יום שישי, 27 בינואר 2017

על דעת המקום: ארץ ישראל בְּרָוֶר

אברהם יעקב ברוור, טרנופול 1910-1905? (מקור: אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

מאת יהודה זיו

בילדותי בלעתי בשקיקה את ספריו של ההיסטוריון, הגיאוגרף ואיש ידיעת הארץ אברהם יעקב בְּרָוֶר (1975-1884). קראתי בהנאה את ספרו אבק דרכים (עם עובד, תש"ד-תש"ו), שבו סיפר על מסעותיו בארצות המזרח הקרוב, מסוריה ועד פרס וכורדיסטן, ועוד יותר מכך את הארץ (דביר, תרפ"ח), שנכתב בעברית של פעם (למשל, באב אל-ואד הוא 'שער העמק', וח'אן יוּנס היא 'חֲנוֹת יוֹנָה' [הנביא]). לפי תומי חשבתי אז, כי א"י, ראשי תיבות שמותיו הפרטיים, אינם אלא ארץ ישראל...

כסייר בפלמ"ח למדתי לראות את התנ"ך בעיניי ולא לקרוא בו בלבד, ולימים היה זה ברוור שלימד אותי להבין את אשר אני רואה. עם בואי ללמוד בבית המדרש למורים בשכונת בית הכרם  נמניתי שם עם קבוצת 'התמחות בגיאוגרפיה', ובמסגרתה הוליך אותנו ברוור לסיורי היכרות עם ירושלים. אני זוכר את סיור בתי הכנסת בירושלים העתיקה בליל יום הכיפורים; את תצפיות הנוף במערב העיר ובמדבר יהודה, ובמיוחד את המסע במורד נחל פְּרָת (הוא ואדי קֶלְט), שנחרת, כפי שנראה בהמשך, אף בזיכרונו של ברוור.

 תצפית נוף במערב ירושלים. מימין (עומדת) לאה שלוסברג (לימים רבין); לשמאלה (יושב) יהודה זְלַטִין (זיו); 
משמאל (עומדת כפופה) שולמית אדלר (לימים אלוני); למטה (באמצע) חבוש בכובע, א"י ברוור

עם הגיענו אל חוף ים המלח נשא ברוור הרצאה מפורטת על היווצרותו ואחר כך הדגים לנו החוקר הנודע לתהילה גם משהו מיכולותיו האחרות, כשערך תחרות בינינו, תלמידיו, לבינו בהקפצת חלוקי אבן על פני הים.

על שפת ים המלח: ברוור (יושב מימין) מרצה על תהליך היווצרותו של ים המלח (לרגליו – יהודה זיו)
ברוור מקפיץ חלוקים על המים

מכאן ואילך שימשה תורתו של ברוור בידי. מפת הקיר הנודעת של 'ארץ ישראל', שאותה ערך, ליוותה אותי שנים רבות כמורה, מרצה ומדריך. 

מקטע ממפת ארץ ישראל שסידר ברוור. המפה נדפסה במכון הכרטוגרפי בווינה בסוף תרפ"ה וראתה אור בהוצאת 'דביר'
(מקור: הספרייה הלאומית)

אפילו במלחמת ששת הימים – עת עמדתי בראש צוות מיחידת אנשי המילואים של חיל החינוך, אשר סופח לפיקוד הצפון, והנחיתי את לוחמי סיירת 'גולני' בדבר נופי הגולן וסיפורי עברו – נסתייעתי בברוור. להמחשת תיאורַי המילולייים הצגתי את תצלומי הנוף של 'המעופפים הגרמנים', כלומר צילומי אוויר שצילמו טייסים גרמנים במלחמת העולם הראשונה וברוור עיטר בהם את ספר הארץ שלו, אשר נשאתי דרך קבע בתרמילי. 

משנעשיתי חבר ועדת השמות הממשלתית (1971), זכיתי לשוב ולפגוש שם את ברוור. על אף חצי יובל השנים שחלפו, הוא זכר אותי היטב ושמח על עיסוקנו המשותף, שטרח בו משכבר הימים: תחילה ב'ועדת השמות של ממשלת פלשתינה (א"י)', תחת עינה הפקוחה של 'החברה הגיאוגרפית המלכותית' (RGS), ולאחר מכן ב'ועדת שמות היישובים ע"י הקהק"ל'.

