשים, ניצולי שואה ועולים מארצות האסלאם (ובהם משפחתו של המחבר) בשכונת בית מזמיל.

אגב חיפוש אחר איורים לרשימה זו מצאנו סרט תעודה נדיר, שצולם בשנת 1955 ושמו Tell Me Where It Hurts (אמוֹר לי היכן זה כואב), והוא מתעד את פעילותה של מה שנקרא אז 'הדסה הקטנה' בשכונת בית מזמיל. היום, כשכל כך פופולרי לבקר את התנהלותו הפיננסית ההרפתקנית של בית חולים מופלא זה, כדאי לזכור גם את ראשיתו החלוצית, ולקוות שאחריתו לא תבייש את נעוריו.

ואכן, בירושלים השתמרה תופעה יחודית של בליל שמות עבריים וערביים, ולמרות ניסיונות הכוונה ממסדיים מלמעלה, סירבו תושבי העיר לקבל זאת והתעקשו לשמור על השמות המקובלים בידיהם מימים ימימה. אמנם, השם 'בית מזמיל' כבר אינו שגור ואינו מוכר, אך מעטים הם הירושלמים, העושים שימוש בשמה הנכון של השכונה 'קרית היובל'. רובם ככולם קוראים לה 'קרית יובל', ללא ה' הידיעה...

'שכונה צעירה קרית יובל' (ולא 'היובל')

כדרך שנהגה בקריית היובל, מיהרה ועדת השמות הממשלתית במאי 1952 להחזיר עטרה ליושנה ולהשיב לעוד שני כפרים ערביים לשעבר בתחומי העיר את שמותיהם המקוריים מימי קדם: הכפר לִיפְתָא, במבואותיה הצפון-מערביים של ירושלים, זכה בשם המקראי מֵי נֶפְתּוֹחַ, בזכות 'מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ' אשר בגבול יהודה ובנימין (יהושע, טו 9; יח 15). מקובל לראות בשם זה זכר לשמו של פרעה מֶרְנֶפְתַּח, אשר יצא בשנת 1208-1209 לפני הספירה למסע כיבוש ארץ כנען, והותיר אחריו, כדרכם של פרעוני מצרים, מצבת ניצחון שנאמר בה בין היתר: 'נָבֹזָּה כנען בכל רע, לֻקְּחָה אשקלון, נלכדה גזר, יְנוֹעַם הייתה כלא הייתה, ישראל הֻשַּׁם – אין זרע לו'.

הכרזה רשמית זו, על חיסול 'ישראל', העניקה למצבת הניצחון של מרנפתח את הכינוי 'מצבת ישראל'. היש מרנין יותר מחידוש שם זה בעקבות הקמתה של מדינת ישראל?

והנה, על אף שהכפר ליפתא נותר נטוש ברובו ולא נושב בעולים חדשים, כבשכונות אחרות של העיר, דחו הירושלמים את חידוש שמו המקראי, ועד עצם היום הזה הם מכנים מקום זה בשמו הערבי דווקא.

מקור: PBS

כך נחרץ במאי 1952 גם גורלו של שם הכפר הערבי לשעבר מָאלִחָה (مَالِحَة), בפאתי דרום-מערבה של  העיר. משמעות השם בערבית היא לכאורה 'טוֹבָה', אך בלשון הדיבור הוגים אותו הערבים 'מְנִיחָה' ומכאן הגיעו חברי הוועדה לשם 'מָנָחַת' – אף הוא שמו של יישוב מימי המקרא: 'אלה הם ראשי אבות ליושבי גבע, ויגלום אל מָנָחַת' (דברי הימים א, ח 6). משחידשה ועדת השמות הממשלתית את השימוש באותו שם מקראי, הגדילה לעשות ועדת השמות העירונית של ירושלים, נטלה את אזכורו המשובש של 'וַחֲצִי הַמָּנָחְתִּי' (שם, ב 54; וקודם לכן, בפסוק 52: 'חֲצִי הַמְּנֻחוֹת') – וקבעה אותו, בשל צלצולו, כשם יאה לבית העלמין הראשי בצפון-מערבה של העיר: 'הר המנוחות'...

