 |
| מאיר שלו (צילום: גילי חן, ביגטיים60+) |
מאת אביעד הכהן
א. המאהב הגדול
מאיר שָׁלֵו (2023-1948) היה המאהב הגדול, בה"א הידיעה.
הוא היה המאהב הגדול של הלשון העברית. שליטתו בה, על כל רבדיה ומכמניה, מעוררת קנאה. הוא הפך בה והיפך בה וגלגל אותה על לשונו ומקלדתו מָשָל הייתה כדור משחק, עשה בה שימוש מושכל ועשיר בהרצאותיו, ברשימותיו השבועיות בעיתון (במשך למעלה משלושים שנה), והפגין אותה בספריו המופלאים.
כך ברומנים שכתב למבוגרים, כמו רומן רוסי (1988), עשו (1991), כימים אחדים (1994), בביתו במדבר (1998), פונטנלה (2002), יונה ונער (2006), שתיים דובים (2013) או ספרו האחרון אל תספר לאחיך (2022); וכך בספרים שכתב לילדים, כמו גֻּמּוֹת הַחֵן של זֹהַר (1987), אבא עושה בושות (1988); הכינה נחמה (1990), איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבאב הרומני (1993), או קרמר החתול יוצא אל היער (2012).
זמן לא רב לאחר צאתם לאור כבר היו ספריו חלק
מפס הקול הישראלי והצטרפו לקלאסיקה של הספרות העברית והישראלית המתחדשת.
 |
| יוסי אבולעפיה, שאייר רבים מספרי הילדים של מאיר שלו, נפרד מחברו (דף הפייסבוק של יוסי אבולעפיה) |
מאיר שלו היה גם המאהב הגדול של התנ"ך. תוכנו היה שגור על פיו, מהחל ועד כלה. אהבתו זו לא באה לו מן ההפקר. הוא ינק אותה מאביו, הסופר והמשורר יצחק שָׁלֵו (1992-1918), שהתנ"ך היה אהבתו הגדולה. לדברי האב, אהבה זו הֵנֵצה כבר בשנות העשרים, עת למד בבית הספר היסודי 'תחכמוני' בירושלים: 'היה שם עמנו מורה-מחנך, מר אריה אלקלעי ... והוא שהובילנו לכל אותם המקומות שהתנ"ך מספר עליהם ... הלכנו עמו לקבר רחל, לבית לחם ולחברון, וממנו למדנו שתרמיל טיולים שיש בו צידה ואין בו תנ"ך משול לזבחי מתים' (הציטוט הובא אצל מאיר עוזיאל, 'אין נביא בעירו', 3 באוקטובר 2010).
את אהבתו זו ירש ממנו בנו מאיר, ולמן שחר ימיו היא ליוותה אותו לכל אשר הלך. ספרו תנ"ך עכשיו (1985) הוקדש לספר הספרים, ולימים הוסיף עליו גם את הספר ראשית: פעמים ראשונות בתנ"ך (2008). אין זה מפליא אפוא שחלק מספריו הוכתרו בצירופי לשון מקראיים, כמו 'עשו', 'כימים אחדים', 'בביתו במדבר' או 'שתיים דובים' (כך בתנ"ך, ולא כמו הידענים מטעם עצמם שמיהרו ל'תקן' אותו לשני דובים).
מי עוד כמוהו היה יכול לשבץ בסיפור לילדים קטנטנים, על הילד חיים והמפלצת מירושלים (הקיבוץ המאוחד, 1982), דימויים מקראיים דוגמת 'נחש בריח ועוג מן הבשן', מפלצת 'גבוהה כארזים וחסונה כאלון', 'קרובה רחוקה של זרש והמן', ש'יוצאי חלציה הם תרש ובגתן', מפלצת שלבסוף ביקשה 'לתת לה לחיות במנוחה, בלי פרץ ובלי צווחה'. וטרם דיברנו כיצד תיאר, באותו סיפור לילדים, את 'עירנו שחוברה לה יחדיו', את 'ירושלים הבירה שצהלה ושמחה', ואת הדוקטור 'המומחה למפלצות, שרצים ואזובי הקיר', שביקש להחביא את גיבורו במערה, 'כדי שיחשבו כל החוקרים' שהוא 'טרוף טורף, כמו בסיפורים'.
כצדיק אמיתי, ידע מאיר שלו היטב את 'נפש
בהמתו', והכיר בבורותם של מקצת קוראי ספריו. משביקש לקרבן לתורה, צירף בסוף הספר 'מילון למילים
קשות שלא כולם מכירים', ובו הסביר לקוראיו עמי הארצות מי היו מלכיצדק, בגתן
ותרש, מה זה נחבא אל הכלים, מהו נחש בריח, מי היה עוג מלך הבשן ומה הם שכחה ולקט או עמק רפאים.