שתי אנקדוטות קשורות בברוור ובוועדות אלה: קביעת השמות 'מרחביה' ו'כפר גדעון'.

חברי ועדת השמות המנדטורית סירבו תחילה לאשר את שמה של מרחביה. לטענתם, נוסח הפסוק הוא 'מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ' (תהלים, קיח 5), ואם כן השם צריך להיות 'מרחב יה'. רק משהציג ברוור בפניהם את נוסח סידורי התפילה, שבהם נכתב 'בַּמֶּרְחַבְיָה' כמילה רצופה אחת בלבד, השתכנעו החברים ואישרו את השם המבוקש.

וולף היידנהיים, חומש מודע לבינה, רדלהיים תקע"ח
מקור: Groopy

בישיבתה הראשונה של ועדת שמות היישובים שעל יד הקרן הקיימת לישראל (כסלו תרפ"ח / דצמבר 1927) דנו החברים בקביעת שם למושב שהקימו יהודי טרנסילבניה בשנת 1923 על אדמת רֻבַּע אַל-נָּצְרָה (שטח המרעה של נצרת). ברוור טען באותה ישיבה כי העיר נֶָצֶרֶת הייתה לפנים מושב משמרת כהונה ושמה 'נָצְרַת', ועל כן עלינו להבליט את אי-ויתורנו על עיר זו על ידי קריאת שמה העברי העתיק על יישוב כפרי עברי הסמוך לה. אמנם ברוור לא דייק  שהרי ערביי העיר הוגים עד היום את שמה  النّاصرة ([אל]-נָצְרַת) – אך בכל מקרה לא הועילו טענותיו: עמיתו לוועדה, זאב וילנאי – אז בן עשרים ושבע בלבד – הסביר כי קידומת השם הערבי – רֻבַּע אַל-[נָצְרָה] – אינה אלא גלגול השם 'ירובעל', הלא הוא כינויו של השופט גדעון. ואכן, בפי המתיישבים נקרא המקום 'כפר גדעון' והוועדה אישרה שם זה.

לימים, כמתבקש, נמנה ברוור גם עם חברי 'ועדת השמות הממשלתית' של מדינת ישראל. על כל אלה אף זכה, שיישוב קהילתי שנוסד בשנת 1981 במערב הגליל התחתון, בתחומי המועצה האזורית משגב, נושא היום את זכרו: תחילה נקרא 'פרחי אבי"ב' (ראשי תיבות: אברהם יעקב ברוור), אך בשל הנוף המרהיב הנשקף ממנו הוחלף השם ל'מִצְפֵּה אבי"ב'.

מקור: אתר היישוב מצפה אבי"ב

גם בנו, פרופסור משה ברַוור (יליד 1919), נודע בתחום הגיאוגרפיה, ובשל כך כונה אביו מכאן ואילך בשם 'ברוור הזקן'. משנתמנה משה לכהונת יו"ר ועדת השמות הממשלתית, שמחתי לקבל מידיו את סיפור מסע השייט בים המלח, שהדריך אביו בחנוכה תרפ"ה (דצמבר 1924). למסע זה יצא ברוור עם תלמידיו ב'סמינר ליפשיץ' ועם ידידו ש"י עגנון. בשובם מעין גדי ומצדה נלכדו המטיילים בסופה עזה ורק בנס הצליחו למצוא מחסה בפתחו של נחל ארנון. את פרטיה של פרשה זו תיארתי במאמר מיוחד ('לכבוש את מצדה! ראשוני המעפילים אל ההר', קתדרה, 90, תשנ"ט, עמ' 144-115).


