'עורה, מעין': ספר החבורה הראשון של ימימה טשרנוביץ

מאת רמה זוטא

ימימה טשרנוביץ בחדר עבודתה (שנות הארבעים)

בשנת תש"ג (1943), בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, נדפס בהוצאת 'יבנה' שבתל-אביב ספר דק גזרה (39 עמודים), מעוטר בציוריו של נחום גוטמן, הנושא את השם עורה, מעין. ספר זה כמעט שאבד בתהום הנשייה: לא תמצאוהו בחנויות הספרים, לא יד שנייה ובוודאי לא יד ראשונה; בספרייה הלאומית בירושלים מצויים שני עותקים שלו: מאחד מהם נתלשו כל עמודי הציורים והוא נתפר בחוט; האחר, שמצוין 'נדיר', נכרך מחדש. לאחרונה ביקשתי להעלותו ממחסן הנדירים; הוא הגיע בידיו העטויות כפפות של אחד הספרנים המסורים, וכשעיינתי בו עמד עליי הספרן לשמור את תנועותיי. אכן, הספר כל כך נדיר שאפילו על המדף בביתו של אחד מגיבוריו מצוי רק עותק מצולם שלו.

כותבת הספר הייתה ימימה טשרנוביץ, אז גננת בגני ילדים בתל-אביב, שנודעה עד אותה עת כסופרת לגיל הרך. גילוי נאות: ימימה היא אמי, אך אקרא לה כאן בשמה הפרטי המוכר לרבים.

אנסה להעלות מנבכי הזמן ההוא את הספר שהשתכח, ולדבר בו בהקשרו ההיסטורי והספרותי כאחד. ההקשר ההיסטורי אחוז בחוזקה בכתיבתה של ימימה ונכתב עליו לא מעט, ואילו בהקשר הספרותי נחדש ונאמר: עורה, מעין היה מעין טיוטה לסיפורי החבורה וההרפתקאות של ימימה, שנושאיהם וגיבוריהם הם בני הנעורים. בעקבות ספר זה יבואו ספרי חבורה רבים שלה, שהמפורסם בהם – שמונה בעקבות אחד – עתיד להופיע שנתיים בלבד לאחר מכן (טברסקי, 1945), גם הוא בלוויית איוריו (וכיתוביו) של נחום גוטמן. ספריה לבני הנעורים, כמו אחד משלנו (1947), שני רֵעים יצאו לדרך (1950; עם מירה לובה), במעגל הסתרים (1955) או מגדלים בירושלים (1968), הקנו לה מקום של כבוד בספרות הילדים העברית בארץ, כידוע לדור שלם של קוראים צעירים שגדלו על ספריה. על כל אלה זכתה ימימה בפרס ישראל בשנת תשמ"ד (1984).

עורה, מעין (השם נלקח ממשפט שמופיע בספר: 'דפק אחד הבחורים על הסלע, כמשה רבנו במדבר, ואמר: "עורה מעיין והשקנו מימיך" '), הוא סיפור 'ציוני' אופייני לתקופה, והיום נדרש מאמץ מיוחד לקוראו בלא ההקשר ההיסטורי והשיח התרבותי של אז. ימימה הייתה מתקוממת כששמעה את המונח 'ספרות מגויסת': 'מעולם לא לבשתי מדים!' – נהגה לומר. יש לזכור כי כתיבה מסוג זה הייתה נחלת ספרות הילדים בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת; מרבית סופרי הילדים אז, כמו אליעזר שְׂמֹאלי, אהרון זאב או לוין קיפניס, היו מחנכים שסברו כי עליהם לסייע בעיצובה של ילדוּת ארץ-ישראלית, שעצם קיומה מוכיח את הצלחתו של המפעל הציוני. אולי זו הסיבה שרבים מסיפוריהם, כמו גם סיפור זה שנעסוק בו, לא שרדו במבחן הזמן.

את עורה, מעין הקדישה ימימה 'ליוסף', הלא הוא יוסף אבידר (אז רוכל), בעלה ואבינו, ולא בכדי: באותם ימים היה יוסף מופקד על נושא ההתיישבות בארגון 'ההגנה', והסיפור נסב על שנות הבראשית של קיבוץ תל עָמָל (היום ניר דוד), חלוץ היישובים בבקעת בית שאן. 

