בורא מיני מזונות: שור הבר, נקניקיות, סליבוביץ וגלידה

א. שׁוֹר הַבּוֹר

כידוע ליודעים, שור הבר (לצד לוויתן ויין משומר) הוא מן המזונות השמורים לסעודת הצדיקים בגן העדן. אבל יש כאלה שאינם מתאפקים ורוצים לטעום משור הבר כבר בעולם הזה...

למענם קמה חברה אמריקנית ושמה 'Shor Habor' ('שור-הבר' נהגה ביידיש: דער שאָראַבאָר) והיא מתמחה במוצרי בשר כשרים (ספרתי שני הכשרים).

עו"ד קובי סגל שלח לי את התמונה של אריזת הנקניקיות הכשרות וכתב:

כקורא חדש אך מסור של 'עונג שבת' לא הצלחתי להתעלם מהשם שנבחר לבשר הכשר למהדרין בו נתקלתי בעת שהותי בחו"ל. האסוציאציה המיידית שעלתה בי היא של שניים מתוך ארבעה אבות נזיקין הפותחים את מסכת בבא קמא: השור והבור.

יכול להיות. אבל לי, אפיקורוס קְטן-אמונה שכמותי, הזכיר ה'בור' דווקא משהו אחר לגמרי...

באנגלית Boar פירושו חזיר בר (קוראי עונ"ש הוותיקים יזכרו אולי את הפוסט על 'דבר-אחר בר'). בארה"ב פעילה חברת דליקטסים ידועה מאוד שנקראת Boar's Head, דהיינו ראשו של חזיר הבר. צריך להודות שהלוגו של חברה זו, שמתמחה בבשר פיגולים, דומה מאוד ללוגו של חברת 'שור הבר', שעוסקת בבשר 'גלאט כשר' לצדיקים...

ב. געגועים לניו-יורק

מתגעגעים לניו-יורק?

הנקניקיה אולי אמריקאית, אבל הסגנון ישראלי לגמרי. להשיג ברחוב ברודצקי ברמת אביב.

צילום: איתמר וכסלר

ג. געגועים ללודז'

צילום: ברוך גיאן

מתגעגעים, להבדיל, להווי העיירה בפולין?

ברנדי השזיפים, המוכר לחובבי האלכוהול בשם הסלאווי סליבוביץ, הוא משקה אהוב בכל רחבי מרכז ומזרח אירופה. אכן, היו יהודים בפולין שהתמחו בייצורו ובשיווקו, ומשום שהמשקה מבוסס פירות ואין בו דגנים, הוא גם היה כשר לפסח. עד השואה היו עיירות רבות בפולין שבהן יוצר סליבוביץ, ובשל זיהויו של המשקה עם יהודים ועם פסח הוא גם כּוּנה בפולנית 'פסחוּבקה' (Pejsachówka). 

ה'פסחובקה' הזו נוצרה בלובומול שבפולין, בהשגחת בני משפחת האדמו"רים מגוּר
(מקור: Judaizm)

ברוך גיאן שמח לגלות את 'סטריקובר שליבוביץ', שמיוצר במיוחד עבור ק"ק לודז', כמובן בסטנדרטים הכי גבוהים של כשרות וקדושה. המוצר מיוחס משום מה לסטריקוב (Stryków), עיירה קטנה באזור לודז', שבה פעלו אדמו"רים שונים שהנהיגו את חסידות סטריקוב, הפעילה עד היום. אבל עיון בתווית המודבקת על הבקבוק מעלה כי הוא יוצר במקום אחר לגמרי – בכפר Chociszew שבאזור לודז'. ככל שידוע לי מעולם לא הייתה בכפר זה קהילה יהודית.

האמת היא שהמוצר הזה לא ממש חדש על המדף והוא מיוצר ומשווק בפולין משנת 2011, אבל כמו בבדיחה הידועה: אנחנו שמענו על זה רק עכשיו...

הסליבוביץ אולי מחייה נפשות ומהווה מקור לסיפוק ולשמחה 'לאחר תלאות היום שחלף', אבל מה הקשר ל'צדיק משידלוביץ' (הכוונה מן הסתם לרבי נתן דוד רבינוביץ משידלובצה), ולמה צריך לבלבל את המוח בסיפורים מופרכים ומקושקשים ועוד בעברית עילגת?

