גלגולו של ניגון: הבלדה על מותה של חנה'לה

כיכר השוק של דרוהוביץ, גלוית דואר מ-1905 בערך (מקור: פורטל מוזיאון הזיכרון ליהודי אירופה)

____________________________________________________________________

גולשים יקרים,

אם הגעתם לכאן בוודאי תשמחו לדעת שפרק זה קיבל פנים חדשות בספרי שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי (הוצאת עם עובד, תש"ף / 2019).

אתם מוזמנים לבקר בפרק השני של הבלוג 'שיר הוא לא רק מילים' ושם תמצאו מידע נוסף על הספר ועל השיר.

____________________________________________________________________

נר לזכרם של פרופסור ישראל גוטמן ופרופסור דב נוי, שנפטרו השבוע

א. הבלדה על מותה של חנה'לה

השיר 'הבלדה על מותה של חנה'לה' אינו מוכר כך כך, וחבל. זהו שיר מרגש, שתורגם מיידיש על ידי יעקב שבתאי. שמו של הכותב המקורי ושל המלחין אינם ידועים, אך כפי שנראה בהמשך לא מדובר בשיר-עם ישן נושן, אלא בשיר שניתן לקבוע בוודאות את תאריך כתיבתו ואת הרקע ההיסטורי שלו.

מילות השיר בעברית פורסמו לראשונה בקובץ 'שירי הזמר' של יעקב שבתאי (תשנ"ב, עמ' 59), והשיר עצמו בוצע, למיטב ידיעתי, רק פעמיים  – לראשונה על ידי שלמה ארצי, בתכנית הרדיו 'דוֹ רֶה וּמי עוד', שהוקלטה בשנת 1975 (באותה שנה גם נכלל השיר בתקליט 'על הדרך עץ עומד... מבחר שירי יידיש מתורגמים'); ובשנית, בשנת 2005, על ידי 'חבורת שהם'.

(תודה לרפי בינדר על הסריקה)

הנה הביצוע של שלמה ארצי:



וכאן אפשר לשמוע את חבורת שהם (מתוך התקליטור 'עלי להבה', 2005):



השיר מספר על נערה ושמה חנה'לה, ששבה מעבודתה אל ביתה ונקלעה – בכוונה או מבלי משים – להפגנת פועלים מניפי דגל אדום. 'יאקוב  פוירשטיין' שלח בריונים על מנת לפזר את ההפגנה והללו ירו בנשק חם אל ההמון ופגעו בחנה'לה שנפלה מתבוססת בדמה. הדם האדום של הנערה התלכד עם צבעו של הדגל וחנה'לה הפכה באחת ללוחמת חרות, שזכר מותה האלים ילווה מכאן ואילך את חבריה שממשיכים במאבק.

האם השיר מתעד אירוע אמתי, ואם כן היכן ומתי התרחש?

ומי הם חנה'לה, יאקוב פוירשטיין וקוצ'ינסקי הנבל?

בספרו של שבתאי אין מידע נוסף על מקורותיו של השיר פרט ל'מלים ולחן עממייים'. כדי לנסות ולשחזר את סיפורו של השיר עלינו לחזור במנהרת הזמן לשנת 1911, לעיר דרוהוביץ שבגליציה המזרחית, השוכנת באימפריה האוסטרו-הונגרית. השיר מתאר, פחות או יותר, אירוע שהיה, אך כפי שנראה בהמשך הוא אינו קשור כלל למהפכנות ולהפגנות סוציאליסטיות. קוצ'ינסקי – שאינו מופיע בשיר המקורי – לא היה ולא נברא; וגם שמה של הנערה שמתה בדרוהוביץ לא היה כנראה חנה'לה, אלא דווקא מלכה.