הקיבוץ עלה על הקרקע ב-10 בדצמבר 1936, והיה לראשון יישובי 'חומה ומגדל' שיזם ארגון 'ההגנה'; העליות על הקרקע נועדו 'לקבוע עובדות בשטח' ולהרחיב את גבולות ההתיישבות העברית, טרם ייקבע גורלה של ארץ ישראל המנדטורית. 52 יישובים ('נקודות', בלשון הימים ההם), מכל זרמי ההתיישבות – מהקיבוץ הארצי ועד בית"ר – הוקמו בימי 'המאורעות'

שלמה גור (ניר דוד-תל עמל)

(1939-1936), בברכת כל מוסדות היישוב. חומרי הגלם ומגדל השמירה עצמו הוכנו מראש, וכוחות של נוטרים ואנשי 'ההגנה' אבטחו את ההקמה המהירה של הנקודה (לרוב במהלך יום אחד). אחד ממייסדי תל עמל, משה להב (עליו – בהמשך), ניסח זאת ביומן המשק כך: 'להקים חומת חצץ בלתי חדירה, במקום הצריפים המבוצרים, ולרכוש פרוז'קטור עם דינמו. הפרוז'קטור יועלה על ראש מגדל עץ. החומה מבטיחה חופש תנועה בין הצריפים'. המגדל, דמוי המגדלים שהוקמו במחנות של תנועות הנוער, היה פרי רעיונו של שמואל מֶסְטֶצְ'קין (בטרם היה לאדריכל מפורסם); ידידו, שלמה גור (אז גרזובסקי), לימים ממקימי חמ"ד (חיל המדע) ומהנדס נודע, קיבל ממנו את ההשראה ועבד עמו. גור (1997-1913), שנמנה עם מייסדי תל עמל, תכנן את כל יחידות חומה ומגדל.

חבורת המייסדים של תל עמל היו בוגרים של תנועת 'השומר הצעיר', ילידי גליציה ובני הארץ, שהיו אחוזי להט אידאולוגי להגשמה אישית – 'ידינו בטלות וכמהות להצניע גרעינים לפלח את האדמה ולהרוותה מים', כתב משה להב ביומנו הנזכר, בהתבטאות אופיינית לאותם ימים. עם המייסדים נמנו גם דמויות שנודעו לימים בציבור הישראלי, כמו נפתלי גולומב, אברהם יפה ('הגדול', לימים אלוף בצה"ל וחבר כנסת), יהושע לוריא (שאף טרח בהנצחת תולדות הקיבוץ), פרץ מרחב, שמואל שריג (אז רשקס) ולאה ומשה להב. רבים מהם הזדמנו לביתנו בתל אביב, וגם ימימה ויוסף בילו לא מעט על מדשאות תל עמל. 

תל עמל בימים הראשונים (ארכיון השומר הצעיר יד יערי; ויקיפדיה)

שמואל שריג (ניר דוד-תל עמל)

תל עמל הוקמה על גדותיו של ערוץ נחל איתן שנקרא אָסִי (כיום נחל עמל) והוא תופס מקום חשוב בסיפורנו. נחל זה זורם עד היום בלב הקיבוץ, ועל משמעות שמו – בהמשך. הנחל שרץ דגים ומימיו (המלוחים) נוצלו היטב; הדגה שגודלה בברכות הקיבוץ הייתה פרק עיקרי בחייו של שמואל שריג (2009-1909) – שהלך לעולמו בן מאה בקירוב. בצד פעילותו הציבורית, כנציג הקיבוץ מול מוסדות היישוב השונים, כחבר 'הגנה' (אבי אף גייס אותו לתכנית 'מצדה על הכרמל', בימי החרדה מפני פלישת רומל לארץ), נודע שריג בארץ ובעולם בחקר מחלות דגים.

