‏הצגת רשומות עם תוויות אורן נהרי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אורן נהרי. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 16 באוקטובר 2026

1961, שנה בשעה: לזכרו של אורן נהרי


מאת דינה פורת

אורן נהרי, שהלך לעולמו לפני חודשיים וכבר הוספד מעל דפיו הווירטואליים של בלוג עונג שבת, הגה והוביל תוכנית רדיו ייחודית שנקראה 'שנה בשעה' (כל הפרקים ששודרו זמינים להאזנה בפודקאסט של 'כאן הסכתים' או באתר ספוטיפיי). זו הייתה הברקה של ממש: ניסיון – קצת יומרני במגבלות הסד הרדיופוני – לסקור את המאה העשרים כולה ולהקדיש שעה לכל שנה, מ-1900 ועד 1999, מכל זווית מתבקשת: לא רק היסטורית, מדינית, צבאית וחברתית, אלא לדון גם בחידושים במדע או ביצירות אומנות, ספרות, קולנוע ומוזיקה שבלטו בכל אחת מן השנים. הוא ריאיין מומחים בתחומים השונים, וככל שהייתה זו זכות גדולה להשתתף בתוכניות אלה, היה זה גם אתגר לא פשוט. אורן היה בעל השכלה כללית רחבה, וידע מדהים בכל התחומים. הוא קרא בלי סוף, ומה שחשוב לא פחות – גם זכר את מה שקרא. וכך קרה, לא פעם, ששיחה איתו העמידה את מרואייניו (ואני בתוכם) בפני שאלה מפתיעה ובלתי צפויה שהתבססה על הידע האישי שלו. תוכנית זו הביאה עימה הנאה וסיפוק למאזיניה, שהשכימו בבוקר יום שבת כדי שלא להחמיצה.

במאי 2023 החל אורן לשדר את התוכנית, והתחיל כמובן בשנת 1900. הוא הגיע עד שנת 1961, ואז המחלה חשוכת המרפא, שאיתה התמודד באצילות ובגילוי לב, הכריעה אותו. הדיון בשנה זו לא מוּצה, ולזכרו אנסה להשלים את החסר, מנקודות מבט הקרובות לתחום התמחותי. כדרכו של אורן אשתדל לעשות זאת עמוק, קצר ולעניין.

בשנת 1961 התרחשו כמה אירועים חשובים שהטביעו את חותמם על הבנת השואה ועל המחקר שלה, פורסמו כמה מחקרי מפתח ויצירות מופת, שכולם נוגעים בשואה מזוויות שונות.

* חורבן יהודי אירופה. ספרו של ההיסטוריון היהודי אמריקאי ראול הילברג (2007-1926), יצא לאור בפעם הראשונה תחת הכותרת The Destruction of the European Jews. ספר זה, שגם פרץ דרך וגם עורר מחלוקת, דן בפירוט (שלושה כרכים רבי עמודים) בארגון הבירוקרטי של 'הפתרון הסופי' והפך לקריאת חובה ולנקודת מוצא להבנת השואה. הוא נדפס בשפות רבות ובמהדורות רבות, אך בשל מחלוקות שהתעוררו בקרב חוקרי השואה בישראל על ערכו של הספר (נטען כלפי הילברג כי כיוון שלא ידע עברית, יידיש או שפות סלאביות, הוא נסמך בעיקר על מקורות גרמניים), התעכב תרגומו לעברית. הספר התפרסם בהוצאת יד ושם רק בשנת 2012, אך עד אז כבר התבסס מעמדו כטקסט מכונן. 


* באבי-יאר. פואמה מטלטלת זו, שחיבר המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו (2017-1932), הגיעה לתשומת לב העולם בפעם הראשונה ב-1961. היצירה מתריעה על השכחתו המכוונת של האסון הנורא שהתחולל בבאבי-יאר, שם שניתן לערוץ נחל עמוק בשוליה של העיר קייב. במקום זה נרצחו בירי בין 100,000 ל-150,000 איש, מתוכם כ-33,000 יהודים, בידי הגרמנים ועוזריהם מקרב האוכלוסייה האוקראינית המקומית. אירועי באבי-יאר החלו ב-29 בספטמבר 1941 – עשרה ימים בלבד לאחר כיבוש העיר – ונמשכו שלושה ימים. הגופות כוסו בידי עובדי כפייה (שנרצחו בתורם) והמלחמה נמשכה... 

