יום רביעי, 4 באוקטובר 2017

'אֵלֶיךָ אָבִינוּ': תפילה לשלום הנדיב הידוע

מאת אליהו הכהן

הברון אדמונד רוטשילד, פריז, בערך 1890. בעיטור העלים שסביב דמותו נרשמו שמות המושבות בהן תמך הברון: 
ראשון לציון, עקרון, ועד [ואדי] אל חנין (נס ציונה), זכרון יעקב (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

א. משהו על זִמְרָת הַשֶּׁבַח 

מעורבותו של הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד (1934-1845) בביסוס ההתיישבות החדשה בארץ, והשקעותיו הכספיות הגדולות בפיתוח המשק החקלאי והתעשיות הנילוות אליו (כגון הפקת יין, בשמים ומשי), ובהקמת מבני ציבור בכל מושבה (בתי כנסת, בתי ספר ואפילו חיבור ספרי לימוד), הפיחו תקוות רבות לשגשוג כלכלי, שבעקבותיו תבוא גם פריחה חברתית ותרבותית. פעילותו זכתה להוקרה ולביטויי תמיכה נלהבים, אך בד בבד קוממה רבים. המבקרים מאסו בפטרונות של בעל ההון והטיחו ביקורת, בעיקר בפקידים ששלח הברון ארצה כדי לישם את מדיניותו, שהיו מנוכרים לחזון הציוני ולרוחם של המתיישביםהפולמוס בין התומכים למתנגדים נמשך עשרות שנים ואלה גם אלה הרחיבו מילים על כך במאמרים ובשירים  בשירי הלל וחנופה מחד גיסא ובחרוזי קטרוג מאידך גיסא. 

היה זה כמיטב המסורת רבת השנים לשבח ולהלל בעלי שררה בשירים, בתפילות ובחרוזי הודיה. בבתי כנסת בתפוצות ישראל נהגו מאז ומתמיד להתפלל לשלומם של שליטי הארץ בתפילת 'הנותן תשועה למלכים'. תפילה זו נדפסה בסידורים רבים ונאמרה בדרך כלל בשבתות, לאחר גמר קריאת התורה ולפני תפילת מוסף. לאורך המאה ה-19 גם בני היישוב היהודי בארץ, 'הישן' ו'החדש' כאחד, קיבלו את פניהם של קיסרים ונסיכים, חליפים ושולטנים, רוזנים ושועים, בשירי הלל ויקר שנכתבו במיוחד לכבודם. על אחת כמה וכמה שפעו מעיינות ההערצה כאשר מדובר היה בגבירים 'משלנו', יהודים בני יהודים, שהואילו להרעיף מחסדם ומממונם על תושבי הארץ. הבולטים שבהם היו כמובן שני הפילנטרופים הגדולים של העת החדשה, פטרוני היישוב מטעם עצמם, 'השר' משה מונטיפיורי והברון אדמונד דה רוטשילד. שניהם גם הרבו לבקר בארץ ובכל ביקור זכו למנה גדושה של כבוד וחנופה.

'שיר ציון' מאת יואל משה סלומון, ירושלים 1869
שליטים וגבירים רבים שביקרו בארץ ישראל זכו להערצת תושביה. יואל משה סלומון (1912-1838), למשל, היה מראשי החרזנים של שירי התהילה. בראשית נובמבר 1869, כשהגיע קיסר אוסטריה פרנץ יוזף לביקור בארץ ישראל, בדרכו להשתתף בטקס חנוכת תעלת סואץ, חיבר סלומון לכבודו את 'שיר ציון' בשמם של היהודים תושבי ירושלים. כך עשה גם בשיר 'ברכת ישֻׁרון' שאותו הגיש בפברואר 1887 לנסיך האיטלקי ויטוריו עמנואל שביקר בארץ. לקראת בואו של הקיסר הגרמני וילהלם השני לארץ ישראל (אוקטובר-נובמבר 1898) חיבר לכבודו
סלומון את השיר 'אל ציון יקדמך', שהותאם ללחן ההמנון הגרמני.

שירי תהילה נכתבו לאישים נוספים, כמו הסולטן הטורקי עבדול חמיד השני, או 'מלך התה' קלונימוס זאב ויסוצקי. כאשר ביקר ויסוצקי בפתח תקווה בשנת 1885 הגישה לו בתו בת העשר של הרב אריה ליב פרומקין שיר שכתבה בעברית ושמו 'שושנת ציון'.