קשורים היינו מאוד לשמואל ומשפחתו. הם היו קרובים-רחוקים שלנו, ורבה הייתה שמחתנו כשהיה מגיע לביתנו עם נירה בתו הבכורה, במכונית המשא המיוחדת שהובילה דגים ל'תנובה'. הדג שנרכש לביתנו היה משתכשך באמבטיה עד סוף השבוע וכך 'הרווחנו' יומיים ללא רחצה; עם המשאית השבה לקיבוץ היו שולחים אותי בחופשות לכמה ימים לתל עמל. כמנהג הימים ההם, כשדעת הבריות כבר נתבלעה מחום יולי-אוגוסט התל אביבי, ולאחר שכבר 'קנינו' את כל המלונות והקרקעות על לוח המשחק 'ריכוז', וכבר סיימנו את חוברת 'דבר לילדים' מהחל עד כלה, אפילו את 'במעגל הימים' של יציב – שלחו אותנו 'להבריא' בעמק. בשבילנו, 'העמק' המיתולוגי קרם עור וגידים בדמות משפחתנו הענפה, באשדות יעקב ובתל יוסף, בעין חרוד או אצל קרובינו הנזכרים בתל עמל. ימימה ניסחה זאת כך: 'אין לך זוג אנשים אשר מכירים רבים להם כל כך בארץ כהורַי. עם כל אחד חרש אבא בזמן מן הזמנים את השדה, ואמא למדה עם כולם בגימנסיה. יש ונדמה לי שמספר הידידים הטובים של הורי הוא כמספר היהודים בארץ. וכמובן שכל אותם הידידים ישמחו שמחה יתרה לארח בביתם את "כבודי" ואני אבריא ואשמין' (אחד משלנו, 1984, עמ' 10). בתל עמל טבלנו באסי, שמימיו כה קרירים ומרגיעים, והיינו מספרים זה לזה סיפורי אגדות וגבורה כמיטב דמיוננו. וכשם שביקורים אלה נחרטו בזיכרוננו, כך ילדי החברים מהעמק, שהיו באים לבקרנו בתל אביב, זוכרים עד היום בערגה את בילוייהם בעיר העברית הלבנה, כשהם צועדים כל בוקר יחפים מביתנו אל שפת הים, מצוידים בשני גרוש ל'אסקימו'.

הזכרנו בחבורת המייסדים של תל עמל את לאה ומשה להב. לאה (לבית אלתרמן) הייתה מחנכת ויוצרת רבת פעלים בקיבוץ; לא מכבר, במלאת חמישים שנה למותה, הועלה זכרה במאמר שהקדיש לה דן לאור ('לאה אלתרמן, האשה שהגשימה את שיריו של אחיה, נתן', הארץ, 25 בנובמבר 2016). היא עזבה את מנעמי העיר והשאירה מאחור את ההורים, הסבתא והאח הגדול והנערץ נתן, או 'נוֹנה', כשמו בפי בני הבית, שחזר מלימודיו בצרפת וכוכבו כבר החל לזרוח בשמי הספרות העברית. בהכשרת התנועה הכירה את משה לבקוביץ (לימים להב); הגרעין עבר תחילה לקיבוץ בית אלפא, וטרם עלה על אדמתו סללו חבריו, ולאה בהם, את הכביש מעפולה לבית שאן. חודשיים קודם עליית הקבוצה על הקרקע נולד בנם הבכור של לאה ומשה, ערן (14 באוקטובר 1936) – הוא אחד מגיבורי סיפורנו.

משה להב (2002-1913)

לאה להב (1966-1913)

גיורא אשכנזי (1967-1936)

לא ייפלא אפוא שספר החבורה הראשון שכתבה ימימה לבני הנוער התבסס על הווי ותמונות נוף שהכירה מביקוריה בתל עמל. 
'הקבוצה הבוגרת' של ילדי הקיבוץ הראשונים, 'מעיינות' שמה, כללה שנים-עשר ילדים, בעיקר בנים, וימימה מצאה בהם עד מהרה את שני גיבורי ספרה: ערן (להב) ונירה (רשקס-שריג, כיום כהן). המחנכת הנערצת של בני קבוצה זו הייתה לאה, אמו של ערן, שליוותה אותם מכיתה א' ועד סוף כיתה ה' – אז עברה הקבוצה ל'מוסד' שבקיבוץ בית אלפא. בקיבוץ כינו אותם, לפי עדותה של נירה, 'הילדים של לאה'. שמו של בן הקבוצה הבולט השלישי בסיפור, גדעון, נלקח מהמקרא – השופט גדעון, החונה בעין חרוד הסמוכה ומושיע את ישראל בלפידים מידי מדין. לדברי ערן, 'גדעון' הוא חברם הטוב גיורא אשכנזי, שנהרג במלחמת ששת הימים בקרב בירושלים. את כל שאר השמות חצבה ימימה מדמיונה; שמו של הנער העירוני בסיפור, הנוסע עם אביו באוטובוס 'אגד' בכביש העמק אל קיבוץ 'הנחלים' אשר בעמק בית שאן, 'שם גרה נירה בת דודו', הוא דן; למרות מוצאו המקראי, נתפס שם זה בתקופת היישוב כשם צברי מובהק. דור ההורים של ערן ודן, נירה וגיורא, עדיין נשא שמות 'גלותיים' – יעקב, משה, לאה ורבקה...

