'זה החלון להוציא צוֹאָה': בית שימוש יהודי מהמאה ה-13?

כך נראתה הכתובת כשנמצאה וקודם שנוקתה ושוחזרה

על ה'סקופ' הארכיאולוגי הזה לא דווח למיטב ידיעתי בשום כלי תקשורת וזהו הפרסום הראשון שלו בעברית. אני מודה לפרופ' אליזבט הולנדר מאוניברסיטת גתה שבפרנקפורט על נהר מיין, ולפרופ' דוד ביאל ורעייתו רחל שהפנו את תשומת לבי לכך.

בעיר קלן (מוכרת גם כקולון או קולוניה; Köln; Cologne), שעל גדות נהר הריין במערב גרמניה, היה יישוב יהודי עתיק. כפי שאפשר לקרוא באתר המוזיאון היהודי של קלן, הקהילה היהודית שם הוכתה אנושות בימי מסע הצלב הראשון (תתנ"ו; 1096), אך היא התחדשה זמן לא רב לאחר מכן. רובע יהודי מובחן מתועד בקלן למן שנת 1135, ובשיא פריחתו גרו בו בין 1,000-800 יהודים.

בחפירות הארכיאולוגיות שנערכות מטעם המוזיאון היהודי Archäologische Zone / Jüdisches Museum מאז שנת 2007 (החפירות הראשונות החלו ב-1956), התגלו ממצאים מרשימים, הן מן התקופה הרומית הן מהשכונה היהודית של ימי הביניים. במהלך החפירות נחשפו בית כנסת, מקווה ועוד כמה בנייני ציבור. והנה, לפני כשמונה חודשים (דצמבר 2011), נתגלתה באחד המרתפים הסמוכים לבית הכנסת העתיק אבן משקוף שעליה נחקקה כתובת עברית מפתיעה.

הכתובת תוארכה על ידי מומחי המוזיאון למאה ה-12, אך כפי הנראה זו טעות והיא שייכת למאה ה-13. כתובת רצינית-משעשעת כזו לא מוכרת משום מקום, לא לפני כן ולא אחרי כן.

הנה הכתובת, כפי שהיא מוצגת באתר המוזיאון (דצמבר 2011):

מה פירושה ומשמעותה של כתובת מוזרה זו? האם זהו קיר (או חלון) של בית השימוש או של משהו אחר? ובכלל, מדוע היה צריך לחקוק באבן ובכתיבה חגיגית שזהו המקום שממנו מוציאים או משליכים צואה?

אליזבט הולנדר, שמתכוונת לפרסם מחקר על כתובת זו, כתבה לי כך:

The context is: The owner of the house east of the courtyard of the synagogue, built around 1266, had the cesspit for his house dug not on his property but in the courtyard of the synagogue. Medieval cesspits were usually pretty large and opened only every 10-20 years to extract the excrements and any garbage thrown into the cesspit

Usually they were opened from the top. In this case, the community had not been able to stop the (rather rich) owner of the cesspit to build it in the courtyard of the synagogue (not only reshut harabbim but also a place where one would expect special purity, since we are talking medieval Ashkenaz), but apparently they were able to prevent him from emptying his cesspit from the top, i.e. through the courtyard. So he had to have this 'window' built in the basement of his house, with a (usually sealed) opening to the cesspit through which the excrements could be taken out

This is basically the information included in the German text on the page. It is part of the official website of the Cologne excavations. (They have some other exciting finds ...) I'm actually planning a scholarly publication of this inscription, discussing the situation of the community that could not prevent someone from trespassing on the common property, but seem to have been able to prevent him from trespassing even further. In addition to being highly entertaining, this inscription is also a beautiful example to the fact that Hebrew was a living language in 13th century Ashkenaz

ואכן, בראש ובראשונה זו עדות חשובה ביותר לשימוש של העברית בחיי היומיום של יהודי אשכנז. המילה 'צואה' מסמנת כל סוגי ההפרשות, האשפה והלכלוך ולאו דווקא צואת אדם. לכאורה, לכתובת כזו יש משמעות רק בהקשר של בניין ציבורי, משום שאפשר להניח שבבית פרטי אין צורך בשילוט כזה (אמנם ביֵקים עסקינן, אבל גם להם יש גבולות). אך כפי שיובהר בהמשך, מדובר דווקא בבית פרטי של יהודי ושמו ליברמן (Lyvermann), שהבעלות הפרטית עליו תועדה ברישומי העירייה מאותה תקופה. זאת ועוד, אין מדובר בהשלכת הצואה החוצה אלא דווקא בהכנסתה פנימה כדי לפנותה מתוך הבית...

כדי להבין את תפקיד הכתובת צריך לדעת כיצד פינו צואה בתקופה העתיקה ובימי הביניים עד המצאת צנרת הביוב הזורם. הבעיה הייתה חריפה במיוחד בערים, היות שבאזורים הכפריים אפשר היה להתפנות בקלות ב'טבע' וכמובן היה מקום די והותר לבתי שימוש חפורים ליד כל בית. המנהג הרגיל היה להתפנות בסיר רחץ (מה שקוראים 'סיר לילה'), שהיה מונח בחדרי השינה (בדרך כלל מתחת למיטה), ואת תכולתו המצחינה היו משליכים מדי בוקר לבור רחב ועמוק שנחפר בשיפוע והיה משותף לשכנים רבים. את תכולת הבור היו מפנים אחת לעשר-עשרים שנה, על ידי פועלים מיוחדים (לא יהודים) שהוכשרו למלאכה זו, ומרוקנים אותה מחוץ לעיר, בדרך כלל לתוך הנהר.

