סיפורי רחובות: הטורים, רדב"ז ורידב"ז, נג'ארה ואייבשיץ

א. מהו ספר הטורים ומתי נכתב?

רחוב הטורים בירושלים נקרא על שם ספר ארבעה טורים שכתב החכם האשכנזי הדגול רבי יעקב בן אשר. בשנת 1304 גלה לספרד יחד עם אביו המפורסם רבי אשר בן יחיאל (הרא"ש), ובה (בטולדו) חיבר במאה ה-14 ספר הלכתי חשוב, שהפך עד מהרה לאחד מספרי הפסיקה היסודיים של מה שמכונה 'הראשונים' (לצד הלכות רבי יצחק אלפסי [הרי"ף] ומשנה תורה לרמב"ם).

ספר הטורים נקרא כך משום שחולק לארבעה טורים, או כרכים, שכל אחד מהם עסק בתחום חיים אחר: 'אורח חיים' (חיי יומיום, תפילות, שבתות ומועדים), 'יורה דעה' (הלכות איסור והיתר, כגון שחיטה וכשרות), 'אבן העזר' (דיני אישות) ו'חושן משפט' (משפט אזרחי). אם השמות הללו מוכרים לכם, הרי זה בזכות הצלחתו המדהימה של ספר אחר: שלחן ערוך מאת רבי יוסף קארו, שנכתב במאה ה-16 בצפת והתבסס על אותה חלוקה שנוצרה לראשונה בספר הטורים.

שער חלק אורח חיים מספר הטורים, הנובר 1610 (Hebrew Books)

מה שמבחין בין מפעל הפסיקה של בעל הטורים לבין משנה תורה לרמב"ם, שקדם לו, הוא שבעל הטורים עסק אך ורק בהלכות מעשיות שניתן לקיימן, והתעלם לחלוטין מהלכות שאינן רלוונטיות לעולמם של יהודים בימיו. אין בו הלכות בית המקדש או קורבנות, אין בו דינים הקשורים בארץ ישראל ('מצוות התלויות בארץ'), וכמובן שאין בו הלכות מלכים או דיני משיח.

ברחוב יש שני שלטי הסבר שונים. הראשון נותן הסבר חסכני אך מדויק: 'על שם ספרו של רבי יעקב בן אשר'.

השלט השני מוזר ביותר ומנוסח ככתב חידה:

צילומים: מנחם רוזנברג

ראשית, ההסבר אינו נכון: כפי שהוסבר לעיל, ספר הטורים אינו מכיל את כל ההלכות, אלא רק את אלה הנוגעות 'לזמן הזה'. שנית, מה עם שם המחבר? לא מספיק חשוב?

אבל העיקר הוא, מי מן הקוראים החכמים של הבלוג, שלא לדבר על העוברים ושבים שיטרחו לקרוא את השלט, יידע לחשב במהירות מה הם תאריכי שנות חייו של בעל הטורים: ה"א-ל – ה"א-ק'? (התשובה הנכונה: 1339/40-1269/70).

אגב, גם ביפו יש רחוב על שם ספר זה. הוא נקרא בפשטות רחוב 'בעל הטורים', בלי כל הסבר.

צילום: דוד אסף

ב. הרדב"ז והרידב"ז

מבלבלים הראשי תיבות האלה...

יש רדב"ז (רבי דוד בן זמרא) ויש רידב"ז (הרב יעקב דוד וילובסקי). השילוט ברחוב רידב"ז בירושלים נושא את ההסבר על רדב"ז (ועל כך כבר כתבנו בשנה שעברה כאן).

הרידב"ז עם הסבר של הרדב"ז (צילום: אלי גורפינקל)

ומה קורה ברחוב רדב"ז? שם כבר יש שגיאה מסוג אחר.

התעתיק הלטיני הנכון הוא כמובן HARADBAZ, אך על השלט נכתב: HARDBAZ, הָרְדְבָּז...

