יום שישי, 24 ביוני 2016

הוצאת 'מִנֶּגֶד' יוצאת לאור: זהב תרשיש וחדרים מלאים ספרים



שבוע הספר העברי, תשע"ו

א. כי מנגד תראה

רק אוהבי ספרים מושבעים נותנים דעתם לשמות דפוסים או הוצאות ספרים, מוקסמים מהם ומשתעשעים בהם. במכתב האוטוביוגרפי הנפלא, ששלח בשנת 1903 חיים נחמן ביאליק, בן השלושים, אל יוסף קלויזנר, הוא כתב בין השאר:

פישל לחובר (עורך), אגרות ח"נ ביאליק, א, עמ' קס-קסא

בדעתי עולים שמות יוצאי דופן נוספים של בתי דפוס, שאותם ביאליק לא זכה להכיר. למשל 'אַליינעניו' (לבדי), השם שבחר איציק מאנגר להוצאת הספרים הפרטית שלו, שאותה ייסד בוורשה בפרוטותיו האחרונות כדי להוציא את מחזור שיריו 'חומש-לידער' (1935) ו'מגילה-לידער' (1936), ומאוחר יותר שני ספרים נוספים משיריו; או ההוצאה הפיקטיבית 'אם אין לי מי לי', שהמציא מדמיונו חוקר שירי העם מאיר נוי, כדי להוציא את ספרו המשוכפל 'מַעַיְנֵי הַזֶמֶר' (1996). לאחרונה נתקלתי בשם מבדח במיוחד, שבחר לעצמו מספר הסיפורים הירושלמי הוותיק דוד מונשיין: את ספרו האחרון, 'היה היתה פעם ירושלים', הוא פרסם ב'חושך  הוצאה לאור'...

הוצאת ספרים חדשה, שנולדה בשנה שעברה, ולפי שעה רק שלושה כותרים באמתחתה, היא 'מִנֶּגֶד'.

'למה נבחר שם לעומתי כזה?  שאלתי את המו"ל מֵרוֹן אֵרֵן, מבעלי בית המכירות הפומביות 'קדם' – האם התכוונת לרמוז ל"נֶגֶד!", הפואמה הפרולטרית המפורסמת של אלכסנדר פן ("הוא היה אדם פשוט"'), אן שמא אתה מבקש לשדר בספריך מעין עמידה מהצד?'.

'לא ולא', השיב מרון, 'זה פשוט לקוח מן הפסוק "כי מנגד תראה את הארץ", שנאמר למשה, וכמובן זו מחווה ל"מנגד", שירה האהוב של רחל'.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד / שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ / עַל אֶרֶץ רַבָּה.

כך או כך, בהוצאה חדשה זו הופיעו לאחרונה, כמעט במחתרת, שני ספרים מרשימים: אחד גדול (מאוד) ואחד קטן, ושניהם עשויים למופת, הן הקנקן הן מה שבתוכו. נלך מן הגדול אל הקטן.

א. זהב תרשיש 

אריאל ורדי, עדה ורדי, מרון ארן (עורכים), ספר שפיצר: פרקי חיים וספרי תרשיש, הוצאת מנגד, ירושלים-תל אביב, 2015-2009, 355 עמ'.


את 'ספר שפיצר', שראשיתו במיזם מימון המונים, של מעצבת הספרים עדה ורדי, אביה אריאל ורדי (גם הוא מעצב וטיפוגרף) והמו"ל מרון ארן, לא תמצאו בקלות בחנות הספרים הסמוכה לביתכם. לא רק שמו – הבלתי-סקסי בעליל  ולא רק מידותיו הגדולות מן הרגיל הופכות אותו ל'חיה מוזרה'. בעידן שבו הולכת ויורדת קרנו של הספר המודפס, ומול"ים עושים ככל יכולתם כדי לשרוד בשוק טורפני ועל כן מקמצים וחוסכים בהוצאותיהם, נדיר למצוא מו"ל שידפיס ספר חדש שהוא לא רק מעניין וחשוב אלא גם אסתטי ויפה ומושקע עד לתג האחרון.