אך על כולם עלה משה מונטיפיורי. אין ספור שירים וחרוזים חוברו לכבודו ומקצתם הוגשו לו בביקוריו הרבים בארץ. שירי תהלה ותפילות כאלה חוברו גם בקהילות ישראל במזרח אירופה בהן ביקר מונטיפיורי ועשרות מהם כונסו על ידי יוסף כהן צדק בספרו נוה תהילה (למברג 1868)בקובץ זה נכלל שיר חנופה ארוך במיוחד בשם 'מאמר מרדכי', שחיבר הסופר הגליצאי מרדכי וייסמן חיות (מו"ח), ובו חרוזי מליצה הכוללים למעלה משש מאות מילים המתחילות כולן באות הקסם מ'. בשנת 1884, במלאת למונטיפיורי מאה שנים, חיבר לכבודו המשורר יהודה לייב גורדון (יל"ג) את שיר התהילה 'מנטפי אורה'. שיר זה נדפס על דף מהודר עם תמונת השר והופץ על ידי חובבי ציון בעותקים רבים (ראו ישראל קלויזנר, בהתעורר עם: העלייה הראשונה מרוסיה, תשכ"ב, עמ' 388, 433). 

ב. שבחי הברון רוטשילד

תלמידי בית הספר ברחובות ומוריהם בקבלת הפנים לברון רוטשילד, 1899 
(משה סמילנסקי, רחובות: ששים שנות חייה, תש"י, עמוד 33) 
ישראל טלר (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

שני למונטיפיורי היה הברון רוטשילד. בכל קבלת פנים שנערכה לכבודו בעת שביקר בארץ ישראל, שרו מקהלות ילדים שירי תהילה ושבח, שחוברו בידי מורים במושבות. 

במאמר 'ראשון לציון וסיור הברון והברונה עֶדְמָנד דֶי רוטשילד', שנדפס בכרך החמישי של לוח ארץ ישראל (תר"ס), סיפר עורך ה'לוח', אברהם משה לוּנץ, על הביקור שערכו רוטשילד ורעייתו במושבות בשנת 1899.

תלמידי בית הספר ברחובות קידמו אותם בשיר 'ברכת שלום', שחיבר המורה ישראל טלר (1921-1835). מתברר כי לשיר זה היה גם לחן, שאותו קלט טלר הגליצאי (יליד זלוצ'ב, שעלה לארץ בשנת 1897) מפי ערביי הסביבה ואותו לימד את תלמידיו.

לוח ארץ ישראל, ה (תרנ"ט), עמ' 120-118

בבוא הברון לראשון לציון, הגיש לו כורם מגדרה, יעקב הכהן שַכִּי (שכביץ) (1933-1844), שיר שבח פרי עטו בשם 'ברוך הבא בשם ה'!'. השיר מנה שבעה בתים וכל אחד מהם הסתיים באחת הברכות מ'המוציא לחם מן הארץ' ועד 'בורא פרי הגפן'  – שכולן חלות על ראשו של 'נדיב הלב', הוא 'בנימין הצדיק' רוטשילד.

יעקב הכהן שכביץ
(אוסף שבדרון; הספריה הלאומית)

לוח ארץ ישראל, ה (תרנ"ט), עמ' 125-123

הגדיל לעשות הכורם שניאור זלמן אליעזר גינצבורג (1920-1853), שהכתיר את שירו בשם 'שירת תהלה', ועיצב את מילותיו בצורת עץ ארז שעל ענפיו פרושים שורות השיר. ציור העץ, ועליו כל בתי השיר, נדפס על דף מקופל בתוך השנתון החמישי של לוח ארץ ישראל. אגב, זמן לא רב אחרי כן כבר שינה גינצבורג את טעמו, ובשיריו הבאים, שכונסו בחוברת הנדירה גצים מתחת הפטיש: פיוטים (ירושלים, דפוס פרומקין, תר"ס), שילח עקיצות בברון ובפקידיו.

