על שפת ים כנרת: סיפורה של טעות מבורכת

דיוויד רוברטס, 'טבריה וים כנרת, מבט לחרמון', 1839

מאת רון זרחי

ב-1922, לפני מאה שנה, הלחין חנינא קרצ'בסקי (1925-1877) את שירו של יעקב פיכמן 'אַגָּדָה', המוכר יותר על פי מילות הפתיחה שלו 'עַל שְׂפַת יַם כִּנֶּרֶת'. זהו אחד השירים האהובים ביותר באוצר הזמר העברי ויופיו וקסמו עומדים לו עד היום הזה. דומה שאין ישראלי שאינו מכיר את השיר, ולפחות יודע לזמזם את לחנו. 

הבה ניזכר בו. הנה הוא בפי 'חבורת שירו שיר' בהקלטה משנת 1962, בעיבודו ובניצוחו של מאיר הרניק:

השיר הופיע לראשונה בדפוס ב-1922, בכתב העת לבני הנעורים שיבולים (גיליון 2, 11 באפריל 1922, עמ' 25), שיצא לאור בוורשה מטעם רשת בתי הספר הציוניים 'תרבות'. עוד באותה שנה הוא נדפס שוב, עם תווי הלחן של קרצ'בסקי, בכתב העת גננו, בהוצאת הסתדרות המורים, שיצא ביפו בעריכתו של לוין קיפניס. 

שׁבֹּלִים, 2, 11 באפריל 1922, עמ' 25

גרסה ראשונה של תווי 'אגדה' (גננו, ד-ה, תרפ"ב, עמ' 70)

דף תווים זה לקוח מעבודת הדוקטורט המקיפה והמרתקת של נגנית הנבל גתית בועזסון: 'המעבר בין הטעמה אשכנזית לדקדוקית בשירים בארץ ישראל בראשית המאה העשרים, והשפעתו על הסגנונות המוסיקליים של מלחיני התקופה'. עבודה זו, שנכתבה באוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 2018, מציעה ניתוח מדוקדק של מפעלם המוזיקלי של שלושה מאבות ההלחנה של הזמר העברי: אברהם צבי אידלסון, חנינא קרצ'בסקי ויואל אנגל. היא זמינה לקריאה במרשתת ומומלצת מאד לכל מי שמתעניין בנושא ומבקש להעמיק בו. 

התווים המוכרים יותר של השיר נדפסו בחוברת צלילי חנינא, שראתה אור בשנת 1927, כשנתיים לאחר מותו הטרגי של קרצ'בסקי והוא בן 48. עורך החוברת היה ברוך בן-יהודה, לימים מנהל הגימנסיה העברית הרצליה, שבה, כידוע, שימש קרצ'בסקי מורה למוזיקה. 

גרסה שנייה של תווי 'אגדה' (צלילי חנינא, תרפ"ז)

התווים בגרסה הראשונה נכתבו מימין לשמאל (על פי שיטתם 'הציונית' של אברהם צבי אידלסון ולוין קיפניס), ומי שיוכל לפענח אותם יגלה כי מלבד הסולם השונה, יש גם הבדל קטן נוסף בין שתי הגרסאות בחלוקת המילים של המשפט האחרון בשיר. להבדל קטן אך משמעותי זה נידרש בהמשך.

הסופר והמשורר יעקב פיכמן (1958-1881), יליד בֶּלְצִי שבבסרביה, שעלה לארץ ב-1912, ובשנית ב-1919, היה דמות ידועה בעולם התרבות של דור התחייה, וכדרך משוררי התקופה כתב בהטעמה אשכנזית. הנה למשל המשפטים הראשונים של שניים משיריו המפורסמים, עם סימון ההטעמות. שימו לב כי בעוד 'דמדומי בוקר' נכתב במשקל זוגי (פעמה מוטעמת ואחריה פעמה מוחלשת), 'יום יום' נכתב במשקל משולש (פעמה מוחלשת – פעמה מוטעמת – פעמה מוחלשת).

דִּמְדֻּמֵי בֹקֶר 

שַׁ-חַק מַכְ-סִיף. מֶרְ-חֲ-בֵי עֲ-רָ-בָה 

עוֹ-טִים תְּכֵ-לֶת חִוְּ-רָה – וּ-מִתְ-גַּ-לִּים. 