משמח לגלות שעוד יש כאלה שעבורם ספר אינו רק ערימת דפים מודפסים שנכרכו, אלא גם חפץ שתענוג להתבונן בו, להחזיקו, למששו ולדפדף בין עליו. ספר שפיצר ידבר ללבם של אותו קומץ מביני עניין  ביבליופילים וטיפוגרפים, חובבי הספר העברי והאות העברית  שהשם 'תרשיש' אומר להם משהו, מרעיד בלבם מיתר סמוי ומרגש אותם. אך מי כמו יוצרי הספר יודע כמה בודדים הם אותם 'משוגעים לדבר', וזו כנראה הסיבה שהספר נדפס בחמש מאות עותקים בלבד, ועוד שמונה-עשרה עותקים ממוספרים. אם אתם שייכים לאותה עדת משוגעים, הספר נמצא למכירה במשרדי 'קדם' וכן בחנויות ספרים עצמאיות בירושלים ('אדרבא' ברחוב בן מימון או 'תמיר') ובתל אביב.

ספר שפיצר מוקדש כמובן למפעל חייו של משה שפיצר (1982-1900), יליד בוסקוביץ שבמורביה, שהיה מנהל הוצאת 'שוקן' בגרמניה, עלה לארץ בשנת 1939 ומאז ועד מותו גר ופעל בירושלים (בה גרים גם שני בניו המוכרים לי, דניאל ואמיתי). עם עלייתו ארצה ייסד שפיצר את הוצאת 'תרשיש'  הוצאה של איש אחד  שבמסגרתה ראו אור עשרות ספרים איכותיים ומוקפדים, שהיו לשם דבר ולמשאת נפש של אספנים. שמו ושם ספריו הפכו מילה נרדפת לטעם טוב.

פנימיותו של ספר שפיצר עומדת בניגוד לעטיפה הלבנה והנזירית, שעליה הוטבע סמל הוצאת תרשיש. ואכן, הספר שופע צבעים ומאיר פנים.

הספר חולק לשלושה: החלק הראשון, 'משה שפיצר: פרקי חיים', שאותו כתבה עדה ורדי, הוא ביוגרפיה קצרה, שסוקרת את חייו של שפיצר, מילדותו ובחרותו ועד פטירתו. הפרק ששינה את חייו היה תקופת שהותו בברלין וקשריו עם שלמה זלמן שוקן (שלבניו נתן שפיצר שיעורים פרטיים). תחילה גויס שפיצר – אז כבר דוקטור שהתמחה בלשון סנקסריט  כעוזרו של מרטין בובר במפעל התרגום של התנ"ך לגרמנית. אחר כך החל לעבוד בהוצאת שוקן, ויחד עם למברט שניידר ערך, עיצב וניהל, עמד בקשר עם המחברים ודאג לכל ההיבטים הלוגיסטיים של ההדפסה. הוא עשה כן עד שההוצאה נסגרה ב-1937, לאחר שהועברה, כמו כל הוצאות הספרים היהודיות, להשגחת משרד התעמולה הנאצי.

משה שפיצר. תמונה משנות השלושים (באדיבות המשפחה)

ב-1940, שנה אחרי עלייתו ארצה, הוא ייסד בירושלים את 'תרשיש'. הוא עשה זאת לא רק כדי לפרנס את עצמו ואת בני משפחתו, אלא גם כדי לקדם באמצעותה חזון של הוצאת ספרים איכותיים בעברית וברמה העיצובית הגבוהה ביותר. הספר הראשון  'בשר ודם: שישה סיפורים של יצחק שנברג' – ראה אור בסוף אותה שנה (תש"א) ועל העטיפה התנוסס סמליל האונייה הנושאת זהב לתרשיש, שילווה מכאן ואילך את כל ספרי ההוצאה (הסמליל עבר במרוצת השנים שינויים ומתיחות פנים, שמפורטות בספר).