הרדב"ז עם תעתיק לטיני משונה (צילום: חיים וקסמן)

ג. משורר דתי

צילום: איתמר לויתן

הפייטן רבי ישראל נג'ארה, (1625-1555 בערך), שנולד בצפת ומת בעזה (בעזה! הייתם מאמינים?), מוכר בבתים רבים בזכות המזמור לשבת 'יָה רִבּוֹן עָלַם'. ברחוב הנושא את שמו, בשכונת כרם התימנים בתל אביב, הוא מוגדר על השלט: 'משורר דתי'.

איזו הגדרה טפשית! שלא נחשוב בטעות שמדובר במשורר חילוני, חס וחלילה. רק להזכיר שמדובר במאה ה-17...

ספרו של נג'ארה 'זמירות ישראל' נדפס בצפת בשנת שמ"ז (1587)

ד. שנת תקר"ד

דיוקן המיוחס לרב יהונתן אייבשיץ (ויקיפדיה)

מתי מת הרב יהונתן אייבשיץ?

מי שיסמוך על שלט הרחוב בתל אביב יגלה שנה לא מוכרת בלוח השנה העברי: תקר"ד.

ברור שבמקור היה כתוב שם תקכ"ד (1764), אך מישהו או משהו 'גירד' את האות כ', וזה מה שיצא.

צילום: איתמר לויתן

צעדיה הראשונים של זמרת הארץ: 'חושו, אחים, חושו!' (א)

מאת אליהו הכהן

תחריט של אפרים משה ליליֶין לכבוד הקונגרס הציוני העולמי החמישי, בזל 1901

א. רקע ושורשים

מאות בשנים שקע הזמר העברי בארץ ישראל בתרדמה עמוקה. צלילי הזמר היחידים שנשמעו בה בשפה העברית היו כמעט כולם קשורים לעולם הדת והמסורת. הלשון העברית, שמעולם לא חדלו להיכתב בה ספרים ואגרות, לא שימשה אמנם כשפת דיבור יומיומית, אך הייתה בשימוש רב בעולם השירה והזמר. במאות שעברו נשמעה זמרה עברית לא רק בבתי הכנסת ובבתי המדרש, אלא גם במשכנות היהודים בכל מקום שהם. צלילים אלה ליוו בעיקר פסוקי תפילה, פיוטים, זמירות לשבת ולחגים ופזמונים לאירועים שונים במחזור החיים היהודי, כגון ברית מילה או חתונה. פה ושם חדרו לאוצר הזמר היהודי גם כמה שירי חוֹל, בין אם כאלה שבאו מירושתם של משוררי 'תור הזהב' בספרד, בין אם מיצירתם של משוררים מקומיים, שצלילי נגינתם עברו מפה לאוזן.

כך למשל, בירושלים העתיקה שרו במשך דורות את הפזמון ההומוריסטי 'שיר המים' ('כִּכְלוֹת יֵינִי תֵּרֵד עֵינִי'), המיוחס, כנראה שלא בצדק, לשלמה אבן גַּבִּירוֹל. במקומות רבים – בארץ ישראל ומחוצה לה – שרו את שיריו ופיוטיו של ישראל נג'ארה (1625-1555 בערך). נג'ארה, שנולד בצפת ומת בעזה, חיבר את ספר השירים זמירות ישראל, שנדפס לראשונה בצפת בשנת שמ"ז (1587) בבית הדפוס של אליעזר בן יצחק אשכנזי. בית דפוס זה נחשב לאבן דרך בתולדות הדפוס, לא רק בארץ ישראל אלא בעולם כולו: הוא היה בית הדפוס הראשון שפעל במזרח (אוריינט).

