על דעת המקום: דובים שתיים ויער אחד

אלישע והדובים. איור משנת 1712 (מקור: ויקיפדיה)

מאת יהודה זיו

היש מי שאיננו זוכר, עוד מימי ילדותו, את המעשה באלישע? הכתוב מספר, כי לאחר שנפרד על גדות הירדן ממורו ורבו אליהו, שעלה ב'רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ ... בַּסְּעָרָה הַשָּׁמָיִם' (מלכים ב, ב 11), שב אלישע מיריחו לבית אל: 

וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אֵל, וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ, וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ: 'עֲלֵה קֵרֵחַ, עֲלֵה קֵרֵחַ'. וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם ה', וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים (שם, 24-23).

זהו אחד הספורים הקצרים, האכזריים והמשונים ביותר בתנ"ך, וממנו שאב מאיר שָׁלֵו את כותרת ספרו החדש והמרתק, שראה אור זה לא מכבר. אם אין די באכזריותם של אלישע והאל, שמאפשרים רצח של 42 ילדים רק משום שהתקלסו בנביא בעל הדם החם, הרי יש בשני הפסוקים גם תמיהות גאוגרפיות (יער ביריחו?) ולשוניות. על פניו, הצירוף 'שְׁתַּיִם דֻּבִּים' הריהו שגוי בלשוננו, ויש לומר 'שניים דובים'. זאת ועוד, בהמשכו של הפסוק נכתב 'ארבעים ושני ילדים', במקום 'ארבעים ושניים'.

מעניין, שבעלי המסורה לא נתנו דעתם על השיבושים הללו ואף לא ציינו אותם, כדרכם, ב'כתיב' ו'קרי'. כך גם פרשני המקרא המסורתיים. רד"ק (ר' דוד קמחי)  – שגם היה אחד מגדולי המדקדקים של לשוננו – הוא היחיד בפרשנים שהתייחס לכך:

נקבות היו [הדובים]. ואומר הריבוי במ"ם [כלומר, ריבוי זכר דווקא], כמו 'גמלים מֵינִיקוֹת' [בראשית, לב 15].

מאיר שָׁלַו עצמו מרבה, כידוע, להתרפק על לשון המקרא ואף שוחה בה כדג במים, ולפיכך הקל על עצמו את מלאכת הכתיבה בעשותו גם את גיבורת ספרו החדש – רוּתָה תבורי, המספרת – מורה לתנ"ך.

בזכות חנות הספרים 'תמיר', שבחזית ביתנו בירושלים, נתבשרתי על 'שתיים דובים' מיד עם צאתו לאור. בוקר אחד הוצבו בחלונה שתי בובות 'דּוּבִּי', עטויות פרווה, וביניהן שורת ספרי 'שְׁתַיִם דֻּבִּים'... אחד מאותם 'שְׁתַיִם דֻּבִּי' אף נושא כתובת על חזהו: IK ZAG TWEE BEREN… (אני רואה שתיים דובים...), שהיא, ככל הנראה, שורה פותחת של שיר ילדים בהולנדית.

הספר 'שתיים דובים' בין שני דובים בחלון הראווה של 'תמיר ספרים' ברחוב עמק רפאים, ירושלים (צילום: דוד אסף)

שתיים דובים ויהודה זיו אחד (צילום: דוד אסף)

וכאן אפשר לשמוע את שיר הילדים ההולנדי על שתיים הדובים (תודה לאחי פרופ' יעקב זיו, שגם מצא את מילות השיר):

מיהרתי אפוא לקרוא בספר בשקיקה, 'כְבִכּוּרָה בטרם קיץ ... בעודה בְכַפּוֹ יִבְלְעֶנָּה' (ישעיהו, כח 4), שהרי אף אני מן המתרפקים על פניני לשון המקרא ומטיף 'לראות את התנ"ך' ולא לקרוא בו בלבד. אך האם אפשר 'לראות' כך היום גם את מעשה אלישע והנערים? הבה ננסה ללכת בעקבותיהם בדרך העולה משכבר הימים מיריחו לעבר בית אל. 