מקום הרצח בבאבי-יאר, חורף 1943 (ויקימדיה)

החל ביולי 1943, לקראת התקרבותם של חיילי הצבא האדום לקייב, החלו הנאצים במאמץ שיטתי לטשטש את עקבות הרצח. עובדי כפייה חפרו בערוץ ונדרשו לשרוף את שרידי הגופות. כל תושבי קייב וסביבתה ידעו על כך, אך שלטונות ברית המועצות שלאחר המלחמה לא היו מעוניינים להזכיר זאת, ובמקום לא הוצב שום גלעד זיכרון. עד היום לא ברור למה הסובייטים התנגדו לכך, ככלות הכול במקום נרצחו גם אלפי שבויי מלחמה רוסים. יש הקושרים זאת לאנטישמיות הממסדית שטיפח סטאלין ולמאבקו ב'קוסמופוליטיות'. 

במארס 1961 התרחש אסון אקלימי נורא באזור, כאשר סכר שהתמוטט גרם למפולת בוץ שגבתה את חייהם של כ-1,500 איש, ובנוסף קברה רחובות שלמים בקייב ושינתה את תוואי השטח של באבי-יאר. השלטונות העלימו עין מאסון זה (אסון קוּרֵנִיווקָה), צנזרו את אזכוריו בתקשורת ולא התירו קיום אירועי אבל או זיכרון.

זמן לא רב אחר כך חיבר יבטושנקו את באבי-יאר. דבריו התפרשו כביקורת חריפה על השלטון הסובייטי ועל האנטישמיות שליוותה את השכחת הפרשה. היצירה עוררה התרגשות בכל העולם, ולא רק בחוגים ספרותיים. היא תורגמה לעשרות שפות – כמובן גם לעברית – ודמיטרי שוסטקוביץ' אף הלחין אותה כחלק מן הסימפוניה ה-13. יבטושנקו ביקר פעמיים בארץ, כאורח 'יד ושם', והתקבל בהתלהבות. 

בישראל התפרסם בעיקר תרגומו של שלמה אבן-שושן (באבי-יאר, השיר והשר, קרית-ספר, 1962):

עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת.
עָרוּץ תָּלוּל – כִּדְמוּת גּוֹלֵל עַל קֶבֶר.
 אֲנִי אֲחוּז-אֵימָה.

פרשת התקבלות הפואמה בברית המועצות ובעולם, גלגולי האנדרטאות שהוקמו במקום (סובייטית, יהודית ואוקראינית), והפקדת כתב היד המקורי של הפואמה בספרייה הלאומית, הם פרשות מרתקות כשלעצמן, אך לא כאן מקומם.

* ממלא המקום. ב-1961 עסק הסופר הגרמני רולף הוכהוט (2020-1931) בחיבור המחזה 'ממלא המקום' (Der Stellvertreter), שעסק בהתנהלותו של האפיפיור פיוס השנים-עשר (מת באוקטובר 1958) בימי השואה. המחזה, שפורסם ב-1963, עורר הד רב. הוא הועלה על במות ברחבי העולם, ופתח דיון נוקב בעמדת הכנסייה ומי שעמד בראשה. לצד תמיכה ואהדה עורר המחזה גם ביקורת והתנגדות מצד מאמינים קתולים, שטענו כי האפיפיור עשה ככל יכולתו כדי להציל יהודים, במגבלות התנאים הבלתי אפשריים שעימם התמודדה אז הכנסייה, ואף פתח בפני כמה מהם את שערי ארמון הקיץ שלו, מה שנתן השראה לכנסיות ולמנזרים שאפשרו ליהודים לשהות במחיצתם. המחזה הגיע גם לישראל, בתרגומו לעברית של המשורר יהודה עמיחי, והועלה ביוני 1964 בתיאטרון הבימה בבימויו של אברהם ניניו ובכיכובם של שמעון פינקל (האפיפיור) ושמואל רודנסקי (קרדינל).