שער הספר 'זמירות ישראל' לר' ישראל נג'ארה, צפת שמ"ז

נג'ארה נחשב לאחד היוצרים החשובים בתקופה הביניים שבין שירת תור הזהב בספרד ובין שירת העת החדשה. הוא חיבר לצד שירי קודש גם שירי אהבה, חשק ותוכחה. מהיכן אנו למדים שמדובר בשירי זמר ולא סתם בשירים לתפארת המליצה? לא רק בשל שמו המפורש של הספר, אלא בעיקר משום שמתחת לשם כל שיר, וכתחליף לתווים, ציין המחבר באיזה לחן יש לשיר אותו. זה היה היסוד החדשני בספרו. את שמות השירים שמהם שאל את הלחנים, רובם ככולם לועזיים, כתב באותיות עבריות. 

למעלה משש מאות שירים חיבר נג'ארה. בדרך כלל בחר לשיריו לחנים עממיים: מאה וחמישים מתוכם התאים למנגינות טורקיות, שישים – למנגינות ערביות, שלושים – לרומנסות ספרדיות, ואחדים – למנגינות יווניות. נג'ארה ניחן בחוש מוזיקלי מפותח ובקול ערב, ושוחרי זמר היו מתקבצים סביבו כדי להאזין לקולו. שיריו הושרו בקהילות ספרדיות רבות, ולא רק בארץ ישראל אלא בעיקר בקהילות יהודיות במזרח אפריקה ובצפונה. שיר הזמר המפורסם ביותר שחיבר, 'יָהּ רִבּוֹן עָלַּם וְעָלְמַיָּא', שנכתב אמנם בארמית, מושר בזמירות ליל שבת בכל עדות ישראל.

צלילים של ניגונים למזמורים עבריים נשמעו תדיר ביישוב היהודי הישן בירושלים העתיקה ובקהילה היהודית בחברון. מאמצע המאה ה-19 שרו רבים בטבריה את שירו של הפייטן המרוקני דוד בן חסין (1792-1727) 'אוֹחִיל יום יום אֶשְׁתָּאֶה' – שיר הלל לכינרת, לטבריה, ליהודים דגולים שחיו בגליל, ובעיקר לחיים אבולעפיה מחדש היישוב היהודי בטבריה במאה ה-18. 

רק עם חידוש ההתיישבות העברית בארץ, למן המחצית השנייה של המאה ה-19, והקמת המושבות הראשונות, החלה ללבלב שירה עברית מודרנית ששיקפה את התמורות הגדולות בחיי העם, ובראשן המהפכה הציונית. או אז נחנך עידן חדש בתולדות הזמר העברי. בפרק הזמן שעבר מאז, גדלו ממדי זמרת הארץ: מפחות ממניין בראשית ימיה של העלייה הראשונה, ועד למעלה ממאה אלף שירים שמונה אוצר הזמר העברי בימינו. 

בכל שנה נוצרים אלפי שירים עבריים נוספים, ויחד הם מהווים את המאגר העשיר והססגוני של שירי זמר מכל התקופות ומכל הסוגים והסוגות: יש בהם שירי לאום ושירי נוף, שירי אהבה ושירי ילדים, שירי מחול ושירי לכת, שירי עבודה ושירי רועים, שירי שבת ושירי חגים ועונות השנה, שירים מתוך הצגות, סרטים וסדרות טלוויזיה, שירי מלחמות ושירי שלום, פזמוני הווי ושירי רחוב, שירים בסגנון 'ים תיכוני' ושירים בקצב הרוק ועוד ועוד – כל אלה הן חוליות בשרשרת ארוכה שנבנתה וחושלה במשך למעלה ממאה ושלושים שנה.

בסדרת מאמרים זו נציג כמה מן החוליות הראשונות בשרשרת הארוכה של זמרת הארץ. 

עטיפת חלקו השני של תקליט המופע 'אנו נהיה הראשונים', 1963 (עיצוב גד אולמן; 'הדרן')

ב. מתי והיכן נולד השיר הראשון?