יש לי חשד שהצדיק משידלוביץ נבחר לפאר את התווית רק בגלל שהשם שידלוביץ מצלצל כמו שליבוביץ.

ד. איליה כפיתולינה

ולקינוח סעודה, גלידה טובה ומשובחה.

חנות הגלידה 'כפיתולינה', ברחוב עולי ציון ביפו, זוכה לפרס עונ"ש על השם המבריק שהמציאה לעצמה.

קריצה שובבה לירושלים הרומית, וקריצה נוספת, שובבה גם היא, לשיר הילדים הקלאסי: יש לי גלידה הכי טובה, הכי טובה ומשובחה...

צילום: ברוך גיאן

הנה זה:

הספרים המבויישים שלי: הקדשות מצוירות

מאת אסא כשר

א. מנשה קדישמן

הצייר והפסל מנשה קדישמן (2015-1932), שנפטר לפני כמה שבועות, חתם יפה על ציוריו. בביתנו עומד פסל מתכת שיצר ועל בסיסו חרט כמה מילים של הקדשה ועליהן חתם, וכן ציור דיוקנה של רעייתי נעמי.

מנשה קדישמן, 'נעמי כשר'

ציוריו ופסליו, כולם בעיניי יצירות יפות ומעניינות. אך לכבודו ולזכרו, אני רוצה לכתוב על יצירות פחות ידועות שלו: הקדשות מצוירות.

הספר 'צריך לצלצל פעמיים', שערכו גלעד בן-ש"ך ורפי אילן (הקיבוץ המאוחד בשיתוף רשות השידור, 2002), הוא מבחר משירי הזמר של נתן אלתרמן. כל השירים מוכרים, לפחות לאלה שנולדו וחיו כאן מזמן, מפני שהם הולחנו היטב ורבים שרו אותם בהזדמנויות שונות. 

הספר מלא וגדוש בציורים וברישומים של מנשה קדישמן – ובכללם גם ציורי דיוקנו של אלתרמן – אך על המעטפה כתוב שהציורים הם גם של רעייתו בלהה.

מנשה קדישמן צייר את נתן אלתרמן מחייך אל כלב

בעותק הספר שעומד בספרייתי יש הקדשה מיוחדת במינה של קדישמן.

על דש הספר מימין צייר קדישמן יונה במעופה ורשם 'סוד'. כשנפתח 'הסוד' לרווחה מתגלה מרכיב נוסף וחינני.

אכן, ה'אהבה' היא סוד קסמו של הספר, וכפי שמעידים ידידיו של קדישמן האהבה לזולת הייתה גם סוד קסמו שלו. הנה איור יפהפה שקדישמן הכין לשיר 'מה לעשות'.

הקדשה נוספת, שגם היא ציור ייחודי של קדישמן, מופיעה בפתח ספרו של דן מירון, 'מול האח השותק: עיונים בשירת מלחמת העצמאות' (האוניברסיטה הפתוחה וכתר, 1992). בספר מופיעים 12 רישומים של קדישמן ושניים מהם קשורים לשירו הנפלא של אמיר גלבוע, 'ואחי שותק'.

שיר מרגש זה השאיר עלי בשעתו רושם רב, והשתמשתי בו כאשר התבקשתי להיות אחראי על בחירת הטקסטים למכלול ההנצחה באתר 'יד לשריון' בלטרון.

והנה הקדשה שצייר מנשה קדישמן על עותק ספרו של דן מירון. 

מי הוא 'אבשלום'? מי היא 'רותי'? 

ב. הקריקטוריסטים: יוסי שטרן, זאב, דני קרמן 

כמובן שמנשה קדישמן אינו היחיד בציירי הקדשות, ובהזדמנות זו הנה עוד כמה דוגמאות יפות שנמצאות בספרייתי, פרי עטם של אמני איור וקריקטורה.

מתוך ציורי ההקדשות של הצייר והמאייר הירושלמי יוסי שטרן (1992-1923) אביא שתי דוגמאות. הראשונה נמצאת בעותק של ספרו People of the Book: An Artistic Exploration of the Bible (עם הספר: מחקר אמנותי של התנ"ך), שראה אור בשנת 1979 בהוצאת סטימצקי.

בפתח הספר שברשותי צויירה הקדשה בסגנון ההולם את הספר כולו. שטרן צייר את עצמו פעמיים בדרך היתולית: פעם אחת כשהוא יושב על דבשת הגמל, ועוד פעם בחתימה, כשהאות סמ"ך נעשית בה לציור משועשע של פנים.