כֹּ-כָב אֶ-חָד רָ-עַד עוֹד – וְ-כָ-בָה. 

מִן הָ-אָ-רֶץ נִשְּׂ-אוּ אֵ-דִים קַ-לִּים.

(יעקב פיכמן, גבעולים, ורשה: תושיה, תרע"א, עמ' 28; השיר נכתב בשנת 1903)  

יוֹם יוֹם אֲנִי הוֹלֵךְ לִמְעוֹנֵךְ

יוֹם יוֹם אֲ-נִי הוֹ-לֵךְ לִמְ-עוֹ-נֵךְ,  

וּ-מִ-לָּה עַל שְׂפָ-תַי חֲ-רֵ-דָה;  

וְ-טֶ-רֶם עוֹד תֻּ-גַּד הַ-מִּ-לָּה,  

וְאִם תֻּ-גַּד בִּזְ-מַן מָה – מִי יֵ-דָע?  

(שם, עמ' 108; השיר נכתב בשנת 1909)  

יעקב פיכמן בצעירותו (מכון גנזים)

אין זה מפתיע אם כן, שקרצ'בסקי, אשר קרוב לוודאי הכיר את שיריו המוקדמים של פיכמן, יכול היה להניח שגם כתיבתו בהמשך תהיה בהטעמה אשכנזית. בהקשר זה מתבקש לציין שמאז עלייתו של קרצ'בסקי לארץ ב-1908, הוא נטה יותר ויותר להלחין שירים שנכתבו במקור בהטעמה אשכנזית באופן ש'מתקן' אותם להגייה הארץ-ישראלית המלרעית (הטעמה 'ספרדית'), שהייתה מקובלת אז כשפת הדיבור החי בארץ. כך הוא הלחין את שיר הערש של ביאליק 'אֵם וְעוֹלָלָהּ' ('הֲיֵשׁ כְּעוֹלָלִי? הֲיֵשׁ כְּגוֹזָלִי?') ואת שירו של אשר ברש 'גְּלִילִיָּה' ('צְנִיף הַחֶרְמוֹן הָפַךְ כָּחֹל'), וזו גם הייתה גישתו בהלחנת שיריו של פיכמן. 

ב'שיר הנוטע', שאכן כתוב בהטעמה אשכנזית, המשימה הייתה קלה ביותר, מאחר שבשני הבתים הראשונים, המהווים ביחד את הלחן השלם, ישנה רק מילה אחת שהטעמתה שונה בשני האופנים של ההגייה – המילה 'וּנְבָרְכוֹ' – ולכן היה צריך 'לתקן' רק אותה ממלעיל למלרע. כל שאר המילים הן או מלעיליות גם בעברית הארץ-ישראלית (שַׁחַר, נַשְׁכִּימָה, לִנְטֹעַ, נַפְקִידָה וכדומה), או בנות הברה אחת, וככאלה הן אינן מהוות בעיה. לפיכך, במקום חלוקת המילים הטבעית והמתבקשת בשורה 'כָּל נֶ-טַע וּ-נְ-בָ-רְ-כוֹ', עם הברה על כל צליל של המנגינה ועם הטעמה מלעילית במילה 'וּנְבָרְכוֹ', הפיתרון המסורבל במקצת של קרצ'בסקי היה: 'כָּל נֶ-(הֶ)-טַ-(הַ)ע וּנְ-בָרְ-כוֹ' (במלרע). פתרון זה מלמדנו עד כמה היה חשוב לקרצ'בסקי לא להשאיר עקבות של הגייה אשכנזית, גם אם הדבר חִייב התאמה מאולצת במידת מה של המילים ללחן.