לוח ארץ ישראל, ה (תרנ"ט), עמ' 122-121

אלו הן רק דוגמאות בודדות מתוך שפע שירי תהילה שפארו ורוממו וקילסו את הברון, מהם שהוגשו לו על מגילת קלף בכתב יד קליגרפי או בספרים חגיגיים. כך למשל, האמן הירושלמי מאיר רוזין (1917-1876) הכין לכבודו (בעילום שם) אלבום ציורים מנופי ארבעת ערי הקודש והמושבות החדשות בימי העלייה הראשונה. את הנופים צייר רוזין בסגנון שהיה ייחודי לו, על פי תצלומים משלהי המאה ה-19. על הכריכה המפוארת הוטבעה כתובת מוזהבת המציינת את 'הקאלאניות שיסד השר הבאראן הנדיב עדמונד פאן ראטהשילד נ"י'.

כריכת אלבום הציורים שהכין מאיר רוזין לכבוד רוטשילד (אוסף אליהו הכהן)

ג. דברי ביקורת ופולמוס נגד הברון רוטשילד

אך לא כולם נמנו עם מעריציו של הברון והיו גם כאלה שלא היססו למתוח ביקורת עליו ועל פקידיו. אחד המפורסמים שבהם היה נפתלי הרץ אימבר, שהקדיש לרוטשילד ופקידיו, מבלי לנקוב בשמם המפורש, כמה מבתי פזמון סטירי בשם 'פותר החלומות' (חבצלת, י"ב בטבת תרמ"ט, עמ' 104-102). במיוחד יצאה חמתו של אימבר על 'האדון - - - ד', 'השותה דם ישראל כמים' ונואף עם בנות ישראל ('כי כל גן נעול רק לפניו פתוח'). זהו פקיד הברון אליהו שייד (1922-1841), האחראי הכל-יכול על ניהול המושבות, שריננו אחריו שניצל את מעמדו הרם להטרדות מיניות. '. . . . הידוע', הרוכב בגאוותו 'על סוס כספו', הוא כמובן הברון אדמונד דה רוטשילד.