הדוגמה השנייה מאפיינת את ציורי ההקדשה של יוסי שטרן, שמרכיב חוזר בהם הוא ציור של ירושלים. הקדשה זו צוירה בשערו של הספר Jossi Stern's Jerusalem (ירושלים של יוסי שטרן), שראה אור בהוצאת כתר בשנת 1980.

בין ציורי ההקדשות רווח הסגנון של הקדשה הכוללת מעין דיוקן עצמי (אמתי או סמלי). הנה דוגמה פרי עטו של יעקב פרקש (2002-1923), קריקטוריסט אהוב, שהיה מוכר יותר בשמו הספרותי 'זאב'. ההקדשה נמצאת בעותק של ספרו 'מן הפח אל המהפך: מבחר קריקטורות, 1978-1968' (זמורה, ביתן, מודן, 1978).

ההקדשה נכתבה לעיתונאי שלום רוזנפלד, שהיה אז עורך העיתון 'מעריב'.

והנה דוגמה מציור הקדשה של המאייר הוותיק דני קרמן.

הציור הוא על שער עותק של ספר הילדים הבריטי מאת רומר גודן, 'קיזי הילדה הצועניה' (זמורה, ביתן, מודן, 1978).

דני קרמן המקורי – יש דמיון?

ג. שמש, פרח ונמלים

בעותק ספרו של רענן לוריא, 'בקו רענן: מבחר קריקטורות ורישומים' (נ. טברסקי, 1962), מופיעה הקדשה מעניינת. המרכיב הציורי שבה הוא רק בחתימה עצמה, בצורת שמש, שהייתה סמלו הגרפי הקבוע של לוריא.

1.4.1963 

לזוניק ידידי,  

עכשיו, שאתה משאיר לי חטיבה שלמה על הכתפים – מתי יהיה לי זמן לעשות קריקטורות?  

ההקדשה כתובה בכוונה מאחור – כך שתהיה הרבה יותר קרובה לקריקטורה בה אתה מופיע.  

בידידות – ובברכת להתראות

ההקדשה עצמה הופנתה לזאב שחם (1992-1923), שכּוּנה 'זוניק', איש הפלמ"ח, מפקד גדוד 13 בחטיבת גולני ולימים מפקד חטיבה 5, שכבשה את מערב השומרון במלחמת ששת הימים. באפריל 1963 עזב זוניק את תפקידו כסמח"ט 5 ועמד בראש משלחת צבאית שנסעה לאמן את חיילי צבא אוגנדה. זו הייתה הזדמנות להעניק לו במתנה את הספר ובהקדשה התלונן לוריא כי זוניק משאיר לו 'חטיבה שלמה על הכתפים'. 

ההקדשה נכתבה בסוף הספר מן הנימוק המוסבר בה. הנה הקריקטורה של זוניק, שמופיעה כעשרה עמודים לפני ההקדשה.

סיפור חייו המיוחד של זוניק, שבנו איל נפל במלחמת יום כיפור, נרשם בידי עמוס אטינגר (ידיעות אחרונות, 1991).

אך לא רק ציירים שזו אומנותם כוללים מרכיבים ציוריים בהקדשות הלבביות שלהם. הנה הקדשה שרשמה נעמי שמר, בפתח עותק של ספרה 'כל השירים' (לולב, 1967). אחת מני רבות בסגנון זה:

נחתום בשתי הקדשות מיוחדות במינן שנמצאות על עותקי ספרים לועזיים שברשותי. 

האחת מופיעה בשער העותק של ספר הילדים המרתק והמרגש של נלי טול (Toll) על קורותיה בימי מלחמת העולם השנייה: Behind the Secret Window: A Memoir of a Hidden Childhood during World War Two (מעבר לחלון הסודי: זיכרונות של ילדות חבויה במלחמת העולם השנייה). הספר נדפס בניו יורק בשנת 1993 בהוצאת Dial Book.

אני מוצא בהקדשה המצוירת הזאת עדינות ועצבות, וגם רוח טובה ונמוכה כראוי.

ולבסוף, הקדשה על עותק ספר שקיבל ד"ר יעקב עופר, מן 'המעבדה לחרקים חברתיים' שבמכללה לחנוך – סמינר הקיבוצים בתל אביב. לשמחתי העניק לי ד"ר עופר, באדיבותו, אוסף של ספרים שהקדישו לו במרוצת השנים עמיתיו בעולם המדע.