ב. הרקע ההיסטורי: הרוגי דרוהוביץ

המצפה, 30 ביוני 1911. כותב השיר הוא הרב אליעזר לאדייר מסטרי
(תודה לעקיבא צימרמן, שפרסם שיר זה בספרו 'הרב אליעזר לאדייר: שירים ומחקרים', 2004)

העיר הפולנית לשעבר דרוהוביץ (Drohobycz; היום במערב אוקראינה), שהתפרסמה בהיסטוריה היהודית כעירם של הציירים מאוריצי גוטליב ואפרים משה ליליאן, ובעיקר עירו ומקום רציחתו של הסופר היהודי-הפולני ברונו שולץ, הייתה מאז חלוקות פולין ועד מלחמת העולם הראשונה עיר אוסטרית. למן שנת 1867 נהנו יהודי דרוהוביץ, כמו כל תושבי מלכות הקיר"ה, מזכויות אזרח שוות ומן הזכות לבחור ולהיבחר לפרלמנט האוסטרי.

ביום שני, 19 ביוני 1911, התקיימו בכל ערי ועיירות גליציה המזרחית הבחירות לפרלמנט הארצי שישב בלבוב.

שליטה הבלתי מעורער של דרוהוביץ היה ראש הקהילה וסגן ראש העיר יעקב פוירשטיין (1927-1866). איש עשיר ותאב כח, שנחשב לשליט היחיד בעיר. הוא מינה והדיח בעלי תפקידים, וכל דבר בעיר נעשה באישורו ועל סמך המלצתו. הוא נאבק במתנגדיו, בעיקר בציונים (והללו כמובן נאבקו בו), בכל האמצעים החוקיים והלא-חוקיים. ואכן, ידו הייתה בכל: הוא שלל והעניק רשיונות עבודה, הרס דוכני רוכלים והשפיע על מנהלי בתי החרושת לפטר פועלים שאותם חשב למתנגדיו, ומן הצד השני – תגמל היטב את תומכיו.

יעקב פוירשטיין (מקור: JewishGen)

הוא נהג כך לא רק כלפי יהודים, אלא גם כלפי פולנים ואוקראינים. בספר הזיכרון לדרוהוביץ, בוריסלב והסביבה (עורך: נ"מ גלבר, מרחביה 1959, עמ' 97) הובאה האנקדוטה הבאה:

כאשר באחת מישיבות מועצת העיר, בשנת 1907, הביע סטארומייסקי, מנהל הגימנסיה דאז, את התנגדותו להצעה שהציע פייארשטיין, אמר הלה: 'אתם הפולנים מה לכם פה? קחו לכם את כנסייתכם ואת אולם הסוקול ולכו לעזאזל'. הפולנים לא שכחו את הישיבה הזאת, ועם קום מדינת פולין החליפו את שם הרחוב שהיה נקרא על שמו, רחוב יעקב פייארשטיין, בשם 'רחוב הנריק סנקביץ'.

רחוב יעקב פוירשטיין בדרוהוביץ. הרחוב נקרא על שמו עוד בחייו (מקור: JewishGen)

נציגם של הציונים בבחירות היה ד"ר גרשון ציפר מלבוב, שנתמך בעיקר על ידי בני הנוער, בעלי המלאכה והפועלים, ואפילו על ידי החסידים (בעידודו של האדמו"ר מדרוהוביץ, חיים מאיר יחיאל שפירא, סבו של המשורר ש. שלום); מטעם היהודים בעלי האוריינטציה הפולנית (שכונו על ידי מתנגדיהם 'מתבוללים') הועמד לבחירה ד"ר נתן לוונשטיין, עורך דין עשיר ובעל השפעה בחוגי השלטון, שכבר כיהן כציר בפרלמנט מאז הבחירות ב-1907, והיו גם ארבעה מועמדים נוספים, לא-יהודים. פויירשטיין וראשי הקהילה תמכו בלוונשטיין ו'נערכו' בהתאם עם פתקאות הצבעה מזוייפות, שוחד ואיומים. הם היו מוכנים לעשות הכל על מנת להכשיל את המועמד הציוני.