ילדי קבוצת 'מעיינות' עם המטפלת פנקה שורר, 1942 (ארכיון ניר דוד)

גם כיום, נושקים לגיל שמונים והם סבים לנכדים ונינים, נחנקים מהתרגשות גרונותיהם של ערן ושל נירה כל אימת שמזכירים להם כיצד 'כיכבו' בספר עורה, מעין. ערן, איש מים ומדגה, זוכר היטב את הופעת הספר ונירה מעידה כי כשהיו קוראים את הספר בציבור, היו שניהם 'מזדקפים בגאווה'. ערן לא פסק לספר את הסיפור לילדיו, לנכדיו ולניניו; תחילה היו עותקים רבים בקיבוץ אבל הם עברו מיד ליד ולבסוף נעלמו. גם בספריית המוסד החינוכי 'גלבוע' מצוי רק תדפיס. לאחרונה, לרגל מלאת שמונים שנה לתל עמל, סיפר ערן את הסיפור לקבוצת ילדים במקום – וזאת מעותק מצולם, שקיבל מידי חברו קצ'ה (אל"מ [מיל'] שמעון כהנר), ועליו הקדשה ממרחקים, מעטו של כהנר האב, בעת שירותו בבריגדה... 

'ניר דוד שוב איננה תל עמל של אז', מוסיף ערן. 'אולם התיאורים בספר כה ראליסטיים עד שאני יכול להצביע בדיוק על המקומות המתוארים בו'. הסקרנות והגעגוע הניעו אותנו לחזור לאותם נופים, ולאחר יום העצמאות האחרון נסעתי עם בני משפחתי לפגוש את ערן בניר דוד. כמעט מיותר לכתוב שהמפגש, לאחר כשבעים שנה, היה מרגש ביותר. ערן אירח אותנו בלבביות ובחום והוביל אותנו, כמדפדף בספר, אל מטע הבננות, אל מגדל השמירה והאיתות, לאורך מהלכו של האסי, אל 'בית הבטחון' ששימש אז כבית ילדים, אל תעלת הבטון שזרמו בה המים המתוקים, אל הדשא הגדול ואל העץ שנשא עליו את הפעמון המצלצל.

ערן להב, רמה (הכותבת) ו'עורה, מעין'. ניר דוד, מאי 2017

במה עוסק הספר עורה, מעין? סיפור המסגרת היא ביקורו הראשון של הילד דן בקיבוץ אצל משפחת דודו. נירה, בת הדוד, היא ילדה שזופה בעלת עיניים יפות, 'שטף דיבורה כאשד מים וכך הילוכה', מלאת סיפורי אגדה ודמיון, בעלת הומור וחברית מאוד. היא נעזרת בחברה לקבוצה, ערן, כדי לספר לחברם העירוני את תולדות המקום ויחד הם עורכים מסע ב'עגלה הנוסעת לארץ הפלאות'. דן, שמגיע לזמן קצוב והוא בבחינת 'אורח לרגע', מתפלא על בית הילדים והמטפלות, על החצר הגדולה והבתים הלבנים 'עטורים גגונים אדומים כגברות מתגנדרות בשמשיות צבעוניות'; על הפעמון הגדול המצלצל, שתלוי על עץ וכינויו 'המן הרשע'; הוא תמה על חדר האוכל והמטבח, שסיריו 'הוכנו בשביל גלית הפלישתי'. במרכז החצר, בלב הדשא הגדול, מזדקר לפניו 'המגדל הכרסתני'. נירה מסבירה לו את סדר היום: עובדים ולומדים ועסוקים. עם תום יום העבודה, ההורים לוקחים את הילדים לחדרם או לצריפם לזמן קצר, ולאחר מכן מלווים אותם אל בית הילדים, 'לארץ השינה'. ימימה לא שוכחת להזכיר את הילדים הבוכים בעת הפרידה מהוריהם.