בשנת 1960 נערכה מחדש מפת ישראל בקנה מידה 1:100,000, בהוצאת מחלקת המדידות (לימים 'מרכז מיפוי ישראל'). המפה נחלקה ל-26 גיליונות (במהדורה קודמת היו רק 24) וכך זכתה גם יריחו, בראשונה, בְּגיליון הנושא את שמה. בשנת 1964 ראתה אור (שוב בראשונה) מפה מפורטת יותר של אזור יריחו, בקנה-מידה 1:50,000, ואף היא עובדה ושורטטה במחלקת המדידות.

בשתי המפות שורטט כביש סוג ב' העולה מיריחו, דרך חורבת נַעֲרָן (נֻעֵימֶה) והכפר אֶ-טַּיִּבֶּה (עָפְרָה?), לעבר רמאללה, והוא נושא את השם הערבי טַרִיק אַבּוּ-ג'וֹרְג' (דרך אביו של ג'ורג'). דרך עפר מדרום לאותו כביש, שאף היא עולה מיריחו לעבר רמאללה – דרך הכפר דֵיר דִיבְּוָן, בואכה בַּיְתִין (בית אל) – נושאת את הכינוי טַרִיק אַבּוּ-הִינְדִי (דרך אביו של ההודי).

(ספר זאב וילנאי, א, 1984, עמ' 236)

אבו-ג'ורג' היה כינויו של מייג'ור (רב סרן) אדווין ג' בְּרָאיֶנְט (Edwin G. Bryant), קצין ההנדסה הבריטי של הלגיון הערבי בעת פלישתו ארצה בימי מלחמת העצמאות. הוא נקרא כך, כמקובל על הערבים, על שם בנו הבכור. בתקופת המנדט שימש בראינט שנים רבות מפקד כלא עכו, ונודע ברחבי הגליל בכינויו זה. על עלילותיו בשנות העשרים כתב דוגלאס ואלדר דוף (Duff) ספר מרתק ושמו 'אביר הגליל' (הספר, שראה אור ב-1935, תורגם לעברית בשנת 1937 ונדפס בהוצאת 'מצפה', ובשנת 2002, במהדורה מחודשת, בהוצאת 'אריאל').

אדוין בראינט (אבו ג'ורג') (מתוך הספר אביר הגליל)

אך מה עושה כאן 'אביו של ההודי'?

צילום: יהודה זיו (ילקוט גב, 1991, עמ' 379)

צילום: יהודה זיו (ילקוט גב, 1991, עמ' 378)

'טריק אבו-הינדי' הריהי, ככל הנראה, 'דרך הגבול' (שמואל א, יג 18), המכונה כך על שום מהלכה בגבול יהודה ובנימין בקטע, 'הנשקף על גֵּי הַצְּבֹעִים הַמִּדְבָּרָה' (שם). תחילתה בצפון-מערבה של יריחו בת ימינו, שם פזורים, מלבד תֶּל אֶ-סֻּלְטָאן (יריחו המקראית), גם חמישה תלים קטנים אשר אחד מהם נושא את הכינוי תֶּל אבו-הינדי. שם זה ניתן לו בעקבות שם שבט בדווי, אשר אוהליו היו נטויים לרגליו במאה ה-19. מדוע נקראו אותם בדווים מדורי-דורות בשם משונה זה, אין לדעת. 

צילום: יהודה זיו (ספר וילנאי, א, עמ' 137)

טריק אבו-הינדי עוברת היום לרגלי ההתנחלות מַעֲלֵה מִכְמָשׂ, משם היא מטפסת ועולה לעבר תל הָעָי (ח'רבת אֶ-תֶּל), המתנשא בצד הכפר דֵיר דִיבְּוָן, שמשמעות שמו הערבי היא: מנזר [?] שתיים הדובים. מהלך-מה משם, לכיוון צפון-מערב, יושבת העיר בֵּיתִין על מקומה של בית אל המקראית ומצפון לה התנחלות בית אל. במבואות ביתין, בדרום-מזרח, ניצב בצד טריק אבו-הינדי גם בֻּרְג' בֵּיתִין – מגדל שמירה צלבני – ואילו בצפון-מזרחה מצויות שתי חורבות בעלות שם זהה: 'דֵיר שַּׁבָּאבּ' (מנזר [?] הנערים), הצפונית והדרומית. 