'שיר הנוטע' מתוך 'צלילי חנינא'

נעשה הפוגה קלה ונאזין ל'שיר הנוטע' בפיה של דורית פרקש (הקלטה משנת 2004):

באותה גישה הולחן גם השיר 'אגדה'. קרצ'בסקי הניח שגם במקרה זה מדובר בשיר הכתוב בהטעמה אשכנזית, ומכך נובע שהמשקל שלו זוגי:

עַל שְׂפַת/ יַם כִּ-/נֶּ-רֶת 

אַרְ-מוֹן/ רַב תִּפְ-/אֶ-רֶת 

הלחן שהוא חיבר בארבעה רבעים (ולמעשה בשני חצאים) מתאים לגמרי לתפיסה זו של משקל השיר, שעליו להיות מותאם לשפה המדוברת. מה שנותר לקרצ'בסקי היה רק 'לתקן' את מעט המילים שבאופן הזה יוצא שהן מוטעמות במלעיל, בשונה מהגייתן המלרעית בעברית הארץ-ישראלית. 

וכך, בבית הראשון היה צורך לתקן ממלעיל למלרע רק את המילה 'אַרְמוֹן', והדבר נעשה על ידי פריסה של ההברה הראשונה שלה, על שני הצלילים הראשונים של השורה, והזזת ההברה השנייה לצליל השלישי, הנמצא במקום כבד של התיבה.

כלומר, במקום חלוקת ההברות הטבעית 'אַרְ-מוֹן רַב תִּ-(הִי)פְ- אֶ-(הֶ)-רֶת', קיבלנו: 'אַ-(הַ)רְ-מוֹן רַב תִּפְ-אֶ-(הֶ)-רֶת'. כדי ליצור אחידות ריתמית עם השורות האחרות, נעשה תיקון דומה גם לשורה הראשונה והשלישית, על אף שהדבר לא היה נחוץ מבחינת ההטעמות. וכך, במקום 'עַל שְׂפַת יַם כִּ-(הִי)-נֶּ-רֶת', קיבלנו: 'עַ-(הַל) שְׂפַת יַם כִּ-נֶּ-רֶת', וכך גם בשורה השלישית. (השורה הרביעית לא תוקנה, מאחר ששני הצלילים הראשונים שלה הם באותו גובה, ופריסת ההברה הראשונה 'בּוֹ' על פני שני הצלילים הזהים האלה הייתה הופכת אותם לצליל אחד במשך של חצי, ופוגעת ברציפות המתבקשת של התנועה ברבעים.)

מבחינה מוזיקלית יש מחיר לתיקונים האלה, משום שפריסת ההברה הראשונה על שני רבעים יוצרת בהכרח ציפוף הברות לקראת סוף השורה, והדבר בולט במיוחד בכך ששתי השמיניות בחלק השני של השורה מקבלות הברה נפרדת על כל אחת מהן, מה שיוצר אקטיביות יתר המנוגדת לאווירה השלווה המתבקשת של השיר. כל מי שינסה לשיר, או אפילו רק לומר את המילים במקצב המתאים בשני האופנים האלה (עם התיקון ובלעדיו), יווכח בקלות ביתרון של חלוקת המילים הטבעית, שבה על שתי השמיניות ישנה רק הברה אחת (כלומר שהן מחוברות בקשת), וברוגע שהדבר מקנה לשורה כולה. 

בבית השני לא נדרש כל תיקון בשורה הראשונה: 'מִי גָר שָׁם? רַ-(הַ)ק נַ-עַר', ולעומת זאת הוא כן נדרש בשלוש השורות הבאות, והדבר נעשה על ידי יצירת קדמה בלתי מוטעמת לכל אחת מהן: 

כָּ-עוֹף בִּ-דְ-מִי-(הִי) יַ-עַר   

לוֹ-מֵ-(הֵ)ד שָׁם תּוֹ-(הוֹ)-רָה הוּא  

מִ-פִּי-(הִי) מִ-פִּי אֵ-לִ-יָּ-הוּ 

שלוש השורות האלה אמנם נשמעות כשלעצמן בסדר גמור, אבל ההתחלה שלהן עם קדמה, על רקע כל שאר שורות השיר המתחילות בהברה מוטעמת, יוצרת שוב תחושה של התאמת מילים מאולצת, כאילו מדובר בשיר שבמקורו נכתב בשפה אחרת, ותרגומו לעברית אינו חָלָק מבחינת המשקל.