חבר קיבוץ תל עמל חוזר לביתו עם ילדו בזרועותיו, 1937 (צילום: זולטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

גם שמונה בעקבות אחד (שכאמור הופיע כשנתיים לאחר עורה, מעין) פותח בהצגת גיבוריו, חברי קבוצת הילדים. חגי, הילד המספר, שגר בשכונה ליד העיר, מגיע גם הוא באוטובוס לביקור בקיבוץ. גם כאן חוזר תיאור אידילי של החיים השיתופיים, בעיקר של הילדים, כי 'הגדולים מבלבלים לילד את המוח פחות מבכל מקום', 'הורים יש לילדים של הקיבוץ רק לשעות', 'אם יש מורה או מטפלת, זה לא נורא ... אפשר כבר להסתדר'. בקצרה, על גדות האסי או על שפת הכינרת, כשמטע הבננות ברקע, צומחת רפובליקה של ילדים. בשני הסיפורים הבליטה ימימה את גילויי הרעוּת וההקרבה ההדדית; בשניהם הילדים-הגיבורים עולים ביכולותיהם על המבוגרים, שמשמשים תפאורה הכרחית. שני הסיפורים מרובי דיאלוגים מפי הילדים, בעברית משובחת שאינה 'מתיילדת' כלל וכלל ועשירה במובאות מן המקרא ('תומר דבורה הנביאה'; דימוי סולם יעקב; 'מי יודע דרך הרוח', ועוד ועוד) או מן המדרש (למשל, 'פרה לא געתה ועז לא פעתה').

עורה, מעין עשוי פרקים-פרקים; כל פרק פותח בתיאורי הווי של קבוצת הילדים ומסתיים, ולמעשה נקטע, בנקודת מתח והפתעה, ומושך את הקורא הצעיר להפוך את הדף לפרק הבא: 'שני הכוכבים קרצו מלמעלה כאילו אמרו: "עכשיו אתה יודע את סיפורנו..." ' – ובפרק הבא מובא סיפורם. את המבנה הזה, המגביר את המתח והמסתורין, פיתחה ימימה בשמונה בעקבות אחד ובספרי החבורה שיבואו בעקבותיו, בנוסח: 'ואת ההמשך תקראו בפרק הבא אשר שמו יהיה...' – וכאן מסתיים העמוד. גם בתוך פרקי עורה, מעין פזורים סימני הסתרה, כמו: 'אייהו המקום הנעלם הזה?', סיסמת סתרים וכיוצא באלה. בשמונה בעקבות אחד הועצם המסתורין והפך לסיפור בלשים של ממש: כל האקדחים שהונחו על השולחן במערכה הראשונה (הבית העזוב, רופא החיות הטוב, המפות והמטוסים, ועוד ועוד) ירו, ועוד איך, לקראת המערכה האחרונה, אך נחשפו בעזרת תושייתם של הילדים. והסוף, כמובן, הוא סוף טוב.  

אלא שההקשר ההיסטורי בשני הסיפורים שונה לחלוטין. עורה, מעין קשור במישרין לימי ההקמה של תל עמל בתקופת 'המאורעות': תל בודד שעמד עליו 'מגדל צופים', 'המשמש כתחנת משטרה ובו גרים כמה נוטרים', וחלונות מסביב ומשקפת שדה ו'מכונת איתות' (וייזכר כאן סיפורה של ימימה 'המאותתים', שהתפרסם לראשונה בשנת 1938 בדבר לילדים ושוב בספרה רכב אש, 1979); שומרת לילה ורובה על שכמה; כילה נגד יתושים הפרושה מעל המיטה, צחוקו של הצבוע ויללת תנים החוצה את דמי הליל. 

מגדל השמירה בתל עמל, 1937 (צילום: זולטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

כאמור, הספר יצא לאור בימי מלחמת העולם השנייה – כשהידיעות על המתחולל באירופה חלחלו טיפין-טיפין והיישוב טרם נרגע מהחרדה של ימי אל-עלמין והאיום בפלישה של צבא רומל – וחרף זאת אין בו מאומה מן הקדרות והעצב. דווקא ציוריו של נחום גוטמן, שנדפסו בשחור-לבן, הם המשרים אווירה עגומה על הקורא. 

