לכבוד שבוע הספר העברי, שכרגיל נמשך לפחות שבועיים, נביא במדורנו הפעם שני שיבושים של שמות ספרים בשלטי חוצות ובשלטי רחובות.
א. חָפֵץ חיים או חֵפֶץ חיים?
לזכרו של הרב ישראל מאיר הכהן ראדין, המכונה 'חָפֵץ חיים' על שם ספרו הנודע, נקרא קיבוץ דתי ליד גדרה, שהקימו אנשי פועלי אגודת ישראל בשנת 1944.
המקור לשם הספר (והקיבוץ) הוא כמובן הפסוק הנודע בתהלים: 'מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב' (לד 13). אבל האחראים לשילוט לא ידעו זאת. הם חשבו שצריך לומר 'חֵפֶץ חיים' – מי יודע, אולי חשבו שחפץ הוא שם המשפחה של חיים? – וכך תיעתקו את השם ללטינית: Hefets Hayim
ב. עברי או עיברי?
הרב עקיבא יוסף שלזינגר (1922-1837) היה תלמיד חכם סוער, צבעוני וקנאי. הוא נולד בפרסבורג שבסלובקיה (אז בתחומי האימפריה האוסטרו-הונגרית), עלה לארץ בשנת 1870 וכאן רקם תכניות הזויות שונות ומשונות, התכתש עם בני כל החוגים והקבוצות, החרים והוחרם. למרות היותו חרדי קיצוני התנגד להסדרי 'החלוקה', תמך ביוזמות התיישבות שונות, בעבודה חקלאית ובתיעוש. ההיסטוריון יעקב כ"ץ קרא לו 'הסבא של הציונות ושל נטורי קרתא'... על שמו נקרא היישוב (והיום מועצה מקומית) בעל השם המשונה בני עַיִ"ש. אגב, הוא עצמו הקפיד לכתוב את שמותיו הפרטיים 'עקיבה יהוסף'.
ספרו לב העיברי, שנדפס לראשונה באונגוואר בשנת תרכ"ה (1864), הוא פירוש על צוואת החת"ם סופר, מי שנתפס כאבי החרדיות המודרנית. שלזינגר שרטט בספר זה כמה מעקרונות ההיבדלות האולטרה-אורתודקסיים, וכלשונו בשער הספר: 'ונכלל בו דברי מוסר, בפרט בעניינים הנוגעים לפרצת דורנו בעוונותינו הרבים, נגד המשנים והמתחדשים'. 'המשנים' הם היהודים הרפורמים שבגרמניה, 'המתחדשים' הם היהודים הנאולוגים שבהונגריה.
הכותר של הספר נכתב בכוונה 'עיברי' ולא 'עברי', משום שאלו הם ראשי תיבות שמו: עקיבה יהוסף בן רבי יחיאל.
אבל בירושלים, שהקדישה לכבודו רחוב בשכונת טלביה, הלכו על הקל ועל המוּכּר: 'עברי'. יש רחוב הגדוד העברי, אז למה שלא יהיה רחוב לב העברי?
חמישה סוגי שלטים יש ברחוב ובכולם, בלי יוצא מהכלל, כתוב 'לב העברי' (על שיבושים אחרים ועל מגוון האפשרויות לתעתיק לטיני לא נרחיב את הדיבור).
א. חָפֵץ חיים או חֵפֶץ חיים?
לזכרו של הרב ישראל מאיר הכהן ראדין, המכונה 'חָפֵץ חיים' על שם ספרו הנודע, נקרא קיבוץ דתי ליד גדרה, שהקימו אנשי פועלי אגודת ישראל בשנת 1944.
המקור לשם הספר (והקיבוץ) הוא כמובן הפסוק הנודע בתהלים: 'מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב' (לד 13). אבל האחראים לשילוט לא ידעו זאת. הם חשבו שצריך לומר 'חֵפֶץ חיים' – מי יודע, אולי חשבו שחפץ הוא שם המשפחה של חיים? – וכך תיעתקו את השם ללטינית: Hefets Hayim
 |
| צילומים: מנחם רוזנברג |
ב. עברי או עיברי?
הרב עקיבא יוסף שלזינגר (1922-1837) היה תלמיד חכם סוער, צבעוני וקנאי. הוא נולד בפרסבורג שבסלובקיה (אז בתחומי האימפריה האוסטרו-הונגרית), עלה לארץ בשנת 1870 וכאן רקם תכניות הזויות שונות ומשונות, התכתש עם בני כל החוגים והקבוצות, החרים והוחרם. למרות היותו חרדי קיצוני התנגד להסדרי 'החלוקה', תמך ביוזמות התיישבות שונות, בעבודה חקלאית ובתיעוש. ההיסטוריון יעקב כ"ץ קרא לו 'הסבא של הציונות ושל נטורי קרתא'... על שמו נקרא היישוב (והיום מועצה מקומית) בעל השם המשונה בני עַיִ"ש. אגב, הוא עצמו הקפיד לכתוב את שמותיו הפרטיים 'עקיבה יהוסף'.
ספרו לב העיברי, שנדפס לראשונה באונגוואר בשנת תרכ"ה (1864), הוא פירוש על צוואת החת"ם סופר, מי שנתפס כאבי החרדיות המודרנית. שלזינגר שרטט בספר זה כמה מעקרונות ההיבדלות האולטרה-אורתודקסיים, וכלשונו בשער הספר: 'ונכלל בו דברי מוסר, בפרט בעניינים הנוגעים לפרצת דורנו בעוונותינו הרבים, נגד המשנים והמתחדשים'. 'המשנים' הם היהודים הרפורמים שבגרמניה, 'המתחדשים' הם היהודים הנאולוגים שבהונגריה.
הכותר של הספר נכתב בכוונה 'עיברי' ולא 'עברי', משום שאלו הם ראשי תיבות שמו: עקיבה יהוסף בן רבי יחיאל.
 |
| המהדורה השנייה של לב העיברי, למברג 1868 |
אבל בירושלים, שהקדישה לכבודו רחוב בשכונת טלביה, הלכו על הקל ועל המוּכּר: 'עברי'. יש רחוב הגדוד העברי, אז למה שלא יהיה רחוב לב העברי?
חמישה סוגי שלטים יש ברחוב ובכולם, בלי יוצא מהכלל, כתוב 'לב העברי' (על שיבושים אחרים ועל מגוון האפשרויות לתעתיק לטיני לא נרחיב את הדיבור).
 |
| בהסבר כתוב: 'ממחדשי ההתישבות בא"י (תקצ"ח-תרמ"ב)'. שלזינגר מת בתרפ"ב (1922) ולא בתרמ"ב (1882) |
 |
| שימו לב איך כתבו כאן 'ההתיישבות' – 'ההיתישבות'. את שנת מותו המוטעית העתיקו גם כאן. |
 |
| צילומים: מנחם רוזנברג |
