לא כך נכתב בתנ"ך: יאיר זקוביץ חתן פרס ישראל

צילום: דוד אסף

אתמול התבשר פרופסור יאיר זקוביץ, שבמשך עשרות שנים לימד בחוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים, על זכייתו בפרס ישראל לחקר המקרא לשנה זו.

איזו שמחה! החוקר המקורי, המורה האהוב, המרצה המחונן, ובעיקר החבר הטוב, זכה לכבוד שמגיע לו, ובכבודו מתכבדים כל מוריו ותלמידיו, חבריו ואוהביו. אלפי הרצאות כבר נשא בכל פינה בארץ, עשרות ספרים ומאמרים חיבר ומקצתם – בעיקר הספרים שחיבר בצוותא חדא עם עמיתו פרופסור אביגדור שנאן – גם מוכרים לקהל הרחב. 

הנה כמה מהם, מעט מהרבה:

יאיר הוא גם חבר טוב שלי, כבר כמעט ארבעים שנה. 

יחד עברנו, גם משפחותינו, חוויות רבות שחישלו את הידידות האמיצה. 'בכל אדם מתקנא, חוץ מבנו ותלמידו' (סנהדרין, קה ע"ב), ואוסיף גם 'חוץ מחברו הטוב'.

עמודי שלמה, נובמבר 2020 (צילום: דוד אסף)

על מחקריו, בעיקר באמנות הסיפור המקראי ובפרשנות הפנים-מקראית, יעידו אלה העוסקים בתחומו ולא הדיוטות כמוני. ולכן בחרתי לכבדו בבלוג עונג שבת (שהוא מקוראיו הראשונים) דווקא בספרון קטן ומיוחד במינו, שאותו הוציא לפני שש שנים, ואין כל קשר – לפחות לא ברובד הגלוי – בינו לבין מחקר המקרא, שלימים הפך להיות עולמו המקצועי. כל כך צנוע ספרון זה, עד שאפילו לא נזכר ברשימת ספריו של זקוביץ שמובאת בערכו בוויקיפדיה (בינתיים כבר נוסף).

זהו החיבור ילדוּת בגינת עדן (תש"ה-תשי"א), שראה אור בהוצאת כרמל בשנת תשע"ו (2015), ואינו אלא מקבץ של 101 קטעי זיכרונות, וִינְיֶטוֹת, מילדותו של המחבר. לא גן עדן ממש אלא גינת עדן, לא סתם ילדוּת אלא זיכרונות עד גיל שש... 

לכמה מאיתנו, אלה שכבר הגיעו לרום גיל שבעים – זה היה גילו של זקוביץ בשנה בה כתב את זיכרונותיו – נותרו זיכרונות מגילאים אלה? מרק טוויין אמר (או אולי זה לא היה הוא, אני בעצמי כבר לא זוכר): 'כשהייתי צעיר זכרתי דברים שהיו ודברים שלא היו, ועכשיו שאני זקן – אני זוכר רק דברים שלא היו'... (מירי הירשברג מצאה עבורי את אחד משלושת הציטוטים 'המדויקים' של אמרה זו: When I was younger I could remember anything, whether it had happened or not; but my faculties are decaying now, and soon I shall be so I cannot remember any but the things that never happened). 

'רסיסי זכרונות עתיקים, כמעט מימי התנ"ך'

יאיר חיטט היטב בנבכי זיכרונו ודלה מתוכו קטעים קצרים ומלאי חן, רובם ככולם שתיים עד שלוש פסקאות. בפתח הדבר הוא מודה כי מלידתו ועד גיל שלוש אין הוא זוכר מאומה, אלא רק מה שסיפרו לו הוריו ואחותו המבוגרת, ומה שהשתקף לעיניו מצילומים שהשתמרו באלבום המשפחתי. ולכן, 'אגביל עצמי לזיכרונות ממש, גם אם אלה עברו שינויים פתלתולים, ועוּותו במערבולת הזמן'.