אכן, משמעותה המקובלת של הקידומת הערבית 'דֵיר-' הריהי 'מנזר'. החוקרים יואל אליצור וחיים בן דוד שמו לב לכך, שתפוצתה של קידומת זו עיקרה בארץ בנימין, ורוב האתרים הנושאים שם זה זמנם מן התקופה הביזנטית. הם רואים בה, לפיכך, משמעות נרחבת יותר, שכוללת גם 'נווה רועים' או גדרות צאן. אתרים רבים כאלה שימשו באותה עת גם מתחמי שיתוף חיים של נזירים מתבודדים, אשר עסקו למחייתם בגידול צאן (' "דֵיר" ונווה ושמות מקומות מטיפוס דֵיר-x בארץ-ישראל', קתדרה, 123 [תשס"ז], עמ' 38-13).

צילום: יהודה זיו (ילקוט גב, 1991, עמ' 180) 

כידוע, בפי ערביי ארצנו נשתמרו הרבה משמות המקומות שמצאו בה המוסלמים בעת כיבושה במאה ה-7, אך לא כל השמות נשמרו מפי יושביה היהודיים דווקא. שכניהם הנוצרים, שאף הם התרפקו בחרדת קודש על 'הברית הישנה', הקפידו על אזכור שמות מקומות הקשורים באירועים מן המקרא. אפשר אפוא להניח כי גם השמות 'דִבְּוָן' (שתיים דובים) ו'שַׁבָּאבּ' (נערים) מרמזים על מעשה אלישע והנערים, וממילא בלכתנו במעלה טריק אל-הינדי אנו צועדים בעקבות אלישע הנביא. לא לחינם אני נוהג להכתיר נתיב זה בשם 'מַ-עֲלֵה קֵרֵחַ'...

דֵיר דִיבְּוָן וחורבות דיר שבאב מצפון לביתין – האם כאן הופיעו שתיים הדובים? (מקור: עמוד ענן)

מעשה הדובים – הגורע, ללא ספק מכבודו של אותו נביא זעפן וקצר רוח – העסיק גם את חז"לינו. הללו עשו כמיטב יכולתם, על דרך הַדְּרָשׁ המקובלת עליהם, ליישב את הסתירות המשתמעות מאותו סיפור ולתלות את הקולר בצווארי אחרים. וכך מספר התלמוד הבבלי (סוטה, מו ע"ב-מז ע"א):

אמר רבי יוחנן, מִשּׁוּם [בשם] רבי מאיר: כל שאינו מלוה ומתלוה, כאילו שופך דמים. שֶׁאִילְמָלֵי [אִלּוּ] ליווהו אנשי יריחו לאלישע, לא גירה דובים לתינוקות. שנאמר:  ... 'ויאמרו לו: עלה קרח, עלה קרח'. אמרו לו: עלה, שֶׁהִקְרַחְתָּ עלינו את המקום.

ורש"י על אתר מסביר מה פירוש 'שהקרחת עלינו את המקום': 'שכשהיו המים הרעים היתה פרנסתינו להביא מים ולמכור'. במילים אחרות, אותם נערים השתכרו למחייתם מהבאת מים מתוקים אל יריחו, שאת מימיה המרים המתיק אלישע בטרם עלה בית אל (מלכים ב, ב 23-19), ובכך פגע בפרנסתם.

את הכפילות שיש לכאורה בצירוף 'ונערים קטנים' יישב שם ר' אלעזר: '[נערים] – שמנוערים מן המצוות [פורקי עול]; קטנים – שהיו מִקְּטָנֵי אֲמָנָה [מעוטי אמונה]'. ואילו רב יוסף חלק על דעתו והציע הסבר שונה לחלוטין: 'וְדִילְמָא [ואולי] על שם מקומן?', כלומר, אפשר שאותם 'נערים' נקראו כך על שום שהיו בני נעוֹרָן (היא נַעֲרָן), הסמוכה ליריחו, ולא מבית אל.