נ"ה אימבר, 'פותר החלומות', חבצלת, 16 בדצמבר 1888, עמ' 103

גם אחד העם (1927-1856) לא נמנה עם מעריציו של רוטשילד, ובעיקר לא עם 'הרוח הפאריזי' שפקידיו הרעיפו על חיי היומיום במושבות בארץ ישראל. במאמרו המקיף 'הישוב ואפיטרופסיו' (נדפס לראשונה בכתב העת השִׁלוֹחַ, ט, אדר-סיון תרס"ב) כתב:
אחד העם (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)
לא קשה לחכם להבין מדעתו, כי במושבות החיות ומתנהגות ברוח כזו, גם הילדים מחונכים בהכרח שלא כדרך הטבע, וההשחתה המוסרית, הממלאה את כל האויר מסביב, אי אפשר שלא תחדור גם לבית הספר. הרבה דיוֹ כבר שפכו סופרינו על דבר 'הרוח הפאריזי' השולט בין בני הנעורים במושבות הנדיב, אלא שהם ראו סבּת כל הרעה המוסרית באותן ה'מורות' שנשלחו מפאריז ללַמד שפת צרפת בבתי הספר, כמו שהורגלו לתלוֹת כל הרעה החמרית בהפקידים שנשלחו מפאריז. אבל האמת היא, כי גם הרעה המוסרית, כמו החמרית, מקורה לא באנשים פרטיים ומקריים, כי אם עמוק הרבה יותר: בגוף האפיטרופסות כשהיא לעצמה. עוד בטרם ידעו הילדים אף מילה אחת צרפתית, כבר ידעו מתוך שׂיחות הגדולים, כי עיר אחת גדולה יש במדינת הים ושמה 'פאריז', ובה יושב אדון גדול ורב חסד, המכלכל ברחמיו הרבים אותם ואת הוריהם ואת כל מַכּריהם, ובלעדיו אין שום בריה יכולה להתקיים. ידיעה כזאת עושׂה בהכרח רושם עמוק בנפש הילדים הרכּה, וגם בלי עזרת ה'מורות' צריכה היתה 'פאריז' להצטייר בדמיונם בתמונה נעלה ונשׂגבה, כעולם שכולו טוב, כמקור חיים ואושר, והנדיב השוכן בה – כאֵל אדיר וחזק, שהחיים והמות בידו והכל חייבים להיות עפר תחת כפות רגליו.
בהמשך סיפר אחד העם כי בביקורו במושבה יסוד המעלה נכח במעמד מביך שבו אחד המורים לימד את תלמידיו הצעירים המנון שכתב בשבחו של רוטשילד: 
כשנכנסתי לבית הספר ... מצאתי במחלקה התחתונה את המורה מלמד לתלמידיו הקטנים (בני שש ושבע) לשיר בעל פה 'הימנון' בלשון עברית, שחיבר הוא עצמו, בשבח 'הנדיב אדוננו' וחסדיו עם בני המושבות. ובראשון לציון סיפר לי אחד האכרים המשכילים בשׂמחה רבה את חכמת בנו הקטן, כי בשמעו פעם אחת שׂיחת הגדולים על דבר נסיעה לפאריז והכסף הרב שנצרך לזה, שאל בתמהון: 'וכי יש צורך לקחת כסף מפה כשהולכים לפאריז? הלא שם הנדיב עצמו, השולח את הכסף לפה!'... חזיונות כאלו, שאפשר היה להוסיף עוד הרבה דוגמתם, מראים לנו, כי גם בלי ידיעת שׂפת צרפת מוכרחים היו להתעורר בלב ילדי המושבות רגשי אהבה וכבוד לפאריז, ששם 'הנדיב אדוננו' ומשם הכסף בא.
גם מאוחר יותר המשיכו לחבר פזמונים הומוריסטיים בגנותו של רוטשילד. אחד הלהיטים שנפוצו בקרב בני העלייה השנייה, היה שיר שלגלג על ה'קולוניסטים', איכרי המושבות, שעקרו את הגפנים בהוראת פקידי הברון שסברו כי זהו ענף לא רווחי. כתיבת השיר יוחסה לאהרן דוד גורדון, הוגה 'דת העבודה', שנהג לפזמו 'בצער עמוק ובהתלהבות חסידית', בעקבות שיר אוקראיני ידוע שהושר גם ביידיש וגם ברוסית:
הוליעט, הוליעט, באַראָנסקי קינדער,                התהוללו, התהוללו, ילדי הברון,  
יעצט איז אײַער וועלט.                                  עכשיו הזמן שלכם.  
רײַסט די גפֿנים, פֿון די כּרמים,                        תִּלשו את הגפנים מהכרמים,
דער באַראָן וועט געבן געלט.                          הברון ייתן כסף.
(ראו אליהו מונצ'יק [מרגלית], לתולדות צעירי ציון, הפועל הצעיר, החלוץ, ההסתדרות, תל אביב, תש"ג, עמ' 16).
כך או כך, שמו של רוטשילד נחרט על מפת הארץ ובתולדות הציונות. סתם 'הברון רוטשילד', 'הברון' או 'הנדיב הידוע' הוא אפוא אדמונד דה רוטשילד.

שטר 500 שקלים שהנפיק בנק ישראל בשנת 1982. עיצוב: צבי נרקיס. על רקע תמונת הברון נראים חמישה איכרים 

ד. איך ומתי נולד הכינוי 'הנדיב הידוע'?

שלמה מנדלקרן
(אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)
שיר השבח לברון שהתעלה על כל היתר, הוא 'מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא?'. פנינת שיר מבריקה זו פורסמה בקובץ הראשון של המאסף רב המידות כנסת ישראל לשנת תרמ"ז (1886), בעריכת שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר). 

יוצר השיר, שחתם עליו בכינוי ש. מ-ן, היה ד"ר שלמה מנדלקרן (1902-1846), שהתפרסם במחקרי המקרא שלו ובראשם הקונקורדנציה לתנ"ך, היכל הקודש. מנדלקרן לא נקב בשמו המפורש של גיבור שירו, הברון רוטשילד, והסתפק בכינוי 'הנדיב הידוע'. מן הסתם הניח שהכול יודעים למי כוונתו. 

כדאי גם לשים לב לכותרת המחוּלֶנֶת של השיר, המרמזת לפזמון החוזר של 'האדרת והאמונה', הפיוט המוכר לשמחת תורה ('מי הוא זה ואיזה הוא? זה אלי ואנווהו'). אלא שכאן אין הכוונה לקב"ה, אלא לבשר ודם.

