מדוע צעקו אבותינו 'הוא' בתפילות ראש השנה?

מאת דב סמט

א. משהו על נפתלי וידר

נפתלי וידר

הרב הפרופסור נפתלי וידר (2001-1905) היה אחד החוקרים המקוריים ורבי ההשראה בתחום מדעי היהדות. שמו אינו מוכר כל כך בקרב מי שאינם אָמוּנים על חקר התפילה והפיוט ואינם עוסקים בעולמה של גניזת קהיר, וחבל שכך. רבים ממחקריו נקראים כסיפור מתח היסטורי, כמעט בלשי, מלא הפתעות ופיתולים. מאמריו הפזורים רוכזו בערוב ימיו בספרו בן שני הכרכים

התגבשות נוסח התפילה במזרח ובמערב (מכון בן צבי, תשנ"ח), שם מעט יבשושי שאינו מעיד על העושר

המרהיב שבספר.

באחד ממאמריו המרתקים, 'צעקת "הוא" בימים הנוראים' (כרך א, עמ' 430-395, והשלמות בעמ' 439-431), 

הצביע וידר על מנהג אשכנזי שנשתכח: הגבהת הקול, עד כדי צעקה, במילה 'הוא', שבמשפט 'הוא אלהינו אין עוד' בתפילת 'עלינו לשבח' בתפילת מוסף של ראש השנה. 

ספרו של וידר (ובתוכו גם המחקר שידובר בו כאן), זמין במאגר הספרים של 'כותר' (למנויים). בדברים הבאים אסכם בקצרה את מחקרו זה של וידר ואעטרו בצליל ובמראה, מה שלא אפשר היה בספר מודפס. לבסוף, אציג את צעקת 'הוא' בהקשר היסטורי וספרותי רחב יותר הנשען על ספרות ההיכלות.

ב. צעקת 'הוא' על שום מה?

לכאורה נראית הדגשת המילה 'הוא', ובוודאי צעקתה, תמוהה, שהרי מילה זו משמשת כינוי רומז ועל כן טפלה היא למי שהיא רומזת אליו, כלומר אלוהים או אחד משמותיו. 

פרשנים וחוקרים הצביעו על כך שעוד בימים קדומים שימשה המילה 'הוא' במקרא אחד משמות האל ולא רק כינוי רומז. כך למשל בפסוק: 'רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא, וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי' (דברים, לב 39). קשה לבאר את 'הוא' בפסוק זה ככינוי רומז המצטרף לכינוי הרומז 'אני'. ההקבלה לפסוק 'אָנֹכִי אָנֹכִי יהוה וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיעַ' (ישעיהו, מג 11) מצביעה בברור על כך ש'הוא' מקביל לשם האל. כך גם בפסוק 'כִּי אֲנִי הוּא, לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה' (ישעיהו, מג 10) ואפשר להביא לראיה פסוקים נוספים. 

'הוא' מצוי גם כמרכיב האלוהי בשמות תאופוריים, כמו אביהוא בנו של אהרון (ויקרא, י 1) או אליהוא רעו של איוב (איוב, לב 2). גם במשנה מצאנו 'בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים: אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא. רבי יהודה אומר: אני והו הושיעה נא' (סוכה, ד ה); הגירסה במשנה שבתלמוד הירושלמי אינה 'והו' אלא 'אני והוא'. וידר פירט במאמרו, בהרחבה, את שימושיה של המילה 'הוא' כשם האל גם בספרות הקבלית. כל אלה אין בהם כמובן הסבר שלם לצעקת 'הוא', שהרי לא מצאנו הגבהת קול בשמות אחרים של אלוהים. הסיבה לכך עשויה להתבהר לאור הקשר של 'הוא' אל הפיוטים שבספרות ההיכלות. אבל ראשית, נדון בעדויות לצעקת 'הוא' בקהילות ישראל באשכנז.  