ואף על פי כן – ישאל ההיסטוריון הספקן, המודע לבגידת הזיכרון ולראייה הרפלקטיבית של אנשים מבוגרים – האם היו או לא היו?

הרושם הוא שבאמת היו, למרות שזה בכלל לא משנה. ככלות הכל, לא מדובר כאן בחייהם של אישים דגולים שקבעו גורלות או בשחזור של אירועים היסטוריים שהמחבר היה עֵד להם, אלא בצלילת עומק לזיכרונות תמימים של ילד קטן, ממש קטן. ילד שהגיח לאוויר העולם בסופה של מלחמת העולם השנייה, שאז עוד לא קראו לה 'השואה', גדל בחיפה 'האדומה', שהייתה מאוכלסת בפקידים ואנשי עמל (מטבע העניין, אביו, שעבד בנמל, הוא דמות מרכזית בזיכרונות), והיה ילד טיפוסי לדורו. זה היה דור הילדים הראשונים של המדינה החדשה ('ילדים בסדר גמור', כשם ספרה המצוין של חנה יבלונקה), שחוו את 'תחושת הראשוניות' ואת 'ניחוח העצמאות'.

והילד הזה עדיין זוכר את בובות הסמרטוטים ואת משחקי ילדותו, את הדייסה המתוקה, ספל הקקאו וטעמי הקרמבו ('כושי') והממתקים של אז, את הפחדים בלילה עד שאבא שב הביתה מעמל יומו, את הספרים בבית, את העיתונים שהגיעו הביתה ואת רדיו המנורות הגדול. הוא זוכר את יראת הכבוד לסמלי המדינה החדשה, את ילדי הגן ואת השכנים בבניין הדירות, את סרחון הדגים וריח העופות השחוטים, שאותם הוא מתעב עד היום, את הנסיעות לקרובי משפחה ואת הטיולים ברחובות העיר ובכרמל. זיכרונות מרירים ומתוקים, שבהצטרפם יחד הם משרטטים ילדות תמה ומאושרת, גם אם צר עולמה כעולמו של ילד בן שש.

מתוך הזיכרונות הללו בחרתי כמה קטעים שאהבתי ושאולי יש בכוחם גם להאיר את יאיר זקוביץ המבוגר, חתן פרס ישראל לשנת תשפ"א, שנת השבעים ושלוש לעצמאות ישראל.

לא צריך להגיע לתל אביב... בבית 'דבר' בחיפה (רחוב הנביאים 27), השלט עדיין קיים

פרס ישראל: הסיפור האמתי

עמוס בידרמן, הארץ, 12 בפברואר 2015

מאמרי זה התפרסם היום ב'הארץ', והנה הוא מועתק למען קוראי הבלוג.

עמוד הפייסבוק של ראש הממשלה; ההסבר הגיע רק יומיים אחרי שהתפוצצה הפרשה

תגובות קוראים להסבריו של ראש הממשלה בפייסבוק

חתני פרס ישראל, 1976, מימין לשמאל: מוטי קירשנבאום (אמנות הרדיו, הטלוויזיה והקולנוע), פרופסור יוסף רום (טכנולוגיה והנדסה; לימים ח"כ מהליכוד) והרב אליעזר יהודה וולדנברג (ספרות תורנית). נחשו מי מהם הוא 'אנטי ציוני'...
(צילום: משה מילנר, אוסף התצלומים הלאומי)

פרנציסקוס הראשון כותב לחתן פרס ישראל

חוה טורניאנסקי כלת פרס ישראל, תשע"ג (צילום: קובי גדעון; מקור: אתר הפייסבוק של ראש הממשלה)

כולנו התרגשנו ושמחנו בטקס חלוקת פרסי ישראל, ובמיוחד בשמחתם של חברינו יורם בילו, אליהו הכהן, חוה טורניאנסקי ויוסף קפלן. בקבלת פנים, שנערכה במוצאי יום העצמאות במרכז זלמן שזר, הקריא פרופסור יוסף קפלן, יליד בואנוס-איירס וחתן הפרס לחקר תולדות ישראל, את ה'בּוּלָה האפיפיורית' המיוחדת, שקיבל (כביכול) מבן-עירו, שעבר לאחרונה להתגורר ברומא...