זהו שער ספר על נמלים, שנדפס בשנת 1988. מחבר הספר, הביולוג הספרדי X. Espadaler, הקדישו לד"ר עופר. הנה הקדשה, כתובה במה שמכונה בפינו 'כתב נמלים', והיא הולמת את תוכן הספר ואת רוחו, ויש בה, לפחות בעיניי, אהבה עדינה.

רשימות נוספות בסדרה 'הספרים המבויישים שלי':
מיצחק שדה ועד הרב קוק

צ'יץ', ביאליק ואבינעם ילין

קום התנדב לגדוד העברי

על דעת המקום: מסביב לסיבוב (א) – דרך ללא מוצא

מאת יהודה זיו

זקני הדור אולי עוד זוכרים כי בקול הרע"ם מקהיר, ערוץ שידורי התעמולה בעברית של הרדיו המצרי, שנקלט בישראל לפני מלחמת ששת הימים, הייתה תכנית פטפוטים שנקראה 'מסביב לסיבוב'. זה גם הנושא של סדרת רשימות זו – סיבובים נודעים בכבישי הארץ.

סיבוּב מוצא

אתר נתיבי ישראל, 1 ביולי 2012

שער יפו, המפורסם בשעריה של חומת ירושלים העתיקה, נטל את שמו מ'דרך יפו' אשר יצאה ממנו מערבה. שרידי הכביש הרומי לשעבר, אשר נסלל באותה דרך, ניכרים עד היום בעקלתון המכונה 'מעלה רומאים', היורד משכונת גבעת שאול לעבר מוצא תחתית ושב ועולה בעקלתון 'שבע האחיות' לעבר הר מָעוֹז. הכפר קַסְטֶל, שישב בראש ההר, שמר בשמו את זכר ה'קַסְטֶלּוּם' (מצודה) הרומי, אשר הגן על מעלות הכביש משני עבריו. כביש רומי זה, שראשיתו בכפר אמאוס, לא עבר במעלה שער הגיא – כמו הכביש המהיר (כביש 1) בן ימינו – אלא במעלה שלוחת אילן שמצפון לו. על כך מעידות אבני מיל וחורבת מְצָד במעלה אותה שלוחה, וכן כתובות הלגיון העשירי שנמצאו בגבעת קריית יערים ובכפר אבו גוש שלרגליה. הכביש העתיק שב ושימש את העולים לירושלים גם בימי מלחמת העצמאות. באותם ימים חנתה חטיבת פלמ"ח-'הראל' בקיבוץ קריית ענבים, ואף בתחנת השאיבה של קו ראש העין–ירושלים אשר במעלה כביש שער הגיא (מכאן שמו של מושב שואבה, היושב היום על מקומה). כאשר תותחי הלגיון הערבי, שהוצבו בהר שמואל (נַבִּי-צַמְוִיל, הנהגה נבי סַמוּאִיל), הפגיזו את התחבורה היהודית במעלה הכביש ממוצא לירושלים, נהגו הפלמ"חניקים – ואני בתוכם – לעלות העירה ב'חסות' מעלה רומאים. אם היינו פוגשים על דרכנו להקות כלבים משוטטים, שנמלטו במורד המעלה, ידענו כי באותה עת מפגיזים תותחי הלגיון גם את מרכז ירושלים.

עקלתון 'מעלה רומאים'. מבט לעבר הקסטל (צילום: יהודה זיו)

שרידי מעלה רומאים (מקור: רשות העתיקות)

בכסלו תר"ל (שלהי 1869) בישר 'הלבנון', העיתון העברי הראשון בארץ ישראל, על חנוכת הכביש שנסלל מירושלים לעבר יפו במצוות סולטן טורקיה, עבד אל-עַזִיז. כביש זה אף הוא יצא משער יפו, אך שימושו לעתיד לבוא  – אשר הוליד גם את הכינוי 'דרך העגלות' – ואף עיקוליו התלולים של 'מעלה רומאים', גרמו לו שייסלל בשיפוע נוח הרבה יותר. כביש זה עבר דרך הכפר לִיפְתָא, הוא 'מֵי נֶפְתּוֹחַ', אשר בגבול יהודה ובנימין (יהושע, טו 9; יח 15), בצפון-מערב ירושלים. במפגש אותו כביש עם תוואי הדרך העתיקה, סמוך למושבה הוותיקה מוצא תחתית – אשר נוסדה תחילה כתחנת דרכים עם משק חקלאי (1860) ולימים הייתה למושבה (1894) – נולד אז 'סיבוב מוצא' הנודע, המוכר מזה כמאה וחמישים שנה לכל העולים לירושלים. סיבוב זה עומד לסיים בקרוב את תפקידו עם הרחבת הכביש המהיר בין שער הגיא לבין ירושלים. אם מתכנני הדרך ירצו לשלב זיכרון היסטורי עם מעט הומור, מוצע להם להציב בראש 'מעלה הקסטל' הנוכחי תמרור אזהרה: 'דרך ללא מוצא'...