ג. העדות הגרפית

אמנם מנהג זה גווע ומת, ובימינו כבר אין צעקת 'הוא' נשמעת בתפילת 'עלינו לשבח', אבל וידר מצא עדויות המתעדות את קיומו בעבר. המנהג השאיר את רישומו באופן גרפי: בכמה כתבי יד של מחזורים אשכנזים נכתבה המילה 'הוא' באותיות מוגדלות. הגדלה כזו שכיחה בדרך כלל במילת פתיחה של תפילה או של פיוט, אך במקרה זה, באופן יוצא דופן, היא מופיעה במרכזה של התפילה. הנה דוגמה שהביא וידר בספרו:

נוסיף עוד שתי דוגמאות שבהן נראה גם את המילה 'עלינו' באותיות מוגדלות (כראוי למילה הראשונה בתפילה זו). הראשונה לקוחה ממחזור מנהג אשכנז המערבי לימים נוראים, שנכתב במאה ה-13 ושמור בספריית המדינה בברלין  (Ms. Or. fol. 10).

הדוגמה השנייה היא מסידור אשכנזי לכל השנה, שנכתב במאה ה-13 או ה-14 ושמור בספריה הלאומית בפריז (Ms. hebr. 644). בתמונה אפשר גם להבחין במחיקות הצנזור.

ד. העדות הטקסטואלית

עדות ישירה לקריאת 'הוא' בקול גדול מצא וידר במשפט חידתי שנדפס בחיבור הסאטירי עלילות דברים. חיבור זה מבקר את התפתחותה של הדת היהודית בכיוון שלדעת הכותב אינו נכון ואינו ראוי. ראובן בונפיל הוכיח כי חיבור זה, שנדפס לראשונה מתוך כתב יד רק בשנת 1864 (בקובץ אוצר נחמד, ד, תרכ"ד), נכתב במאה ה-14 או ה-15 (מחקרו פורסם בקובץ אשל באר שבע, ב, 1980). וכך כתב מחבר הספר: 

ביום ההוא פתחו את פיהם ויתנו קול גדול גם כחשו בה' ויאמרו לו הוא (עמ' 188).

בפירוש שצורף לעלילות דברים (שנכתב כנראה על ידי המחבר עצמו) הוצע שכוונת 'ביום ההוא' היא לראש השנה, והקריאה בקול גדול היא צעקת 'הוא' בתפילת 'עלינו לשבח', שיש בה, לדעת הכותב, משום הכחשת ה'.

עמ' 203

וידר הציע הסבר מורכב לכך ש'ביום ההוא' הוא אכן ראש השנה: 'ביום ההוא' משמש במקרא ציון ליום הגאולה; במקורות חז"ל נחשב ראש השנה ליום הגאולה, למשל 'בתשרי עתידין ליגאל: אתיא שופר שופר: כתיב הכא "תקעו בחדש שופר", וכתיב התם "ביום ההוא יתקע בשופר גדול" ' (ראש השנה, יא ע"ב); המסקנה היא: 'ביום ההוא' הוא ראש השנה.

לדעתי אין צורך בהוכחה סבוכה כזו וההסבר הוא פשוט יותר. 'ביום ההוא יתקע בשופר גדול' הוא פסוק הנאמר בסדר שופרות בתפילת ראש השנה. ומהו יום התקיעה? הווי אומר, ראש השנה. אם כך 'ביום ההוא' הוא בוודאי ראש השנה, והגאולה אינה עניין לכאן.

ה. צעקת 'הוא' בבתי כנסת ספרדיים

בהמשך סיפר וידר כיצד התגלה לו, להפתעתו, שספרדים הנוהגים 'מנהג ירושלים' קוראים גם הם בקול רם 'הוא', אבל לא בתפילת 'עלינו לשבח' אלא בפיוט שנאמר בימי הסליחות:

[...]

עמ' 416-415

מדובר בפיוט 'מיוחד באהיה אשר אהיה', שזהות מחברו ומועד חיבורו אינם ידועים. לענייננו נדון בשורות אלה מתוכו: 

אֶחָד אֱלֹהֵינוּ בַּשָּׁמַיִם, עֵדוּתֵנוּ בְּכָל־יוֹם פַּעֲמַיִם,

חַי וְקַיָּם הוּא, מָלֵא רַחֲמִים הוּא, מָלֵא זָכֻיוֹת הוּא. 