בהמשך הדיון התלמודי הציעו האמוראים רב ושמואל פירוש על-טבעי לאירוע הדובים:

חד [אחד] אמר: נֵס, וחד אמר: נס בתוך נס. מָאן דְאָמַר [מי שאמר]: נס – יער הֲוָה [היה], דובים לא הֲווּ [לא היו]; מאן דאמר: נס בתוך נס – לָא יַעַר הֲוָה וְלָא דֻּבִּים הֲווּ.

משמע: כל אותו מעשה לא היה ולא נברא, אלא משל היה. זה אף מקור הביטוי העממי הנודע: 'לא דובים ולא יער', על דרך להד"ם (לא היו דברים מעולם).

ככה יעשה למי שצוחק על קרחים! (Comic Bible Sketches, London 1885)

אך  האומנם 'לא דובים ולא יער'? 

על משמעותו הראשונית של השם 'יער' בלשון המקרא אפשר ללמוד מן הערבית, שבה وَعِر (וַעִר) הריהו שדה טרשים, מכוסה צמחיה סבוכה – מראהו הטיפוסי של החורש הים תיכוני, האופייני לרצועת ההר בצפון ארצנו ומרכזה. זיהויה של טריק אבו-הינדי עם 'דרך הגבול' המקראית שולל אפוא את האפשרות שאירוע הדובים התרחש – אם בכלל התרחש – סמוך לנערן הקדומה (נועיימה בת ימינו) אשר בבקעת הירדן, ואף לא בחלקו התחתי או התיכון של 'מַ-עֲלֵה קֵרֵחַ' עצמו.

לעומת זאת, בֵּיתִין (בית אל) ואף אֶ-טַּיִּבֶּה (עפרה?) יושבות על 'סְפַר המדבר', בשוליו המזרחיים של האזור הים תיכוני, הגשום במידה מספקת כדי קיומו של החורש הארץ-ישראלי. חורש זה הוא, לכל הדעות, ה'יער' שנזכר גם בדברי יהושע אל בני השבטים יוסף, אפרים ומנשה: 'אִם עַם רַב אַתָּה עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם ... כִּי יַעַר הוּא וּבֵרֵאתוֹ וְהָיָה לְךָ תֹּצְאֹתָיו' (יהושע, יז 18-15).

לפיכך, רק בקרבת בית אל אפשר היה כי 'תצאנה שתיים דובים מן היער', ככתוב, ואף יעשו כברת דרך מזרחה עד תל הָעַי, כפי שעולה ממסורת המקום אשר הולידה את שֵׁם הכפר 'דֵיר דִבְּוָן', בעוד שבנערן מעולם 'לָא יַעַר הֲוָה וְלָא דֻּבִּים הֲווּ'.

סבך חורש בשמורת יער אום-ריחאן (צילום: יהודה זיו, ילקוט גב, עמ' 57)

לקריאה נוספת

יהודה זיו, 'דרך אבו-ג'ורג' ודרך אַבּוּ-הִנְדִי', ספר זאב וילנאי, א, הוצאת אריאל, 1984, עמ' 238-235.

יהודה זיו, 'גם דובים וגם יער! – "יער אפרים" בשומרון', תרמיל צד – אתרים ושבילים במבט שני, כתר, ירושלים 1988, עמ' 266-261.

יהודה זיו, ' "אביר הגליל" דוהר שנית', ילקוט גב: עיונים בידיעת הארץ, כתר, 1991, עמ' 383-376.

אלישע היה קָרוּחַ, אך כלל לא קַר-רוּחַ (ציור: נעם נדב)

אלון אוריון, שאייר את האיור הנחמד הזה, גם כתב שיר על 'אלישע העצבני' (ראו בבלוגו):