כנסת ישראל, א (תרמ"ז), עמ' 1000

את נסיבות לידתו של הכינוי 'הנדיב הידוע', חשף לראשונה העיתונאי שמואל לייב ציטרון (1930-1862), מחשובי המתעדים של תקופת חיבת ציון. במאמרו 'מימי דמדומי רעיון ישוב ארץ ישראל', שנכתב ב-1912 (קובץ בספרו אנשים וסופרים: זכרונות ורשמים מימי בּכּוֹרי חבת ציון והציונות, וילנה [1922], עמ' 44-38) סיפר ציטרון על גלגולי השם.

שמואל לייב ציטרון (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

בשנת 1883 היה ציטרון בין מארגני קבוצה של חובבי ציון במינסק שנקראה בשם 'המניין'. דוד גורדון, עורך העיתון 'המגיד', שלח אליו מכתב ובו הביא לידיעתו חדשה מרעישה: הברון רוטשילד החליט ימים אחדים לפני כן לפרוש את חסותו על שלוש המושבות שמצבן היה בכי רע – זיכרון יעקב, ראשון לציון וראש פינה – אבל התנה את תמיכתו בכך שתרומתו תהיה בעילום שם. גורדון השביע את ציטרון שלא יגלה את הדבר אלא לקומץ אנשים שאפשר לסמוך עליהם שישמרו זאת בסוד. הוא עצמו ידווח על כך מעל דפי עיתונו, אך יסווה את זהותו של רוטשילד וישתמש בכינוי סתר 'הנדיב הידוע'.

אליקום צונזר
הסוד, כמובן, לא נשמר. מי שחשף אותו באקראי היה המלחין והבדחן אליקום צוּנְזֶר (1913-1836). צונזר נחשב לטרובדור של הזמר היהודי העממי ביידיש, אך מוכר גם בתחום הזמר העברי כמחבר ומלחין השירים 'השושנה' ('על אם הדרך'), 'שיבת ציון' ('מה זאת עיניי תראינה') ו'המחרשה' ('במחרשתי'). לו ולשיריו אלה נקדיש בקרוב רשימות מיוחדות.

ציטרון סיפר כי מכתבו של גורדון הגיע אליו בבוקר שמחת תורה של שנת תרמ"ד (1883). במניין התפילה שערכו חובבי ציון במינסק הייתה רוחם של המשתתפים נכאה. יום קודם לכן חזר צונזר מווילנה והביא משם את החדשות הרעות, כי הברון הירש  מתחרהו הגדול של רוטשילד  לא יתמוך במושבות, משום שאינו מוכן לשתף פעולה עם הברון. ציטרון מיהר לספר לחבריו כי נמצא גואל למושבות, ולשאלתם של הנאספים: מי הוא אותו איש? השיב ציטרון כי גורדון דרש ממנו להסתיר את זהותו ולכל היותר לכנותו בשם 'הנדיב הידוע'. 

למרות סקרנותם התעודדו כל הנוכחים, הטיבו לבם במאכל ומשתה, פצחו בריקודי ההקפות והריעו לכבודו של 'הנדיב הידוע'. אלא שצונזר, שכטוב לבו ביין החל להשתעשע בגימטריאות, חשף באקראי את הסוד הגדול: 'הבארון רוטשילד בגימטריא', אמר צונזר, 'הן הוא אחינו הטוב הנדיב הידוע מציל הישוב'. ציטרון הנבוך פנה לצונזר: 'מאין אתה יודע? מי הגיד לך את הדבר?', ואמר לכל הנוכחים: 'עדים אתם כולכם, כי אני לא הגדתי כלום, ואך מלבו הוציא [צונזר] מלים. הנאספים פרצו בצחוק וקראו: 'נכנס יין יצא סוד! רוטשילד! רוטשילד! הוא ולא אחר!'. 

אגב כך, אנו למדים מפי ציטרון על שיר ביידיש שחיבר צונזר 'על רגל אחת' לכבוד 'הנדיב הידוע' ואף התאים לו מנגינה מיוחדת. מילותיו ולחנו של השיר לא שרדו, אך ציטרון רשם מקצת מן החרוזים בעברית שהמשכיל הוותיק ישראל מאיר וולמן (1913-1828) התאים באותו מעמד ללחנו של צונזר. מילותיו של וולמן מזכירות את נוסח התהילה של מנדלקרן שהובא לעיל.

ציטרון, אנשים וסופרים, עמ' 42

כך החלה לפרוש כנפיים ברחבי העולם היהודי השמועה על זהותו של 'הנדיב הידוע'.