באתר 'הפיוט והתפילה' אפשר להאזין להקלטה של פיוט זה מפיו של משה חבושה ולשמוע את קהל המתפללים קורא בקול שלוש פעמים את המילה 'הוא'.

ו. צעקת 'הוא' אצל הסוּפים

וידר, שהיה בקיא בדת האסלאם, והתמחה במיוחד בזיהוי השפעות סוּפִיוֹת על התפילה היהודית (וההפך), דן במאמרו גם בצעקת 'הוא' באסלאם. בין שמותיו וכינוייו המרובים של אלוהים באסלאם מצוי גם השם 'הוא'. וידר שיער שהמוסלמים נטלו שם זה מן היהודים (הרי ראינו ש'הוא' כבר שימש כשם האל במקרא), כפי שנטלו מהם תארי אלוהות אחרים כמו 'רחמן' או 'חי וקיים' (עמ' 418). עם זאת, יש באסלאם גם קו ייחודי, והוא השמוש בכינוי 'הוא' בטקסים אקסטטיים סוּפִיים הנקראים ד'יכּר (הזכרה). בטקס זה מזכירים את שמות האל תוך תנועה רפטיטיבית המלווה גם בצעקת 'הוּ' ו'הֻוַ', הן כמענה לקריאת פסוקי קוראן ושמות האל הן כקריאה קצובה. כדי לסבר את האוזן והעין, הנה תיעוד של טקס מרהיב ומהפנט כזה של סופים בטורקיה. שימו לב לקריאות 'הו' החל מן הדקה ה-14. 

וכאן טקס דומה, צנוע יותר, שצולם בקהיר. טקס זה נקרא הַדְרָה. הקשיבו לקריאות 'הו' בדקה 4:45:

וידר שלל את הקשר בין צעקת 'הוא' בתפילת 'עלינו לשבח' לבין טקסי הד'יכּר. ראשית, בשל הריחוק הגאוגרפי, הדתי והתרבותי בין יהודי אשכנז לבין סופים מוסלמים, ובעיקר משום תפקידה השונה לגמרי של צעקת 'הוא' בשני המקרים. 

עמ' 419

אלא שצעקת 'הוא' אצל הספרדים – שאני. במקרה זה אין לשלול את האפשרות של השפעות גומלין:

ז. זיקתו של הפיוט לספרות הסוד הקדומה

וידר דן בפיוט 'מיוחד באהיה אשר אהיה' ובתפילת 'עלינו לשבח' ללא התייחסות להקשרם בתוך עולם התפילות והפיוטים העבריים הקדומים. את יתדות טיעונו, בדבר ההשפעה של הד'יכּר על פיוט זה, תקע במקבילות שמצא בין פיסקה אחת בפיוט לבין טקסטים של טקסי הד'יכּר. כך למשל הציע, שהמשפט 'אחד אלהינו בשמים' שבפיוט מקביל לקריאה 'אין אלוה אלא אללה'. אלא שאין בין שני המשפטים הללו שום זיקה לשונית. אכן, שניהם מבטאים את אמונת הייחוד, אלא שהמשפט העברי נטוע היטב ב'קריאת שמע' וקשה לראות בו הד לסיסמת הייחוד הערבית. את התואר 'חי וקיים' שבפיוט הקביל וידר לקריאות 'אלחי' ו'אלקיום' אצל המוסלמים. כאן יש אכן זהות לשונית, אלא שהצירוף הערבי – גם לדעת וידר – מן העברית הוא שאול, והוא שכיח בתפילות ישראל ובפיוטיו: בתפילת 'ברוך שאמר' ('חי לעד וקיים לנצח'), בברכת 'מעריב ערבים' בנוסח אשכנז ('אל חי וקיים תמיד'), בתפילת 'אמת ויציב' ('ברכות והודאת למלך אל חי וקיים'), בפיוט 'ונתנה תוקף' ('ואתה הוא מלך אל חי וקיים'), ב'אתה הוא אלוהינו' ('חי וקיים נורא ומרום וקדוש') ועוד. מי שהתפילות והפיוטים הללו שגורים על פיו, האם יזדקק לטקסי הד'יכּר כדי לכלול אותם בפיוטו?