טיול בנחל פרת (ואדי קלט). משמאל כותב שורות אלה ובידו מצלמתו הראשונה Kodak Brownie

בספר זכרונות אב ובנו, שכולל בתוכו את זיכרונותיהם המלבבים של האב, מיכאל הכהן ברוור, ושל בנו אברהם יעקב (מוסד הרב קוק, תשכ"ו), יש פרק מיוחד הנקרא 'מטיולַי וסיורַי בארץ' (עמ' 436-423). בפרק זה תיאר ברוור שני טיולים: בחצי-פה סיפר שם על אותו מסע שייט לים המלח, שנחשב בעיניו כישלון פדגוגי ולפיכך גנז את מה שכתב ונמנע מפרסום הדברים (כאמור, רשמיו התפרסמו במאמרי בקתדרה, 90); לעומתו, כדוגמה להצלחה פדגוגית, הביא מעשה בתלמידו העיוור, יהושע גְרוּנוֹבִיץ, שהשתתף בסיור אל נחל פְּרָת (ואדי קֶלְט), שנערך באביב תש"ז (1947) והסתיים ביריחו (בסיור זה השתתפתי גם אני). קטע  זה מלמד על הפן האנושי והרחום של המורה הנפלא, ברוור 'הזקן':
היה באותה כתה עיוור חרוץ מאד. הוא חפץ להשתתף בטיול קשה זה, אבל לחבריו לא הייתה השתתפותו נעימה: חששו שמא יעכבם בדרך ויהיה לטורח. קיבלתי את הטורח עלי, והבחור נסע אתנו במכונית משא. בנחל פרת, בחלקו התחתון ... הורדתי את התלמידים לגיא ופקדתי עליהם לרדת באפיק הנחל עד מוצאו מההרים לכיכר הירדן ממערב ליריחו. חזרתי למכונית עם העיוור וירדנו בדרך הישנה והתלולה לכיכר. למטה ניגשנו לקיר התלול שבגדה הדרומית, הבנוי משכבות שהשקיע ים המלח, כשהגיע עד כאן, או ממה שהשקיע הנחל בשפכו לים ... הסברתי לתלמיד העיוור את ה'סנדביץ' של השכבות, שאינן עבות, ובמישוש בחתך בגובה עד 2 מטר, עד היכן שהידיים מגיעות, יכול היה להבחין בין שכבות הימה והנחל. כאשר הגיעו חבריו מדרכם בגיא, הרצה בפניהם העיוור על התהוות השכבות שבהן חתר הנחל אחרי שים המלח התרחק ... גם בדרכנו בכיכר הסברתי לעיוור כמה תופעות במישושו בידיו. מטיול אחרון זה ליריחו ולים המלח היה לי סיפוק מעבודתי בחינוך והוראה. העיוור לא היה לטורח לחבריו, לא גרם להם עיכובים ולא גרע מיכולתם לקבל לקח מפי. הוא משמש כעת מורה לעיוורים ושואף להשתלמות (זכרונות אב ובנו, עמ' 424-423).
יהושע גרונוביץ העיוור מאיר את עינינו (ברוור יושב שני מימין)
מקור: זכרונות אב ובנו, עמ' 659

14 תגובות:

  1. יהי זכרו ברוך. זכיתי להכיר אותו בסוף ימיו. ניסה לעדכן את ספרו אבל לא עלה בידו.
    חברתי לזכרו את הערך על שמו בויקיפדיה העברית, בסיוע בנו
    הנה הקישור http://he.danielventura.wikia.com/wiki/Brawer

    השבמחק
  2. הערת שוליים: כמדומני שההגייה הנכונה היום לשם נָצְרַת היא בקמץ גדול. ההגייה בסגול היתה מקובלת בעבר, כמו בשיר "שמאל הירדן" של ז'בוטינסקי: שָׁם יִרְוֶה לוֹ מִשֶּׁפַע וָאֹשֶׁר / בֶּן-עֲרָב, בֶּן-נָצֶרֶת וּבְנִי.

    השבמחק
    תשובות
    1. אכן, הכוונה אל 'נָצְרַת', והיא אף מנוקדת כך, אך בטעות נוסף גם סגול לניקוד אשר מתחת לאות נו"ן ('"נו"ן" שלנו').

      מחק
  3. מהם הגלילים הלבנים שחלק מהמטיילים בצילום העליון אוחזים בהם?

    השבמחק
    תשובות
    1. המדובר בגלילי קרטון, שנועדו לשמירה על המפות הטופוגרפיות של אזור הסיור.