במהלך יום הבחירות החלו מעשי זיוף בקנה מידה גדול. בוחרים מטעמו של פוירשטיין נכנסו לאולם ההצבעה בתעודות מזויפות, פתקאות הצבעה שהוכנו מראש הושלכו לקלפי בלי שום פיקוח ואילו להמוני הבוחרים שהתגודדו בחוץ, יהודים ואוקראינים, לא הותר להיכנס פנימה ולממש את זכותם. המהומות התעצמו והמוני מפגינים פרצו לבניין שבו נערכה ההצבעה, קרעו את הפתקים והתחילו להשתולל. למקום הגיעו שתי פלוגות צבא. המפגינים השליכו על החיילים חפצים ואבנים, ובתגובה ירו החיילים אש חיה לתוך ההמון. קציר הדמים היה נורא: לפחות 26 הרוגים ו-56 פצועים, שמקצתם מתו לאחר כמה ימים (יש נתונים סותרים לגבי מספר ההרוגים הסופי). כמעט כל הנפגעים נורו בגבם כאשר ניסו להימלט מפני החיילים.

הבחירות הופסקו לזמן קצר, אך בערב נמסרה ההודעה כי מתוך 7,955 פתקי הצבעה קיבל לוונשטיין 5,979 ונבחר. ציפר קיבל רק 802 קולות... פוירשטיין עצמו נמלט עוד באותו היום לווינה מחשש לזעם ההמונים, וההמון הזועם אכן הסתער על ביתו הפרטי והרס אותו.

ביתו של פוירשטיין בדרוהוביץ (מקור: Drohobyczer zeitung)

למחרת נערכו הלוויות, של יהודים ושל נוצרים שנפגעו, והמשתתפים נשבעו לנקום את הדם השפוך. בסתיו של אותה שנה אף ניסו להתנקש בחייו של פוירשטיין, שטייל בכיכר העיר, אך הניסיון נכשל.

כך סיכם סופרו המיוחד של עיתון 'הצפירה' בדרוהוביץ את האירועים הדרמטיים:

הצפירה, 22 ביוני 1911

האירועים בדרוהוביץ היכו בהלם את הציבור היהודי והלא-יהודי כאחד. השלטונות ערכו חקירה, הפרשה נדונה בפרלמנט בווינה ושרי הפנים והביטחון הודו שאנשי הצבא ירו שלא לצורך. בסופו של דבר לוונשטיין ('קין', כפי שכינה אותו בזעם העיתונאי נח פּרילוּצקי; דער מאָמענט, 23 ביוני 1911) ויתר על המנדט שקיבל וכמה חודשים מאוחר יותר נערכו בחירות חדשות. הפעם הציונים ויתרו על השתתפותם. ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עבר פוירשטיין לווינה, ושם חי עד פטירתו בקארלסבאד ב-1927.

ג. היכן קרו אירועי הדמים?

סופר 'הצפירה' ציין כי 'הבחירות היו באולם הגימנסטיקה, הסמוך לשוק העיר', והמהומות פרצו בסמוך ללשכת הבחירות של לוונשטיין, ששכנה ברחוב סטריסקה. על פי תיאור מפורט אחר, שנדפס ב-1959 בספר הזיכרון לדרוהוביץ, התקיימו הבחירות 'בתיאטרון הישן בגן שברחוב סטריסקה', ומשרד התעמולה של המתבוללים שכן ממש ממול (בניגוד לחוק שקבע כי משרדי המפלגות צריכים להיות מרוחקים מאולם הבחירות). הכותב, ד"ר שמעון לוסטיג, שהיה בין הפעילים הציוניים, סיפר:

השטח בין הרינק לבין רחוב סטריסקה עד לגן (שבו היה נמצא אולם התיאטרון) היה מוצף יהודים ואוקראינים, כולם בעלי זכות בחירה, שלא ניתנה להם האפשרות להגיע אפילו עד לגן כדי לעמוד בתור לפני אולם הבחירות ... הצבא תפס עמדה ברחוב סטריסקה, על יד התיאטרון... ובשעה שתיים וחצי בערך אחר הצהריים ירה הצבא כמה פעמים בהמונים שעמדו בין הרינק ובין רחוב סטריסקה ... התוצאות היו פטליות. כ-27 איש ואשה נשארו במקום הרוגים ופצועים ... מספר הפצועים שהחלימו מפצעיהם אולם נשארו נכים היה הרבה יותר גדול. בין ההרוגים היה גם אחי לייבוש. בערך בשעה 2 בא הביתה לאכול את ארוחת הצהרים ולאחר שחטף מה שחטף הלך בכיוון האולם כדי להצביע. היות ואחרי היריות הוא לא הופיע בבית, הלכנו, אמי ואני לחפש אותו ומצאנו אותו על יד הקיוסק של גינטנר שכוב עם הפנים למטה ובגבו ששה כדורים. כמעט כל הנפגעים נורו בגב. והדבר מובן מאליו. כי לאחר שהנאספים ראו שהצבא מתכונן לירות, הסתובבו והתחילו לברוח, ובכל זאת הצבא ירה (עמ' 125-124).