שפיצר התמנה ב-1945 למנהל הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית, ואת מרצו וכשרונו השקיע בעיקר בהוצאת ספרי מוסד ביאליק. רבים מספרי ההוצאה סודרו במסדרה שהקים ב-1941 בשכונת בקעה בירושלים, ובה עבדו מומחים שסידרו ביד את הספרים. מסדרה זו פעלה עד 1947 ואחר כך עברה, על ציודה וצוותה, ל'מרכז ברנדס'. בהמשך הקים שפיצר בית יציקה לאותיות ובו עיצב ויצר אותיות ייחודיות שבהן נדפסו ספרי תרשיש. 'מפעליו ופועליו החלוציים והמהפכניים', כתב בשעתו מלאכי בית אריה, שהיה מנהל הספרייה הלאומית (והוציא ספר משיריו בהוצאת תרשיש) 'מקנים לו מקום נכבד בין גדולי המדפיסים העבריים'.


119 ספרים ראו אור ב'תרשיש', והם רשומים בקטלוג שבחלקו השלישי של הספר (ועוד כחמישים ספרים שהוציא שפיצר במקומות אחרים). בחלק השני והעיקרי ('ספרי תרשיש') נסקרים הספרים כמעט אחד לאחד. כל ספר מקבל את הכבוד המגיע לו: תיאור ביבליוגרפי מפורט, צילומי השערים ודפים לדוגמה, ומה שחינני ומקורי במיוחד: שורה של מלומדים, אנשי רוח ומומחים (ובהם דרור בורשטיין, אריאל הירשפלד, אריאל ורדי, שמעון זנדבק, יונתן מאיר), מספרים על הספר ומחווים את דעתם על איכויותיו הספרותיות והעיצוביות.

קשה לבחור, ולמען האמת קשה גם לסרוק את הדפים הגדולים באיכות שלא תבייש את הספר, אז הנה כמה דוגמאות מקריות של שערי ספרים שראו אור בתרשיש, דוגמה אחת לכל עשור.

האנתולוגיה שערך א"מ הברמן נדפסה בשנת 1946
שישה מסיפוריו של ס. יזהר, מאוירים על ידי רעייתו נעמי, נדפסו בשנת 1959
ספרו של ברכט, בתרגום ט. כרמי ועם רישומים של יגאל תומרקין, נדפס בשנת 1962
המהדורה האנגלית של הספר נדפסה בשנת 1959 ובשנת 1970 ראתה אור המהדורה העברית 

ב. ספרים, רבותי

חיים באר, חדרים מלאים ספרים: 'רפובליקת הספר' בעד הנה בין בדיה למציאות, הוצאת מנגד, ירושלים, תשע"ו, 118 עמ'.


את קסמו של הספר השני בהוצאת 'מנגד', שגם קושר אותו עם 'ספר שפיצר' שנסקר לעיל, ראוי להתחיל בעמודו האחרון:


מי מוציא היום ספרים כאלה, שבהם מהדהדים קולות קדומים של מחברים, סדרים ומגיהים בבתי הדפוס העבריים של ונציה, אמסטרדם או למברג? ועוד זאת, זהו ספר שנוצר כולו שלא על מנת לקבל פרס  ש"י עותקים, שחולקו כ'מנחת שי' לידידיו של המחבר (גילוי נאות: אני אחד מהם) ולידידי בית המכירות הפומביות 'קדם' ביום פטירתו של גיבור הספר  ש"י עגנון.

אין זה מקרה, כמובן, שהמעצבת עדה ורדי (הזכורה לטוב מספר שפיצר) בחרה להשתמש דווקא באותיות העבריות הקלאסיות 'פרנק-ריהל' ו'דרוגולין', ששתיהן נוצרו על אדמת גרמניה ולפיכך קשורות במישרין לתוכנו של הספר.

