‏הצגת רשומות עם תוויות סתם יום של חול. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סתם יום של חול. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 7 באפריל 2015

ברוך הבא: סתם יום של חול... המועד



כתב וצילם ברוך גיאן

יצאתי בשני הימים הראשונים של חול המועד פסח תשע"ה למסע צילום מיוחד בשכונת מאה שערים. זו לי הפעם הראשונה שאני מסייר בימי חול המועד עם מצלמתי בסמטאות הצרות, בחצרות ובקרפיפים, שמוכרים לי היטב משאר ימות השנה.

הרעיון היה לצלם את אנשי השכונה כמנהגם בשבת ובחג, רק שהפעם צויידתי בהיתר המיוחד של 'חול המועד'. ואכן, יכולתי לחוש ולתעד את הרוגע השרוי על הבריות, את השיחות הנינוחות בפינת הרחובות תחת קרניה של שמש הבוקר האביבית, ובעיקר את לבוש החג ההדור שבלט בכל מקום. 




רבים מן העוברים ושבים עטופים בטליתות, ומראה זה מוסיף לאווירת החג.



בחנויות הבגדים החרדיות נערכו מראש לקראת החג. בחנות 'בני מלכים' ימכרו לכם קפוטות לבנות וצהובות וכן 'דזובה'. מה היא 'דזובה'? זוהי הג'וּבֶּה, המעיל העליון החום שאותו נוהגים ללבוש החסידים הירושלמים, המזוהים עם 'היישוב הישן'.



החלטתי לצלם בשעה מוקדמת יחסית, בין שמונה לתשע בבוקר. בשעות כאלה רק בודדים עשו את דרכם לבית הכנסת או אל המקווה ובחזרה. רבים נשאו על כתפיהם מגבות.





היו כאלה שהתפללו בהליכה.




ראיתי את חסידי 'תולדות אהרון', שמקפידים במיוחד על לבוש חגיגי. קפוטה עם פסים, שטריימל ענק ו'גאַרטל'  חגורת הבד הרחבה, שמשמשת גם מקום לתחיבת היד.



הבחנתי בנעליהם ההדורות של חסידים 'ירושלמים' צעירים ובמכנסיים המכסים אותן. לצידם מתהלכים חסידים 'קלאסיים', בנעליים שטוחות ובגרביים הבולטות שבתוכן מאופסנים קצות המכנסיים.




חלפתי על פני בית הכנסת של חסידי ברסלב ברחוב מאה שערים. בחוץ עמדו כמה חסידים שהתכוננו להיכנס פנימה.



ברחוב שבטי ישראל ניצב חסיד עטוף בטלית והוציא כסף מהכספומט.



חצרות 'בתי אונגרין' היו נקיים, מה שאין כך רוב ימות השנה. בורות המים בלטו על רקע הבתים המוארים.



מתפללים עלו במדרגות לבית הכנסת שבחצר. המבנה הישן הוא בעצם המחסן של בית הכנסת. 



בהמשך בלט חלון חלוד ,ש'התאים' לחסיד עם הגלימה החומה שחלף לצידו.




בבית הכנסת חת"ם סופר היה מתפלל בודד בבית המדרש שבמבואה ועוד כמה שהתפללו בתוך בית הכנסת עצמו. כל השאר היו בדרכם לכותל המערבי לברכת הכוהנים המסורתית. 



ב'בתי נייטין' בלטו לעיניי המעברים המקורים והמיוחדים.



פתאום תפסתי עד כמה המראה הוא בלתי שגרתי: בחזיתות הבתים שבחצרות לא הייתה תלויה כביסה...



'חול המועד', כבר אמרנו?

במפגש רחוב הנביאים ושבטי ישראל נראו ביום ראשון אתיופים נוצרים בדרכם לחצרם בדיר א-סולטאן, לחגיגות יום ראשון של הדקלים. לצידם פסע מתפלל בלבוש חג, מרוכז בהליכה ובתפילה.




מועדים לשמחה!


יום שני, 14 באוקטובר 2013

ברוך הבא: סתם יום של חול בעיר העתיקה



צילם וכתב ברוך גיאן

עם כל הכבוד לתל אביב, יש עיר בינלאומית אחת ויחידה בישראל, וזו העיר העתיקה של ירושלים. מיליוני תיירים מכל העולם ובני כל הדתות פוקדים אותה בכל ימות השנה בגיוון אנושי מטורף. יש בה טקסים ותהלוכות, פסטיבלים וחגים כמעט בכל יום מימות השנה, ולכן אין בה פנאי, כביכול, לחיי חולין ושיגרה.

