עונ"ש בדרכים: בני ברק, אנדורה, היער השחור, סיאול

א. האלטרנטיבה השפויה שלכם לנופש באוגוסט

'אקשן והרבה בלאגן'. אין מילים...

ב. השוויץ של אירופה

מיכה מגן שלח לי את המודעה הזאת שהתפרסמה בעלון 'שבתון' (פרשת 'בהעלותך'), המופץ חינם בבתי כנסיות ומדרשות. עלון זה חביב על סוכני הנסיעות הדתיים ומארגני הטיולים והנופשונים הכשרים למיניהם, בארץ ובחו"ל.

אנדורה – למי שלא זוכר – היא נסיכות קטנה באירופה, בין צרפת לספרד.

להגיד שאנדורה היא השוויץ של אירופה, זה כמו להגיד שבני ברק היא התל-אביב של ישראל, או שיוון היא האיטליה של אירופה.

'בשעתו', כתב לי מיכה, 'לעגו לכדורגלן אלון מזרחי, שאמר "אני רוצה לשחק או באירופה או בספרד", והנה, אפילו אנשים שאירופה היא עיסוקם יכולים לשלוח אותך לנופש גם באירופה וגם בשוויץ'...

ג. נקניקיות עושים באהבה

דודי הולצמן ביקר ביער השחור שבגרמניה ובעיירה טוטנאו. ליד מגלשות הרים, שלהערכתו כשישים אחוזים מן המשתמשים בהן הם ישראלים, ראה את השלט הבא:

מפעילי המזנון, מספר דודי, יודעים שישראלים רבים, גם אם אינם שומרים על כל דקדוקי הכשרות, מעדיפים לא לאכול חזיר, ולכן הם מציעים נקניקיות בקר (מן הסתם ללא כשרוּת מהודרת), במיוחד לישראלים.

ד. חניה לנשים בלבד

עו"ד קובי סגל צילם את החניה הזאת במרכז סיאול שבקוריאה הדרומית, ושהגברים יתפוצצו...

ד"ר יוסף במברגר נציג עונ"ש בפרנקפורט דמיין, מדווח:

מקומות חניה לנשים הינם דבר נפוץ בחניונים ציבוריים בגרמניה (ולא רק). בכל החניונים הגדולים יש מקומות לנשים בסמוך לכניסה או לעמדת השומר, כדי שנשים לא תאלצנה להכנס לבדן לחניון, במיוחד בשעות החשיכה. באינטרנט יש תמונות למכביר של חניות לנשים. הנה אחת כזאת עם השלט הברור המורה על חניה לנשים, ושם אפשר לחנות ממש איך שרוצים...

ואם אנו כבר בסדר נשים, הנה תמונה מרכבת האקספרס האוסטרית: תא שמור לנשים בלבד. אין צורך לשמור כרטיס מראש והעיקרון פשוט מאוד: לאישה מותר לשבת שם, ולגברים אסור. נסעתי ברכבת המלאה וחיפשתי מקום פנוי. ביקשתי להכנס לתא הזה, בלי ששמתי לב לשלט ובלי שתיארתי לעצמי מציאותו של שלט מעין זה, ותכף נזרקתי החוצה בגערות כאילו נכנסתי למלתחת נשים בבריכה.

את התמונה הזו צילמתי בעצמי, ואחר כך מצאתי שאיזה בלוגר אוסטרי כבר תהה מזמן על כך שגברים אינם רשאים לשבת בתא הזה, גם אם לא יושבות בו נשים כלל...

על דעת המקום: מה עושה דבורה הנביאה באנדורה?