'הנדיב הידוע'. גלוית דואר מצוירת של חיים גולדברג; ורשה, שנות העשרים?
(
אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

ה. 'אֵלֶיךָ אָבִינוּ': תפילה לשלום הנדיב

מאיר רוזין, המושבה ראשון לציון בשלהי המאה ה-19. ברקע מימין נראים מבני היקב (אוסף אליהו הכהן)

שיר ההלל הראשון לרוטשילד שנכתב, הולחן והושר בהתיישבות החדשה בארץ ישראל הוא 'תפילה לשלום הנדיב' ('אליך אבינו'). 

על פי עדותו של אהרן מרדכי פריימן, מתעד קורות ראשון לציון, השיר נכתב בשנת תרמ"ו (1886) בידי הנער אריה יום-טוב ליפמן שליט, מחבר השיר 'האח, ראשון לציון'  שבו עסקנו בשתי רשימות קודמות – והולחן בידי ליאון איגְלי (פריימן, ספר היובל לקורות המושבה ראשון לציון, ירושלים תרס"ז, עמ' 19). כל מה שהיה בשיר 'האח, ראשון לציון' היה גם כאן: זמן קצר לאחר חיבורו הפך 'תפילה לשלום הנדיב' לשיר זמר ובכך גם הוא נמנה עם השירים המקוריים הראשונים שנכתבו והולחנו בארץ, אלה שהזינו את שירת המושבות. 

משה שליט, אחיו הצעיר של המחבר, העיד כי השיר נכתב לאחר האכזבה ששררה בראשון לציון מכך שהמושבה לא נקראה על שם בתיה (בטי), אמו של הברון, שנפטרה בספטמבר 1886 (ההנחה הייתה, כנראה, שהמקום שינציח את שם האם המנוחה יזכה לתמיכה נדיבה יותר). מי שזכתה בכבוד ההנצחה הייתה המושבה עקרון, ששמה הוחלף למזכרת בתיה (בנתיבות חיי, הוצאת ירון גולן, 2000, עמ' 120). 

מילות השיר נדפסו לראשונה בשנת 1897, כעשור לאחר כתיבתן, בשנתון לוח ארץ ישראל של לונץ. בתחתית השיר נרשם שם המחבר: יט"ל (יום טוב ליפמן) שליט.

לוח ארץ ישראל, ג (תרנ"ז), עמ' 52

השיר זכה להצלחה ניכרת ובתקופת העלייה הראשונה שרו אותו ילדים ומבוגרים כאחד, לא רק בקבלות פנים לברון אלא גם בגן הילדים ובבית הספר המקומי, באספות ובערבי שירה. זרובבל חביב (יליד 1894), שלמד בגן הילדים של אסתר שפירא-גינזבורגשנפתח בראשון לציון ב-1898, זכר את השיר מימיו שם והקלטה שלו תובא בהמשך.

גן הילדים העברי בראשון לציון, 1898. משמאל עומדת הגננת אסתר שפירא-גינצבורג (ויקיפדיה)

הנה כך תואר בעיתון 'הצבי' טקס הנחת אבן הפינה ('אבן הראשה') לבית העם בראשון לציון, בהשתתפותה של 'האורקסטרה', ובו נוגן והושר שירנו: 

הצבי, 19 ביוני 1896

בטקס נכחו נכבדי המושבה ומייסדיה, והעובדה שהתפילה לשלום הנדיב נבחרה להיות מושרת ומנוגנת לאחר נגינת ההמנון הטורקי ('אֵי אֶלִי אֵי נְעִימֶת'), העידה על מעמדה. צלילי השיר הושמעו שוב ושוב ברחבת בית העם  המקום שבו התקהלו בני המושבה מדי מוצאי שבת כדי להאזין לנגינותיה של ה'אורקסטרה' – וגם בהופעות חוץ של התזמורת ביפו וברחובות.