כמובן שגם כאן אין אף ירושלמי הקורא לשכונה זו בשם 'מָנָחַת', והיא מוכרת כשכונת מַלְחָה, כולל 'קניון מלחה' (ששמו הרשמי והבלתי שימושי בעליל הוא 'קניון ירושלים'), 'איצטדיון מלחה' (ובשמו הרשמי 'איצטדיון טדי') ותחנת הרכבת מלחה.

תחנת הרכבת מלחה (ויקיפדיה)

ב-10 בפברואר 1953 כתב מזכיר ועדת השמות הממשלתית, בן-ציון אשל, מגדולי הקנאים לייהוד השמות הערביים של שכונות ירושלים, אל מזכיר הממשלה זאב שֶׁרְף (ההתכתבות נמצאת בתיקי הוועדה לקביעת שמות עבריים בנגב, כ"ה בשבט תשי"ג / 10 בפברואר 1953): 'עֵין כֶּרֶם – השם העברי דחה רשמית, וצריך לדחות בשימוש יום-יומי את צלילי השם הערבי עֵין-כַּרְם' (בערבית: عين كارم; עֵין-כָּארִם). 

אמנם, לימים פסל הארכאולוג יוחנן אהרוני את הזיהוי המקובל של עין כרם עם 'בית הכֶּרֶם' (ירמיהו, ו 1), וזאת לאור ממצאי החפירה שערך (1959-1954) בגבעת רמת רחל שבדרום ירושלים ואותה זיהה עם 'בית הכרם'. אף על פי כן, ועדת השמות הממשלתית קבעה לאותו כפר ציורי את השם העברי עֵין כֶּרֶם (18 בדצמבר 1957). אך מה לעשות, ותושבי ירושלים ממשיכים עד היום לקרוא למקום עין כָּרֶם, בקמץ ולא בסגול...

אפילו החב"דניקים קוראים למקום עין כָּרֶם (All about Jerusalem)

ב-1956 שב אשל וכתב גם אל ועדת השמות העירונית של ירושלים: 

בתיקכם פניות רבות מאתנו אליכם במשך חמש שנים בדבר קביעת שמות עבריים לשכונות בעיר בירתנו, ובתיקנו – תשובות רבות של הבטחות. הגיעה השעה להסיר את 'אבו-תור', ואת 'בקעה' ואת 'המושבה הגרמנית (!!)' ואת 'קטמון' ... תושבים מכל פני הארץ המבקרים בירושלים מוחים וטוענים. שירות השידור טוען ותובע, ואנו חוזרים ומבקשים לנקוט פעולה דחופה לקביעת שמות עבריים לשכונות ... אין די בהצטדקות כי 'אין העירייה קובעת שמות לשכונות, כי אם רק לרחובות בלבד' ... יבדקו נא את עצמם ראשי העיר וחברי ועדת השמות העירונית, וימצאו כי הם משתמשים בשמות השכונות וכמובן שלא בשמות העבריים.

ובמאי 1957 נזף אשל שוב בחברי הוועדה: 'אם לא ישונו לאלתר שמות השכונות הערביות לשמות עבריים, לא יועילו השמות: הכינויים הנוכריים ישתרשו ולא תהיה אפשרות לעקרם'...

ביום 20 ביולי 1958, כשוך מהומת חגיגות 'עשור לישראל', אירע הפלא: מועצת עיריית ירושלים, שבראשה עמד אז גרשון אגרון, קיימה ישיבה מיוחדת שבה – ולא, כנהוג, בוועדת השמות העירונית – נקבעו לשבע משכונות ירושלים שמות עבריים חדשים, במקום שמותיהן הערביים המסורתיים. העירייה אף ביקשה לכך את אישורה של ועדת השמות הממשלתית ובן-ציון אשל, מזכיר הוועדה, בישר על-כך לחבריה במכתב מיוחד ואף ציין את השמות החדשים ברשימת החלטותיה של ועדת השמות הממשלתית עצמה.