      מחק
  4. מרתק. משה ברוור היה מורי בחוג לגאוגרפיה אוניברסיטת תל אביב ובמלאת לו 95 זכיתי לפגוש אותו בכנס שנערך לכבודו. הוא נאם שם בצלילות רבה. תודה ליהודה ולבעל האכסניה! יואב אבניאון

    השבמחק
    תשובות
    1. אשרַי, שכחבר ועדת השמות הממשלתית זכיתי לשבת בה עם א"י ברוור האב ואף עם בנו, משה, אשר עמד לימים בראשה.

      מחק
  5. יובל נבו, עין צורים27 בינואר 2017 בשעה 14:28

    יהודה היקר והמרתק תמיד!
    הערה קטנה: באטלס של בראוור, שטחי יהודה ושומרון היו מוגדרים כ"השטחים הכבושים בידי ממלכת עבר הירדן". צריך לחשוב על זה.(לפי זכרון- אני מקווה שדייקתי). תכתוב יותר.

    השבמחק
    תשובות
    1. אבי נבון, קיבוץ להב28 בינואר 2017 בשעה 13:53

      תודה ליהודה על הכתבה. אכן, ראויים ראשוני הגיאוגרפים, כמו שני הברוורים, לתיעוד וציון.
      ובתוספת להערת יובל נבו -
      נכון שד"ר משה ברוור דגל כל השנים במה שכונה אח"כ "ארץ ישראל השלמה". באטלסים שערך, שהיו בידי כל תלמיד, הוא ציין על שטחי יהודה ושומרון "שטח כבוש עבר ירדני", וברצועת עזה "שטח כבוש מצרי" (למשל: מהדורת 1965).
      לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר ההוראה הממשלתית היתה "אין יותר קו ירוק", סימן ברוור באטלס את הקו הישן בקווקוו שחור דק, והסברו: "גבולות שביתת הנשק 1949", ובקו אדום בולט "גבולות הפסקת האש 1967" הכוללות את רמת הגולן וסיני (למשל: מהדורת 1970).
      כאן המקום לחשוף אנקדוטה:
      בשנות ה-80 פנו ראשי "הקיבוץ הארצי" דאז בהזמנה להוצאת 'יבנה', להפיק עבורם מפת-קיר של ישראל, עם סימון כל קיבוצי התנועה. בהזמנה צויין שיש לסמן את 'הקו הירוק', כדי להראות שתנועה זו אינה מיישבת מעבר לקו זה. הוצאת 'יבנה' נתקלה בהתנגדות הכרטוגרף שלה, ד"ר משה ברוור, החתום כעורך המפה, שלא הסכים שעל המפה 'שלו' יופיע סימון 'הקו הירוק'. כדי לא להפסיד לקוח, מצאה ההוצאה פשרה: 'הקו הירוק' סומן לפי בקשת המזמינים, אבל בשולי המפה הודפס: "סימון 'הקו הירוק' נוסף למפה לאחר רכישתה". אחת ממפות אלו תלויה באוסף המפות שברשותי.

      מחק
  6. תודה, יהודה, אל הדברים האלה שלך התוודעתי כאשר הכנתי את הספר הדיגיטלי שלך ליום הולדתך התשעים, והם נמצאים בו בעמוד 152
    אפשר לפתוח את הקישור כאן, לדפדף ולקרוא בספר הגדול הזה.
    http://www.flipsnack.com/_487472/yehuda-ziv-part-i-and-part-ii.html?b=1&p=1
    באשר למשה ברוור, הרי בימי בית הספר שלי, "חוגים" בחיפה, קראנו לאטלס שלו אטלס בָּרוּר. אז לא כתבו ברוור בכתיב מלא...

    השבמחק
  7. מרתק. כדאי גם להוסיף את מכתביו המרתקים אל עגנון, מסיוריו במזרח, שעגנון עשה בהם שימוש ספרותי אח"כ. לעניין "מרחביה" ו"מרחב יה", יש כתבי יד של המקרא בהם הצורה בתהלים היא אכן "במרחביה" במילה אחת.

    השבמחק
  8. אגב, בשנת תרפ"ב-1922 התייעץ ד"ר ברוור עם הרב קוק ביחס להצעה לשנות את שמה של עפולה ל'יזרעאל'.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.