הנה סרטון הדמיה של משרד התחבורה המציג את מערכת המחלפים החדשה בדרך לירושלים:



סיבוב מוצא כונה בשעתו גם בשם 'סיבוב תנובה'. יש אומרים, כי שם זה בא לו בשל עיקולו החד של הכביש, לרגלי מדרונו התלול של הקסטל, אשר ראה לעתים מזומנות כלי רכב שאיבדו את בלמיהם והתהפכו. היו אלה בעיקר משאיות שנשאו תוצרת חקלאית, וכך, מדי פעם, התכסה הכביש ביבולי עגבניות ומלפפונים. אך האמת היא שהכינוי 'סיבוב תנובה' מקורו בסיפור מרתק מימי מלחמת העצמאות.

על אדמות הכפר הערבי קָאלוּנְיָה, בצלע הרכס של מבשרת ירושלים בת ימינו – אחות מעוז ציון, אשר חברו יחדיו לעיר מבשרת ציון משני עברי המעלה הקדום – שכן בימי קדם יישוב בשם 'הַמֹּצָה' (יהושע, יח 26), מלשון 'וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו' (ישעיהו, נח 11). ואכן, יישוב זה סמוך אל עין מוצא, הבוקע ממערב לגשר העתידי. אך משהושיב בו הקיסר הרומי אֶסְפַּסְיָנוּס חיילי לגיון משוחררים והכריז עליו כעל 'קוֹלוֹנְיָה אמאוס', כלומר מושבה פטורה ממס (וזה אף מקור השם הערבי קאלוניה), בצד 'כביש אמאוס', נאמר עליו בתלמוד הבבלי (סוכה, מה ע"א):

[משנה:] מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא, יורדין לשם ומלקטין משם מורביות ... מקום קלניא הוה. ותנא דידן מ"ט קרי ליה מוצא? איידי דמיפק מכרגא דמלכא (מקום היה ושמו קלניא [קולוניה]. ומה טעם קראוֹ התנא שלנו מוצא? מפני שהוא מוּצָא ממס המלך).

לימים הקימו שם הצלבנים מצודת דרכים, בנויה אבני גזית, שערביי אותו כפר כינו אותה 'קַצְר מַלִכּ אֶל-יַהוּד' (ארמון מלך היהודים). באותו מקום נבנה גשר עתיק, שאולי מוזכר גם ביומן המסע של משולם מווֹלְטֶרָה, נוסע יהודי מאיטליה, אשר ביקר בארץ ישראל בשנת 1481: 'תרד בעמק אחר, אשר יש לְשָׁם גשר אבנים גדול, אשר במקום ההוא הרג דוד את [גלית] הפלשתי' (מסע משולם מוולטרה, מהדורת אברהם יערי, מוסד ביאליק, תש"ט, עמ' 74). 

נראה, כי מקורה של מסורת זו בימי הצלבנים, שעשו כמיטב יכולתם להעשיר את נתיב עולי הרגל לעבר ירושלים בשפע חוויות וריגושים, בעקבות 'זיהויים' מפוברקים של מקומות ואירועים, הנזכרים בכתבי הקודש. ואכן, בשנת 1586 הותיר אחריו עולה רגל לירושלים תחריט ובו נראה נחל מוצא עם הגשר הנטוי מעליו. כותרת התחריט היא Vallis Therebinti  (עמק הָאֵלָה), ומעל מצודת הדרכים הצלבנית ההרוסה נכתב: ,Hic occisus fait Goliad כלומר, כאן מקום מעשה גּוֹלְיָת.