סגן ראש העיר, ד"ר פאול יעקבי, שגם היה היועץ המשפטי של הקק"ל במשך כחמישים שנה, הגיב על כך וטען כי הצעות אלה 'אינן ניתנות לעיכול':

המקור להתקוממותי, בחושי ההיסטורי. לעניות דעתי, מספיק שממירים לנו את העברית ב'עברית חדישה', מעין אֶסְפֶּרַנְטוֹ שֵׁמִית ... כאילו שפה יכולה להיווצר על ידי יחידים באופן מלאכותי, ולא צריכה לגדול לאט לאט כצמח היסטורי ... לאור נטייתי השמרנית ... אינני להוט אחרי הצעות להחליף בשמות חדשים את שמות שכונותינו הקיימים, שיש בהם משום אספקלריה נאה לתולדות ירושלים החדשה. לעניות דעתי רצוי שכל דור ודור יידע שלירושלים הייתה תקופה לא-יהודית ושמוטל עליו לעמוד על משמר ירושלים היהודית פן יומר אופייה מחדש. ואם מטעמים פרקטיים (קושיי המבטא וכו') אין מנוס משינוי [שמות] רחובות מסוימים, הרי אינני רואה את הצורך הבלתי נמנע בהמרת שמות השכונות.

 (כל הציטוטים דלעיל נלקחו מרשימתו של עופר אדרת, 'לְעַבְרֵת את ירושלים', הארץ השבוע, 8 ביולי 2011).

ואלה השמות העבריים החדשים, שקבעה ועדת השמות הממשלתית ב'עשור לישראל' לשבע שכונות בירושלים, שיהודים אכלסו אותן לאחר קום המדינה (כסדר מחוגי השעון):   

מוּסְרָרָה (והנכון: מֻצְרָארָה مصرارة, כלומר 'שאדמתה מכוסה צרורות אבן') – שכונה זו זכתה בשם 'מוֹרָשָׁה'. על שכונה זו ראו ברשימה 'מוסררה החיננית', שהקדיש לה ברוך גיאן בעונ"ש.

'מוסררה מיקס' בעברית ובאנגלית, רק לא בערבית (צילום: דוד אסף)

שַׁמָּאעָה  (شمّاعة) – שאינה אלא שכונה יהודית, אשר הוקמה בידי אליהו שַׁמָּאע, רב מיוצאי חאלב שבסוריה, ששם משפחתו הערבי מלמד על עיסוקה: 'עושי נרות'. השכונה נבנתה על צלעו הדרום-מערבית של הר ציון ונשאה את השם 'בתי שַׁמָּאע', אך משנתרוקנה מתושביה היהודים בשל מאורעות תרפ"ט, באו ערבים להתיישב בה וקראוה בשם 'שַׁמָּאעָה'.



לאחר מלחמת ששת הימים העניקה ועדת השמות הממשלתית לשכונה הנטושה שם עברי חדש, שצלצולו דומה – שִׁמְעָא, שמו של ראשון הנולדים לדוד בירושלים (דברי הימים א, ג 5). אך מזלה של שכונה זו לא שפר עליה ולבסוף נהרסו בנייניה ובמקומם נבנה מתחם הסינמטק ונגלה לעין גיא בן הנום היפה. אליהו שַׁמָאע הונצח ברחוב הנושא את שמו, במרכז המסחרי שהקים בשעתו בשכונת ממילא, אשר בו החלו אירועי מלחמת העצמאות בירושלים אף שכונה זו זכתה לימים בשם עברי חדש – תחילה 'כפר דוד' ולאחרונה 'מתחם ממילא'.

שכונת בתי שמעא נבנתה מתחת לבית החולים האנגלי לעיניים סנט ג'ון, בפתחו של גיא בן הנום. היום לא נותר ממנה דבר (ויקיפדיה)

תוספת של ד"ר ראובן גפני, 29 באוגוסט 2014:

רק כעת נחשפתי לרשימה החביבה להפליא שלך, שעסקה בשינוי המוצע של שמות השכונות הערביות בירושלים לשמות עבריים. כרגיל – המון מידע חדש, וגם מסמך היסטורי נהדר שאעשה בו שימוש, ברשותך, במה שאני חוקר וכותב עתה על שכונת שמאעה. אלא שכאן, לדעתי, נפלה תחת ידך טעות שרבים-רבים נכשלו בה קודם, והיא עירוב הסיפור של שכונת שמאעה (או 'בתי שמעא', או 'שערי ציון'), ששכנה למרגלות הר ציון (מתחת לסינמטק של ימינו), לבין המתחם שבנה יוסף אליהו שמאע בדרום המרכז המסחרי של ממילא, בראשית שנות העשרים.  