הבית האחרון דומה בחלוקת ההברות לבית הראשון, אבל כפי שניתן לראות בתווים של השיר, בשני הנוסחים שהובאו למעלה, התאמת המילים למנגינה בשורה המסיימת אינה זהה. בנוסח המוקדם של גננו היא כתובה עם קדמה ועם הכפלת המילה 'תורת':  

תּוֹ-רַת תּוֹ-רַת אֵל בּוֹ-לֵ-עַ

לעומת הנוסח המוּכּר והמאוחר יותר, שהופיע בצלילי חנינא ללא קדמה:

תּוֹ-רַת אֵל בּוֹ-(הוֹ)-לֵ-עַ

אין ספק שהגירסה המאוחרת מוצלחת הרבה יותר, ואת הסרבול הרב של השורה הזאת בגירסתה הראשונה ניתן להבין מתוך השאיפה העקבית של המלחין למחוק כל זכר להגייה האשכנזית, ובמקרה זה, להימנע מהטעמה מלעילית של המילה 'תּוֹרַת'. הנוסח המאוחר, מלבד היותו טבעי ומתנגן יותר, הוא גם נכון ומתאים לעברית הישראלית שבפינו, כי המלעיל בצירוף 'תּוֹרַת אֵל' אינו 'אשכנזי', אלא נובע מהעיקרון המקראי של 'נסוג אחור', שמקובל  מאד גם בשירה העברית שנכתבה בהטעמה ארץ-ישראלית. יעקב פיכמן עצמו היה בין אלה שאימצו דרך זו בשירתו שנכתבה בארץ. לדוגמה: 'הַאִם זִמְרַת פְּרֵדָה הִיא, כִּי צְלִילֶיהָ / עָמְדוּ עַל פִּתְחֵי גָן, מְלֵאֵי עֶרְגָּה?' – המילה 'פִּתְחֵי' היא במלעיל (יעקב פיכמן, פאת שדה, שוקן, 1944, עמ' 18).

האם תיקון הנוסח מבטא תובנה מאוחרת של קרצ'בסקי, או שמא הוא נעשה על ידי תלמידו ברוך בן-יהודה במהלך הכנת החוברת צלילי חנינא לאחר מותו של המלחין? את זאת כנראה לא נוכל לדעת, אבל ברור שהשינוי היה לטובה והוא שהעניק לשיר משפט סיום רגוע ומשכנע יותר.

חנינא קרצ'בסקי

כאן המקום לשאול האם קרצ'בסקי אכן צדק בהנחתו שהשיר 'אגדה' נכתב בהטעמה אשכנזית?

כאשר קוראים את השורה 'לוֹ-מֵד שָׁם תּוֹ-רָה הוּא' כפי שהיא, ולא על פי המקצב של הלחן, אמורה להידלק אצל הקורא נורת אזהרה בנוגע להנחה הזו.

האם ייתכן שפיכמן, שהיה משורר מיוּמן ורגיש מבחינה מוזיקלית, הן בכתיבתו 'האשכנזית' הן כשעבר בהמשך לכתוב בהטעמה ארץ-ישראלית, יערבב בצורה כזו מלעיל ומלרע? מה גם שהיה יכול בקלות רבה לכתוב שורה זו בהטעמה אשכנזית למהדרין על ידי שינוי קטן בסדר המילים: 'לוֹ-מֵד תּוֹ-רָה שָׁם הוּא.'

המסקנה המתבקשת היא, כפי שהראתה בועזסון בעבודתה שהוזכרה למעלה, שפיכמן כתב מלכתחילה את 'אגדה' בהטעמה ארץ-ישראלית ובמשקל משולש:

עַל שְׂפַת יַם/ כִּ-נֶּ-רֶת  

אַרְ-מוֹן רַב/ תִּפְ-אֶ-רֶת  

גַּן-אֵל שָׁם/ נָ-טוּ-עַ  

בּוֹ עֵץ לֹא/ יָ-נוּ-עַ.

האופן הזה מתאים במדויק לכל מילות השיר ואינו מצריך תיקונים כלשהם. כמו כן, העובדה שבכל שורה ישנן רק שתי הטעמות במקום שלוש, ושהן ממוקמות על המילים החשובות יותר מבחינת התוכן, יוצרת זרימה קולחת וטבעית יותר בקריאת השיר בהשוואה להגייה האשכנזית שלו, עם שלוש הטעמות בכל שורה.