הספר  קטן וצנוע במידותיו אך חשוב בערכו  הוא פרי עטו של הסופר חיים באר. כידוע ליודעים, פנים כפולות יש לו לבאר והן משתלבות בטבעיות בכתיבתו, לעיתים בלי הבחנה ולעיתים הן מובחנות היטב: פני הסופר ופני החוקר. בפרוזה שלו לעולם יציץ מן החרכים החוקר הידען והסקרן, ובכתיבתו הדוקומנטרית (שראשיתה בעיתונות, במדור המיתולוגי 'זיכרונותיה של תולעת ספרים') משתתף גם הסופר שבו, זה שלשונו הצחה היא אמנותו ודמיונו היצירתי הוא כלי עבודתו.

וכך בספר שלפנינו, שבו מתגלה באר גם כחוקר חריף, השולט ללא מצרים במקורותיו ובספרות המחקר ומחדש חידושים ומעלה תובנות מקוריות ומפתיעות, וגם כמי שמלביש את חידושיו ופרשנויותיו בלשון סופרים קולחת ועריבה לחיך שמרתקת את קוראיה. 'חדרים מלאים ספרים' הוא פרי עיון בייצוגיו של עולם הספר העברי (אישית אני מעדיף את 'עולם הספר' על פני המונח שקנה לו שביתה, וגם באר משתמש בו, 'רפובליקת הספר'  אבל זה עניין של טעם), שפרח ונבל בגרמניה קודם למלחמת העולם הראשונה וגם בתקופת ויימאר, כפי שהוא משתקף בחיבוריו 'הגרמניים' של עגנון, ובראשם 'עד הנה' ו'בחנותו של מר לובלין', שהם מן הפחות נחקרים ונדרשים בכלל יצירתו.

הפרק הגרמני בחיי עגנון נמשך כשתים-עשרה שנים  ראשיתו ב'ירידה' מן הארץ של סופר צעיר ורווק הנוטה אהלו בברלין, וסופו בעלייה מחודשת ארצה, כסופר בעל מוניטין ובעל משפחה, שנואש מחיי הגולה לאחר השריפה הנוראה שכילתה את ספריית ביתו בבאד-הומבורג. תקופת גרמניה הייתה מעין חוליית ביניים בחייו של עגנון, הצלע הגאוגרפית-התרבותית השלישית, שסימנה את קווי המתאר הביוגרפיים שלו: ילדות ונעורים בגליציה המזרח-אירופית (1908-1887); ארץ ישראל של ימי העלייה השנייה (1912-1908); תקופת גרמניה (1924-1912); והשיבה לארץ ישראל, לתמיד (1970-1924). על חייו של עגנון בגרמניה נכתב הרבה, אך באר בחר להתמקד בזווית אחת, שלדעתו היא מפתח 'המאסטר' שבכוחו לפתוח את מנעולי החדרים של יצירתו: זוהי חווית 'הספר', שהיא כלשונו של באר 'אבן שתייה', שעליה מושתתים חלקים ניכרים מספריו ומסיפוריו של עגנון, ולא רק בתקופה 'הגרמנית' (האנתולוגיה 'ספר, סופר וסיפור', היא אולי הביטוי המועצם לכך).

שבעה פרקים בספר (לא כולל פתח דבר ואחרית דבר) ועיקרם מרוכז בסיפור 'עד הנה', שראה אור לראשונה ב-1952, בקובץ סיפורים הנושא את אותו שם. בסיפור, בן חמישה-עשר הפרקים, תוארו שני מסעות סיבוביים שערך המספר (בן דמותו של עגנון): האחד, מברלין ללייפציג ולעיר הקטנה גרימה (Grimma), שנמצאת כ-25 ק"מ מדרום-מזרח לליפציג; והשני  מברלין לליפציג ובחזרה.

