קבורת ארץ ישראל

בית העלמין בחולון (צילום: רפי אוסטרוף)

מאת רפי אוסטרוף  

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מְלַקֵּט אָדָם עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁשִּמְחָה הִיא לוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵבֶל הִיא לוֹ (משנה מועד קטן, פרק א, ה).

לפני כחמישה חודשים התפרסמה בבלוג עונ"ש כתבה מעניינת של דנצ'וּ ארנון, מלווה בתמונות מרהיבות, ובה תואר טקס קידוש חלקת קבורה חדשה בבית העלמין ירקון בידי אנשי חברה קדישא של חסידות ויז'ניץ בבני ברק ('חסידי ויז'ניץ חונכים בית עלמין חדש', בלוג עונג שבת, 8 באוגוסט 2025) . הנה תמונה לדוגמה:

צילום: דנצ'ו ארנון

התמונות הללו העציבו אותי, ובעצה אחת עם עורך הבלוג החלטתי לספר לקוראים למה. בהזדמנות זו אבקש להעלות לסדר היום את מיזם 'קבורת ארץ ישראל' שזכיתי לעמוד בראשו.

א. איך הגעתי לשם ולמה?

לפני כ-15 שנה נבחרתי לראשות המועצה הדתית של גוש עציון, וחלק בלתי נפרד מתפקיד זה הוא גם ראשות החברה קדישא המקומית. עד אז הכרתי בתי עלמין ולוויות כמו כל אדם אחר מן היישוב – לעת מצוא.

לאחר שלמדתי את הנושא לעומקו הגעתי למסקנה נחרצת שהאופן שבו קוברים יהודים במדינת ישראל כבר עשרות שנים לא יוכל להימשך לזמן רב. אפשר לומר באופן מקאברי, שכבר עכשיו צורכי הקבורה של המתים הם חד-משמעית על חשבון החיים, בבחינת 'המת על החי'. הדבר היקר ביותר במדינת ישראל, אחרי חייהם של בני אדם, הוא הקרקע, ואותו אנו מקדישים לכבודם של מתים, על חשבון מרחב המחייה של ילדינו, נכדינו והבאים אחריהם.

למדתי היטב את מקורות המשנה והתלמוד שעוסקים בשאלה זו (נצטט מעט להלן) והם סיפרו סיפור אחר לגמרי, סיפור שהושכח או הועלם מאיתנו: מנהגי הקבורה של היהודים בארץ ישראל בימי הבית השני ואחריו היו שונים לגמרי. מקורות חז"ל מעידים על פרקטיקת קבורה שהייתה מקובלת ונפוצה: ליקוט עצמות אחרי הקבורה הראשונית, וקבורת משנית של העצמות בלבד בגלוסקמה המוצבת על מדף או על הקרקע במערת קבורה משפחתית.

כך הנושא התחיל אצלי, והיום אני נמצא במקום אחר לגמרי. במהלך השנים חברה אליי קבוצה נפלאה של אנשים ונשים ששותפים למשימת החזרת העטרה ליושנה: חידוש שיטת הקבורה הארץ-ישראלית המקורית לשם מטרה מוצהרת עיקרית: חיסכון בקרקע ומניעת בנייני קבורה גדולים ומיותרים.

ב. רקע נחוץ

'קבורת חניון' בבית העלמין הר המנוחות בירושלים (צילום: רפי אוסטרוף)

בכל שנה מתים במדינת ישראל כ-50,000 איש. על פי שיטת הקבורה הישנה ('קבורת שדה'), ובהתאם לדרישת המפלגות החרדיות שנתמיד בשיטת קבורה זו, ישראל תצטרך מדי שנה כמאתיים דונם נטו רק לצורכי קבורה. זה אומר שבתוך כעשור מדינת ישראל תצטרך שטחי קבורה בגודל העיר גבעתיים. בפועל נצטרך הרבה יותר, וזאת כיוון שמאז קום המדינה נקברו בארץ כשני מיליון איש ואישה, ובחמישים השנים הבאות, צפי הקבורה הנדרש הוא לעשרה מיליון קברים. אין אף גוף במדינה שיודע לומר איפה ייבנו כל הקברים האלו, קל וחומר שאין בפועל מספיק שטחים לקבורת שדה. 