כך, בצורה חיננית ומלאת שחוק הקנה לקוראיו גם ידע גם הנאה.
אכן, גם בסיפור ילדים זה, לא נעלמה מן המחבר אותה רוח 'משכילית', ששרתה עליו כל הימים והפכה אותו למעין 'מומר להכעיס', למהדרין מן המהדרין (בדומה לאחרים, דוגמת השופט המנוח חיים כהן, שהיה, כעדותו על עצמו, 'אפיקורוס לשם שמים'). רוח לוחמנית זו נצנצה בו כל אימת שעֵטוֹ או מקלדתו התקרבו להלכה היהודית, לממסד הרבני ולפוליטיקה הדתית והמפלגתית. ביטוי משעשע לכך אפשר למצוא במאמר שנון במיוחד שהוכתר בכותרת 'האר"י פוטר הקדוש', שכתב בשנת 2007 בטורו השבועי בעיתון ידיעות אחרונות, כתגובה למאמר שפורסם ביומון החרדי יתד נאמן ובו לעג הכותב החרדי לסדרת ספרי הארי פוטר, שהיא 'דמיונית ותלושה מן המציאות' (מאמר זה פורסם שוב בבלוג עונג שבת, 'וויליאם שיקספיר בירושלים והארי פוטר ברמלה', 25 במארס 2012).
גם בהיותו על ערש דווי, כשראה את קצו קרב, לא חסך את שבט לשונו מנושאי דגלה של הדת היהודית. בטורו האחרון, שהתפרסם לפני כשלושה שבועות באכסניית הבית שלו ידיעות אחרונות, הוא ביכה את מה שכינה 'שגעון הגדלוּת של האל', ופסק כי ההגדה של פסח אינה אלא 'מסמך מייגע ומשעמם'.
יסודותיה של 'משכיליות' זו ניטעו בו מן הסתם מכוח ירושת סבו הנהללי (אביו יצחק היה קרוב הרבה יותר למסורת הדתית וכיבד את אורחותיה). וכך תיאר אותו שלו:
הוא עצמו היה אדם חילוני שנטש את הדת מתוך עיקרון, אבל את שיריהם של החב"דניקים הכיר וחיבב עוד מבית אביו, והיה שר אותם בהתלהבות ובדייקנות שחקקה כמה מהם בזיכרוני. בייחוד אני זוכר את 'צָמאה לך נפשי', בגלל יופיו ומתיקותו, ועוד שיר אחד בגלל ההגייה המיוחדת של מילותיו, הלקוחות מספר במדבר: וביוהום וביוהום וביוהום וביוהום, וביום השבת (הדבר היה ככה, עם עובד, 2009, עמ' 61-60).
על רקע זה, לא ייפלא שכך בחר לתאר לילדים הקוראים את ספרו את 'תגובת הרב הראשי' למראה המפלצת מירושלים:
הן זוהי מפלצת משלנו בוודאי! הכירה את דוד עוד בבית אביו ישי, והייתה במערה של שמעון בר יוחאי. והיא שעמדה והפחידה לאבותינו, ועכשיו החליטה לעמוד גם לנו!
שלו העיד על עצמו שאיננו מאמין באלוהים. כמו בן
גוריון, גם הוא דילג בקפיצה אחת הישר מן התנ"ך אל הפלמ"ח, אל נתן אלתרמן ואל נתן זך, ומיצירתו הספרותית (להבדיל מזו העיונית) נעדרת כמעט לגמרי הלשון והספרות
הגדולה שנכתבה ביניהם: ספרות חז"ל והספרות הרבנית ועד ספרות
ההשכלה.
רוח משכילית זו בלטה בעיקר במאמרי הדעה שלו, שם אהב לעשות מטעמים מהבלי הממסד הרבני. כך, למשל, כאשר אוניברסיטת בר-אילן התנתה מתן תו חניה בשטחה לעובדיה בכך שהמכונית לא תיסע בשבת עם תו האוניברסיטה (שעליו סמלה, שני לוחות הברית), הגיב שלו בציניות אופיינית. בקצב הזה, כתב, נוכל בקרוב למלא דלק רק בתחנות עם הכשר הבד"ץ וייאסר עלינו לחנות ליד חנויות מעדני מזרע; מי שחנה ליד סוכנות של זוגלובק יצטרך להמתין שש שעות עד שיוּתר לו לחנות ליד מסעדה חלבית, ורכב ארבע על ארבע יחויב בציצית...