גלויה מגרימה, 1913 (מקור: akpool)

חוט השני העובר במסעות אלה הוא לכאורה חיפושו של המספר אחרי 'חדר', ממשי וסמלי, שאותו הוא לא מצליח להשיג, כמו גם משיכה ארוטית חסרת תוחלת לאישה נוכרייה. לדעת באר מסעות אלה הם עקרים, וממילא זניחים, בעוד שהמסע העיקרי הוא אחר לגמרי: זהו נסיונו הנואש של המספר להציל ספרייה עברית יוצאת דופן, שמילאה שני חדרים והייתה שייכת לפלוני ושמו דוקטור לוי, שנפטר בגרימה, ועתה אלמנתו מבקשת 'להיפטר' ממנה. כידוע, עגנון עצמו גר גם בברלין וגם בלייפציג, ולצד פעילותו הספרותית פעל בלי הרף גם בשליחות פטרונו ש"ז שוקן ורכש עבורו ספרים עבריים נדירים וכתבי יד.

ולפי שבאר גורס כי יצירתו של עגנון שייכת לסוגת 'הבדיון התיעודי' הוא מגייס את כל ידיעותיו וחושיו הבלשיים כדי לנסות ולזהות את גיבורי הסיפור. דוקטור לוי, למשל, אינו סתם דמות פיקטיבית. זהו, לדעת באר, הרב והחוקר ד"ר נתן פּוֹרְגֶס (1924-1848), שהיה ביבליופיל מושבע ואספן ספרים ידוע, שבנה לעצמו ספרייה מפוארת. קווי הדמיון אינם מושלמים כמובן (רעייתו של פורגס נפטרה לפניו ושניהם קבורים בלייפציג; ספרייתו נמכרה לבית מסחר הספרים הידוע 'אוטו הָרָסוֹביץ' שבלייפציג; הוא לא קשור כלל לגרימה). עגנון, שהכיר אישית את פורגס ואת הרסוביץ, וכמובן גם את הקטלוגים המפורטים שהוציא בית מסחר זה (הוא מזכירם בספרו 'בחנותו של מר לובלין'), נטל מהם את שנזקק לו ומחומרים אלה רקח את סיפורו.

קטלוג ספרים עבריים ורבניים מספריותיהם של אפרים פינצ'ובר ונתן פורגס (הוצאת אוטו הרסוביץ, לייפציג, 1931)

אך 'דוקטור לוי' אינו יחיד. ב'עד הנה' מתוארים ומוזכרים אוהבי ספרים וסוחרי ספרים, ספריות וחנויות ספרים, ובאר  בעצמו ביבליופיל ובעל חוש ריח של 'תולעת ספרים'  מפענח את מסתרי האישים והמקומות. כך למשל יצחק מיטל, 'איש הספר האולטימטיבי המאכלס את דפי עד הנה', שהוא בן עיירה חסידית קטנה בפולין, שהיגר ללייפציג והפך לידידו הקרוב של המספר, מזוהה על ידי באר עם  הביבליוגרף ויליאם (זאב) צייטלין (בערך 18501921). חייו של צייטלין, מלומד עצום שהיה בן למשפחה הידועה, היו טרגדיה גדולה. הוא חי בריחוק מהקהילה היהודית בלייפציג ומת גלמוד וערירי. צייטלין התגורר בגרימה בשנותיו האחרונות, ועובדה טריוויאלית זו  כך סבור באר  פותרת שתי תמיהות גם יחד: מניין הכיר עגנון כל כך מקרוב את העיר הקטנה גרימה, ומדוע בחר לשכן דווקא בה את ספרייתו של דוקטור לוי.