צריך היה להיות שם ולשמוע את ההקראה האמנותית כדי לצחוק בכל-פה, אבל בלית בררה נסתפק כאן בטקסט 'המתורגם'.

כה לחי!

קפלן, אל תתרברב. התעודה שלי גדולה יותר!

Ilustre Profesor Kaplan,

קבל נא את ברכותינו על זכייתך בפרס ישראל בחקר תולדות עמו של המושיע. גם לך יהיה הדבר לישועה, שתכיר את דרך האמת. מי יידע מחשבות האל ומי יגלה את צפונותיו, אך ראוי שישים כל אדם אל לבו הפלא הגדול המתחולל לעיני כול: בשנה זו, ברומא, ב-13 במרץ, נבחרנו אנחנו, חורחה מריו ברגוליו, יליד בואנוס איירס, ליורש ראשון השליחים (Successor Principis Apostolorum); ועוד מעידים לנו בשורות טובות ונחמות נאמנות כי בסוף החודש הזה, תוכתר מקסימה לבית Zorreguieta Cerruti, ילידת עיר מולדתנו, למלכת הולנד; ועוד אנו מגלים ומודיעים חדשות טובות מירושלים, והנה Ilustre פרופסור José Kaplan, אף אתה יליד העיר שכונתה על ידי מייסדה השני חואן דה גראי 'עיר השילוש' (Ciudad de Trinidad), זכית בפרס ישראל.

כי מדרום תצמח הישועה, מי החכם ועיניו בראשו, ירוץ אל יוצרו וישוב לו.

Distinguido profesor,

על אף העובדה שבנימוקי ועדת השופטים שהמליצה עליך לקבלת הפרס נאמר כי אתה זוכה בהכרה בינלאומית מרשימה ואף נדירה, כאן ברומא מעולם לא שמענו לא עליך ולא על חיבוריך. מהקוּריה הרומית נמסר לנו, שעסקת רבות בחקר 'הנוצרים החדשים', הספרדים והפורטוגלים, בעת החדשה המוקדמת, ובמיוחד באלו אשר כשלו באמונתם הקתולית וחזרו אל העיוורון של אבות אבותיהם. אמנם, גם במסדר שבו גדלנו ובו התחזקה אמונתנו האפוסטולית פעלו אי אלו 'נוצרים חדשים', וביניהם אף כאלה, דוגמת Juan de Polanco ו-Diego Lainez, שעלו לגדולה ועמדו בראשו, לאחר הסתלקותו של איגנטיוס דה לויולה הקדוש. אך שלא כאותם קונברסוס חלושי אמונה שעליהם כתבת במחקריך, הללו נשארו איתנים באמונתם הנוצרית. אכן, רבים ההבדלים בינינו, כחול הים וכככובי השמיים אשר לא יספרו מרוב. הנה לדוגמה, אחד מקודמיי וממוריי הנערצים, אינוקנטיוס הרביעי, כתב את הבולה Lachrymabilem Judaeorum ; לעומת זאת, מוריך ורבותיך, וגם אתה וחבריך,  שקועים הייתם בכתיבתה של historia lachrymosa.