איור של נחום גוטמן ובו צוייר מגדל השמירה

לעומת זאת, מגדל המים לא היה קיים באותה עת ונבנה מאוחר יותר.

הטקסט עצמו הוא שיר תהילה, מעין 'אודה ציונית', למייבשי הביצות וכובשי השממה. אמנם ירדה החשכה על הארץ לתקופות ארוכות, ובא אויב נורא ואיום והגלה את ישראל, נפרצו הסכרים, ונופצו התעלות, והבִּיצה הממארת הפכה למושבם של יתושים וצפרדעים, תנים ועטלפים, וגם פתחו של מעיין המים המתוקים נסתם בידי 'חבורת מחבלים' ושודדים – אולם ראוי להיזכר בימים שמקדם. 

ימימה, שמוריה בגימנסיה הרצליה – כחיים הררי ובן-ציון מוסנזון – הרביצו בה ובחבריה לא מעט אגדות תלמודיות, שיבצה בסיפור אגדות רבות שלקחה ממקורותינו הקדומים, שהרי באגדה יש נוחם. וכך כתבה כי בימים עברו הפך המעיין 'את כל הסביבה לגן עדן פורה ... ועוד זאת אמרו: "אין זאת כי פתחו של גן העדן הוא המקום'". היא התבססה על דברים שנאמרו בתלמוד הבבלי משמו של האמורא ריש לקיש: 'גן עדן ... אם בארץ ישראל הוא – בית שאן פתחו' (עירובין, יט ע"א). החלום, הפלא והאגדה יופיעו פה ושם גם בספריה הבאים, כמו באחד משלנו (שיצא לאור שוב לפני כשנתיים ובזכות ימימה הפך למטבע לשון בעברית המודרנית).

עטיפות המהדורות השונות של 'אחד משלנו'

משמונה בעקבות אחד כבר נעלמה האגדה המסורתית כמעט לגמרי ונותרו רק כמה סיפורי עם, כגון זה על מערת השודדים. הקיבוץ לחוף הכינרת הוא 'גן עדן ממש' לילדים, במובנו המְחוּלן של המושג, ואת הסיפור השעינה ימימה על בסיס ראליסטי יותר. הספר יצא לאור בימים שבהם הסתיימה המלחמה 'בכי טוב', והסוף האופטימי – האופייני כל כך לסיפוריה – הודגש בעפרונו של נחום גוטמן: יד אוחזת בפטיש כבד ומנפצת את צלב הקרס. המציאות חלחלה לסיפור דרך החיילים האוסטרלים, איורים הומוריסטיים של הפלישה לצרפת, מפות וסימונים, מונטגומרי בין חייליו, וכמובן 'סוכך' (מצנח) של הצנחן האויב – עיבוד של מעשה אמתי שאירע באותם ימים. כמה מילדי הקבוצה פותחו בשמונה בעקבות אחד לכלל דמויות של ממש: משה הקטן, שבעורה, מעין נזכר רק בחטף, הפך ליונתן הביישן, שדווקא אבחנותיו סייעו לפתרון התעלומה. כאן ושם הילדים, בגילאי 12-10, הם גיבורי חיל.

ילדי קבוצת 'מעיינות' ליד בריכות הדגים, 1941 (ארכיון ניר דוד)

בעורה, מעין הקדישה ימימה פרק נרחב יחסית ומתבקש לנחל אסי ולמעיינות הרבים סביב (היום נקרא כל האזור 'עמק המעיינות'). האסי הוא נחל איתן, שמימיו חמימים כל השנה ולמעשה הוא שפך של  מעיינות גן השלושה (סח'נה). לתמיהתו של דן – מדוע עמלים חברי הקיבוץ להביא את מי השתייה שלהם מן המעיין שלמרגלות הרי הגלבוע, ולא מהנחל שזורם לידם – השיבה נירה כי מֵי האסי מלוחים (כרבים מן הנחלים שבאזור), טובים לדגה אך לא לשתייה או השקיה.