דבורה מתכוננת לקרב - תחריט משנת 1647

מאת יהודה זיו

הדעות חלוקות בדבר מקום הקרב המכריע בין ברק בן אבינעם – ועמו עשרת אלפים איש מבני נפתלי וזבולון, שהתכנסו בהר תבור (שופטים, ד 12) – לבין צבא המרכבות של סיסרא. בשנת 2010 ראה אור ספרו של אדם זרטל, 'סודו של סיסרא', בו הוא קובע את מקום הקרב סמוך לצומת מגידו – אשר 'דרך דמשק' הקדומה (שרבים מכנים אותה, בטעות, 'דרך הים'), היא כביש 65 בן ימינו, יוצאת בו אל בקעת מגידו.  

ב'שירת דבורה' משובצים תיאורים מפורשים וקולעים של 'שבר ענן' פתאומי: 'ארץ רָעָשָׁה, גם שמים נָטָפוּ, גם עבים נָטְפוּ מים, הרים נזלו מפני ה'... מן שמים נלחמו... נחל קישון גְּרָפָם – נחל קדומים, נחל קישון' (שופטים, ה 4, 21-20). נראה ש'נחל קישון' בפי דבורה אינו אלא נחל תבור, העובר לרגלי תל קִשְׁיוֹן כשפניו קֵדְמָהּ, דהיינו מזרחה, אל הירדן. וייתכן שבאותה עת עדיין קראו לנחל קישון בשם 'נחל קִשְׁיוֹן', ושמא אף כינו אותו 'נחל קְדוּמִים' על פי כיוון זרימתו מזרחה. מכאן אפוא ייחוס הניצחון על צבא המרכבות של סיסרא דווקא לסביבות עֵין דּוֹר, ככתוב: עשה להם כְּמִדְיָן, כסיסרא, כיבין בנחל קישון, נשמדו בְעֵין-דֹּאר, היו דֹּמֶן לאדמה' (תהלים, פג 11-10) - תיאור מובהק של שדה הקרב, כשוך השיטפון הפתאומי.

ואכן, מדי פעם פוקדים את רמת תבור, המשתרעת בין הר תבור לים כינרת, 'שברי ענן' – תופעת טבע אופיינית לימי השרב בעונת המעבר של שלהי האביב: הטמפרטורות הגבוהות בתחתיתה של בקעת הירדן הסמוכה, הנמוכה הרבה מפני הים, גורמות שם לזרמי אוויר עיליים; בשעות הצהרים מגיעה לשם רוח הים ('בְּרִיזָה') ממערב, הנושאת איתה גושי אוויר טעוני לחות; ובשל זרמי האוויר העולים שבמזרח הם 'נזרקים' בעוצמה כלפי מעלה. הלחות שבהם מתעבה בבת אחת ואז ניתך 'מבול' פתאומי.

הר תבור בגשם, 2009 (צילום: דני רותם)

כך אירע ביום 16 באפריל 1799, כשחיילים תורכיים, שיצאו כנגד צבא נפוליאון ב'קרב התבור' הנודע, נגרפו כאן בעטיו של שבר ענן אל ואדי בִּירֶה (נחל תבור) ועמו אל הירדן.

אני עצמי חוויתי פעמיים שברי ענן שכאלה, והראשון שבהם היה בשנת 1934. הייתי אז תלמיד כיתה ד' של בית הספר העממי בטבריה, כשבצהרי יום כ"ט באייר (14 במאי) החשיכו השמיים לפתע וברד כבד ניפץ את שמשות החלונות בכיתתנו הפונים מערבה. עד שהצליחו המורים לרכז את כל התלמידים בקומה השנייה של בית הספר, כבר הפכה חצרו לנהר בוץ גועש... את העיר פקדו אז לפתע גשמי זעף – 54 מ"מ בתוך 45 דקות! – והשיטפון העז, שירד אל תוכה מֵהַר טבריה המתנשא במערבה, זרע הרס בעיר העתיקה: מעל עשרים הרוגים ועוד 'נעדרים' רבים שנסחפו אל הכינרת.

