גלגולו של פלפול: המפוחמים שהיו למלחים, ואיך כל זה קשור לרב אמנון יצחק

שני מנקי ארובות יהודיים מהעיירה לידה שברוסיה הלבנה בימי מלחמת העולם הראשונה

א. הרב והפרופסור: גרסת הרב אמנון יצחק

הרב אמנון יצחק, הוא דמות משעשעת וידועה בעולם החרדי. הוא יודע כביכול לדבר בשפה של החילוניים, ולכן גם נחשב ל'מחזיר בתשובה' מן השורה הראשונה. אמנם הוא ממוצא תימני, אך מבחינה רוחנית מקורב דווקא לחסידי סַטְמַר וממילא הוא גם אנטי-ציוני מוצהר המתנגד מבחינה דתית למדינה. הוא מרצה פופולרי, ויש אומרים אפילו כריזמטי, ולרשותו אימפרית תקשורת המכונה 'שופר', שמפיצה את הגיגיו ודרשותיו. מדי שנה הוא מארגן את טקס השלכת ה'טמבלוויזיות' (כלשונו) לפחי אשפה. מילא.

לא מכבר קיבל דן אלמגור בדואר האלקטרוני הפנייה לסרט 'קורע מצחוק' של אמנון יצחק, ומיהר להעבירו אליי.

מי שלא מכיר את תת-הז'אנר של סרטוני אמנון יצחק עשוי להרים גבה בתמיהה ובמבוכה כאשר יצפה בהם. זהו מין סטנדאפ חרדי, שמצד אחד מושך מעריצים רבים, ששותים בצמא את תורתו ו'נקרעים' מצחוק; מצד אחר, הוא מעורר רתיעה, ואפילו קבס, מרמת הטיעונים הילדותית, שלא לומר פרימיטיבית, ומן ההתנשאות הפטרונית על חילוניים, על מדע ועל כל דבר שלא מתיישר עם השקפת עולמו של הרב הנ"ל.

הנה הסרטון ה'מצחיק בטירוף' שלו, שעיקרו: הפלפול התלמודי הוא כל כך גאוני, עד שראש של גוי, גם אם הוא פרופסור, לעולם לא יצליח לתפוס אותו. 'הפרופסור מהאוניברסיטה' הוא כמובן דגם טיפולוגי של משכיל יומרני, שחכמתו מזויפת ואינה מגיעה לקצה קרסוליו של 'הרב' שכל ימיו חבש את בית המדרש:



אמנון יצחק – שאינו גוי, חלילה, ובוודאי אינו פרופסור – לא המציא את החכמה המפולפלת הזו. למעשה מדובר במעשייה עתיקה שעברה גלגולים רבים עד שהגיעה לידיו של הרב הנכבד, והוא מצדו שינה אותה לצרכיו.

היות שקשה לדעת היכן נטועים שורשיה המוקדמים של החידה – ולא אופתע אם היא מוכרת גם בפולקלור הבינלאומי – נלך מן המאוחר אל המוקדם ביותר שהצלחתי למצוא.

ב. 'אתה גוי, ויש לך ראש של גוי': הרב והכומר

רבנים וכומר

נתחיל בכך שבים האינטרנט מסתובבת גרסה אחרת של חידת הארובה, אך בגרסה זו לא מדובר ב'רב' וב'פרופסור', אלא ב'רב' וב'כומר', כלומר בנציגים הטיפולוגיים של היהדות והנצרות.

הכומר רוצה ללמוד גמרא, והרב מוכיח לו שחבל על הזמן: 'יש לך ראש של גוי, אין סיכוי שתצליח להבין גמרא'...

ג.  החסידים בקלויז: גרסת יצחק רפאל

מתברר שהטוויסט הגזעני הזה – ראש של גוי (או ראש של 'פרופסור' שחשוב כגוי), שלא מסוגל להבין את הטקסט המסובך כל כך של הגמרא – הוא תוספת מאוחרת, שקרקע צמיחתה כנראה בחברה הישראלית בת זמננו, שידועה ביחסה 'הליברלי' לגויים. המקור היה אחר לגמרי.

בחוברת צנועה, שפרסם בשנת 1946 חוקר החסידות יצחק ורפל (לימים אחד ממנהיגי המפד"ל, יצחק רפאל), 'ממעיינות הפולקלור החסידי' (ירושלים תש"ו; נדפס שוב בספרו: על חסידות וחסידים, מוסד הרב קוק, ירושלים תשנ"א), הובא הסיפור הבא, כדוגמה לשיחת חסידים בבית המדרש בלילות 'נִיטְל' (זהו הכינוי שניתן לחג המולד, בו נהגו חסידים ויראים שלא ללמוד תורה):

(יצחק רפאל, על חסידות וחסידים, עמ' 363)

ובכן, לא כומר ולא רב, ובוודאי לא פרופסור, שרוצים ללמוד גמרא. סתם שיחת הבאי של בטלני בית מדרש חסידי, מעין 'פילוסופים חובבים' המפלפלים פלפולים של כלום.