באר ממשיך לזהות דמויות נוספות מחיי חובבי הספרים העבריים בגרמניה: אנו נפגשים בבית המסחר לספרים של קרל הירזמן, שגם שם, כמו בבית המסחר של אוטו הרסוביץ, הייתה מחלקה שהתמחתה בספרים עבריים; והנה מצטיירת דמותו הטרגית של המלומד ישראל איסר כּהַן, יליד נוברדוק שהתגלגל ללייפציג וגם הוא סבל מניכור וקיפוח מצד אחיו היהודים. את ארבעת 'הבטלנים', שרוצים 'לעשות קופה' על חשבון ספרייתו של דוקטור לוי, מזהה באר עם מתפללי בית הכנסת 'הינדנבורג' בלייפציג (שנקרא כך על שום שתמונתו של הפלדמרשל הדגול נתלתה על אחד מקירותיו. לימים שינה בית הכנסת את שמו ל'פיר און צוונציג' [24], על פי מספר הבית שבו מוקם בשדרות הוּמבוֹלדט). 'נחום בעריש הדיין', שעגנון נמנע מלנקוב בשמו כאשר פירט את שמותיהם של רבני לייפציג, הוא כנראה הרב אברהם יהודה שמוקלר, שעגנון בז לו וראה בו בּוּר מתנשא. ולבסוף, דמותו של הטיפוגרף 'מר קניג', שעוצבה, לדעת באר, על פי מידותיו של רפאל פרנק (1920-1867). פרנק חי אז בלייפציג והוא שהמציא את הגופנים העבריים החדשים 'פרנק-ריהל' ו'מרים', שלא נס ליחם והם מלווים אותנו עד היום (השותף, אוטו ריהל, היה האחראי על שיווק האות החדשה).

רפאל פרנק, מעצב האות 'פרנק-ריהל'

ב'עד הנה' יש כמובן הרבה יותר מזה. זהו סיפור מסע ונדודים, שמתרחש על רקע זוועות המלחמה העולמית הראשונה ועל רקע דעיכתה של יהדות גרמניה המודרנית שהתהוותה במאה ה-19. מקרבה של יהדות זו יצאו מלומדים דגולים, שהתוו במפעלם המדעי את דרכו של אותו זרם שנקרא 'חכמת ישראל', שהביא לעולם למדנות מופלאה אך עקרה, שביקשה (כמאמרו המפורסם של מוריץ שטיינשניידר) לערוך למדעי היהדות קבורה מכובדת. דרך הבלטת עולם הספר העברי  שיש בו היבטים סמליים רבים המייצגים את גורלה ההיסטורי של יהדות גרמניה, נוכח הציונות מכאן וההתבוללות המואצת מכאן  טווה עגנון את עלילת סיפורו, וחיים באר מושך מתוך הפקעת הזו חוט אחד של משי.

המהדורה הראשונה, 'הפרטית', של ספר זה חולקה עד אחרון ש"י העותקים. הספר יראה אור בקרוב במהדורה שנייה ואז היא תגיע גם לחנויות הספרים.

חיים באר (צילום: דוד אסף)

14 תגובות:

  1. ואפשר להוסיף לרשימה את "הוצאת שורש" (http://www.shoresh1.co.il/) המתעסקת בהוצאנ לאור של פתרונות מבחני הבגרות במתמטיקה.

    השבמחק
  2. אבישי ליוביץ'24 ביוני 2016 בשעה 9:15

    "מנחת שי" הוא גם שמו של ספר שחיבר שלמה ידידיה (ש"י) נורצי העוסק ב"דקדוק המסורה"
    http://www.hebrewbooks.org/14036

    השבמחק
  3. חיים נחמן ביאליק , מספר על ארון הספרים של אביו זקנו . הוא דיבר על העושר הרוחני המצוי באוסף . הוא לא התכוון למדפי העץ המחוברים במסמרים . ארון הספרים היהודי , מהווה מושג ערכי של תרבות .
    אבל , אנו חיים בעולם החומר . והרי שימוש ארצי באותו מושג -
    משנת 1932 עד 1936 , פעל בתוך בית-הקברות בנחלת-יצחק , קיבוץ של השומר הצעיר . הספרים של מארכס , לנין ומנהיגים מכאן , היו מונחים על האדמה באוהל המזכירות . לימים , הלך לעולמו מנהיג ציוני באירופה . גופתו נשלחה לנחלת- יצחק . הקבר נחפר , המת נקבר והארגז נשאר . מאז לא היה עוד צורך להתכופף , כדי ליטול או להחזיר ספר , לארון הספרים הממוחזר .