גשר מוצא, הנטוי על פני נחל שורק, נבנה כנראה בראשית שנות הארבעים, בעת סלילת הכביש העוקף המכונה 'שבע האחיות' (ראו בהמשך). הוא עומד עד היום בשלמותו מתחת לסיבוב מוצא לא הרחק מבית הכנסת העתיק. בימי מלחמת העצמאות, משהתעורר החשש פן יחבלו ערביי קאלוניה באותו גשר וינתקו את ירושלים, החליט  דוד שאלתיאל, מפקד העיר, להקיף אותו בחגורת מוקשים. כיוון שבידי 'ההגנה' לא נמצאה אז כמות המוקשים הדרושה, נולדה תחבולה אחרת: באמצע פברואר 1948, בליל חורף סוער, התגנבו שישה אנשי חי"ש (חיל שדה) ירושלמים אל מתחת לגשר ותלו על קשתותיו קופסות פח גדולות של שימורי מלפפונים, ממולאות בוץ וחצץ. משגילו יושבי קאלוניה את הנעשה, לא העז עוד איש מהם להתקרב אל הגשר 'הממוקש'. וכך, לבד מלוחמי הפלמ"ח מלווי השיירות אל העיר הנצורה, הצילו גם אותן קופסות מלפפונים את ירושלים. אחדות מהן נותרו שנים רבות תלויות מתחת ל'גשר המלפפונים', עד שהחלידו והתפוררו, שלא לדבר על המלפפונים האחרים אשר נפזרו עליו ואולי הם העניקו את שמם ל'סיבוב תנובה'... 

גשר מוצא המנדטורי (צילום נטע כורם; מקור: טיולי)

שער שכם, בצפון העיר העתיקה של ירושלים, מכונה בערבית 'בָּאבּ אֶל-עַמוּד' (שער העמוד). ואכן, במפת מידבא הנודעת, שהוכנה כנראה במאה ה-6, נראה ברחבת אותו שער עמוד המיל מימי אֵלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה, היא ירושלים של ימי הקיסר הדריאנוס. מעמוד זה נמנו מאז מרחקי הדרכים היוצאות מן העיר.

ירושלים במפת מידבא. העמוד של שער שכם נמצא בצד שמאל באמצע.

ממשלת המנדט אימצה אותה שיטה, ובימי שלוט הבריטים ציינו אבני הק"מ בכבישיה הראשיים של פלשתינה-א"י את המרחק מבית הדואר המרכזי בירושלים, הנמצא עד היום בתחילתו של רחוב יפו (מול כיכר ספרא ועיריית ירושלים). כך הוצבה אז בסיבוב מוֹצָא אבן הקילומטר השביעית, ומסורת ירושלמית קשרה אבן זו לכינוי 'שבע האחיות', שהוענק מזה עשרות שנים לכביש היורד ממעוז ציון לארזה ולמוצא עילית. בקילומטר השביעי נראה עד היום, ממזרח ל'גשר מוצא', בית אבן, שנותר מן הכפר קאלוניה לשעבר. על פי אותה מסורת, ניהלה שם אחת מנשות הכפר בית בושת, שנועד לשרת חיילים ושוטרים בריטיים. הללו כינו אותו בינם לבין עצמם בשם Kilo. Seven (הקילומטר השביעי), בעוד 'הבנות' אשר שם זכו בכינוי החיבה Seven Sisters... (כך שמעתי מפי העיתונאי והחוקר הירושלמי הוותיק דב גנחובסקי).

בני מוצא זכרו היטב בית זה שהיה שייך ל'מאדאם' מונירה. 

כך סיפרו מאיר וצֳרִי ברוזה בספרם המשותף מוצא: סיפור ארץ-ישראלי, כנה, 1994, עמ' 156-155:

כביש 'שבע האחיות' בירידה ממעוז ציון למוצא עילית (מקור: ויקיפדיה)

ראו עוד במאמרי: 'שבעה שמות ל"שבע האחיות" ', מחקרי יהודה ושומרון, יב (תשס"ג), עמ' 272-257.

רכב השרד של הנציב העליון סר הרברט סמואל עולה במעלה הרומי שלימים יסלל עליו כביש 'שבע האחיות'. במרכז התמונה למעלה אפשר לראות את שרידי 'מעלה רומאים' העולה ממוצא מזרחה לעבר שכונת גבעת שאול. התמונה צולמה בראשית שנות העשרים ושמורה בספריית הקונגרס האמריקני.