חברי תל עמל ממלאים מי שתייה מהמעיין אל תוך חביות, 1937 (צילום: זלטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

השם 'אסי', ובערבית 'אל-עָצִ'י', שמשמעו 'המורֵד', עורר את ימימה להוסיף 'מעשייה' על מרדנותו של הנחל ומליחותו. חיפשתי אחר סיפור עם או אגדה ערבית על מקור השם. ברשימתו 'למרוד בשיכחה: פרידה מקפה גיברלטר', שפורסמה בבלוג העוקץ באוקטובר 2015, הביא עמוס נוי 'הסבר פלסטיני עממי' ולפיו הנחל זורם מן הסח'נה צפונה, כאילו הוא מורד 'נגד הכיוון'. מורה הדרך ניר קינן סיפר כי על פי אגדה בדואית נשלט הנחל בידי ג'ינים (שדים), שרחשו בין קני הסוף והיו אחראים על חום המים ומליחותם. הבדואים נהגו לשרוף את הקנים בכל שנה, אך השדים לא הסתלקו מן הנחל – עובדה שמי האסי עדיין מלוחים... כך או כך, לימימה נותר כר נרחב לדמיונה ועל כן רקמה אגדה משל עצמה: בימים עברו היה אסי נחל קטן ולא מלוח, שזרם בערוץ צר. בקנאתו בנחלים גדולים ממנו ובשאיפתו לפלס דרך אל נהר הירדן, סחף בדרכו סלעים ורגבים. אמרו אנשי הסביבה: 'נחל קטן זה מרד בערוצו, אל הירדן יתגעגע, על כן נקרא בפי כל "אסי-המורד" בשפתם'. כך הגיע הנחל הקטן אל ה'נהר הגדול' וזרם עמו בערוצו עד לשפת ים המלח, אלפי דגים בו וסביב 'אוהלי בדוים קודרים'. הירדן, נהר גדול ואיתן, אינו חושש מן המגע עם ים המוות; אולם האסי, הצעיר וחסר הניסיון, התפתה לדברי ההסתה של הצבוע: אם ילגום ממי ים המלח – יהפוך לנהר גדול. וכך, לצחוקו של הצבוע ובלגימה אחת, 'מיד נצרבו מימיו', ואחזה בו הקללה: 'מעתה ועד עולם יהיו מימיך מלוחים ולא תוכל עוד להשקות שדות'. הירדן, שהתמלא עליו רחמים, החזירו לערוצו – מאז מלוחים מימיו – ובירך אותו כי ייתן חיים לדגה רבה.

נחל אסי זורם בתוך קיבוץ ניר דוד (צילום: שלומי מישלי; פיקיוויקי)

סיפוריה של נירה הובאו בעורה, מעין דרך עיניהם של שני כוכבים נודדים בשמים, הרואים את כל המחזה לפרקיו: כיצד כלאה 'מלכת השממה' את המעיין תחת בוץ וסחף, והפקידה שועלים קטנים לשמור עליו. הפרק הקרוי 'מעשה בשועלים' מתבסס כנראה על סיפור אמתי שאירע באותם ימים, כשלהקת שועלים שירדה מן הגלבוע טרפה בשיניה מאות דגים מן התעלה ליד הברכות. הילדים מכריזים עליהם מלחמה בלפידים שנטבלו בדלק, שהרי הם הכירו את הסיפור המקראי על שמשון, שהבעיר אש בלפידים שקשר לזנבות שועלים ושילחם אל שדות אויביו. אולם הדייגים המבוגרים מפתיעים: הם יורים בכלי נשק של ממש ומניסים את השועלים. ומוסר ההשכל הוא: 'העיקר שכולנו שמרנו על הדגים, כולנו יחד'.

רק שלושה ימים חלפו בין דפיו של הספר הדק, אך כה הרבה הרפתקאות נדחסו בו שבסופן חזר דן לביתו שבעיר עצוב על שנאלץ לעזוב את חבריו. ובניר דוד סובב על גדות האסי חבר הקיבוץ ערן להב, עם ילדיו ונכדיו, ואומר: 'כאן בתל עמל אני כמעט היחידי שעדיין זוכר וחי את הימים הגדולים ההם ... מזמן השלמתי שכל דור וסיפוריו, כל אחד ונוסטלגייתו'.

בכניסה לקיבוץ ניר דוד נרשמו מילות הפזמון של 'המגדל הראשון', שכתב נתן אלתרמן ב-1939 
(צילום: רמה זוטא)

________________________________________

* רמה זוטא היא עורכת ותיקה של חומר ספרותי והיסטורי.