בית פריימן לאחר ייסודו (מקור: עדת ראשון לציון)

שיר הזמר העברי הראשון ביישוב החדש בארץ, נולד בראש חודש ניסן תרמ"ג (1883). זה היה בטקס חנוכת ביתם של אהרון מרדכי פריימן (דרור) ורעייתו מרים, אנשי חבורת המייסדים. היה זה יותר מסמלי, שעם השלמת בנייתו של אחד הבתים הראשונים במושבה החדשה, נזרע גם הזרע שהצמיח תוך זמן קצר את שיר הזמר הראשון. 

אגב, בית פריימן המקורי עומד עד עצם היום הזה, כמעט ללא שינויים. כתובתו היא: רחוב רוטשילד 2 פינת רחוב דרור (רחוב דרור נקרא על שמו של פריימן, שעברת את שם משפחתו עם עלייתו ארצה שנה קודם לכן).

בית פריימן בראשון לציון – כאן נטמן הזרע לשיר 'חושו אחים חושו' (מקור: ויקיפדיה)

וכך היה המעשה כפי שהשתמר בזיכרונם של ותיקי היישוב וצאצאי משפחת פריימן: המשתתפים שבאו לחגוג את חנוכת הבית חשו כי הם נוטלים חלק במעמד היסטורי. אווירה של התרוממות רוח אפפה אותם. בתום מסכת הנאומים נשא כל איש את עיניו אל רעהו בתקווה שיפצח בשיר ארץ-ישראלי מקורי, שייתן ביטוי לרחשי הלב של קהל הנוכחים. אך שיר כזה לא היה אז בנמצא. השירים המוכרים לנו כיום כשירים ציוניים מלהיבים, כמו 'שאו ציונה נס ודגל' ו'יה חי לי לי', טרם באו לעולם. השיר 'פה בארץ חמדת אבות' חובר רק כעבור כשלושים שנה, והשיר 'תקוותנו' – לימים ההמנון הלאומי 'התקווה' – גם הוא טרם בא לעולם. רק שורות אחדות מהשיר הארוך, שנדפס לראשונה ב-1886, היו רשומות אז כטיוטה על פתק ששרבט המחבר נפתלי הרץ אימבר. השורות הללו כמעט שלא היו מוכרות אז לאיש ובוודאי שעוד לא זכו ללחן.

עירום ועריה ניצב אז הזמר העברי הארץ-ישראלי בפני חלוצי המתיישבים שהתכנסו לטקס. איש לא יכול היה להציע שיר שיהלום את המעמד החגיגי. ואז, לפני שהתפזרו הנאספים, קם ממקומו יחיאל מיכל פינס – מי שהקדים ועלה לארץ עוד בשנת 1878 כנציג 'קרן משה מונטיפיורי' בארץ והיה לפטרונם של אנשי תנועת ביל"ו – והצהיר שלמרות שאיננו משורר ואין בכוונתו להיות כזה, הוא יחבר באופן חד-פעמי שיר חדש, ולוּ רק כדי שיהיה מה לשיר בטקסים כאלה. 

אירוע היסטורי זה תועד, בקיצור נמרץ, בספר היובל לקורות המושבה 'ראשון-לציון' (ירושלים תרס"ז, עמ' 14):

ראש חודש ניסן. האדון פרַיימַן חגג את חנוכת ביתו. אורחים רבים מכל הערים והסביבות בארץ ישראל באו לקחת חבל בחגיגה. האדון יחיאל מיכל פינס הבטיח בעת המשתה לחבר שיר עברי לאומי, ואחרי זמן מצער יצא שירו הידוע 'חושו אחים חושו'.

יחיאל מיכל פינס (צילום: צדוק בסן; מקור: הספרייה הלאומית, אוסף שבדרון)

כעבור שבועיים, לקראת חג הפסח תרמ"ג, הוזמנה חבורת ביל"ויים מיפו, ממקווה ישראל ומראשון לציון, להצטרף לתשעת אנשי ביל"ו שגרו בשכונת נחלת שבעה בירושלים. את תפילת החג הם ערכו בבית המדרש של פטרונם, יחיאל מיכל פינס, בשכונת אבן ישראל, הסמוכה לרחוב יפו שבעיר החדשה, ומשם הלכו אל ביתם של דבורה ואליעזר בן-יהודה, שאז גרו בתוך העיר העתיקה, וערכו על שולחנם את סעודת ליל הסדר.