ד. גרסת רבי שלום מקמינקא

בפולקלור החסידי יוחסה חידה-הלצה זו לצדיק לא כל כך מפורסם ושמו ר' שלום רוזנפלד מקמינקא (נפטר בשנת 1851). ר' שלום היה בוודאי למדן וירא שמים, אבל גם חד-לשון ובעל חוש הומור. לא הצלחתי למצוא את המקור הראשון המייחס לרבי זה את חידת הארובה, אך הדבר הובא בספר 'אוהב שלום', שהוקדש לו ונדפס בניו-יורק בשנת תשמ"ג, ושם, בעמוד קכח, הובאה חידתנו:

ושוב, לא כומר או פרופסור, לא רב ולא גוי שרוצה ללמוד גמרא, וגם לא שיחת חסידים, אלא סיפור שסיפר הרבי לתלמידיו, על מנת לשעשעם בליל הניטל, שעה שממילא אינם עוסקים בתורה.

המקור המוקדם ביותר שמצאתי לפי שעה הוא כאמור ספרו של יצחק רפאל, אך מניין הוא נטל זאת?

ה. המפוחמים: הגרסה של אלתר דרויאנוב

עברתי רצוא ושוב בין עמודיו של 'ספר הבדיחה והחדוד' ולשוא ניסיתי למצוא שם את חידתנו. אך יגעתי ולבסוף מצאתי בכרך ג' (שנדפס לראשונה בשנת 1938) את מה שהוא אולי האב הקדמון של הסיפור.

ו. המפויחים: החידה של אברהם אבן-שושן

ידידי הרב יהושע מונדשיין זכר את החידה מספר שבו אהב לעיין בימי ילדותו. זהו ספרם של אברהם אבן-שושן (המילונאי המפורסם) ויצחק בק, שנקרא 'אחודה נא'. הספר, שיצא בכמה מהדורות, נדפס לראשונה בירושלים בשנת 1940, ואכן חידתנו מופיעה בו – אמנם ללא שום קשר לחסידות או לחג המולד, אין בה לא רב, לא כומר ולא פרופסור. סתם חידה משעשעת על 'נקי' ו'מלוכלך'...

וזה הפתרון:

אבן-שושן ובק לא רשמו מראי מקום למקורות החידה, ואין לי ספק שרפאל לא לקח אותה משם אלא ממקור חסידי כלשהו. אם מישהו מן הקוראים יוכל להצביע על מקורות מוקדמים יותר – אשמח להביאם כאן.

ז. שני מלחים יצאו מארובה: גרסת דן אלמגור

אך בזאת לא תמו גלגולי החידה.

דן אלמגור, שקרא את ספרונו של יצחק רפאל, עשה מחידה זו שיר לצון שגם הולחן על ידי מתי כספי. אלמגור – שלא נמנה על חובשי בית המדרש החסידי – הפך את הנופלים בארובה למלחים וגייס אותם ל... חיל הים!

השיר 'שני מלחים יצאו מארובה' בוצע על ידי להקת חיל הים בתכניתה 'רפסודה בכחול' (1969). אמנם, השיר לא זכה להצלחה גדולה אבל הוא בהחלט משלים את גלגוליה של חידת הארובה.

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, הוצאת 'כנרת', 2012, עמ' 176

ח. איזה כיף לנקות ארובות: גרסת מרי פופינס

ולסיום, כמה מילים על מקצוע ניקוי הארובות, שנחשב לבזוי בעיקר בשל הלכלוך הנורא שהיה כרוך בו.

יהודים בדרך כלל לא עסקו במקצוע זה, אלא אחד בעיר ושניים בעיירה. בארצות אירופה, בעיקר בערים הגדולות, נקשרה עבודה זו בניצול כוח עבודה של ילדים עניים, שהיו זריזים ויכלו בקלות להיכנס לארובות מפויחות ולנקותן.

אולם, מקצוע ניקוי הארובות זכה ליוקרה בלתי צפויה בשל הסרט 'מרי פופינס' (1964) והשיר הבלתי נשכח 'צ'ים צ'ים צ'ירי' (Chim Chim Cher-ee), שאותו שרו מנקה הארובות ברט (השחקן דיק ואן-דייק) והאומנת מרי פופינס (השחקנית ג'ולי אנדריוס). השיר, אגב, זכה בפרס האוסקר באותה שנה על השיר המקורי הטוב ביותר.