וידר מצא מקבילות רבות נוספות, שלא את כולן הזכרנו, וצירופן יחד עשוי לשכנע את המעיין בזיקתו של הפיוט לטקסים הללו. אבל בין כך ובין כך, זיקתו התוכנית, הלשונית והצורנית של הפיוט ליצירה העברית מכרעת יותר, ויש בה גם, כפי שנטען, להסביר את צעקת 'הוא'. דיון בפיוט הספרדי ובתפילת 'עלינו', מתוך ההקשר העברי המתבקש, יעלה שאֵלֶה נטועים בפיוט הקדום של חוגים מיסטיים המזוהים עם בעלי ספרות ההיכלות והמרכבה, שתרומתם לפיוטים הקדומים ולתפילה נדונה בספרו של מאיר בר-אילן סתרי תפילה והיכלות (אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"ז). אפשר להציע, בניגוד לדעתו של וידר, שכשם שקדמו היהודים למוסלמים בהעניקם ל'הוא' משמעות של כינוי אלוהות, כך גם קדמו להם בשימושה של מילה זו לצרכים אקסטטיים. ממילא אפשר לשער כי גם יהודי המזרח וגם יהודי המערב נטלו את צעקת 'הוא' מאותו מקום שנטלוה המוסלמים, קרי ספרות הסוד הקדומה. 

כדי להוכיח זאת נעמיד את הפיסקה מתוך הפיוט 'מיוחד באהיה אשר אהיה' כנגד פיסקה קצרה מתוך קדושת 'כתר' בנוסח הספרדים:

אֶחָד אֱלֹהֵינוּ בַּשָּׁמַיִם עֵדוּתֵנוּ בְּכָל־יוֹם פַּעֲמַיִם חַי וְקַיָּם         הוּא מָלֵא רַחֲמִים   הוּא מָלֵא זָכֻיוֹת     הוּא ('מיוחד באהיה אשר אהיה')

אוֹמְרִים פַּעֲמַיִם בְּאַהֲבָה שְׁמַע יִשרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד הוּא   אֱלֹהֵינוּ הוּא   אָבִינוּ הוּא   מַלְכֵּנוּ הוּא   מוֹשִׁיעֵנו (קדושת 'כתר')

שתי השורות הראשונות שבפסקאות האלה זהות בתוכנן וגם במילות המפתח שלהן, בהיפוך סדר השורות. לאחר מכן באה בשתי הפסקאות ליטאניה קצרה (ליטאניה היא תפילה העשויה חוליות של קריאת בקשות קצרות והדומות זו לזו, שבסוף כל אחת מהן או בתחילתה בא מענה קבוע מפי הציבור), שחוזרת בה המילה 'הוא' בחילוף מקומה: אפיפורה בפיוט ואנאפורה בקדושה. שתי הפסקאות נבדלות בתארי האל שלהן, אבל יש לשים לב שהפיוט הקדום הוא בעל מבנה צורני פשוט ביותר, ובמידה מסוימת כמעט חסר מבנה תוכני: אפשר להחליף בין השורות, או להחליף את תארי האל, בלי לפגום באיכותו הפיוטית. שתי הפסקאות נבדלות זו מזו בדברים זניחים.