בראייה לעתיד אפשר לנסות ולהבין מה תהיה משמעות הדבר אם לא תשתנה שיטת הקבורה הנוכחית. ניקח כדוגמה את מטרופולין תל אביב: אחרי שבית הקברות הישן ('טרומפלדור'; נחנך בשנת 1902) ובתי הקברות נחלת יצחק (1932) וקרית שאול (1949) התמלאו, הוקם ב-1964 בית הקברות בחולון. היו אז כאלה שחשבו בתמימותם כי בחולות חולון יש מקום פנוי לכולם עד בוא המשיח, אך עברו כמה עשרות שנים ובית העלמין התמלא עד אפס מקום. הקרקע במקומות הללו שווה הון, ומי שרואה את בנייני המגורים והעסקים שמקיפים את בתי העלמין הישנים מבין שבשטחים אלו יכלו לגור עשרות אלפי אנשים.

חשוב לדעת כי 'אורך חייהם' האפקטיבי של בתי עלמין הוא פחות מחיי אדם: כחמישים שנה בסך הכול. כלומר, אדם מן היישוב עולה לקבר אביו ואמו, אולי גם של סבו וסבתו, אבל לא לקברותיהם של בני הדור השלישי ובוודאי לא הרביעי. התוצאה: בתי עלמין ענקיים שאיש כמעט ולא מבקר בהם. ראו לדוגמה את המקרה של בית העלמין בגבעת רם (שייח' באדר), שיושב על שטח קרקעי מן היקרים בירושלים (בתחום גן סאקר וסמוך לבנייני הכנסת ובית המשפט העליון). אף אחד לא מבקר את הקברים הללו, למעט מבקשי ישועות המגיעים לקברו של צדיק אחד שהתפרסם בדור האחרון וציונו נמצא שם. 

מראה כללי של בית העלמין בגבעת רם (צילום: דוד אסף)

כל עוד מדובר על קברים בקרקע ניחא, אבל כאשר מדובר על בנייני הקבורה החדשים האבסורד גדול יותר. בעוד חמישים שנה, אף אחד, פרט לעובדי תחזוקה, לא ייכנס לעשרות הבניינים הענקיים שנבנו בבתי העלמין ירקון, הר המנוחות, תל רגב, ראשון לציון ובעוד הרבה מקומות. אבל המדינה תצטרך להמשיך ולתחזק לנצח את הבניינים הללו, בעלויות של מיליונים, כדי שלא יתמוטטו וכדי למנוע מהם להפוך מקום מחסה לחסרי בית או מתחם של זנות וסמים.

הירושה הרעה הזאת, שאנו משאירים לדורות הבאים, מתעצמת כאשר מבינים שבשל המצב החברתי-דתי בישראל, כל קרקע שמוקדשת לבית עלמין לא תשמש עוד לעולמים לשום דבר אחר. העיר גבעתיים, לדוגמה, נבנתה מראשיתה בבתים חד-קומתיים ולכל היותר בניינים של של שלוש קומות. אחרי חמישים שנה, עם עליית ערך הקרקע והגידול באוכלוסיה, אפשר להרוס את המבנים הנמוכים ולבנות במקומם רבי-קומות. זו דרכו של עולם, בכל העולם. אבל אף אחד לא יעיז לבנות בניין על מתחם בית הקברות נחלת יצחק, ולא יפנה משם קבר אחד. אם נערכות הפגנות סוערות של חוגים חרדיים על כל קבר כנעני שנמצא בהרחבות כבישים ברחבי הארץ, תוכלו להסיק לבד את המסקנות העצובות. 

לוויה בבניין בבית העלמין ירקון (צילום: רפי אוסטרוף)

ג. איך קוברים בעולם?

מצוקת מקומות קבורה קיימת בכל העולם כולו, וזו לא בעייה שרק מדינת ישראל הקטנטנה מתמודדת איתה. בחלק גדול מהעולם האסייתי שורפים את גופות הנפטרים, ולכן בעיית ניצול הקרקע אינה משמעותית (על אף שלמנהג השריפה יש תרומה נכבדת לזיהום האוויר).

ברוב מדינות אירופה, באוסטרליה ובמדינות נוספות נוהגים 'להשכיר' את מקום הקבורה לזמן קצוב. יש מקומות שחלקת הקבר ניתנת רק לעשרים וחמש שנה (בבתי עלמין רבים בצרפת), ויש אף לחמישים שנה. לאחר שחולף הזמן הקצוב יש תקנות וחוקים שונים באשר להמשך אחזקת הקבר. במקצת המקומות, שארי המת יכולים להמשיך ולשכור את הקבר תמורת סכום נכבד, ויש מקומות שאינם מאפשרים זאת אלא מפנים את כל הקברים בתום תקופה קצובה (כולל בתי עלמין יהודיים) ושארי המת רשאים לקחת לעצמם את המצבה.