כך דיווח על השטפון עיתון 'דבר' בעמודו הראשון:

דבר, א' בסיון תרצ"ד (15 במאי 1934)

שטפון אחר שלו הייתי עד התרחש בערב שבועות, 30 במאי 1963, כאשר שבר ענן שב ופקד את האזור שבין כפר תבור לבין קיבוץ גזית ו'בגשימה אחת' הוריד 50 מ"מ בתוך שעתיים! יומיים לאחר מכן נזדמנתי אל רמת תבור, בדרכי לקיבוץ עין דור, ונדהמתי למראה מרחבי השדות משני עברי הכביש, שגידוליהם 'נשמדו בְעֵין-דֹּאר, היו דֹּמֶן לאדמה'...

דבר, 30 במאי 1963

אולי משום שנולדתי ב'מזל דגים' – שהוא, כידוע, 'ביש דָּגָא' – רודפים אותי שברי הענן של חודש מאי, וכבר הפסקתי לשאול 'מאי קא משמע לן'. גם בחודש מאי 2001, מצאתי עצמי בשלישית בתוך שבר ענן, שפקד הפעם את המושבה הגרמנית', שכונת מגוריי בירושלים. בשיטפון, שזרם אל חצר הבית, הוצפה קומת המרתף וכל אשר בה. רוב ספרייתי, מאמריי (בכתב יד והפרסומים עצמם), אוספי המטבעות והשיקופיות, אלבומי המשפחה ושאר מזכרות. ואם יוליוס קיסר הוזהר (על ידי שייקספיר): Beware the ides of March, למדתי אני על בשרי Beware the tides of May...

נחזור לדבורה הנביאה ולקרב בעין דור, אבל בעיקוף ענק, חוצה יבשות.

בשנת 801 יצא צבאו של קרל הגדול כנגד צבא הַמּוּרִים (כינוים של המוסלמים, שליטי ספרד בעת ההיא), שנערך במרום הרי הפירנאים לפלישה אל אירופה. בעקבות נצחונו עליהם, בקרב עקוב מדם, נכבשה כל ארץ קַטַלוֹנְיָה. 

מלכיה הנוצרים של השושלת הַקָּרוֹלִינְגִית, שנודעו בהתרפקותם  על ספר התנ"ך ואף היו בהם שעלו לרגל אל ארץ הקודש, דימו את שדה הקרב לאותו כתוב בספר תהלים ולפיכך כינו את המקום 'Andorra' (אַנְדוֹרָּה) – בעקבות תעתיק השם 'עין דור' בנוסח הלטיני של ספר תהלים. כך נושאת עד היום בשמה אותה נסיכות, שהיא גם מקלט מס ידוע, הנמצאת בחזקתן של ספרד וצרפת, את זכר מלחמת דבורה וברק בצבא סיסרא לרגלי הר תבור.

ואולי על כך חשב שאול טשרניחובסקי בשנת 1893, כשכתב את שירו המפורסם 'בעין דור', והשתמש בצרוף 'עין דורה'..

...וּבְחֶשְׁכַת הָלַיִל בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח
עַל סוּס קַל עֵין דוֹרָה בָּא שָׁאוּל הַמֶלֶךְ.
וּבְאַחַד הַבָּתִּים אוֹר כֵּהֶה הוֹפִיעַ:
– "פֹּה תָּגוּר" - הַנַעַר לוֹ חֶרֶשׁ הִבִּיעַ.

לאחרונה מלאו שבעים שנה להקמת הפלמ"ח (ל"ג בעומר תש"א / 15 במאי 1941). בתוך גל הנוסטלגיה צץ ועלה זכר הַתַּחֲרוּת בין 'פלוגות המחץ' – בכל תחום ובחֵרֶף-נפש! – שהבולטת והרועשת שבהן הייתה בתחום הזמר העממי. מדי פעם הפתיעה פלוגה זו או אחרת את חברותיה ב'פִּזְמוֹר' (משהו שבין 'פזמון' ל'מזמור') חדש. כך נזכרתי גם באחד הפזמורים הללו, שעשוי לשפוך אור הומוריסטי אפילו על המחלוקת בדבר מקומה של מלחמת דבורה וברק בסיסרא: האומנם נערכה בסמוך לצומת מגידו או שמא לרגלי התבור?