כרזה להצגה 'ממלא המקום' בתיאטרון הגרמני בברלין, 1963 (ארכיון האינטרנט)


* מסע אל האפר. המשוררת היהודייה נֶלִי זַקְ"שׂ (1970-1891) נולדה בברלין והצליחה להימלט ממנה ב-1940 בזכות התערבותה של הסופרת השוודית המפורסמת סלמה לגרלף. ב-1961 התפרסם קובץ שיריה בגרמנית Fahrt ins Staublose (מסע אל האפר), ובו כונסו שיריה על השואה והעם היהודי, החורבן, הסבל והחיפוש אחר תקווה. חמש שנים אחר כך, ב-1966, קיבלה זק"ש את פרס נובל לספרות יחד עם ש"י עגנון. ספר זה לא תורגם לעברית בשלמותו, אלא רק מבחר מתוכו.


* משפטי נירנברג. מריון מושקט (1995-1909), קצין ומשפטן יהודי פולני, פרסם בעברית את הספר המקיף הראשון על משפטי נירנברג, שהחלו באוקטובר 1945 ובהם נכח כיו"ר המשלחת הפולנית. ספרו משפט נירנברג: פסק-הדין של בית-הדין הצבאי הבינלאומי, ראה אור בשנת 1961 בהוצאת יד ושם. פסק הדין הובא בספר במלואו (כמאתיים עמוד), לאחר מבוא מעמיק ומפורט שחיבר מושקט. ב-1957 עלה מושקט לארץ, לימד באוניברסיטת תל אביב ושימש יועץ מטעם יד ושם בימי ניהול משפט אייכמן.


* בית מורשת. בנובמבר 1961 הוקם בגבעת חביבה מוסד הפועל עד היום ושמו מרכז מורשת על שם מרדכי אנילביץ', לתיעוד, למחקר ולהוראת השואה. זו הייתה יוזמה של כמה חברי קיבוצים של השומר הצעיר, בעצמם ניצולי שואה, ובהם אישים ידועים ורבי זכויות, כמו ישראל גוטמן, חייקה גרוסמן, שלום חולבסקי, אבא קובנר ורוז'קה קורצ'אק – כולם כבר הלכו לעולמם. המטרה הייתה לאסוף עדויות, לתעד ולנתח. ב-1963, כעבור שנתיים, החל לצאת לאור ילקוט מורשת, שמופיע מאז ברציפות, וכבר התפרסמו ממנו יותר ממאה גיליונות. היום המרכז מציע מגוון רב של פעילויות, סדנאות ותוכניות חינוכיות. בין כתליו מוצגות תערוכות קבועות ומתחלפות, יש לו ארכיון גדול והוצאת ספרים, ועוד היד נטויה.

החוברת הראשונה של כתב העת 'ילקוט מורשת'

* משפט אייכמן. אירוע השיא של אותה שנה היה כמובן משפטו של אדולף אייכמן, שנלכד בארגנטינה בידי אנשי המוסד והובא ארצה ב-1960. המשפט החל באפריל 1961, נמשך עד אוגוסט, ובדצמבר נגמר דינו בהרשעה. הוא נידון למיתה והוצא להורג ב-31 במאי 1962 – גזר דין המוות היחידי שבוצע עד כה במדינת ישראל. המשפט עורר עניין עצום בעולם בכלל ובישראל בפרט, ועל חשיבותו ועל השפעתו לטווח ארוך באשר לזיכרון השואה אין עוררין.

מול תא הזכוכית. התובע גדעון האוזנר נושא טיעוניו בפני השופטים, אפריל 1961 (ויקימדיה)


האם היה קשר בין משפט אייכמן לבין האירועים והספרים שהובאו לעיל? בחינה של כל אחד מהם לגופו תעלה שאין קשר כזה, וגם אין קשר בינם לבין עצמם, וכל אחד מהם קרה, נכתב או פורסם בהקשרים ספציפיים. אך ההצטברות של כולם יחד פתחה עשור חדש, ואולי גם עידן חדש, שבו השואה, אירועיה ולקחיה הובאו למרכז תשומת הלב, בארץ ובעולם, בשירה, במחקר, בתיאטרון ובהקמת מוסדות. 