באוגוסט 2013 הגעתי לדרוהוביץ עם קבוצת מטיילים ישראלים, שאותם הדרכתי יחד עם עמיתיי חיים באר ואליעזר לסובוי. עמדנו מול בניין התיאטרון העירוני שברחוב התיאטרון, בסמוך לרחוב סטריסקה, שלא שינה את מקומו מאז ראשית המאה שעברה, ושם סיפרתי על בחירות הדמים של 1911, על פוירשטיין, על לוונשטיין ועל מותה של חנה'לה...

הנה כך נראה היום התיאטרון של דרוהוביץ שבחזיתו נשפך דם רב כל כך.

צילומים: דוד אסף

 
ד. חנהל'ה, מלכה או גְנֶסְיָה? 

כותרת ראשית ב'היינט', 23 ביוני 1911

שלא כבימינו, העיתונות היהודית באותם ימים לא פרסמה את שמות ההרוגים. מי שהיה צריך לדעת – ידע. ובכל זאת, סופר העיתון 'הצפירה', שכינה את עצמו 'אבנר', טרח לרשום את שמותיהם של הרוגי דרוהוביץ, יהודים ולא-יהודים. והנה, לא רק ששמה של חנה'לה אינו נזכר, אלא שנזכר שם אחר, שמתאים מאוד לתיאור שבשיר – מלכה גרטלר, צעירה בת עשרים, שיצאה לקנות דבר-מה ונקלעה לאסונה למטר הכדורים. אני משער כי דמותה של מלכה היא זו שהעניקה את ההשראה למחבר השיר על חנה'לה. 

הצפירה, 26 ביוני 1911

כאמור, אין אנו יודעים מי כתב את השיר, אבל אפשר להניח שנכתב מיד לאחר אירועי הדמים ובהשפעתם. הנה תחילה המקור ביידיש ולצדו תרגומם של תמר ועמוס רודנר (זמר'ל, הקיבוץ המאוחד, 2012, עמ' 70):

מילות השיר ביידיש נרשמו לראשונה בספטמבר 1936, בעיירה סאנוק שבגליציה המערבית, על ידי הפולקלוריסט שמואל זנוויל פִּיפֶּה. פיפה, שגר אז בווילנה, שלח את מילות השיר למורו יהודה לייב כהן, שגר אז בניו יורק (המכתב ומילות השיר נדפסו בתוך אוסף מכתביו של פיפה, שההדירו דב ומאיר נוי, מחקרי המרכז לפולקלור, ב, 1972, עמ' 244-243, 554-553).

אך מתברר כי לשיר זה היו כמה גרסאות מוקדמות ושונות ובאמצעותן ניתן לעקוב אחר גלגוליו. אחת מהן, שנרשמה בברדיצ'ב, נדפסה במוסקבה בשנת 1933, בתוך אוסף חשוב של שירי עם ביידיש, פֿאָלקלאָר־לידער, שערכו הפולקלוריסט זלמן סקודיצקי (1996-1906) וחוקר הספרות מאיר וינר (1941-1893). מגרסה זו מתברר כי שמה של ההרוגה כלל לא היה חנה'לה (וגם לא מלכה) אלא גנעסי...

והנה, גרסה זו אינה קשורה כלל לאירועי דרוהוביץ. הנערה הירויה לא שבה מהעבודה אלא סיימה את סעודתה, ואת מקומו של יעקב פיירשטיין מדרוהוביץ, תפס במקור סתם 'פּריסטאַוו', כלומר שוטר רוסי.

מן ההערות לשיר מתברר כי באחת ההפגנות שהתקיימו בברדיצ'ב באוקטובר 1905 נורתה כך יהודיה ושמה גְּנֶסְיָה שפּאַק, והשיר הזה בעצם נכתב עליה.