בני מושבות הגליל נודעו ככפריים חסונים ו'מרובעים', מה שנקרא בלכסיקון הפלמ"ח 'זְ'לוֹבָּאתִים' - צירוף אופייני משלושה מקורות שונים: 'זְ'לוֹבּ', שברוסית פירושו 'גברתן, בריון', ואלינו נתגלגל דרך לשון ידיש; וסיומת הריבוי הערבית '-אַת'; בתוספת סיומת הריבוי העברית '-יִם' – כלומר, 'גְּבַרְתָּנִימִים'... לבד מזאת נתייחדו בני מושבות הגליל גם בהיגוים המיוחד – אותו המציאו המורים לעברית בראש פינה, בעקבות מאמרי חז"ל על היגוים הכבד של 'הגלילאים' מימי קדם, וְשָׂמוּ אותו ביודעין גם בפי תלמידיהם, כדוגמת: 'שבּעים ושבּעה זבּובּים מסתובּבּים מסבּיבּ לחבּית החלבּ הלבּן' (וראו על כך גם ברשימה שפורסמה בשבוע שעבר בעונ"ש, על תולדות השיר 'ערב במסחה').

עם ראשוני פלוגה א' של הפלמ"ח נמנו בשעתם גם בוגרי בית הספר לחקלאות 'כדורי', שהביאו עימם היישר מפי בני המושבה השכנה, כפר תבור, את 'המנון מֶסְחָה', 'בַּלָדָה' אופיינית, ארוכה ומתמשכת, שכונתה גם 'צימרמן':

פַּעַם יָשַׁבְּנוּ, כָּל הַחֶבְּרֶ'ה, וְדִבַּרְנוּ עַל כָּל מִינֵי דְבָּרִים,
קַם אֶחָד וְאָמַר, שֶׁצָּרִיך לָהְיוֹת לָנוּ מִגְרָש לְכַּדּוּרְסַל!
            הֵי, הֵי – לַמָּה, לַמָּה, לַמָּה?         
            אַל תִּשְׁאַלָּה, אַל תִּשְׁאַל –
            לַמָּה, נֹעַר מֶסְחָה, לֹא חֲלָמְתָּ

            שִׁיִּהְיֶה לְךּ מִגְרָש לְכַּדּוּרְסַל?

אָז הֲלַכְנוּ אֶל צִימֶרְמַן [מנהל פיק"א באזור] וּבִּקַּשְׁנוּ שִבְּעִים פוּנְט [לִירוֹת],

אָז הוּא אָמַר לָנוּ, שֶׁעַכְשָׁיו אֵין לוֹ כֶּסֶף – וְנָתַן לָנוּ רַק שבַּע פוּנְט... 

וכן הלאה, וְגוֹמֵר, וְכוּלֵי...

מה פלא, אם 'המנון' זה של בני כפר תבור, שהורישו לנו ה'כַּדּוּרִיסְטִים', עבר מפה לפה, כאש בשדה קוצים, ואף הוליד חיקויים נוספים של שירי דיבור דומים, עד ש'אסכולת צימרמן' הפכה אב טיפוס כשלעצמו בשירה הישראלית החדשה... אולי שירי דיבור כאלה היו מקובלים עוד משכבר הימים לרגלי התבור, שהרי גם דבורה בשעתה, בעקבות אותו ניצחון מוחץ על צבא סיסרא, אמרה בשירתה הנודעת: 'עוּרִי, עוּרִי, דְּבוֹרָה! עוּרִי, עוּרִי – דַּבְּרִי-שִׁיר!' (שופטים, ה 12).

עמוס בידרמן, הארץ, 20 בנובמבר 2011 (בעקבות גוסטב דורה)