יצאתי לרובע הנוצרי ולרובע המוסלמי כדי לצלם מראות של בוקר, כאלה שנגלים לעיניך בשעות שבהן רק מעט תיירים משוטטים בסמטאות.

הרחובות עדיין ריקים כך שעגלות העץ נעות בהן בקלות יחסית. מעניין לראות את מעצור העגלה, שאינו אלא גלגל קטנוע שקשור בחבל לעגלה. כשהמשקל על העגלה כבד במיוחד, כמו בלוני גז, העגלון חייב להיות מיומן מאוד...



ברחוב הנוצרים פגשתי ארבע נשים צ'צ'ניות בלבוש שהזכיר את לבושה של סבתי הטריפוליטנית עליה השלום... הם התמסרו למצלמה בקלות יחסית. אולי שחקני הכדורגל הצ'צ'נים שהביא ארקדי גיידמק לבית"ר ירושלים (ובינתיים כבר עזבו) בישרו גל עלייה לרגל של עם שלא הורגלנו לראותו בירושלים?



בהמשך רחוב הנוצרים פתח סוחר תכשיטים את דלתות הברזל של חנותו והדליק קטורת שריחה הופץ ברחוב. כך הוא מסמן את חנותו בדרך בולטת וריחנית.



סוחר אחר פתח את חנותו ותלה על דלת הברזל ערימה של לִיפוֹת.



במאפיה שברחוב הפטריארכיה האתיופית צפיתי באפיית הבייגל הירושלמי האופייני. מנחש הבצק יצר האופה לולאה אובאלית ומעליה פיזר זרעוני שומשום. חמש דקות של אפייה והבייגל יצא שזוף וריחני. טעמו היה נפלא.



ילדים-שליחים נשאו שקיות עם עשרות פיתות ולחמניות. המחיר במאפייה, למקומיים היה 3 שקלים בלבד. בעגלות הבייגל שבשער יפו המחיר כבר זינק ל-8 שקלים...







בפינת רחוב בית הבד אני מחייך, בכל פעם מחדש, כשאני נתקל בשלט המזמין את העוברים ושבים לביקור ב'ביאנו בר הקרקעי', ומציע 'פאן קיק עם סוס' ו'אומלת ספרדי' כולל 'פיטה'.



ברחוב בית הבד נכנסתי, כהרגלי, לחנות הקפה של סנדוקה. זבנים מאירי פנים טוחנים את הקפה במקום. אני קונה ארבע שקיות שיספיקו לי לחודש הקרוב ומצטער שאיני יכול להעביר את הריח בתמונה... ריחו המשכר של הקפה מלווה אותי עוד זמן רב אחר כך.







בסמטאות מתרוצצים מלצרים הנושאים בידיהם מגשים ומספקים לסוחרי העיר העתיקה תה, קפה ומים.




בפינת רחוב וייה דולורוזה עומדת אשה וממתינה בשקט ללקוחות שטרם הגיעו כדי למכור להם את תוצרתה: שזיפים בלדי, עלי גפן, עלי מרווה ופאקוס (ירק הדומה לקישוא).



במעלות המדרסה אני מצטרף לבית הקפה והנרגילות הוותיק. בקירות הבית נחצבו נישות להנחת הנרגילות וקנקני הקפה, ובתוך נישה קטנה הוצב מיכל של גחלים לוחשות. כך מתחילים לקוחות בית הקפה את יומם בשלווה סטואית.




לקראת סיום אני נכנס לרחוב הקצבים ושם מוצא את יצרני העטאיף (atayef), מאפה הדומה לפנקייק המוכר. בדרך כלל אוכלים את המאפה בשבירת צום הרמדאן, אבל מתברר שאפשר לקנות אותו גם בסתם יום של חול. המאפה מקופל לשניים ובתוכו מילוי של אגוזי מלך.




יצאתי מן הסמטאות המוצלות והקרירות אל רחבת שער יפו מוכת השמש והשרב. קבוצת נזירות אסיאתיות, שהגנו על עצמן בשמשיות, קיבלו את פניי בחיוך נעים.


סתם יום של חול בעיר הבינלאומית העתיקה...