דוגמה נוספת היא נאומו בטקס הענקת
תואר דוקטור לשם כבוד באוניברסיטה העברית, בשנת 2019, שם קונן בין השאר על מצבה
של עיר הבירה:
קשה לחיות בירושלים. קשה להיות תושב שלה. עיר ששיח ושיג לה עם דוד המלך ועם אברהם אבינו, ואשר הכירה אישית את ישו ואת מוחמד ... אין לה עניין בתושביה. קשה להיות סופר בירושלים, בעיר שבודה בדיות הרבה יותר טוב מכל סופר שהוא, ואף מצליחה לשכנע את קוראיה שמדובר באמיתות צרופות. קשה להיות במאי תיאטרון בירושלים, בעיר שהיא ההצגה הכי טובה בה עצמה. קשה להיות מוזיאון בירושלים, עיר שאוצרת ומציגה את עצמה. קשה להיות אוניברסיטה בירושלים, כי חשיבותה והשפעתה לא יגיעו אף פעם לחשיבותם של המקומות הקדושים שבה. וקשה להיות דוקטור לשם כבוד בירושלים, בעיר שמחלקת תארי כבוד משלה: קדושים לשם כבוד, סיקריקים לשם כבוד, שאהידים לשם כבוד, מהרסים ומחריבים לשם כבוד, אשר לא ייצאו ממנה.
... בכל פעם שאני שומע באיזה בוז ניתזת המילה 'פרופסור' מפי עסקנים ופוליטיקאים ישראלים, ובאיזה תיעוב נאמרת כאן המילה 'אליטות', אני שמח להיווכח שיותר משיש בדרך הביטוי שלהם עוינות וזלזול, יש בה פחד, וטוב שכך.
... אתם, דוקטורים ופרופסורים אמיתיים, ואני, דוקטור בכאילו ויצרן לא נלאה של עובדות לא נכונות, מייצגים בעיניהם [של הפוליטיקאים] חופש ושוויון וחתירה אל האמת והרבה ספקנות – כל מה שמפחיד את הפוליטיקאים האלה ואת המשטר הזה כמו שהפחיד משטרים דומים לו, כל אחד בימיו ובמקומו, וכל מה שמזכיר לנו מה יכלה להיות ירושלים.
את דבריו סיים בקריאה לציבור לבחירה
נכונה: 'הימים ימי הכרעה, הימים ימי בחירה, הימים ימי בחירות. במי לבחור? התשובה נמצאת בספר דברים: "ובחרת
בחיים". ובחרת בהשכלה, במשפט, במדע, באמנות, ביהדות של יוחנן בן זכאי, של עמוס ושל ירמיהו, לא של אלעזר בן יאיר ושל רבי עקיבא' (ידיעות אחרונות, 21 ביוני 2019; הציטוטים מכאן)
אהבתו לתנ"ך הביאה אותו להכתיר את ספרו הראשון שבדפוס בשם מִשְׁכַּב לֵצִים (מודן, 1982), על משקל 'מושב לֵצִים' המקראי. גם בספריו האחרים (כמו בפתיחת רומן רוסי המופתי) הִרְבָּה שלו לספר על משכבי לצים למיניהם (תרתי משמע), ותיארם בצורה חיה. גם בהם שילב את לשון המקרא. כך, למשל, תיאר בשתיים דובים נפקנית בעלת מידות ש'מִשְׁבריה וגליה נעו ובשרה רגש', ובהדבר היה ככה את זו שעשתה מניקור ו'קרעה עיניה בפוך'.
שלו היה גם המאהב הגדול של ארץ ישראל כולה – מירושלים ועד נהלל – על הריה ונחליה, עמקיה ומדבריותיה. הוא שוטט בהם תדיר עם הג'יפ הפרטי, לבוש במכנסיים קצרים ונועל סנדלי שורש. הוא חי בהם ומיצה מהם את ריחם ונופם, אווירם ואווירתם, והעניקם מתנה לכל קוראיו.
המאהב הגדול של עבודת האדמה ידע אותה לא רק מקריאה בספרים אלא ממלאכת יומו. לצד עבודתו הספרותית – שגם היא יצאה נשכרת ממנה בדמות ספר יפהפה, גינת בר (עם עובד, 2017), שאותו איירה אחותו רפאלה שיר, שנפטרה בקנדה לפני שלוש שנים – עסק שלו גם בחקלאות ביתית בביתו שבמושב אלוני אבא. כאיכר אמיתי, בן למשפחה שורשית מנהלל, זרע ונטע, שתל והשקה, עדר וניכש, אחז מזמרה ולפת ידית של חרמש, דש וניכש במו ידיו, ובא בסודם המשכר של ריח החלב הנחלב מעטין ורוד, זבל הפרות ולשלשת העופות.