לו זכינו ואורן נהרי היה עדיין איתנו, היינו ממשיכים ללוות אותו במסע שאותו לא סיים. יהי זכרו ברוך.

_______________________________________

פרופ' (אמריטה) דינה פורת לימדה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב.

porat@tauex.tau.ac.il

יום שישי, 21 באוגוסט 2026

אורן נהרי: דברי פרידה

אורן נהרי (2026-1955)

אמר העורך:

מת אורן נהרי. העיתונאי, הסופר, החוקר, איש הרדיו והטלוויזיה, הידען, הסקרן והמצחיק. איש האשכולות, שכל חייו העריך וקידם ידע, השכלה וביקורת. האיש בעל חוש ההומור והאירוניה הדקה, בעל הזיכרון הפנומנלי והטעם האנין. האיש הזה כבר איננו איתנו. 

אורן היה איש של ספרים ושל אנשים, חבר רדיופוני וחבר אישי, שאהב, אבל ממש אהב, ללמוד וללמד, ובעיקר לחלוק את ידיעותיו עם אחרים. לפני שנים, לפני המלחמות הארורות כאן ושם, תיכננו להדריך סיור משותף במזרח אירופה. אורן גרר אותי לפגישה במשרדי החברה הגיאוגרפית ברמת החייל, שאיתה עבד, וניסה, בכוח הכריזמה והקסם האישי שבהם ניחן, למכור להם את החבילה. המנכ"ל התלהב אבל לבסוף הדבר לא צלח מסיבות שאינן זכורות לי. היום, יותר מאז, אני מצטער על כך.

אורן, שחלה לפני כמה חודשים בניוון שרירים (ALS), הבין היטב מה עומד לפניו. הוא דיבר על כך באומץ ובפתיחות וריגש מדינה שלמה. את מותו הכין ככל שיכול היה, כולל טקס הלוויה, ואף כתב מראש את הדברים שביקש לקרוא בשמו.

אני מודה לרעייתו ד"ר ורד אריאל-נהרי, שהסכימה לפרסם את הדברים בבלוג עונ"ש, שאותו אהב כל כך (ואף המליץ עליו בכל הזדמנות). ורד אף הגדילה עשות ושיתפה אותי בתמונות מהאלבום המשפחתי ובשני שירים שכתבה ושרה, ואותם הזכיר אורן בפתח דבריו. הם מופיעים כאן ב'הופעת בכורה'. יהיו דברים אלה ושירים אלה נר מהבהב לזכרו.

הדברים מובאים כלשונם למעט תיקוני עריכה קלים.

*

'בָּאתָ אֵלַי' הוא אחד השירים האהובים עליי ביותר, הרינגטון שלי בסלולרי. השיר שכתבה ומבצעת אשתי ואהובתי ורד. 


ואחר כך יהיה שיר נוסף, 'רחובות נייר', שהוא הרינגטון רק של ורד. גם הוא שיר שהיא כתבה, הלחינה ומבצעת, ויש לי את הכבוד העצום שהשירים האלה קשורים בי.


עד כאן בנושא השירים ומכאן למה שאני רוצה לומר.

זה לא היה אמור להיות כך. ממש לא. ואני יודע – ברגע זה חלק ניכר מהקהל – יש קהל, אני מקווה – נד בראשו וממלמל 'האדם מתכנן ואלוהים צוחק'.

כן, כמו כולם, אני מניח, חשבתי לא מעט על מוות. איך יגיע? סרטן בהחלט היה שם, אלצהיימר או וריאציה אחרת של דמנציה – בראש הרשימה. אולי תאונת דרכים בדרך לאיזו הרצאה. אבל זה? על זה באמת לא חשבתי.

בשעת כתיבת הדברים האלה, אני כותב אותם לפרקים. התחלתי כשאני מקליד כעת בתחילת פברואר 2026. אני כבר מכתיב, והתוכנה מתרגמת לכתב. אני חושב לא מעט על מוות ועל הדרך אל המוות. עוד מעט אמשיך בנושא המורבידי הזה.