על שולחן החג בבית משפחת בן-יהודה שרו הנאספים משירי הפסח, וגם שירים רוסיים שזכרו מן המולדת הקודמת. בין השירים הללו היה גם שיר לכת עממי שנפתח במילים: 'מִי דְּרוּזְ'נוֹ נָא וְרָגוֹב, נָא בּוֹי מִי פוֹסְפֵּשִׁים / זָה רוֹדִינוּ זָה סְלָבוּ, זָה צֶ'סְט מִי פּוֹסְטְוֹיִים', שתרגומם הוא: 'נחוש כולנו כאיש אחד, על אויבנו נתנפל, נסתער, / נגן על מולדתנו ועל תהילתנו ועל כבודנו ברוח בוער'. זה היה שיר פטריוטי נפוץ, אף כי מקורו אינו ברור – יש המייחסים אותו לימי מלחמות נפוליאון, יש המייחסים אותו לימי מלחמת קרים ויש הגורסים כי השיר הולחן על ידי ארמני ושמו מיטספל (את המילים ברוסית אפשר למצוא כאן). אנשי ביל"ו, שהגיעו לארץ פחות משנה קודם לכן, נהגו לשיר אותו ברוסית עוד כשהתגוררו בבית אנטון איוב ביפו, ואחר כך במקווה ישראל ובראשון לציון. 

פינס, יליד רוז'ינוי שבפלך גרודנה, שכמובן הכיר גם הוא את השיר הרוסי, התאים עוד קודם לחג מילים עבריות חדשות לבתים הראשונים של הלחן ולימד את אנשי ביל"ו לשיר אותם. על הולדת התרגום העיד מנשה מאירוביץ (1949-1860), מחלוצי ראשון לציון, שהאריך ימים על אדמת הארץ יותר מכל אנשי ביל"ו (אחד משמות העט שבחר עצמו היה 'מזקני הישוב') ואף זכה לחזות בהקמת המדינה. בספרו מִנְחַת-עֶרֶב (ראשון לציון, תש"א, עמ' 101), הוא הביא את מילות השיר 'חושו אחים חושו' (אותו כינה בשמו החלופי 'שיר הביל"ויים'), ואחר כך סיפר:

השיר העברי העממי הראשון הזה, יש לו היסטוריה שלו: באחד מימי חג הפסח הראשון שעלינו לרגל לירושלים, בילינו חברים אחדים בביתו של ר' יחיאל מיכל פינס ז"ל. שמחנו בחגנו ושרנו שירים רוסיים, ביניהם שיר עממי שהושר בימים ההם בין הנוער הרוסי הרבולוציוני. כשהגענו אל החרוזים האלה: 

התנשא רי"מ פינס ממקומו והתחיל מתרגם לעומתנו את דברי השיר לעברית כפרודיה והתאים למילים את הלחן הרוסי. זהו השיר הביל"ויי העממי העברי שנוצר בארצנו. אחר כך נוצרו בראשון לציון שיריו של אימבר 'התקוה', 'השופר', 'ראשון לציון', 'משמר הירדן' ועוד.

בספר אחר פרי עטו, בימי ביל"ו, חזר מאירוביץ על סיפור המעשה וחתם את דבריו באמירה כנה ומפוכחת על השיר. פינס לא היה פייטן ומשורר – הוא הודה; והשיר עצמו – 'לא הוד לו ולא הדר', ובכל זאת היה יקר השיר ללבם של ביל"ויים והם שרוהו בכל הזדמנות...