הוא סלד מה'כיבוש' והעדיף על פניו את כבישת
המלפפונים. לצד זה, שימר פירות, רקח ריבות, לש בצק והתפיח גם מכל אלה סיפורים
מעוררי השראה. עד כדי כך, שהקורא את תיאור אפיית הלחם ברומן עֵשָֹו עשוי
לחוש באפו את ריח הלחם הטרי הנאפה בתנור הסמוך.
ב. המנוח ואני
הקשרים בין מאיר שלו לביני חצו שני דורות, וראשיתם לפני כשבעים שנה. אביו, המשורר יצחק שלו, היה מן התורמים הקבועים לביטאון הרבנות הצבאית מחניים, שאבי שיחיה, הרב מנחם הכהן, היה עורכו במשך למעלה מיובל שנים. בעודו חייל צעיר, הגיע פעם אבי לדירתה הירושלמית של משפחת שלו, בשיכון 'המקשר' הסמוך לשכונת קרית משה (בתי 'רכבת' אלה, שמטוייחים אפור ואינם בנויים אבן ירושלמית, ניצבים עד היום על תלם ברחובות הרב צבי יהודה ושדרות הרצל, סמוך לגשר המיתרים ולבית חינוך עיוורים, ששלו מתארו באופן מופלא בספריו, ובעיקר ברומן בביתו במדבר).
יצחק שלו, שעבד לפרנסתו כמורה בגימנסיה העברית,
בתיכון ליד האוניברסיטה ובבית המדרש למורים על שם דוד ילין (מוסד שבו למד בעצמו) בשכונת בית הכרם, ביקש מאבי שיסכים להיות שמרטף למשך כמה שעות ויעסיק את מאיר, בנו
הקטן. אבי, שכמובן הסכים, לקח את הזאטוט לגן החיות התנ"כי בפאתי שכונת רוממה, שבאותם ימים היה במרחק הליכה. לימים, כששאלתי
את מאיר אם הוא זוכר את השמרטף הרבני והצבאי שהוצמד לו, הוא נענע ראשו בשלילה, אך
הוסיף בקריצה שובבית: 'אבל אינני אשם. עומדת לי חזקת הינקות'...
כשיצא לאור ספרו תנ"ך עכשיו, שזכה לפופולריות רבה ופרסם את שמו כמחבר למדן ושנון, כתב עליו אבי ביקורת נוקבת בשבועון כותרת ראשית (24 ביולי 1985) תחת הכותרת 'דבק מגע'. במאמר ניתן שבח לניתוחיו המבריקים של המחבר, אך יש בו הסתייגות רבתי מהתבלינים העכשוויים שבהם ביקש המחבר לתבל בהם את פרשנותו:
[הוא] שגה בזה שתיבל את העיכשוו בתמיסה זולה מדי של מפלגתיות-קואליציונית ומימסדיות ישראלית ופיזר עליה תבלינים תפלים של תקשורת גימיקית-קיטשית. בכך פגם בספר מרתק ומעניין, וחבל.
בבוא שָלֵו לזווג זיווגים תנ"כיים עם עיכשוו עיתונאי לא עולה הזיווג יפה: יש ב'תנ"ך עכשיו' משהו מ'לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו' ותחושה שהזיווג אינו זיווג מן השמים והחיבור לא היה לבשר אחד ... הוא מחבר בין גיבורים תנ"כיים ומעלליהם לבין גברברים טלוויזיוניים ומחדליהם; חבל ששלו היודע טעם לא עידן את תפירתו בחוט השני.
קְצָרָה של הביקורת: יש בספר הרבה תנ"ך, הרבה עכשיו, ומעט חיבור גימיקי ביניהם. 'מכל מקום', סיכם אבי את רשימתו, 'אם פרשנות מקראית אין כאן, בידור קל ולא קלוקל יש כאן, ובימים אלה אין דבר זה קל בעינינו'.
לימים, נוצרו בין מאיר לביני קשרי ידידות, שהניבו מדי פעם גם מפגשים על-פה. קשר זה לא מנע ממנו לבקר אותי בטורו, בחריפות ובפומבי, על אחת מפעולותיו של 'פורום תקנה' למניעת פגיעות מיניות בציבור הדתי, שבאותם ימים הייתי קשור בו. מכיוון שלא היה לי כל קשר לאותה פעולה, העמדתיו על טעותו וביקשתיו כי יעשה לתיקון המעוות. לנוכח נוהגם של רבים בימינו, הנמנעים לקחת אחריות ולהודות בטעויותיהם, ועל אחת כמה וכמה בפומבי, לא האמנתי ששלו יגיב לבקשתי. והנה, להפתעתי, שבוע לאחר מכן הוא פירסם באותו טור גם תיקון גם התנצלות. אירוע קטן ערך זה לימד אותי על הגינותו הרבה ועל מידת ה'מענטשיות' שבה ניחן. באותה הזדמנות התלונן שלו, על שמו הלועזי של הפורום, ומשביקשתי ממנו הצעה לשם עברי, הוא הציע 'חֶבֶר תקנה' על משקל המונח התלמודי 'חבר עיר' ובדומה ל'חבר נאמנים'. וכך כתב לי אז מאיר, בין השאר:
אני מרשה לעצמי להעיר שעל זרים כמוני הפורום שלכם משרה אווירת חשאין לא נעימה, משל הייתם הבונים החופשיים או אבירי ההיכל, ודבריך על המידור הקפדני אך מחזקים את התחושה. אך אני מקווה שמן הסקנדל ייצא מתוק. לא המתוק מדבש, שכבר היה לזרא, אלא המתוק של החשיפה לאור השמש, של קוהלת.