בארצות הברית רוב הגופות נשרפות מסיבות פרקטיות: המדינה גדולה מאוד ועל פי רוב ילדי הנפטרים לא גרים במדינת הולדתם וממילא אין מי שיבקר את הקבר. לכן, משפחות רבות מעדיפות לשרוף את הגופה ולקחת את האפר למשמורת פרטית. כמובן יש לכך עוד סיבה: זה הרבה יותר זול...

להרחבה מעניינת מאד על הקבורה במבט עולמי, כדאי לצפות בהרצאתה של ד"ר עינת קליין, במסגרת יום עיון שעמותת קבורת ארץ ישראל קיימה בשיתוף עם החוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב:

 

יש לציין שיש היום בעולם מספר סטארט-אפים שעוסקים בקידום קבורה אקולוגית, אבל לצערנו היוזמות הללו עדיין בתחילתן ורובן אינן מתאימות ליישום בארץ.

 

ד. אז מה הפיתרון?

כאשר יצאתי לחפש פיתרון למצוקה זו, היה ברור לי שהוא חייב להיות על פי ההלכה. ראשית, כי אני מחוייב להלכה, ושנית, כיוון שרוב היהודים בישראל רוצים קבורה מסורתית (ראו בדו"ח שהכין המכון הישראלי לדמוקרטיה לשנת 2024). אם אנו רוצים אפוא לפתור בעייה שעומדת לפתחה של המדינה ולא רק לתת מענה לחופש הבחירה של הפרט, הפיתרון הלאומי חייב להיות תואם להלכה. כיוון שהכרתי את המקורות התלמודיים, ידעתי שיש פיתרון כזה ושכך גם נהגו בימי קדם הלכה למעשה. וכך הגעתי לשֵׁם 'קבורת ארץ ישראל' – כך נהגו אבות אבותינו בארצנו והגיעה השעה לנטוש את מנהגי הקבורה שהיו מקובלים בגלות.

פילוח עמדות לגבי סוגי קבורה על פי זהות דתית (סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה)

ה. איך זה עובד?

הנפטרים נקברים באדמה, כמו פעם, אך לבור הקבר מוכנס גם חומר אורגני שתפקידו לזרז את איכול הרקמות של הגוף המת. בני המשפחה אינם מעמידים מצבה לאורך השנה הראשונה (רבים נוהגים כך גם היום). בעבוֹר שנה פותחים את הקבר, מלקטים את העצמות לתוך קופסה קטנה (בתקופת המשנה והתלמוד נקראה קופסה זו בשם היווני גלוסקמה). ביום השנה, בני המשפחה עולים לקבר ועורכים טקס שנקרא 'נחו אבותיו מן הדין', ולמעשה בזה ננעלת שנת האבל. מתחם הגלוסקמאות אמור לתפוס עשרה אחוזים בלבד משטחם של קברי שדה. על פתח מקום הנחת הגלוסקמה קובעים בני המשפחה לוח שיש עם פרטי הנפטר, כמו שנהוג היום בקירות הקברים (הנקראים בטעות 'קברי סנהדרין'), רק יותר קטן. על מנת להשלים את המידע על הנפטר, ניתן לשים ברקוד על המצבה עם קישור לדף באתר ייעודי שיוקדש לנפטרים, שם ניתן יהיה להעלות את כל מה שהמשפחה חפצה שייזכר מיקירם (השוו לאתרי אינטרנט, כמו יזכור, המוקדשים לחללי מערכות ישראל). הכפילו את הנתון של חיסכון בקרקע בעוד מאות בתי עלמין בארץ וקיבלתם מתכון בטוח להורדת מחירי הדיור.

אוסף גלוסקמאות במוזיאון הכט בחיפה (צילום: רפי אוסטרוף)

ו. למה לא עושים זאת כבר היום? 

השינוי במנהגי קבורה דורש התגברות על מניעוֹת רגשיות ומסורתיות, לאו דווקא שכליות. העיסוק במוות אינו נוח לאנשים רבים. כולם יודעים שלא יחיו לנצח, ובכל זאת זהו נושא שרוב האנשים מעדיפים להדחיק ולא לחשוב עליו. ההתנגדות לשינוי מנהגי הקבורה אינה מגיעה רק מחוגים חרדיים (אליהם נגיע מייד), אלא גם מחילוניים למהדרין. כשמגיעים אל סף המוות מעדיפים 'לא להסתבך'... ולכן, זהו נושא מורכב הדורש 'החלפת דיסקט' וזמן עיכול. 

