ברוך הבא: סתם יום של חול בעיר העתיקה

צילם וכתב ברוך גיאן

עם כל הכבוד לתל אביב, יש עיר בינלאומית אחת ויחידה בישראל, וזו העיר העתיקה של ירושלים. מיליוני תיירים מכל העולם ובני כל הדתות פוקדים אותה בכל ימות השנה בגיוון אנושי מטורף. יש בה טקסים ותהלוכות, פסטיבלים וחגים כמעט בכל יום מימות השנה, ולכן אין בה פנאי, כביכול, לחיי חולין ושיגרה.

יצאתי לרובע הנוצרי ולרובע המוסלמי כדי לצלם מראות של בוקר, כאלה שנגלים לעיניך בשעות שבהן רק מעט תיירים משוטטים בסמטאות.

הרחובות עדיין ריקים כך שעגלות העץ נעות בהן בקלות יחסית. מעניין לראות את מעצור העגלה, שאינו אלא גלגל קטנוע שקשור בחבל לעגלה. כשהמשקל על העגלה כבד במיוחד, כמו בלוני גז, העגלון חייב להיות מיומן מאוד...

ברחוב הנוצרים פגשתי ארבע נשים צ'צ'ניות בלבוש שהזכיר את לבושה של סבתי הטריפוליטנית עליה השלום... הם התמסרו למצלמה בקלות יחסית. אולי שחקני הכדורגל הצ'צ'נים שהביא ארקדי גיידמק לבית"ר ירושלים (ובינתיים כבר עזבו) בישרו גל עלייה לרגל של עם שלא הורגלנו לראותו בירושלים?

בהמשך רחוב הנוצרים פתח סוחר תכשיטים את דלתות הברזל של חנותו והדליק קטורת שריחה הופץ ברחוב. כך הוא מסמן את חנותו בדרך בולטת וריחנית.



סוחר אחר פתח את חנותו ותלה על דלת הברזל ערימה של לִיפוֹת.

במאפיה שברחוב הפטריארכיה האתיופית צפיתי באפיית הבייגל הירושלמי האופייני. מנחש הבצק יצר האופה לולאה אובאלית ומעליה פיזר זרעוני שומשום. חמש דקות של אפייה והבייגל יצא שזוף וריחני. טעמו היה נפלא.



ילדים-שליחים נשאו שקיות עם עשרות פיתות ולחמניות. המחיר במאפייה, למקומיים היה 3 שקלים בלבד. בעגלות הבייגל שבשער יפו המחיר כבר זינק ל-8 שקלים...







בפינת רחוב בית הבד אני מחייך, בכל פעם מחדש, כשאני נתקל בשלט המזמין את העוברים ושבים לביקור ב'ביאנו בר הקרקעי', ומציע 'פאן קיק עם סוס' ו'אומלת ספרדי' כולל 'פיטה'.



ברחוב בית הבד נכנסתי, כהרגלי, לחנות הקפה של סנדוקה. זבנים מאירי פנים טוחנים את הקפה במקום. אני קונה ארבע שקיות שיספיקו לי לחודש הקרוב ומצטער שאיני יכול להעביר את הריח בתמונה... ריחו המשכר של הקפה מלווה אותי עוד זמן רב אחר כך.







בסמטאות מתרוצצים מלצרים הנושאים בידיהם מגשים ומספקים לסוחרי העיר העתיקה תה, קפה ומים.

בפינת רחוב וייה דולורוזה עומדת אשה וממתינה בשקט ללקוחות שטרם הגיעו כדי למכור להם את תוצרתה: שזיפים בלדי, עלי גפן, עלי מרווה ופאקוס (ירק הדומה לקישוא).



במעלות המדרסה אני מצטרף לבית הקפה והנרגילות הוותיק. בקירות הבית נחצבו נישות להנחת הנרגילות וקנקני הקפה, ובתוך נישה קטנה הוצב מיכל של גחלים לוחשות. כך מתחילים לקוחות בית הקפה את יומם בשלווה סטואית.

לקראת סיום אני נכנס לרחוב הקצבים ושם מוצא את יצרני העטאיף (atayef), מאפה הדומה לפנקייק המוכר. בדרך כלל אוכלים את המאפה בשבירת צום הרמדאן, אבל מתברר שאפשר לקנות אותו גם בסתם יום של חול. המאפה מקופל לשניים ובתוכו מילוי של אגוזי מלך.

יצאתי מן הסמטאות המוצלות והקרירות אל רחבת שער יפו מוכת השמש והשרב. קבוצת נזירות אסיאתיות, שהגנו על עצמן בשמשיות, קיבלו את פניי בחיוך נעים.

סתם יום של חול בעיר הבינלאומית העתיקה...