מידה זו של אנושיות באה לביטוי גם בהספד המרגש שכתב על פליקס עמר, בעל חנות המכולת המיתולוגית ברחוב ביל"ו שבשכונת קטמון, שנפטר בימי מגפת קורונה. מאיר נהג לערוך את קניותיו בחנות זו עת גר בירושלים, ומעולם לא שכח את מאור פניו של האיש שעמד מאחורי הדלפק.
 |
| דף הפייסבוק של ידיעות אחרונות |
ג. מישאל חשין ומאיר שלו
אחד ממעריציו הגדולים של שלו, ולא בכדי, היה השופט ד"ר מישאל חֶשִׁין (2015-1936), שהיה גם המשנה לנשיא בית המשפט העליון. כמו שלו, גם חשין ינק את התנ"ך משחר ילדותו, מאביו ד"ר שניאור זלמן חשין (1959-1903), שכינה את התנ"ך 'ספר-ספריו של המשפטן', ואף שימש יו"ר חבר השופטים בחידון התנ"ך הארצי הראשון למבוגרים שנערך ב-1958 (בחידון זה זכה יצחק שלו במקום השני לאחר עמוס חכם). לימים סיפר חשין: 'למדתי תנ"ך בבית, והיו חידוני תנ"ך כל היום, ואתה לומד תנ"ך בשבת. כך גם בימים אחרים ... אבא היה עורך לנו חידונים בתנ"ך' ('ראיון: השופט [בדימוס] מישאל חשין', אהרן ברק, יצחק זמיר ויגאל מרזל [עורכים], ספר מישאל חשין, 2009, עמ' 23).
חשין הבן ('מִישָׁה' בפי חבריו ובני ביתו), כפי שהעיד על עצמו, התמכר ללימודי התנ"ך גם בבית הספר. את צבי אדר, מורו בבית הספר התיכון 'בית הכרם' (ולימים פרופסור לחינוך), 'האשים' כי 'רצע אוזניי לתנ"ך'. 'התנ"ך בי, ואני בו', נהג לומר (הרחבת דברים יימצא המתעניין במאמרי 'התנ"ך – ספר הספרים של המשפטן'!? על האב, הבן, רוח הקודש ומקום התנ"ך בעולמו-אולמו של בית המשפט', שעתיד להתפרסם בכתב העת משפט ועסקים, כו, תשפ"ג).
 |
| מישאל חשין (המכון הישראלי לדמוקרטיה) |
לעולם לא אשכח את השבוע הראשון של התמחותי במשרדו. היה זה משרד אינטימי וקטן, אפילו זעיר, שמוקם בדירת מגורים ירושלמית, ברחוב בוסתנאי 26. המשרד מנה בסך הכול שלושה עורכי דין: לצד ה'אב המייסד' מישאל חשין ניצב ככל העת נאמן ביתו עו"ד צבי אגמון, ולידם ה'בנימין' שבחבורה, עו"ד יואב הירש. את המתמחים, שניים במספר, שיכנו אחר כבוד במטבח הדירתי, שארונותיו ושולחנו חופו בפורמייקה לבנה. עודני מתארגן במקום החדש, והנה נשמע קולו של מישה מחדרו, והקול – קול בַּס שנשמע מסוף העולם ועד סופו: 'הכהן, בוא מיד הנה!' רועד כולי ניגשתי לחדר, עמדתי בפתחו: 'שֵב נא הסופֵר!', רעם עלי מישה בקולו. 'סליחה?', שאלתי. 'שב נא הסופֵר!', חזר ואמר, 'אינך מבין עברית?'