פֿאָלקלאָר־לידער: נײַע מאַטעריאַלן־זאַמלונג, א, מוסקבה 1933, עמ' 65-64 

שנה לאחר מכן, ב-1934, פרסם מוסיקולוג יהודי-סובייטי חשוב אחר, משה ברגובסקי, נוסח אחר של השיר, שאותו רשם ב-1928 בעיירה אוּשוֹמיר שבפלך וולין. זו כבר הכלאה של שני הנוסחים ומעניין לעקוב אחרי גלגולים אלה. כך למשל בשורה האחרונה, במקום 'מיט באָמבעס און מיט דינאַמיט' (בפצצות ודינמיט) נכתב 'מיט באָמבעס אין יעדער מינוט' (בפצצות בכל רגע):

הנוסח שרשם ברגובסקי (Mark Slobin [ed.], Old Jewish Folk Music: The Collections and Writings of Moshe Beregovski, Syracus University Press, 2000, p. 212) 

ה. מאיפה צץ הדגל האדום?

'דגל אדום נניפה אל התכול'

מדוע נצבעה הבלדה על חנה'לה בצבעים סוציאליסטיים אדומים, שכלל לא היו באירועי דרוהוביץ? התשובה פשוטה: בלדה זו אינה אלא וריאציה של שיר בּוּנדיסטי מוקדם, שנפוץ ברוסיה, וממנו 'הושאלו' הדגלים האדומים ו'נשתלו' בדרוהוביץ.

חוקרי הזמר העממי ביידיש מצאו, כי כל הגרסאות – בין על גנסיה בין על חנה'לה – נכתבו על בסיס שיר פועלים ידוע באותם ימים, שנקרא 'חברים אין קאַמף' (חברים במאבק) ואותו חיבר חיים אלכסנדרוב (השיר מוכר גם בשורת הפתיחה שלו 'אָ, ליבער, מיר האָבן געשלאָסן').

אלכסנדרוב היה אחד משמותיו הספרותיים של העיתונאי והמשורר חיים מילר (1909-1869), יליד סנט פטרבורג, שהיגר בשנת 1898 לארה"ב. שירו זה פורסם לראשונה ב-8 באוקטובר 1904, בגיליון הראשון של 'דער אַרבעטער' (הפועל), עיתון סוציאליסטי שנדפס בניו-יורק במשך שבע שנים (1911-1904). השיר נפוץ במהירות, הגיע למזרח אירופה ושם כנראה גם הולחן. שלושה חודשים לאחר מכן החלה ברוסיה מהפכת 1905, שניסתה למגר את שלטונו של הצאר ניקולאי השני ושטפה את רוסיה בשורה של אירועים אלימים, הפגנות ושביתות פועלים. השיר 'חברים אין קאַמף' ומנגינתו זוהו עד מהרה כאחד מהמנוני הפועלים היהודיים של מהפכה זו.

לא רק הלחן דומה. אם תשוו את המילים ביידיש של שני השירים תראו ששתי השורות הראשונות של הבית השני משירו של אלכסנדרוב וכן השורה השלישית של הבית האחרון, שמדברת על הדגל האדום שבו עוטפים את המת, הועתקו בשלמותן לשיר על חנה'לה.

תמר ועמוס רודנר, זמר'ל, עמ' 68

הנה ביצוע של שניים מבתי השיר 'חברים במאבק' בביצוע ייִדישע יוגנט אַנסאַמבל:



לא ידוע מי הלחין את השיר של אלכסנדרוב. אך הוא זכה לתרגום עברי שעבר גם הוא גלגולים מעניינים שאינם קשורים לכאן.

אברהם לוינסון, שתרגם אותו לעברית, קרא לו 'אחים' (כאן אפשר לשמוע את שירתם של עמוס רודנר וזמרדעי 'זמרשת'). אך לצד הגרסה המקורית-ה'שמאלית' של השיר, נוצר, כנראה בשנות השלושים של המאה ה-20, נוסח עברי 'ימני', שחיבר הבית"רי טוביה ויטקובסקי. השיר נקרא 'הברית' וממנו צונזרו כל צבעי האדום השנוא...