    השבמחק
    תשובות
    1. שאלה ליוסי רנרט: יש משהו בעולם שלא קשור לנחלת יצחק? אולי תתאפק קצת עם התגובות האלה שלא קשורות לכלום?

      מחק
    2. ל"נחלת אבות". זה ייחודה של ה"מרשתת" (אינטרנט בלעז) שדבר גורר דבר. ואם משהו הזכיר למר רנרט (ולא בפעם הראשונה) דווקא את "נחלת יצחק" (אולי דווקא יהיה קשר ליצחק , איציק מאנגר) - הרי, לעניות דעתי, זה מבורך.

      מחק
    3. פוסט מרתק לשבוע (חודש?!) הספר העברי. תודה (:

      מחק
    4. ליעקב וימן הנכבד,
      תודה על העזרה. מה לעשות, במשך חמש שנים ניהלתי בנחלת-יצחק מוזיאון מחקרי, כמעט כול סיפור שאני קורא או שומע מזכיר לי עדות הקשורה במקום זה. מעולם לא הפרעתי למישהו לספר את סיפורו. ואם כבר הזכרת את איציק מאנגר, הוא נטמן בנחלת-יצחק, ממש ליד פתח הקיבוץ שסיפרתי עליו.

      מחק
  4. אותו שעשוע של ביאליק לצייר בצבעים חיים את הפרטים הביבליוגרפיים שבשערי הספרים בא לידי ביטוי גם ברשימתו 'המילץ, הצפירה וצבע הנייר' (והודות לפרויקט בן יהודה היא זמינה במרשתת http://benyehuda.org/bialik/hamelits.html)

    השבמחק
  5. שלום דוד, היש לך קישור פעיל להוצאה, למי שמעוניין לקנות את הספרים? ניסיתי במרשתת אך לא מצאתי...
    תודה

    השבמחק
    תשובות
    1. מרינה,
      עדין אין לנו אתר למכירת הספרים.
      ניתן לרכוש את הספרים של 'מנגד' בחנויות הספרים העצמאיות או בבית המכירות הפומביות 'קדם' בירושלים.
      קדם - 077-5140223.
      ובהזדמנות זו תודה רבה לדוד על הכתבה, מקווה שנזכה להוציא לאור עוד ספרים רבים ב'מנגד' על הספר העברי ויוצריו.
      מרון

      מחק
    2. ניתן להשיג גם ב"צומת ספרים". אם הספר לא נמצא בסניף, אפשר להזמין

      מחק
  6. הלוגו של הוצאת 'תרשיש' מזכירה לי לוגו מאוד דומה. בעבודתי על 'מצבות יפו' מהתקופה הביזאנטית. ישנה מונוגרמה של המילה 'שלום' המזכירה את הצורה הזו. ב'ספר הישוב' של ש. קליין, בערך,-'יפו' זו מצבה מס. 16. באוסף של פריי מספרה 922. נראה כי היו הם, תיודורוס של היסכוס של קריליוס, ב'גילדת הדייגים' של יפו. הם היו יהודים למרות שמותיהם.כיוון המילה שלום נכתבה בעברית למרות שכמעט כל הכתובות הן היוונית. וכל הכבוד על הפרסום היום (כמו בכל פעם) בברכה יוסי ב.ל.

    השבמחק
  7. הוצאת "חושך הוצאה לאור" שבה מפרסם דוד מונשיין את ספריו, אינה חדשה, ולפני מעט יותר מעשרים שנה פורסם הספר 77" סיפורים ירושלמיים" -בספר יצא ב4 מהדורות לפחות.

    השבמחק
  8. חמור נושא ספרים24 ביוני 2016 בשעה 19:11

    ראובן קריץ ייסד הוצאת ספרים שבה הוציא את ספריו. הוא קרא לה הוצאת "פורה" בשל הפסוק "פורה דרכתי לבדי"

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.