בימי ביל"ו, ירושלים 1942, עמ' 38

מזכרונותיו של אחרון הביל"וים, ירושלים תש"ו

אך בכך לא הסתיים הסיפור. 

לאחר שהסתיימה סעודת ליל הסדר בביתם של אליעזר ודבורה בן יהודה חשו הביל"ויים כי זוהי ההזדמנות ההולמת להוציא את השיר העברי החדש שלמדו זה לא מכבר לאוויר העולם. בני החבורה, עשרים במספר, יצאו מחומות העיר העתיקה והחלו לצעוד במעלה רחוב יפו חזרה אל דירתם שבנחלת שבעה. וכך צעדו הם ברחוב הריק ושרו בקולי קולות ('בצלצול חזק') ובסערת רגשות את 'חושו אחים חושו'. יובל שנים אחרי כן, בשנת 1932, תיאר אחד המשתתפים באירוע, איש ביל"ו דוד יודילוביץ (1943-1863), את אווירת השיכרון ואיבוד החושים שאחזה בבני החבורה ששרו: 

דוד יודילוביץ, 'ביל"ו שבירושלים', דֹאר היום, 15 ביולי 1932

דוד יודילוביץ בנעוריו (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

פרטים נוספים על אותו אירוע מרומם פרסם יודילוביץ שנתיים לאחר מכן בירחון 'מימים ראשונים' שבעריכת אלתר דרויאנוב:

דוד יודילוביץ, 'ביל"ו שבירושלים: חבורת שה"ו ("שיבת החרש והמסגר")', 

מימים ראשונים, א, חוברת ה (1934), עמ' 116-115

לא נדע כמה מבתי השיר התרוננו על שפתותיהם של הצועדים ברחוב יפו. כפי שנראה בפרק הבא, לא פחות מארבעה-עשר בתים מקוריים חיבר פינס ללחן הרוסי. מן הסתם חשב שהיות ואין עדיין הרבה שירים מזמרת הארץ, יהיה לפחות שיר אחד טוב עם הרבה בתים, ובעקבותיו אולי ייבנו גם בתים רבים במושבות החדשות. שמו המקורי של השיר לא היה 'חושו, אחים, חושו', אלא 'בית יעקב לכו ונלכה', כשמה המלא של תנועת ביל"ו, שלכבוד חלוציה הקדיש פינס את שירו. 

הרעיון לכתיבת שיר הזמר הראשון של היישוב החדש נהגה אפוא בראשון לציון, אך השיר עצמו חובר בירושלים. אין תימה שהוא נקלט במהרה, שכן הוא הותאם ללחן נמרץ של שיר לכת רוסי שכל הבילו"יים כבר הכירוהו. תוכן השיר הוא מקורי לחלוטין, הגם שפה ושם נרמזת השפעת הטקסט של השיר הרוסי. 

את סיפורו של השיר הבאתי לראשונה בקיצור בפרק הראשון של תכנית הטלוויזיה 'שרתי לך ארצי', ששודר בשנת 1974. הנה שותפי, דן אלמגור, מספר את הסיפור (אני יושב לימינו, ושנינו צעירים בארבעים שנה...), הזמר המנוח הלל (אילקה) רווה שר את השורות הראשונות ברוסית, ואחריו המשיכה חבורת 'רננים' בשיר העברי המוכר (הזמר הנלהב, עטור פאות הלחיים הארוכות, הוא מוטקה שָׁלֶף, המנהל המוזיקלי של חבורת הזמר שֹׁהם).

אגב, עד היום לא נמצאה הקלטה של המקור ברוסית – הנה אתגר בלשי לחובבי הזמר הרוסי...



פרק ב:
ג. הדפרון הראשון
ד. בין 'חוּשׁוֹ' ל'טוּשׁוּ': משהו על מילות השיר

פרק ג:
ה. איך שיר נפוץ?
ו. גרסאות אודסה ולבוב
ז. משהו על יחיאל מיכל פינס