לא חלפו דקותיים ומישה החל, בנמרצות רבה, מכתיב ל'שבנא הסופֵר' (ולמי שלא נרמז, מדובר בדמות מקראית מימי המלך חזקיהו), כְּתַב בית דין, מילה במילה, כשהוא מהלך בחדרו אנה ואנה, צרור גומיות בידו ומדי כמה שניות הוא משַלֵחַ אחת מהן לחלל האוויר, משל ביקש ליירט זבוב בלתי נראה. את מילותיו של אותו טקסט שהכתיב לי לא אזכור היום, אך אני זוכר היטב את העברית הייחודית: כותרות כמו 'וזה דבר העתירה' או 'אלה דברי העתירה', 'נבקש כי בית המשפט יורה את המשיבים את הדרך ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשון', גם את 'אפילו אמרנו, ולא אמרנו' הקלאסי, גם את 'וכדַי ביזיון וקצף' ו'בוקה ומבוקה ומבולקה'; גם את הטענה שכנגד, שקורסת ונופלת 'כדגון וכפותיו אל המפתן' וגם את 'איש הביניים'. לשון מופלאה שבקעה מפיו כפנינים עלי מחרוזת והיא מתגלגלת ויוצאת לאוויר העולם, עברית שנחצבה היישר מן המעיין: מלשון המקרא והתנ"ך, ועליה מוּספים דברי חכמים ראשונים ואחרונים, בני ברית ושאינם בני ברית.
'כעת', אמר לי מישה משסיימנו, 'תן את הדברים לשרון אשר על המזכירות, כדי שתדפיס אותם. מיד לאחר מכן, דאג להמציא את המסמך עוד היום ללשכת השופט אַדוֹנִי בֶּזֶק'.
– 'סליחה', שאלתי, 'לאיזה שופט?'.
– 'השופט אַדוֹנִי בֶּזֶק, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים. אינך
מבין עברית? מה לא ברור כאן?'
כוונתו הייתה כמובן לשופט יעקב בָּזָק (2019-1925), מוותיקי השופטים בישראל. אבל בשביל חשין כל שם או מושג היה עשוי בהרף עין להפוך לשנינה לשונית שקושרת אותו לרבדים עמוקים בשפה.
אין זה מפליא אפוא שנפשו של
חשין השופט נקשרה בנפשו של שלו הסופר. השניים גם נפגשו מדי פעם בהרצאות או בהשתלמויות שופטים שעסקו בכתיבה
משפטית.
בשנת 2006 יצא לאור בהוצאת עם עובד ספרו של מאיר שלו יונה ונער, וכשאר ספריו גם הוא הפך עד מהרה רב מכר. הספר הודפס במהדורות רבות ונמכר בלמעלה מ-100,000(!) עותקים.
כשראה הספר אור היה השופט חשין כבר לאחר גיל פרישה.
על שולחנו ניצבה ערימת תיקים חשובים שהמתינו לו כדי שיפסוק בהם את דינו. היו אלה אותם
שלושה חודשי אורכה שניתנים לכל שופט בבית המשפט העליון עם פרישתו על מנת שיוכל לסיים את
פסקי הדין שכבר החל לדון בהם.
על אף העומס הרב לא עמד חשין בפיתוי.
בין תיק אחד למשנהו, ככל הנראה בשעות שאינן לא מן היום אף לא מן הלילה, קרא בשקיקה את ספרו
החדש של שלו. הוא בלע אותו באחת ומיהר לשגר למחבר מכתב אישי נלהב.
רֵעי עו"ד אבי מיליקובסקי, מבכירי מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, שגם היה המתמחה האחרון של חשין בבית המשפט העליון והיה מאוהביו, הסביר מדוע הזדהה חשין דווקא עם גיבור רומן זה:
קיימים קווי דימיון בין ילדותו של השופט חשין, לבין ה'ילדוּת' של יאיר מנדלסון, גיבור עלילת יונה ונער. חשין גדל לחוף ימים בתל אביב ועבר לירושלים בנעוריו בעקבות מינויו של אביו לכהונה בבית המשפט העליון. גם יאיר מנדלסון עבר כילד מתל אביב לירושלים בעקבות עבודת אביו הרופא, שהובטחה לו משרה בבית החולים 'הדסה'. חשין התגורר בילדותו ברחוב רוטשילד בתל אביב, וגם יאיר מנדלסון גר לא הרחק משם, ברחוב בן יהודה, סמוך לרחוב טרומפלדור. שניהם פקדו בילדותם, בשנות הארבעים (חשין) והחמישים (מנדלסון) של המאה הקודמת, אתרים דומים בתל אביב, דוגמת חוף הים (על געגועיו של חשין לחוף הים הוא סיפר במאמרו 'מאיר שמגר – נשיא של שופטים – שופט ואדם', משפטים, כו [2], 1995; על הליכתו היומית של מנדלסון לחוף הים, ראו יונה ונער, עמ' 43), או גן החיות (על ביקוריו של חשין כילד בגן החיות, ראו יואב ספיר, 'חשין, השופט שיצא להגנת התנינים', הארץ, 20 בספטמבר 2015; על ביקורו היחיד של מנדלסון בגן החיות, ראו יונה ונער, עמ' 37). על רקע קווי דמיון אלו (ואחרים), יתכן כי הזדהותו של חשין עם גיבור עלילת הספר, בשילוב עם קריאת הספר ממש בסמוך לטקס הפרישה מבית המשפט העליון, הביאו אותו להגיב באופן כה רגשי דווקא בעקבות קריאת ספר זה.