והיו תוכניות. לגמרי. ממש לא בסגנון 'לבקר בכל מקום בעולם', 'לסעוד במסעדה הכי טובה בעולם', 'לעשות צניחה חופשית'. תוכניות צנועות בהרבה – להתחיל להאט בקצב ההרצאות וההתרוצצויות, להשאיר את שני הספרים הנוספים שרציתי להשלים – ספר הקרבות חלק ב', שבעצם כבר כתוב, והמרגלים ששינו את ההיסטוריה – גם הוא כבר בשלב מתקדם.

רציתי להיות עם המשפחה. עם ורד, להמשיך לעשות את הדברים שלנו – לעשות ביחד בינג' סדרות משובחות – מון אמור, ספרי לי מה עלה בסופם של הסוסים האיטיים? האם קוֹרְמָרָן סְטרייק ורובין אֶלָקוֹט מצאו את אהבתם בתום הסאגה הכה ארוכה? מה קורה ליצור וללוסי בפוֹלְאַאוּט? וכל השאר.

לטייל בחוף הים, לאכול במסעדות שלנו, לטוס לעיירות ציוריות באיטליה ולערי בירה נהדרות בכל מקום.

להיות עם הילדים, וכמובן להיות עם הנכדים.

אז כמה פרידות ספציפיות.

ורד שלי, ורד אהבת חיי, ורד מון אמור שלי. מאז טוּ בינואר 2008 אנחנו ביחד, כמעט כל הזמן, כמעט בכל יום כל היום. במשך כמעט עשרים שנה לא ישנו יחד אולי חמישים לילות, כשאת או אני היינו בחו"ל במסגרת העבודה, או כשהיית בשטח עם קבוצת הרוכבות. הפגישה איתך שינתה את חיי לטוב. הרבה מעבר לטוב. בכל השנים האלה התמלאתי אושר על שאנחנו ביחד. ובלי קשר למחלה, בסופו של דבר אני זוכר את הטוב, את הנקודות שבהן עשינו סֶלְפִי בעולם, וכל הדברים הקטנים והגדולים שעושים זוגות. ויש לנו זיכרונות טובים, כל כך הרבה מהם, וכל כך רציתי שיהיו עוד, כל כך תכננתי שיהיו עוד. תודה על מה שאת, תודה על מי שאת, תודה על אהבתך, תודה על דאגתך, תודה על כל העזרה והאהבה לפני המחלה ובשעת המחלה. אתגעגע אלייך מאוד מאוד.

שלום לכם, ילדיי האהובים טל ועידו, אלה שהייתי איתם בלידה בהדסה הר הצופים, הקראתי סיפורים, עשינו טיולים. גדלתם ואני מתבונן בכם ורואה אתכם כבר אנשים מבוגרים, אינטליגנטים, עם חוש הומור ואהבה וחיים משלכם, ושולח לכם חיבוק אחרון. חיבוק ענק, כמובן, לקיטה הנכדה. שיהיה לכם טוב מקצועית ואישית ומשפחתית, עם מור וקיטה, היכן שלא תהיו בעולם. אוהב אתכם.

שלום לדין וגיל. נכון, טכנית אתם לא ילדיי, אבל, ובוודאי ככל שהשנים חלפו, הרגשתי שאתם ילדים שלי, והייתי גאה מאוד כשהרגשתם שאני גם קצת אבא שלכם. לא מובן מאליו שקיבלתם אותי לביתכם כבן הזוג של אמא שלכם, כשאתם בני נוער. וזה קרה. וראיתי אתכם גדלים ומתפתחים, והיום אני רואה אתכם מוצלחים. אז אאחל לכם את כל הטוב שבעולם, לדין, ליעל וליון יון, לגיל ולאופיר. תעשו חיים ותיהנו, ותמשיכו להיות אתם. אוהב אתכם.

ואם אני חש צער – זה קצת צער שחצני. יכולתי להיות סבא כל כך נהדר לקיטה וליון יון ולאחרים. הייתי סבא טוב – אבל עיקר הכוח שלי היה בלספר לילדים היסטוריה, וטריוויה, ומוזיקה מעולה משנות השישים והשבעים, ולהקריא סיפורים. ואת זה לא הספקתי לעשות הרבה לקיטה ויונתן.