כבר הוכח כי אחד ממקורותיה הקדומים של הקדושה היא ספרות ההיכלות, ולגבי הליטאניה שבקדושת 'כתר' נוכל לדייק אף יותר. על הזיקה שבין הפסוק 'הוא אלהינו' שבקדושה לבין הפיוט 'אין כאלהינו' הנאמר בשבתות, עמדו כבר חכמי ימי הביניים. בסידור המיוחס לר' שלמה בן ר' שמשון מגרמייזא, מחכמי גרמניה במאה ה-11, נכתב: 'ולפי שאמרנו בקדושה "הוא אלוקינו" פותחין "אין כאלוקינו" ' (סידור רבנו שלמה, מהדורת משה הרשלר, תשל"ב, עמ' קעח). ואכן ההקבלה בין שני אלה היא כמעט מושלמת:

אין כאלוהינו   אין כאדונינו   אין כמלכנו    אין כמושיענו.

הוא אלהינו     הוא אבינו      הוא מלכנו     הוא מושיענו. 

למעט חילופי אדונינו – אבינו, זהים כינויי האל בשני הטורים וסדרם שווה.

מקורו של הפיוט 'אין כאלוהינו' ידוע היטב. הוא מצוי בגירסה קרובה לזו שבסידורים שלנו בספר הקדום שיעור קומה (נכתב במאה השנייה או השלישית לספירה), ובגירסה פשוטה יותר גם בחיבור היכלות רבתי (בר-אילן, סתרי תפילה והיכלות, עמ' 21-19). בר-אילן הביא בספרו גם ליטאניה אחרת מאותו חיבור, שהמילים החוזרות בה הן 'מלך' ו'הוא' (עמ' 56). גירסה זו נלקחה ממהדורתו של פטר שפר ובה נכתב: 'מלך ישראל הוא / מלך אהוב הוא / מלך ברוך הוא / ... מלך תומך הוא / מלך עניו הוא / מלך חנון הוא'. יש בה 25 שורות שסדרן אלפביתי (פרט לשורה הראשונה ולשתי האחרונות). גירסה קצרה יותר מצויה בכתב יד ותיקן 228, שמצוטט במאגר המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית. כדוגמת הפיוטים הללו אנו מוצאים גם את הפיוט האשכנזי המוכר היטב מן ההגדה של פסח 'אדיר הוא', שבו, כמו בפיוט הספרדי, משמשת המילה 'הוא' כאפיפורה, ואכן מאיר בר-אילן, במאמרו 'מפיוטי ההגדה: "אדיר הוא" ו"אדיר במלוכה" ' (הערה 6), הזכיר את מחקרו של וידר, ושיער שצעקת 'הוא' קשורה לפיוט זה או ל'הוא אלהינו' שבקדושה. על פי ההקבלה שהראינו לעיל, בין הפיוט לבין הקדושה, נראה שהזיקה לקדושה היא העיקרית.

מרכבה שלמה, מהדורת עקיבה פרוש, ירושלים תרפ"א, דף לה ע"ב

ערכן הפיוטי של הליטאניות הפשוטות הללו אינו רב. אולם דווקא בשל פשטותן רב כוחן לשמש כלי לדבקות מיסטית ואקסטטית, ואפשר שאכן לכך שימשו את חוג יורדי המרכבה. הפיסקה מתוך הפיוט 'מיוחד באהיה אשר אהיה', שבה עסקנו, שייכת אם כך לקורפוס פיוטים שמקורם בחוגי מיסטיקנים עבריים שקדמו לסוּפִים שנים הרבה. אפשר אפוא שצעקת 'הוא' בבתי כנסת ספרדיים שבירושלים היא המשכה של מסורת פיוטית עברית, שממנה נטלו גם מיסטיקנים מוסלמים.

לבסוף נשוב לתפילת 'עלינו לשבח'. גם זו מקורה בספר מעשה מרכבה, בשינויים קלים מן הנוסחים שבסידורי התפילה והמחזורים (בר-אילן, סתרי תפילה והיכלות, עמ 32). אמנם 'הוא' מופיע בתפילה זו רק פעם אחת, אבל אפשר שברקעו של מופע בודד זה עומדת ליטאניה שממנה נלקח, וצורת ביטויה של שורה זו באשכנז, הקריאה 'הוא', היא הד לדרך שבו נצעקה אי אז בעידנים קדומים.
________________________

דב סמט הוא פרופסור (אמריטוס) בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב וחוקר בתורת המשחקים