אחת השאלות הראשונות שאני נשאל תמיד היא מהי דעת הרבנים. מאז עלה הנושא על סדר היום לא היה אף רב בעל שיעור קומה – בין רבנים מהעולם החרדי ובין רבנים מהציונות הדתית – שטען כי חזרה לליקוט עצמות עומדת בניגוד לכללי ההלכה והפסיקה. ככלות הכול, אי אפשר לחלוק על מקורות חז"ל מפורשים ורבים. להתווכח עם המקורות אי אפשר, אבל אז מגיעה הטענה השמרנית-החרדית הידועה: 'חדש אסור מן התורה'. כלומר, ההלכה הקובעת היום בעולם החרדי, יותר מפסקי השולחן ערוך, היא שלא משנים מנהגים של יהודי אירופה כפי שנהגו קודם שהופיעו ההשכלה והמודרנה בעולם בשלהי המאה ה-18. במילים אחרות, אין זה משנה כלל אם הדבר מותר או אסור, די בכך שהוא לא נהג קודם כדי שייפסל על הסף.

התנגדות זו היא ביטוי נוסף לחוסר האחריות של הפוליטיקאים המתיימרים לייצג את המגזר החרדי כלפי כלל תושבי המדינה. והלא באמת אין מאגר בלתי נגמר של קרקעות במדינה! גם החרדים, ככל בני האדם, אוהבים לצאת לטבע ולראות ירוק בעיניים, וגם הם, מן הסתם, אינם רוצים להפוך את כל הארץ למשטחי בטון ושיש. כיוון שכל דונם קרקע שמוקדש לקבורה בא על חשבון שימוש אחר לטובת הציבור, חוסר הנכונות אפילו לדון על אפשרויות הלכתיות לצמצום שטחי הקבורה, מעיד על חוסר אכפתיות ועל חוסר אחריות כלפי הדורות הבאים והעדפת 'כבוד המת' על פני 'כבוד החי'. אנחנו לא בגולה אלא בארצנו, ולכן הדאגה לעתידה אינה רק חובה אזרחית אלא גם דתית ומוסרית. 

הר המנוחות בירושלים (צילום: דוד אסף)

מי שמכיר את עולמה של החברה החרדית מבפנים יודע שהבעיה אינה נעוצה באנשי ההלכה ובתלמידי החכמים, אלא בשועלים הקטנים ובעסקנים, שקיבלו על עצמם את המשימה של 'שומרי הסף', אלה שיישמרו על הרבנים שלא יסטו כהוא זה מהסטטוס קוו המקודש, ומי שיעז לחרוג ממנו יידון ברותחין. כמה גדולי תורה אמרו לי ביושר, כי מה שאני מציע הוא נכון הלכתית ומעשית, אבל הם מפחדים לתמוך בכך בפומבי.

האמת היא שלא חייבים להתחיל בחוגים החרדיים. כמו בהרבה תחומים אחרים בחיי המדינה, גם למהלך הזה הם יצטרפו בסופו של דבר, מרצון או מחוסר ברירה. הבה נתחיל את המיזם עם קהילות, בעיר ובכפר, שמבינות את חומרת הבעייה ורוצות לשנות את המציאות לטובה בתחום זה, שפוגש בסופו של יום את כולנו.

ז. מה כל אחד ואחת מאיתנו יכולים לעשות?

ראשית, להיכנס לאתר של העמותה וללמוד על המיזם, להוריד מסמך ולחתום עליו על מנת להשאיר הוראות למשפחה על רצון להיקבר בשיטת ליקוט עצמות.

שנית, להירשם באתר כדי להגדיל את מאגר התומכים במיזם. הרשויות לא תוכלנה להתעלם מרעיון שתומכים בו מאות אלפי אנשים. לכל הפחות, זו צריכה להיות אופציה לבחירה בבתי העלמין ברחבי הארץ.

ושלישית, כל אחד ואחת יכולים לפנות לראשי הרשויות שלהם ולדרוש חלופת קבורה כזו בבית העלמין העירוני או המקומי. אומנם, רוב בתי העלמין נשלטים על ידי חברות קדישא, אבל בסופו של דבר הקרקע של בית העלמין והרחבותיו באות על חשבון יתרת הקרקעות העירוניות. לכן, הרשות המקומית היא זו שתצטרך לכרות עצים, להקטין פארקים ולוותר על ארנונה יקרה כדי לפנות מקום לקבורת קרקע על חשבון התושבים. לאתר המיזם לחצו כאן: kvurat-eretz-isr.org.il

 _______________________________________

הרב רפי אוסטרוף הוא יו"ר עמותת קבורת ארץ ישראל וראש חברה קדישא גוש עציון

kvurateretzisrael@gmail.com