אחותי סיגי, האחרונה שאיתה יכולתי להעלות זיכרונות מרחוב לוטוס, לבדוק מה היה עם קרוב זה או אחר, לזכור את המוזרויות של משפחתנו – והיו רבות מאוד.

רציתי להשלים את המאה העשרים בתוכנית הרדיו המעולה. הזדמנות לתת חיבוק וירטואלי למאיה [טלמון אזרזר]: כל כך הרבה שנים אנחנו עובדים זה עם זו, כל כך הרבה שנים של עבודה משותפת שצמחה לחברות – לא מובן מאליו. תודה רבה לך על הכול ועל מה שאת.

היי ארנון וטל, חבריי הוותיקים. תודה לכם על כל השנים, על כל החוויות שצברנו יחד, הילדים הגדֵלים, הנכדים, ימי העצמאות עם החבורה ממעונות האֶלֶף, הבדיחות החוזרות על עצמן... כן, ארנון, אני אגיד פעם אחת אחרונה: עד עולם אני גאה על העצה הטובה שנתתי לך אז, והמבין יבין.

היי אניטה, השותפה לדירה ברחוב המייסדים בבית הכרם בירושלים. שם למדתי ברידג' יחד איתך, שם התחלנו לשחק ושם התחלנו את חברותנו רבת השנים. תודה רבה לך על הכול, חברה יקרה.

רציתי להמשיך ולשחק ברידג'. חזרתי לברידג' שנה לפני שחליתי. התחלתי את הזוגיות עם אילן והגענו להישגים יפים מאוד. אני משחק את הברידג' הכי טוב ששיחקתי בחיים, ובמסגרת ההומור השחור אילן אמר לי בסוף פסטיבל הברידג': 'איך אתה עושה את זה דווקא כשאנחנו מגיעים להישגים, כשהשיטה שלנו סוף סוף נכנסת להילוך?' אז אמרתי לו: 'תשמע, רציתי להיפרד ממך אבל לא היה לי נעים, אז המצאתי את התירוץ הכי טוב שאני יכול'...

תודה לזוג החברים הנהדרים, בין היתר שותפינו לטיולים, שליוו אותנו והתייצבו לפתור כל בעיה שבה נתקלנו, החל מפעמון ועד ידיות לכורסה לתמוך את ידיי הנופלות – דני ואורלי פרי.

תודה ליוסי עבאדי עורך הדין המעולה, שהיה לחבר קרוב, וכפי שכולנו יודעים זה לא מובן מאליו.

וכמובן תודה לחברות וחברים רבים נוספים שלא הזכרתי ומתנצל מראש.

תודה לירין קימור חברי, ששינה את מהלך חיי כששאל מאבטח צעיר בבניין הטלוויזיה: 'מה אתה חושב לעשות אחרי הלימודים?', תודה לבוס האגדי יאיר שטרן, שהביא אותי ממחלקת הספורט אל חדשות החוץ. בשלב הזה מותר לי להיות קצת שחצן: החלטה טובה. תודה רבה לך עליה. תודה לכל החברים ברשות השידור, מנוחתה עדן, אמנון ברקאי וכל השאר, לכל החברים בדסק החוץ לדורותיו החל מהדסק המיתולוגי של סוף שנות השמונים דוּדוּ, עמנואל, מיכאל, והמשך בכל החברים בועז, אלינור, רותי ואחרים, ובמיוחד בשנים האחרונות אלון, איתמר, קרן, טובה, זאב, יעל, עמיחי. הייתם חבורה נהדרת!

תודה למנהלים בתאגיד ולחברים שם, שעשו כל מאמץ להקל עליי ככל שהמחלה התקדמה.

רציתי לקרוא את הספרים שאני אוהב.

לראות את מכבי חיפה משתקמת.