אם קרצ'בסקי היה מזהה שהשיר כתוב במשקל זה, הוא היה בוודאי מתאים לו לחן במשקל משולש, אולי דומה לזה שחיבר כמה שנים קודם לכן לשיר 'בשדמות בית לחם' של קונסטנטין אבא שפירא. הקוראים מוזמנים לזמזם את 'על שפת ים כנרת' בלחן של 'בשדמות בית לחם' ולהיווכח שההתאמה היא מושלמת:

'אגדה' בלחן של 'בשדמות בית לחם'

אם כן, מתברר שהלחן ל'אגדה' נוצר בהליך מפותל, שניתן לסכמו כך: קרצ'בסקי קיבל לידיו שיר של פיכמן שנכתב בהגייה ארץ-ישראלית (ספרדית), הלחינו כשיר בהגייה אשכנזית ואחר כך תיקנו כדי שיישמע ארץ-ישראלי...

ממרחק הזמן אנו יכולים לקבוע כי טעותו של קרצ'בסקי בזיהוי המשקל של השיר הייתה מבורכת, וזאת מאחר שמשקל זוגי – הן בשירה הן במוזיקה – מתאים יותר להמחשת תופעות טבע מחזוריות, כמו תנועת המטוטלת של שעון, נדנוד עריסה או צעדי הליכה, ובמיוחד תנועת גלי הים.

כדוגמה לכך מתחום השירה ניתן להזכיר את השיר 'אלגיה' ('עַל מְלוֹא רֹחַב יַם-הַתְּכֵלֶת'), שכתב שאול טשרניחובסקי בשנת 1897, שהמשקל הזוגי שלו בצרוף חריזה פנימית ממש מצייר את תנועת הגלים מעלה-מטה, מעלה-מטה:

גַּ-לִּים  בָּ-אִים, גַּ-לִּים נָ-עִים, 

לֹא יִ-סָּפְ-רוּ מִ-נִּי רֹב.

את אותה תחושה יוצר גם הלחן של יוסף מילֶט למילים אלה, ש'תִרגם' אותן להטעמה ארץ-ישראלית, ובכך הפך את כיוון התנועה של הגלים:

גַּ-לִּים בָּ-אִים, גַּ-לִּים נָ-עִים,  

לֹא יִ-סָּפְ-רוּ מִ-נִּי(-הי) רֹב.

הנה נחמה הנדל שרה את 'אלגיה':

   

דוגמה מתחום הלחן היא המנגינה הרוסית מן הסרט 'ילדותו של גורקי', אשר לה התאים נתן יונתן את המילים של השיר 'דוגית נוסעת'. אומנם, מילים אלה הן ללא משקל קבוע, אבל כששרים אותן עם המנגינה הכתובה בשני חצאים, אפשר בקלות לדמיין את התנועה השלווה של הדוגית העולה ויורדת על פני הגלים, ורגע אחר כך כבר לא מפתיע כלל שהמלחים נרדמו כולם...

באופן דומה מצליח הלחן של קרצ'בסקי לא רק ליצור אווירה רגועה וקסומה המתאימה לאווירת המסתורין האופפת את הארמון רב התפארת עם גן האל שסביב לו, אלא שעל ידי המשקל הזוגי והמרווחים העולים ויורדים של המנגינה, הוא גם ממחיש את תנועת הגלים של הכנרת הנמצאת ברקע התמונה, שמתמזגת עם תנועת גופו של הנער הלומד תורה.

התוצאה הסופית היא שירשנו שיר מופלא, שגם מאה שנים לאחר שהולחן קסמו לא פג, והוא ממשיך לשמור על מקומו כאחת מיצירות המופת של הזמר העברי.

ניפרד מהאגדה שרקמו פיכמן וקרצ'בסקי בביצועה הנוגע ללב של עפרה חזה:

_________________________________________

רון זרחי הוא מוזיקאי ומנצח מקהלות. משנת 1985 הוא המנצח של מקהלת הגליל העליון.  ron.zarchi@gmail.com