כתב וצילם ברוך גיאן
באחד מימי שישי בקיץ האחרון הגעתי בשעת בוקר לשכונת מוסררה. בסמטה צרה עמדו אברכים חוזרים בתשובה מחסידי ברסלב ושוחחו. הם הזמינו אותי להיכנס לחצר. רוב התלמידים כבר עזבו לביתם ורק מיעוט מתוכם נותר בישיבה. על אחד הכיסאות בחצר ישב בחור והפקיר את ראשו לחברו, שהפליא לגלח את שערו לקרחת מושלמת תוך שהוא מותיר רק את הפאות. 'חוסכים כסף על התספורת', אמר לי המגולח...
יצאתי לרחוב מאה שערים. חנויות המכולת עמוסות בחלות לשבת. חסיד, שערך קניות ונעזר באופניו, קנה כמה חלות ורכב הלאה.
בשכונה הקטנה 'בתי נייטין' נדחפו הכריות אל מחוץ לחלון לאוורור, ולידם צעדו ילדי חסידות 'תולדות אהרון' בדרכם לתלמוד תורה. כמה מהם החזיקו ידיים זה לזה. אב צעיר, שהוליך את בנו, גהר מעליו בעדינות כדי לברר מדוע בוכה הילד.
במקווה שטרן, ליד השטיבלך שבלב השכונה, ניכרה צפיפות. צעירים נכנסו ויצאו ועל כתפיהם מגבת. המודעה בכניסה הייתה חד-משמעית: המקווה נסגר בשעה 11.
ליד השטיבלך מוצבת סוללה של טלפונים ציבוריים ובדרך כלל היא מיותמת. אפילו במעוז החרמת הטלפונים החכמים נדיר לראות מישהו משתמש בטלפון ציבורי, אבל בבוקר זה תפסתי אותו על חם...
מכונית סובארו סטיישן חנתה ברחוב עבודת ישראל וסירים גדולים וכבדים, שמדיפים ניחוחות עזים של קוגל ירושלמי, נחו בחיקה. לפי גודל הסירים נראה שאפשר להזין בתכולתם את כל השכונה...
צעיר הלך ברחוב, חצי חלה פרוסה בידו האחת וקערת קורנפלקס בידו השנייה, וחייך למצלמה. לעומתו, תושב אחר של השכונה, שעשה קניות וסחב כמה וכמה שקיות, השפיל מבט והנמיך ראש כדי לא להצטלם.
במרפסת בית בשכונת בתי ורנר התקהלו נשים וטף בבית מדרש חדש על שם 'הרב הקדוש המפורסם מדובענקא'. רב וקדוש – אולי; מפורסם – לא כל כך. אפילו עורך עונ"ש לא מצא עליו הרבה מידע...
עליתי דרך
השער היפה של שכונת 'שערי משה' (המכונה גם 'בתי ויטנברג') לכיוון שכונת 'זכרון משה'. נזכרתי בתלונתה המשעשעת של סוניה, בת העלייה השנייה, כפי שנרשמה על ידי ש"י עגנון ברומן 'תמול שלשום' (עמ' 156):
הישיבה המרכזית המתה מתפללים, ובשל הצפיפות היו שהעדיפו להתפלל ברחוב עטופי טלית.
ולכל פינה שאתה פונה או אשפה ולכלוך או זקן ופיאות. וכשאת פונה לאחד מהם הריהו בורח מפניך כמפני שד. וכל מקום שם בירושלים קרוי משה, או אוהל משה או זכרון משה או ימין משה או מזכרת משה. רוצה אתה להגיע לאחד מן המקומות הללו שוכח אתה אותה מלה שנטפלה למשה, ואתה הולך ממשה למשה ואין אתה מגיע למשה זה שרצית.
הישיבה המרכזית המתה מתפללים, ובשל הצפיפות היו שהעדיפו להתפלל ברחוב עטופי טלית.
באותה שעה, ברחוב משה
חגיז, שיחקו צעירים חרדים בכדור והתמסרו למצלמה.
סתם יום שישי
בבוקר בשכונות החרדיות של ירושלים.
אכן חריג לכנותו בשם הרב וכו' מדובענקא. אומנם אצל יודעי חסידות ותולדותיה, ובטח גם למע"כ העורך מוכר הספר אור החכמה של הרב אורי פייבל מקריסנפולי, דובענקא ושאר ק"ק.
השבמחקסיור יפה בשכונות בהן לא מקבלים בשמחה נשים, ובוודאי לא נשים מצלמות. תודה
השבמחקא. לרבקה: הדרת הנשים ברחוב החרדי היא בהחלט בעיה כאובה ובלתי נסלחת (למשל, גם אם נקבל את עיקרון ההפרדה בתחבורה הציבורית, מי החליט שהגברים יושבים מקדימה והנשים מאחורה?! מדוע לא להיפך, אין כל בעיה הלכתת שגבר יישב מאחורי אשה. ברור שזה נובע מהחשיבה השוביניסטית של מי שחולל את רעיון ההפרדה בתח"צ, רעיון חולני לדעתי, וחבל שהוא נקרא במילה המכובסת "מהדרין") אבל לתקוע את זה בכל מקום בלי קשר? זה טרחני ולא חכם.
השבמחקב: התמונה בה רואים רכב סובארו עמוס עד להתפקע בסירי קוגל, לא קשה לנחש כי מדובר באדם שעיסוקו הוא בהכנת קוגלים (או קיגלאך, בלשון הילידים...). ופיענוח ראשי התבות שעל הסירים"ט.נ." הוא טועמיה-נברוצקי, כאשר 'טועמיה' הוא הפירמה (על משקל "טועמיה חיים זכו" - בתפילת מוסף של שבת - האמור על מאכלי השבת) ונברוצקי זהו שם המשפחה של בשלן הקוגלים.
אגב, לא פעם ראיתי אותו כשהוא מביא את פאר יצירתו לבתי כנסת שהזמינו ממנו, ולמרות מוצאו האשכנזי (כפי שיעיד שם משפחתו) הוא נראה כהה לחלוטין, כנראה בזכות השעות הרבות שצבר מהעל הסירים המהבילים...
אחשתרן תודה על תוספת המידע בענין הקיגל.חייב להודות שזהו מאכל שאם הוא נעשה טוב,הוא טעים להפליא.
מחקThe reason men are not in the back is so they should not look at the women in front of them. Contemporary people are unable to judge any action without mixing in feminist issues.
השבמחקTha's so true
מחקפרויקט מקסים
השבמחקלא יאומן - הם בני אדם ....
השבמחק"הישיבה המרכזית" אינה אלא השטיבלאך הידוע ברחבי העולם כולו כשטיבלאך "זכרון-מוישה".
השבמחקסליחה על האנונימי
השבמחקפשוט התענגתי והתמלאתי געגועים לארץ הזו המלאה אופי כן גם מאה שערים שלי ולה אין משותף
זה באמת עובר דרך התמונות ומרגיש כי עוד מעט יכנס יום קדוש ...