בעוד מפעלו של יוסף אליהו שמאע אכן היה מפעל מסחרי נטו, שהביא לבנייתו של החלק הדרומי במרכז המסחרי 'ממילא' – שכונת שמאעה הייתה באמת שכונה אזרחית, שמשום מה נשכחה מן התודעה, אף שבתיה עמדו על תילם עד 1970 בקירוב: תחילה נוסדה בידי יהודים (1900), בשנת 1939 (לאחר מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט) יושבה בידי ערבים ואחרי 1948 שוב התיישבו בה יהודים, עולים חדשים.  

אלא שפירוש שמה של השכונה הזו אינו קשור כלל לפעילותו של שמאע, שהגיע לירושלים עשרים שנה לפני בנייתה, ומוכר לנו ממסמכים שונים כבר משנת 1900. ומהו באמת הפירוש למילה 'שמאעה' (או 'שמעא')? על כך הוצעו כמה וכמה פירושים לאורך השנים, אבל המקובל שבהם הוא זה שמציע אהרן פירסט בספרו על ירושלים החדשה: שיבוש ערבי לנוסח הצרפתי של השם הארמי 'חקל דמא', שהוא האתר הנוצרי הסמוך למיקום השכונה במורד הגיא. פירושו של פירסט מקובל על רבים, והוא אכן מצוטט גם על ידי וילנאי במקומות אחדים (לא שזו הוכחה!) וגם על ידי אחרים.

בכל אופן, גם אם פירושו אינו הכרחי, הרי ודאי שהשם 'שמאעה' היה מוכר בירושלים, כאמור, כעשרים שנה לפני בואו ארצה של יוסף אליהו שמאע, הסוחר מחאלב, שהביא להקמת חלק משכונת ממילא ואשר לאורך השנים מוסיפים רבים מאד להתבלבל בין השתיים.

טָלִבִּיָּה (طالِبِيّّة) – מלשון 'טָאלִבּ', דהיינו שואל, מבקש, שהוא אף כינויו של 'תלמיד' בערבית. שכונה זו נקראה בשם 'קוממיות', וגם כאן אין אף ירושלמי – צעיר כזקן – שקורא לה בשם זה. 

גם זה וגם זה (Sub Stance)

המושבה הגרמנית – שכונה זו נקראה בפי מייסדיה הטֶמְפְּלֶרִים בשם המקראי 'רְפָאִים' (כשם שאת רחובה הראשי כינו בשם Gaza Strasse, דהיינו רחוב עזה). התושבים המקוריים וצאצאיהם גורשו, כידוע, על ידי הבריטים בימי מלחמת העולם השנייה, ועם קום המדינה אוכלסו בתיהם בעולים חדשים, שרובם יוצאי צפון אפריקה. ועדת השמות העירונית החליטה לפיכך לקרוא ל'מושבה' בשם 'שכונת רמב"ם' – אך ועדת השמות הממשלתית פסלה שם זה וקראה לשכונה בשם 'עמק רפאים'. גם שם זה לא נקלט ובין הירושלמים הוא נשמר אך ורק לרחובה הראשי (שבו אני גר!). מדרום למושבה הגרמנית יש 'מושבת גויים' נוספת  – 'המושבה היוונית', שגם אותה ניסו הטהרנים לספח לשכונת 'עמק רפאים'. תענוג מיוחד יש כאשר מסיירים בבתיה המיוחדים של שכונה זו, בעת אירועי 'בתים מבפנים' שחלים דווקא בימי חג חנוכה...

צילום: דליה טאובר

אַבּוּ ת'וֹר (أبو ثور, כלומר בעל הַשּׁוֹר) – שכונה מעורבת, מיושבת ערבים במזרחה ויהודים במערבה, הצופה מדרום על הר הבית. מקור שמה הערבי באגדת-עם על צַלָּאח אֶ-דִּין, אשר ערב כיבוש ירושלים מידי הצלבנים סייר סביב העיר וצפה עליה מראש גבעה זו, כדי להחליט על נתיב התקיפה היעיל. אחד משרי צבאו, רהבתן וקצר רוח, הכריז באזניו: הבו לי שור, וארכב עליו היישר אל תוך העיר', ומאז הוענק לו הכינוי 'בעל השור'...