לאחר פטירתו של חשין בשנת 2015, ניסינו, מתמחיו לשעבר, לשים יד על המכתב, אך תקוותנו נכזבה. חשין לא הותיר אחריו ארכיון מסודר ונגיש. מאיר שלו, שגם אליו פנינו בעניין זה, השיבנו שהמכתב מצוי אצלו היכן שהוא, אך ייקח לו זמן לאתרו. באחת התכתובות בינינו, לפני כשנתיים, לאחר ששבתי והפצרתי בו שינסה לאתר את המכתב, הודיעני כי הוא עומד 'לפני שיפוץ והכל בקופסאות', ולכן 'זה לא יקרה בקרוב'... ובכל זאת, לפני כשנה איתר מאיר את המכתב ושלחו לחברי עו"ד מיליקובסקי, והנה הוא מתפרסם כאן לראשונה, לכבודם ולזכרם של שני מאהבים גדולים של השפה העברית (מטבע לשון זה, נטלתי ממכתבו של חשין).
כ"ו באדר תשס"ו
26 במארס 2006
למאיר שלו שלום,
לפני יומיים סיימתי לקרוא, ואני בתוך עצמי. מאז "הלב" ("הדוור הקטן") ואני ילד כבן 8; מאז "יורם" (תמונת הגסיסה) ואני ילד כבן 10; מאז "עמק הארזים" (אהבת פדרו ומרים) ואני ילד כבן 11; ומאז "יבכה" של עמיחי, ואני איש בא-בימים; לא עורר בי ספר או שיר שקראתי – וקראתי לא מעט ספרים – ריגשה כה עזה כריגשה שאחזה בי לעת שקראתי את סיפרך "יונה ונער". בימים יבואו אנסה להבהיר לעצמי מה-טעם כך – אפשר שהגיל המתקדם עושה את שלו – ואולם גם הסבר כי יימצא לא יהיה בו כדי להקל על לפיתת הגרון שחשתי בה כמעט לאורכו של כל הספר. וגם עתה.
ועוד זאת ביקשתי לומר, שמאז ביאליק לא קם לה ללשון העברית מאהב כמאיר שלו.
ומה עוד יבקש לו אדם?
בברכה,
מישאל חשין
היצירות הרמוזות כאן, שמהן מתגלה 'יומן הקריאה' של נער יוצא דופן בהשכלתו, בשנות הארבעים עוד בטרם קום המדינה (עד גיל 12 גר חשין בתל אביב), הן הלב של הסופר האיטלקי אדמונדו דה אמיצ'יס, שבתרגומו הראשון לעברית (1913), פרי עטו של אהרן ליבושיצקי, נקרא הנודד הקטן (ולא 'הדוור הקטן', כפי שכתב מזיכרונו בטעות), ועמק הארזים של אברהם שלום פרידברג, סיפור העוסק בימי האינקוויזיציה בספרד שנדפס בוורשה בשנת 1875. הספר יורם: ספור לבני הנעורים נכתב על ידי הסופרת אנה מונטגומרי, תורגם לעברית על ידי יצחק ברקמן ונדפס בהוצאת יזרעאל בשנת 1938.
כשרמז חשין לשירו של יהודה עמיחי, יבכה', הוא התכוון לשיר 'שלושה בנים היו לאברהם ולא רק שניים', שהתפרסם בספר פתוח סגור פתוח (שוקן, 1998), ובו טען עמיחי כי נוסף על יצחק וישמעאל היה לאברהם אבינו בן קטן ואהוב נוסף ושמו 'יִבְכֶּה', שעליו לא שמעו כי הוא היה זה שנעקד ולא היה מי שיצילו, לא המלאך ולא הַגָּר...