האורקסטרה צועדת, 1912 (ויקיפדיה)

השיר התפשט והגיע עד למושבה מטולה, בקצה הצפוני של הארץ. על כך העיד יצחק חיותמן, ממייסדי מטולה, שסיפר בזיכרונותיו כי בשנת 1896 הגיע פקיד הברון יהושע אוסוביצקי לביקור, ב'מרכבה רתומה לסוסים אבירים וסביב לה פרשים מצעירי האיכרים, ובראשם האגרונום הצעיר [אהרון] אהרונסון'. האיכרים, נשותיהם וילדיהם יצאו לקראתו בבגדי חג וקידמוהו בשירה: 
בהתקרב המרכבה, פצחו ילדי המושבה בשיר שהיה נפוץ בימים ההם וחובר לכבוד 'הנדיב' על ידי בן ראשון לציון: אליך אבינו נפרוש את כפינו, / מעומק לבנו לך נתפללה... / שמור נא, לנצח, את 'הנדיב' מושיענו./ בעדו ובעד ביתו, לך נתפללה...
הגדולים הצטרפו בשיר הלכת 'חושו אחים חושו' עד שסיימו הכל בשירת 'התקווה'.
(זכריה חיות, עם יצחק חיותמן: מייסוד מתולה ותל אביב, חיפה תשכ"ח, עמ' 32).
בביקור אשת הברון בראשון לציון בשנת 1899, קידמו את פניה פרשי המושבה, וילדי בית הספר מגיל ארבע עד ארבע-עשרה עמדו בשורות ארוכות ליד בית הכנסת ושרו לכבודה את השיר 'אליך אבינו' בליווי תזמורת המושבה. 'זמירות הילדים ונגינת האורקסטרה', סיפר לונץ, 'לא חדלו במשך כל הביקור, עד קבלת השבת' (לוח ארץ ישראל, ה, עמ' 119).

זרובבל חביב במדי הגדוד העברי (עדת ראשון לציון)
למרבה הצער, כמו במקרה של 'האח, ראשון לציון', גם כאן לא נותרו בידינו תווי השיר. מעטים היו רושמי התווים בימי העלייה הראשונה. המלחין ליאון איגלי (שעליו כבר סיפרנו כאן) לא הותיר אחריו כתבי יד של מנגינותיו וגם בעיזבונותיהם של נגני ה'אורקסטרה' לא התגלה עד כה מאומה. 

זרובבל חביב (1987-1894), יליד ראשון לציון ומידען זמר מובהק, שאותו ריאיינתי ב-1975, סיפר לי כי למד את השיר בילדותו. הוא זכר כי לכל בית היה לחן שונה, אך במושבה שרו רק את הבית הראשון. לדבריו, בראשון לציון של ילדותו נורו לא מעט חיצי ביקורת לעבר השיר, מאחר שהוא נתפש כהתרפסות בפני הנדיב. מי יודע? אולי כך הוא העדיף לזכור את העבר.

ועוד סיפר לי זרובבל חביב כי על אף שהשיר נכתב והולחן לכבודו של רוטשילד, כפי שצוין במפורש בשם השיר, מפעם לפעם נהגו להשמיעו גם בקבלות פנים למושל ג'מאל פשה ולנכבדי השלטון העות'מאני. כנהוג בשירי שבח סתמיים – פשוט היו מחליפים את שם הנמען. 

רק צלילים אחדים מן הלחן השתמרו בזיכרונו של זרובבל חביב ואותם הקלטתי מפיו, וכעבור זמן גם מפי אחותו נעמי זייגר. הנה הקלטה של זרובבל שר את 'אליך אבינו', וזו העדות היחידה ללחן זה.



השיר 'אליך אבינו' לא היה מפסגות השירה העברית ובראשית המאה העשרים כבר נשכח ולא הותיר עקבות בזמרת הארץ. בכך גם סימן את דעיכתה של סוגת זמר התהילה והחנופה למלכים ולגבירים. מפעם לפעם עוד הפציעו מזמורי תהילה שכאלה, והאחרון שבהם הוא כנראה שירם המבודח של חיים חפר ודובי זלצר על השר משה מונטיפיורי ('והוא עלה למרכבה'), שנכתב לסרטו של יהורם גאון 'אני ירושלמי' (1971), ולצליליו נסיים גם אנו את מסענו.