בעקבות צלצול שמו הדומה של הכפר אֶ-טּוּר, כינויו של הר הזיתים בפי ערביי ירושלים, רבים טועים בינו לבין שכונת אבו-ת'ור (כולל שלטי הרחוב!). שמה העברי, 'גבעת חנניה', מתבסס על מסורת הנוצרים, הקובעת בראשה את מקום בית הקיץ של הכוהן הגדול חנניה, שבו התכנסו ראשי העם לדרישת פונטיוס פילאטוס, נציב רומי, כדי לקבוע מי מן השניים יוּצָא לצליבה – הגנב בר-אבא או ישוע מנצרת? מכאן כינויה של גבעה זו במסורת הנוצרים 'גבעת הָעֵצָה הרעה' (Hill of the Evil Counsel), שבעקבותיו נקרא ההר, ש'ארמון הנציב' אשר בראשו משמש היום את מטה משקיפי או"ם, בשם 'הר המועצה הרעה'. ואף היה מי שדרש שם זה על 'מועצת הביטחון' של האו"ם (Security Council) שאינה מרבה לדון אותנו לכף זכות... 

צילום: ד"ר אבישי טייכר, ויקיפדיה

בַּקְעָה – שמשמעות שמה בערבית (بَقْعَة) הוא 'אדמה סלעית', היא שכונה בדרום ירושלים הסמוכה למושבה הגרמנית. ועדת השמות הממשלתית נמנעה מלנקד את שמה בצורה שונה ולקרוא לשכונה 'בִּקְעָה' והעדיפה להכתירה בשם הסמלי 'גְּאוּלִים', אבל חוץ מבית ספר ששמו 'גאולים', איש מתושבי השכונה – כולל עורך עונ"ש שמתגורר בה! – אינו קורא לה בשם העברי.

שכונת בקעה לאחר כיבושה במלחמת העצמאות (אוסף התמונות הלאומי)

קָטָמוֹן – שם שמקורו יווני: Kata Monasterion ופירושו 'מתחת למנזר', והכוונה למנזר סן-סימון אשר בראש הגבעה, הזכור ממגוריו שם של המשורר שאול טשרניחובסקי ומן הקרב הקשה שניטש עליו במלחמת העצמאות, ומכאן אף שמו העברי 'גבעת גּוֹנֵן'. ועדת השמות הממשלתית, שקבעה שם זה, העניקה אותו לשמונה שכונות העולים החדשים שצצו לרגלי הגבעה בזו-אחר-זו ונשאו כולן את הקידומת 'גונן' – מגונן א' ועד גונן ט' (וכל ירושלמי יודע היטב כי אין בנמצא גונן ז'! למעשה, גונן ז' היא השכונה המכונה היום 'פת').

אולם, מצאו-נא ירושלמי אחד, כולל תושבי השכונה, העושה שימוש בשם 'גונן'. כולם, מנער ועד זקן, קוראים לשכונות אלה בשם 'קטמונים' (כולל, כמובן, תושבי השכונה 'המקורית', שנקראת 'קטמון הישנה') ושום בית-דין או חוק כנסת, כנראה, לא יעזור... 

קבוצת הכדורגל 'הפועל קטמון' היא כנראה האחרונה שמפגינה נאמנות לברית המועצות (צילום: דניאל בר און)

כפי שראינו, בן-ציון אשל, מזכיר ועדת השמות, הזהיר כי 'אם לא ישונו לאלתר שמות השכונות הערביות, הכינויים הלועזיים ישתרשו ולא תהיה אפשרות לעקרם', ניבא ולא ידע עד כמה צדק.

יו"ר הכנסת לשעבר ראובן (רוּבִי) ריבלין, אשר משפחתו יושבת בירושלים מאז שנת תקס"ו (1806) והוא גאה מאד בירושלמיותו, סיים את דבריו בטקס הדלקת משואת יום העצמאות תש"ע בהר הרצל בהכרזה: 'ולכבוד אחי הירושלמים ... במֻצְרָארָה ובטָאלִבִּיֶה, באַבּוּ-ת'וֹר ובבַּקְעָה, בקָטָמוֹן ובמָאלְחָה, ולתפארת מדינת ישראל'.

את רשימת השמות העבריים של שכונות ירושלים, שקבעה ועדת השמות הממשלתית לפני עשרות שנים – בצירוף הציטוט מדבריו של יו"ר הכנסת, חבר מפלגתה – העברתי בעת ההיא אל הגברת חוּטוֹבֶּלִי. אמנם היא לא השיבה לי, אך למרבה המזל נשכחה מאז הצעתה וירדה מסדר היום.