ועכשיו אני דואג – לְוֶרֶד, לילדים, לנכדים. במיוחד לך אהובתי – הרי החיים שלנו כה שלובים זה בזו. אני הייתי צריך להמשיך להיות כאן – להזכיר לך, כשאת שקועה לגמרי בעבודה, לקום לשתות ולאכול, ולהפסיק את יום העבודה בשבע בערב ולא בחצות. לנסוע ביחד להופעות של אנסמבל קורל, לאכול ביחד את ארוחותינו, להיות – מהקפה בבוקר עד שאני מוריד לך את המשקפיים כשאת נרדמת בלילה...

ועוד כמה מילים: חיי השתנו בט"ו בינואר 2008. תוך ימים ספורים אמרתי לך שאני אוהב אותך, ומאז אנחנו יחד בטוב וברע, והיה משניהם והיו סיבוכים בלשון המעטה. אבל חיינו היו ביחד, והעדפתי כל הזמן להיות איתך מאשר להיות עם כל אדם אחר. העדפתי את הבית שלנו על פני ארמונות. כן, גם אחרי שפיקסל מלך מגדים, הלך לעולמו... את בן אדם נהדר בכל תחום. מהמקצוענות בעבודה, ובעצם עבודות, כי את מצטיינת בכל כך הרבה דברים, ועד הזוגיות והדאגה לי כאשר הדיל בינינו התמוטט וכבר לא יכולתי לתרום את חלקי. אני אוהב אותך ורד, מון אמור שלי.


אורן ופיקסל, מלך [רחוב] מגדים, 2021


יש לי חרטות, כמובן – למי אין? אבל בסך הכול, רוב הזמן, וככל שנקפו השנים, היו לי חיים טובים. עבדתי במקצוע שאהבתי, ונהניתי ממנו. הייתי בין המייסדים של 'רואים עולם' המיתולוגית, של 'גלובוס' המיתולוגית, עבדתי בתוכניות נהדרות אחרות, עבדתי עם אנשים טובים – שחלקם היו לחברים – והיו לי חברים טובים, חלקם בני שנים רבות, אחרים פחות. צברתי שלל חוויות מרתקות. ראיתי עולם.

כתבתי וערכתי ספרים. הראשון שבהם אטלס אנציקלופדי של העולם, שעד היום שואלים אותי היכן אפשר להשיג אותו ומתי תצא מהדורה חדשה? ואחריו, אטלס היסטורי של העולם, סדרת 'משני עולם', והאחרונים הקרבות הגדולים ששינו את ההיסטוריה עם יואב לימור ודמוקרטיה על ספסל הנאשמים עם ליאב אורגד. תודה רבה לכל מי שסייעו, שהזמינו את הספרים, ששיתפו פעולה איתי בכתיבתם בהוצאת 'מטר', 'מפה', 'אריה ניר', 'כנרת זמורה ביתן', המו"לים, העורכים, המפיקים – את כולכם אני זוכר לטובה.

תודה לקהל הנאמן שלי לאורך השנים בכל עשייתי. תודה  על כל הודעות התמיכה מחממות הלב עם היוודע דבר מחלתי. תודה לכל מי שהזמין את הרצאותיי ולכל מי שבאו להקשיב להן במשך שנים, ב'אסכולות', ב'קתדרה', ב'משגב', ברחובות, בגני תקווה, ועוד, וכמובן גם בעולם, במסגרת 'החברה הגיאוגרפית'. ישנו המשפט הישן, שיותר ממה שהעגל רוצה לינוק פרה רוצה להניק – נהניתי מאוד לטייל בארץ ולהיפגש עם הקהל שלי במפגשים האלה.

יש עוד הרבה תודות אבל נראה לי שאעצור פה.

החיים יעשו את שלהם. השנים יעברו, ובעוד חבריי מהדור שלי יזכרו אותי, ורד והילדים כמובן, האחרים פחות, ועם הזמן הכול ידהה. יישארו ספרים והקלטות וזיכרונות נמוגים. וזה בסדר גמור. זו דרך העולם.

אז זִכרו אותי לטובה, כאדם שניסה להיות טוב בחייו, במשפחתו, בחבריו, בעבודתו.

מקווה שהצלחתי.

'יכולתי להיות סבא כל כך נהדר' – אורן נהרי, ינואר 2026