גלויה שהדפיס ה'בונד'בפולין ב-1905 ובה צילומי שלושה צעירים יהודים שנהרגו במהלך הפגנות בדווינסק ובוורשה (מקור: בית לוחמי הגיטאות)

יהיו אשר יהיו מקורותיו של השיר על חנה'לה, אפשר להניח כי הגרסה הדרוהוביצאית נכתבה זמן לא רב לאחר אירועי הדמים בעיירה ונפוצה בגליציה (כך למשל צוטטה בזיכרונותיו של חייט צעיר מהעיירה קולומיאה (Kołomyja); פּנקס קאָלאָמיי, עורך שלמה ביקל, ניו-יורק 1957, עמ' 235-234).

ההיסטוריון נחמן בלומנטל (1983-1902), יליד העיירה בורשצ'וּב (Borszczów) וניצול שואה, שעלה לארץ ב-1949, זכר גם הוא כי בילדותו שר את השיר (יש כמה שינויי נוסח בגרסה שלו) ושאל את עצמו: מי הוא פיירשטיין, ומה זו דרוהוביץ ובמה עטפו את חנה'לה האדומה?

נחמן בלומנטל (עורך), ספר באָרשטשיוו, י"ל פרץ, תש"ך, עמ' 63

ו. מיהו קוּצ'ינסקי הַנָּבָל?

וחזרה לתרגומו של יעקב שבתאי.

שבתאי, המחזאי, המשורר והסופר המחונן, תרגם לא מעט שירים מיידיש, ושיר זה היה כנראה קרוב ללבו במיוחד. שבתאי היה איש תנועת 'השומר הצעיר' ובמשך כעשור היה חבר בקיבוץ מרחביה, ומשם הגיע לתל אביב בשנת 1966.

יעקב שבתאי (1981-1934)

ראינו ששבתאי תרגם, פחות או יותר, בנאמנות את השיר המקורי, ורק דבר אחד הוסיף מראשו: את השורה על הכדור שירה קוצ'ינסקי הנבל בחנה'לה האומללה.

בכתבה מקיפה של גילי איזיקוביץ על יעקב שבתאי, שהתפרסמה בעיתון 'הארץ' ביום 11 באוגוסט 2011, סיפרה רעייתו עדנה שבתאי על תרגום שיר זה:

מיהו אפוא קוצ'ינסקי הנבל, ששבתאי המציא והכניס לשיר?

שמועה ששמעתי (מפי נחומי הרציון ששמע ממאיר נוי, שלדבריו שמע אותה משבתאי עצמו), אומרת, כי לא מדובר בהמצאה אלא באדם אמיתי לגמרי, שהיה שכנם של בני משפחת שבתאי בתל אביב ומירר את חייהם. יעקב שבתאי החליט לנקום בו בדרך היחידה שהכיר – נקמה ספרותית...
_____________________________

ביבליוגרפיה נוספת 

אלתר דרויאנוב, 'דם דרוהוביטש', העולם 1911.

דב קמחי, 'ממאורעות דרהוביץ', הפועל הצעיר, 28 באוגוסט 1911.

יהודה לייב כהן, שטודיעס וועגן ייִדישער פֿאָלקסשאַפֿונג, ייווא, ניו-יורק 1952, עמ' 346-341.

לעקסיקאָן פֿון דער נײַער ייִדישער ליטעראַטור, ניו-יורק 1956, א, עמ' 113-112.

נ"מ גלבר (עורך), ספר זכרון לדרוהוביץ, בוריסלב והסביבה, מרחביה 1959, עמ' 42-41, 97-96, 125-123.

שמואל זיינוויל פּיפּע, שירי עם יהודיים מגאליציה * מכתבים, בעריכת דב ומאיר נוי, מחקרי המרכז לחקר הפולקלור, ב, (תשל"ב), עמ' 244-243, 326, 555-550.

יוסף וחנה מלאָטעק, פּערל פֿון דער ייִדישער פּאָעזיע, תל-אביב, י"ל פרץ, 1974, עמ' 517-515.

Khavele iz fun der arbet gegangen" performed by Lifshe Schaechter-Widman"

אתר אינטרנט: בוריסלב דרוהוביץ והסביבה