8 תגובות:

  1. יופי של כתבה וסיפורים לערב סוכות.
    תפילה לשלום המנהיגים - רואה אותה בסידורים שהודפסו ברוסיה, לשלום הצאר והצארינה.
    מעניין אם גם בגרמניה הייתה הברכה חלק מסידור התפילה ואם כן -מה הודפס לאחר עליית היטלר לשלטון. מישהו יודע ?
    חג שמח

    השבמחק
    תשובות
    1. בתשובה לשאלתך: "דילמה מעניינת וקשה עלתה לדיון בקהילות היהודיות בגרמניה בשנת 1933 לאחר עלייתו של היטלר לשלטון. האם להמשיך לומר תפילה זו למען השלטון? האם להמשיך לברך את הרייך באמירת התפילה? תגובת הקהילות הייתה שונה ממקום למקום. היו קהילות שהפסיקו באופן מיידי את אמירת התפילה, אחרות שינו את הנוסח והפסיקו לומר ביטויים רגישים כגון "המולדת האהובה", וקהילות אחרות המשיכו להפטיר כאשתקד כדי לא לשנות את המנהג. מכל מקום, התפילה לשלום המדינה הופסקה לגמרי בכל קהילות גרמניה לאחר ליל הבדולח בנובמבר 1938." (אליהו בירנבוים, פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב אב תשע"ו, 26.8.2016)

      מחק
  2. בפתח תקוה היה נהוג בכל שבת מברכים (שבת שלפני ראש חודש שבה נהוג להכריז על מועד ראש החודש וברך ברכה מיוחדת ) לשאת בבית הכנסת הגדול ברכה מיוחדת לברון בנוסח הבא:
    לבנימין אמר ידיד ד׳ ישכון לבטח עליו חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן״. השומר אמת לעולם ובריתו ליראיו, השומר חסד לאוהביו ואמונתו לישראל, מגן נדיבי עם אלקי אברהם, הוא יברך וישמור וינצור וירומם למעלה את
    אלופננו, נדיבנו, מגננו, השר בנימין בן יעקב, יאיר נרו, ואת אשתו הגבירה מרת אדלהייד, יאיר נרה, ואת בניו ואת בנותיו ואת כל משפחתו הכבודה וכו׳ וכו׳ והיה מופת לרבים." ראו גורדון משה הכהן, ספר ויקהל משה, ברוקלין ניו יורק תשט"ז, חלק ב' עמ' רס"ו.
    עד היום יש בבית הכנסת בסמוך לתקרה ציורים ממראות הארץ ובהם גם ברכה מיוחדת לברון ולרעייתו.






    השבמחק
  3. כול אשר יוצא תחת ידיו האמונות של אליהו הכהן הוא פנינה משכילה מלוטשת ומהנה להפליא!

    השבמחק
    תשובות
    1. מצטרפת בתודה לדבריו של יעקב גוטרמן, ומזכירה את כל ערבי הזמר הנפלאים שהגיש אליהו הכהן במכללת לוינסקי, בהשתתפות המקהלה והסולנים המצויינים של החינוך המוסיקלי

      מחק
  4. ננדמה לי כי לפני שהחל השימוש במלה "מסויים", השתמשו ב"הידוע" לאותה תכלית. הנדיב הידוע הוא הנדיב המסויים, שאין צורך או אין רצון לומר את שמו. לכן גם כתבו "סכום ידוע".

    השבמחק
  5. על שירי השבח שהתחברו לכבוד הקיר"ה פרסמתי בשעתו את המחקרים האלה:
    1. "מדמות לתמונה: הקיסר פרנץ-יוסף בספרות העברית", שבו נסקרו למעלה מ-40 שירי שבח ותפילות שחוברו לכבודו, לרבות צילומים של כמה מהן יחד עם זו של יואל משה סלומון. (לראשונה, ספטמבר 1990).
    2. "האבל בירושלים על מות הקיסר פרנץ-יוסף", עם תווי הנגינה, בעזרתו של אליהו הכהן.
    3. "על שלושה שירי פרנץ-יוסף". על אלבום יוצא דופן ומיוחד במינו.
    מחקרים אלה כונסו בספרי 'כתיבת הארץ. ארצות וערים על מפת הספרות העברית', הוצאת כרמל, תשנ"ט/ 1998.

    השבמחק
  6. בנוגע לקולות הביקורת על הנדיב הידוע: ברבים מסיפוריו של משה סמילנסקי (איש העליה הראשונה, שהקריירה הספרותית שלו נמשכה גם בעת העליות הבאות) יש התייחסויות ביקורתיות קשות ונוקבות, לאו דוקא נגד הברון עצמו אלא נגד המנגנון הפקידותי ששלט מטעמו במושבות.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.