יום ראשון, 16 ביוני 2013

ברוך הבא: סתם יום של חול בפארק המסילה



כתב וצילם ברוך גיאן

ירושלים מתחדשת כל הזמן. 'פארק המסילה' המקסים, שבנוי לאורך מסילת הברזל העות'מנית, משתרך על פני כחמישה קילומטרים, הוא מתחיל (או נגמר) בתחנת הרכבת הישנה שליד תיאטרון החאן, חוצה את שכונות בקעה, המושבה הגרמנית, קטמון ובית צפאפה, ומגיע עד שיפולי שכונת מלחה ו'איצטדיון טדי'. את סיפורו של הפארק צריכים ללמוד בכל מקום בארץ. זו הייתה יזמה מבורכת שצמחה 'מלמטה', בהתארגנות של איכפתניקים מתושבי האזור, שהקימו את 'ועד פארק המסילה' והצליחו לכפות את רצונם והגיונם על העירייה, שתכננה לסלול שם עוד כביש ראשי סתמי.

הפארק הארוך שינה לגמרי את איכות החיים של תושבי השכונות הגובלות בו בפרט ושל תושבי ירושלים בכלל. הוא הפך ל'ריאה ירוקה' ולמסלול אטרקטיבי של הליכה וריצה, מסלולים לרוכבי אופניים ומקום מפגש פופולרי לכל כלבי העיר (מי תיאר לעצמו שיש בירושלים כל כך הרבה כלבים!). תענוג לראות איך שטח שהוזנח במשך עשרות שנים, הפך לפארק ירוק ומזמין של פעילות ספורטיבית וחברתית לכל כך הרבה משפחות ואנשים.

פסי הרכבת הישנים מולאו בריצוף בטון, דמוי עץ, ולצדם נשתלו דשאים ופרחים ונִטעו עצי דולב שמצלים על ספסלים ופינות שתייה. יש עוד הרבה מה לשפר, והמבחן הגדול יהיה כמובן הניקיון והתחזוקה השוטפת, אבל בינתיים אפשר לשמוח על המתנה הבלתי צפויה שהיינו זכאים לה מזמן וקיבלנו באיחור רב.

ביום שישי בבוקר יצאתי לצלם בפארק המסילה ובמתחם החדש של תחנת הרכבת.

















תחנת הרכבת הישנה נמצאת בקצה פארק המסילה והיא נקודת התחלה או סיום להולכים בו. התחנה המקורית  שנקראת עכשיו 'התחנה הראשונה'  נחנכה בשנת 1892. מאז שבת קו הרכבת בין ירושלים לתל אביב, לפני כעשרים שנה, הוזנח המבנה והתפורר וכל פרטי הריהוט, העץ והברזל נגנבו. עתה קמה התחנה לתחייה. המתחם המשוקם, על שלל מסעדותיו ודוכניו, נפתח לפני כמה שבועות והוא משתלב היטב במכלול פארק המסילה. כבר עתה אפשר לקבוע בסיפוק כי עוד עוגן של שפיות ונורמליות נוסף לעירנו הסוערת. לירושלמים הייתה אורה ושמחה.

מקצת החנויות שבמתחם פתוחים גם בשבת, ותושביה החילוניים של העיר, ותיקי ה'קרבות' על פתיחת בתי הקולנוע והסינימטק בשבת, שפשפו עיניהם בתדהמה נוכח ההמונים שגדשו את המקום בשבתות האחרונות ובהם גם חובשי כיפות רבים.

מבנה התחנה נוקה ושוחזר בחלקו ובקומה העליונה עוד ניתן להבחין בטיח המקורי וב'רֶלְסִים' ששימשו לקירוי הגג.





בחזית הכניסה לתחנה, בקומה השנייה, השתמר דרך נס לוח האבן המקורי ובו נחקק השם 'ירושלים' בשלוש שפות. נדמה לי שהכתובת העברית נוספה רק בתקופת המנדט.



בפנים, על קירות המבנה ההיסטורי, מוצגת תערוכת צילומים מעניינת על תולדות הרכבת, כולל מרקע ועליו מוקרן סרט וידאו שכולל הפתעה: בשנת 1897 שלחו האחים לומייר, חלוצי הראינוע הצרפתיים, את נציגם במזרח התיכון לנסיעה ברכבת והוא תיעד את הנסיעה.



בתי הקפה והמסעדות שעל הרציף שוקקים חיים ומסביב המולה משפחתית נעימה.









סתם יום של חול בפארק המסילה.