זמן קצר לאחר שכתב מכתב זה פרסם יובל יועז ריאיון עם חשין ('ואני על עומדי אעמוד', הארץ, 25 במאי 2006). לשאלה 'אולי אתה בכלל סופר מתוסכל?', ענה חשין:
בשום פנים לא, אני לא רואה את עצמי כסופר בכלל. הלוואי שהייתי סופר. סופר צריך שיהיה לו חיידק של סופר, אין לי, הלוואי שהיה לי. לא שלא אכתוב אחרי הפרישה, אבל אכתוב מכתבים, מיילים, אני לא יודע. אין לי כישרון, פשוט אין לי. זה לא משנה שיש לך סגנון יפה, אלא אם יש לך מה לומר. ואין לי מה לומר. יוצרים הם יוצרים. לאנשים האלה יש משהו מבפנים, א.ב. יהושע, עמוס עוז, מאיר שלו. מאיר שלו הוא מספר אחת, הוא המאהב הכי גדול של השפה העברית. לי אין כלום (ההדגשות שלי).
על חשיבותם של כל אלה בעיני חשין, ניתן ללמוד גם מטיוטת פסק דין שכתב חשין אך לבסוף נגנזה ופורסמה בספרי מישאל חשין: פרש בודד בערבות החוק והמשפט (מהדורה שנייה, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2016):
לעצמי אבקש כי נכדיי יחונכו במורשת אבותיי ובמורשתי. כי יידעו מהי שירת הים, מי הייתה דבורה הנביאה ומהי קינת דוד על שאול ויהונתן; כי יידעו מי היו הלל הזקן והרמב"ם; כי ישירו בדבקות 'לי כל גל נושא מזכרת' ואת 'סימן טוב ומזל טוב'; כי יידעו מי היה דיקי ומי הוא 'יבכה' של יהודה עמיחי; כי יחיו את מגש הכסף; כי ידעו על מה נכתבה 'מגילת האש' וכי יידעו מי היה ביאליק ומי הוא חיים גורי; כי ילמדו על השואה ויידעו כי שנית מסדה לא תיפול.
לסיום, וכדי לסגור את המעגל ברוח ימים אלה, אוסיף שבנאומו הנזכר לעיל, בטקס קבלת פנים למקבלי תואר דוקטור לשם כבוד של האוניברסיטה העברית, שהוענק לו בשנת 2019, מצא מאיר שלו מקום להתייחס לערכאה השיפוטית העליונה. הוא לא חסך את שבט ביקורתו מאלה הקמים עליה, ובין השאר אמר:
קשה להיות בית משפט עליון בירושלים, עיר שחוקי המדינה משעממים אותה, וחברי כנסת בּוּרים שפועלים בה זוממים לחוקק בה ולהשליט ממנה את מה שהם מכנים 'משפט התורה'.
אגב כך לא שכח לסגור חשבון קטן עם אותם המציירים עצמם כקנאים לדבר ה' ולתורתו ולהיפרע מהם:
הר הבית לא גבה אלא להיפך, הוא נעשה נמוך משהיה. מי שנוהרים אליו הם קנאים וקיצונים, ודבר ה' שהם לומדים אינו חזון השלום אלא מלחמות דת והזיות משיחיות.
 |
| מאיר שלו ונשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות בטקס הענקת תארי דוקטור של כבוד של האוניברסיטה העברית הר הצופים 2019 (צילום: ששון תירם) |
כמו במעשה בראשית, להבדיל, מעל מכלול יצירתו של מאיר שלו מרחפת תדיר רוחו הגדולה של יוצרה, כשבת שחוק מלבבת, כמו גם ביקורת נוקבת, עתים גלויה עתים סמויה, מלווה אותה תמיד. במאות מאמריו הפובליציסטיים, שבהם עסק בענייני דיומא (ויש לקוות שיימצא מי שיוציא מהן את המיטב וידפיסם עלי ספר), שחט שלו 'פרות קדושות' רבות. השחיטה הייתה כשרה למהדרין, שכן הסכין שבידו הייתה חדה ומלוטשת. הוא כתב בנוסח עוקצני, חריף ומפולפל, רווי בלעג מר כלענה. אבל תמיד ניכר היה שכתב את הדברים מדם לבו, בבחינת 'נאמנים פצעי אוהב'. לא הקנטה זדונית, אלא רצון כן לתקן ולרפא. קולו המיוחד, שהיה ערב בלשונו, צלול ובהיר, יחסר מאד בנוף הישראלי.
יהי זכרו ברוך.
נספח: 'לנקרא על שם אבי'
מאיר נקרא על שם סבו מאיר בסלבסקי, אביו של יצחק שלו. את השיר 'לנקרא על שם אבי' כתב יצחק שלו על בנו שהיה אז בן שש. השיר נדפס בספרו קולות אנוש חמים, קרית ספר, 1954, עמ' 54-52.
____________________________________
תודתי נתונה לרֵעַי, עורך הבלוג פרופ' דוד אסף ועורך הדין אבי מיליקובסקי, שסייעו עמי בטיובו של מאמר זה, דייקו והשלימו.
פרופ' אביעד הכהן הוא נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים aviad@edu.mishpat.ac.il