נודע לנו במשרדי ה-Sancta Sedes (הכס הקדוש), שנמצאת ראוי לפרס ישראל על ידי ועדה של ארבעה היסטוריונים. תסכים אתי, אילוסטרה פרופסור קפלן, שזה פחות מרשים מאשר להיבחר על ידי שני-שליש מתוך קוֹנְקְלָווה של 115 קרדינלים. עם יד על הלב, ,distinguido profesor האם היו לך סיכויים לקבל את הפרס אם היית צריך להיבחר על ידי שני- שליש מתוך 115 פרופסורים ישראלים להיסטוריה? ובכלל, האם יש בארצך פלא כזה, היסטוריון שיימצא ראוי לפרס על ידי שני-שליש מתוך 115 פרופסורים?

ולבסוף, פרופסור קפלן, גם אני נבחרתי על אף העובדה שנמצאו שם קרדינלים לא פחות ראויים ממני. על כן, אל יגבה לבבך, קבל גם אתה את הכרעת הוועדה בענווה הראויה. תיהנה מהתהילה כי בת חלוף היא, carpe diem, quam minimum credula postero, כדברי המשורר.

אין דבר הנעלם מלשכת הכס הקדוש. לאוזנינו גונבה השמועה שמלומדת ילידת מקסיקו היא כלת פרס ישראל בחקר ספרות יידיש. בבואנוס איירס למדנו את יסודות השפה הזאת וגם להעריך את סגולותיה ואת החכמה הרבה הגלומה בה. מסור נא ל- Ilustre profesora בשם ה'גלאַוונער גלח פֿון רוים', את ברכת הכס הקדוש: מזל און ברכה, און אַ סך גוטע יאָר מיט געזונט און פּרנסה.

ניתן ברומא, ביום 14 במרץ 2013, בשנה הראשונה לכהונתנו.

פרנציסקוס הראשון

Servus Servorum Dei

משרתם של משרתי האל

פרופסור יוסף קפלן חתן פרס ישראל

יש גם בשורות טובות ומשמחות, שמשכיחות את הצרות הצרורות שהסקרים צופים לנו לקראת יום שלישי בערב, ואחת כזאת הגיעה אתמול. חברנו היקר, פרופסור יוסף קפלן, התבשר על בחירתו לחתן פרס ישראל להיסטוריה של עם ישראל לשנת תשע"ג.

בנימוקי הועדה ציינו חבריה: 

פרס ישראל בהיסטוריה של עם ישראל מוענק לפרופ' יוסף קפלן, חוקר החברה והתרבות היהודית בעת החדשה המוקדמת, על תרומתו המכרעת להבנת תהליכי המפתח בהתפתחות החברה היהודית באותה עת והשלכותיהם ארוכות הטווח. מובהקת במיוחד תרומתו להבנת דרכי המעבר מהחברה היהודית המסורתית לחברה היהודית המודרנית ולהכרת עולמם האינטלקטואלי של האנוסים וצאצאיהם ששבו ליהדות, במרחב המערב אירופי ובעולם החדש. על בסיס מחקר פרטני ומדוקדק בשפות רבות, יצר קפלן תמונה מרשימה ומגוונת של החברה היהודית, הכלכלה, התרבות והדת באותה תקופה, בזיקה הדוקה לחברה הסובבת באירופה, שהייתה גם היא באותה עת בתהליכי שינוי דרמטיים. פרופ' קפלן זכה בהכרה בינלאומית מרשימה ואף נדירה. הוא מנהיג אקדמי בולט ומובהק, ונוכחותו בעשייה האקדמית המקצועית והציבורית בארץ יחידה במינה. הוא מורה מעולה שהעמיד תלמידים רבים, הממשיכים את דרכו במוסדות אקדמיים בארץ ומחוצה לה.

פרופ' אברהם גרוסמן שימש כיו"ר ועדת הפרס ולצדו חברי הועדה פרופ' שמואל אחיטוב, פרופ' אורה לימור ופרופ' דן מכמן.

בשמי, ובשם קוראי עונ"ש, שלוחה ברכת מזל טוב לבבית ליוסי, ללאונטין ולכל בני המשפחה!

לחיים!
(צילום: דוד אסף, יום העצמאות, 2007)