עיון בדיון קצר שנערך בתלמוד הבבלי, בשאלה אם ניתן להתפלל בקרבת ריח רע של צואה, עשוי להבהיר גם את הראליה של בתי השימוש האשכנזים בימי הביניים.

במסכת ברכות, דף כה עמוד א, כתוב:

ריח רע שיש לו עיקר – רב הונא אמר מרחיק ד' אמות וקורא קריאת שמע, ורב חסדא אמר מרחיק ד' אמות ממקום שפסק הריח וקורא קריאת שמע ... לא יקרא אדם קריאת שמע לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת תרנגולים ולא כנגד צואת אשפה שריחה רע, ואם היה מקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה טפחים יושב בצדו וקורא קריאת שמע, ואם לאו מרחיק מְלֹא עיניו.

ובהמשך (דף כו עמוד א):

והא אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: עומד אדם כנגד בית הכסא ומתפלל. הכא במאי עסקינן? בבית הכסא שאין בו צואה ... אמר רבא: הני בתי כסאי דפרסאי אף על גב דאית בהו צואה כסתומין דמו [אותם בתי כסא של הפרסים, אפילו שיש בהן צואה הרי הם כאילו סתומים].

רש"י, בן המאה ה-11, פירש על אתר:

דפרסאי: בחפירה היו ופיהם ברחוק מן הגוּמא [הגומה, הבור], והוא בשיפוע, והרְעִי מתגלגל ונופל לגומא.

ואת דברי הגמרא בדבר 'ריח רע שאין לו עיקר', הסבירו כך 'בעלי התוספות', שכידוע אינם אלא תלמידיו ותלמידי-תלמידיו של רש"י, שפעלו בצפון צרפת ובגרמניה במאות 13-12:

י"מ [יש מפרשים] דבתי כסאות שלנו בעומק, אם יש בהן מחיצה מפסקת הויא [היא] כמו ריח רע שאין לו עיקר, כמו בתי כסאות דפרסאי.

במילים אחרות, רש"י ובעלי התוספות מעידים שבתי הכסא של זמנם ומקומם היו בנויים בחפירות עמוקות ובעלות שיפוע. הצואה (ובעברית נאה: רְעִי) התגלגלה למטה ובשל צורת השיפוע שבה נחפר הבור הייתה נעלמת מן העין, וגם הריח הרע היה כביכול 'ננעל'. ואכן, באתר המוזיאון צוין כי מאחורי המשקוף שהתגלה היה בור שופכין בעומק של 6 מטרים.

דברי רש"י ובעלי התוספות אכן תומכים במה שהתגלה בחפירות. אליזבט הולנדר שבה וכתבה לי:

The cesspit does concur to Rashi's description: it is a deep pit that is far from the actual bet kisse: the room from where excrements and garbage were disposed into the cesspit (what you would call sherutim in Modern Hebrew) was probably on the ground floor of the building. A type of wide tube, build from stone, let from the sherutim to the cesspit. The remnants of it can still be seen. That room is not the one where the inscription was placed. The inscription is in the basement and its function is only to indicate where the wall can be broken in order to reach the cesspit when it needs to be emptied (and the waste dropped into the river or somewhere else far away from human habitation). From inside the cesspit one can see a kind of "patch" near the top, fitting the "window" with the inscription, where the wall was broken in order to reach the contents of the cesspit and rebuild afterwards. That probably happened every 10-20 years, maybe even less frequent. The owner of the house would pay for the services of people whose job it was to empty cesspits, but they would be used to opening the cesspit from the top, which was impossible in this case since the top was in/under the courtyard on the south-east side of the Synagogue. Thus "lehotsi" in this case really means "to take out", but out of the cesspit, not out of the house

The question remains, why the (comparatively rich) owner of the house decided to write in stone that this is where one opens the cesspit to take out the waste, and did not find a less expensive option. Also, the people who eventually did empty the cesspit were not Jews; the inscription in all its glory didn't help them. I don't have ready answers to these questions

  Who would think that modern scholars of medieval Jewish culture have to think about the architecture of medieval cesspits one day

לסיכום, לא מדובר כנראה בבית שימוש, אלא בפתח מיוחד שדרכו ניתן היה להוציא מן הבור הסמוך את הצואה ולפנותה מן הבית. עדיין נותרה השאלה במקומה: למה היו צריכים בעלי הבית (העשירים) לחקוק באבן כתובת בעברית. מי היה מאמין – סיכמה אליזבט את מכתבה – שחוקרי התרבות היהודית בגרמניה של ימי הביניים יצטרכו יום אחד להקדיש מחשבה כה מעמיקה לארכיטקטורה של בורות שפכים...

מעניין שפרסומה הבינלאומי הגדול של העיר קלן הגיע מסוג אחר לגמרי של ריחות – הבשמים הידועים בשם הגנרי 'או דה-קולון' (Eau de Cologne), או 'מי קולון', שהומצאו במאה ה-18.

ולסיום הנה כמה תמונות יפות של המקווה העתיק שנחשף בחפירות בקלן:

הכניסה למקווה

גרם המדרגות למקווה

המקווה