מפה ומשם: רחובות לוהטים, מייסדות ומייסדים, פלמ"ח צובה, אבד בתרגום, סיבוב בטכניון

א. רחובות חדשים בבני ברק

עיריית בני ברק פרסמה השבוע הודעה לציבור על שינויים הצפויים בקרוב בשמות רחובות העיר:

תודה לאבי בלדי

לא צריך להיות מבין גדול כדי לראות את מה מחליפים וּלְמה מחליפים. הנה כמה דוגמאות: 

רחוב המכבים ייקרא מכאן ואילך רחוב הרב עובדיה יוסף

רחוב החלוצים ייקרא על שם הרב שלום כהן

רחוב הראשונים ייקרא על שם הרב קורח

רחוב גיבורי ישראל ייקרא על שם הרב מנצור בן שמעון

רחוב ועד ארבע ארצות ייקרא על שם הרב ינון חורי

גם רחובות הנושאים שמות של ערים ואתרים בישראל, כמו ירושלים, טבריה, הירקון, והירדן, ואפילו חברון והר סיני, כבר אינם נאים לפרנסי העיר. גם הם ייקראו על שמות רבנים וצדיקים או על שמות ספריהם.

למי מותר לערער? רק לאלה שגרים סמוך למקום או ל'בני המשפחה של האישיות שאת שמה מתכוונים לשנות', כלומר יורשי המכבים ונציגי הפרנסים של ועד ארבע ארצות, צאצאי החלוצים והראשונים... וכל השומע יצחק.

בני ברק, שהייתה פעם מושבה שגרו בה משפחות חילוניות וציוניות, שינתה את פניה – איש לא יכחיש זאת וזכותה של העירייה לקרוא לרחובות שבתחומיה על פי ערכיה והשקפת עולמה, אבל ההתנכרות לסמלי העבר ומחיקתם היא בזויה. 

מעניין מה היו אומרים דוברי החרדים בבני ברק אם עיריית תל אביב למשל הייתה מתחילה לשנות בשיטתיות את שמות עשרות הרחובות שבעיר הקרויים על שם רבנים וצדיקים. צעקות הגעוואלד היו נשמעות עד שדרות הבעש"ט שביפו הערבית!

ועוד הערה למקרא הרשימה.

סוף סוף מממשת עיריית בני ברק את הבטחתה לקרוא רחוב על שמו של השוטר אמיר חורי, שמסר את נפשו בפיגוע שהיה בעיר ב-29 במארס 2022. אבל שימו לב, הרחוב לא ייקרא בשמו המפורש – בסופו של דבר הרי חורי לא היה יהודי – ולכן יצאה העירייה ידי חובתה והרחוב יקרא בשם הגֶנֶרִי השוטר (הנה תירוץ מוכן: ברמת גן השכנה יש רחוב השוטרת, על שם השוטרת יונה קוממי שנהרגה ב-1965 בידי רוצח יהודי).

היו כאן פעם ראשונים... המושבה בני ברק בשנותיה הראשונות (ויקימדיה)

ב. מייסדות ומייסדים

כמעט בכל עיר או מושבה בישראל יש רחוב 'המייסדים' או 'הראשונים', שמוקדש לזכרם ולכבודם של ראשוני המקום. אפילו בבני ברק יש עדיין רחוב הראשונים (אם כי עוד מעט משנים את שמו). נדמה לי שרק במושב טל שחר שבמטה יהודה הפנימו שלצד כל 'מייסד' הייתה גם 'מייסדת', ולצד כל 'ראשון' הייתה גם 'ראשונה'.

למרבית השמחה לא חסכו פרנסי המושב באותיות ומנעו מאתנו את המפגע האסתטי של 'מייסדים.ות'.

צילום: מנחם רוזנברג

ג. תהיה עיננו ליפי ההר וליבנו לרעוּת

צילומים: יוחנן פלוטקין

ידעתי שקיבוץ צוֹבָה שבהרי יהודה הוקם ב-1948 על ידי יוצאי הפלמ"ח – כתב לי יוחנן פלוטקין – אבל לא הבנתי למה הם דוחפים את זה בכל שילוט. עד שראיתי בוויקיפדיה שזה שמו הרשמי של הקיבוץ: פלמ"ח צובה.

רבים הם המבקרים עם ילדיהם בפארק השעשועים 'קיפצובה' (למה באמת שלא יקראו לו 'פלמ"ח קיפצובה'?), כדאי להם להסתכל גם קצת ימינה ושמאלה.

על מגדל הסִילוֹ שבכניסה (למה ממשיכים לקרוא לו סִילוֹ ולא מגדל תחמיץ?) הוצבה חנוכיה של שמונה קנים, ובחזיתו הפונה לכביש ציור פסיפס יפה, שווריאציה שלו הפכה להיות לוגו של הקיבוץ. 

אך מה פשר הפסוק שמצוטט בפסיפס? 

תהיה עיננו ליפי ההר וליבנו לרעות

אין זה פסוק מהמקורות, וגם לא משיר, אלא חלק מברכת שבת יפה שכתב אחד מחברי הקיבוץ. 

באתר סקר אמנות הקיר בישראל (מייסודו של יד יצחק בן-צבי) מצאתי את כל המידע הנחוץ על הכתובת:

המשפט הוא מבִרכת השבת של קיבוץ צובה שכתב חבר הקיבוץ אמנון מגן: 'נברך את השבת למנוחת הגוף ולשלוות הנפש שנתברכנו בשבוע עמל, ויבורך הבא אחריה, שתהיה עינינו ליפי ההר וליבנו לרעות, שתהא שבתנו שלום, ובביתנו הברכה שבת שלום'. 

הפסיפס מוצב על הסילו בכניסה לקיבוץ צובה.ִ העיצוב הוא של הגרפיקאית חברת הקיבוץ גלי מנבר בסיוע האמן ורכז התרבות מוטי בלבין. גלי מנבר אף עיצבה את הסמליל של קיבוץ צובה (מצד שמאל). 

 ד. עברית שפה קשה

טל סגל ניחן בעין מיוחדת לשיבושי תרגום מעברית לאנגלית ולהיפך.

הנה למשל ברכת התודה של הטורקים למדינת ישראל על הסיוע שהוגש להם בימי רעידת האדמה. השלט נמצא בשדה התעופה באיסטנבול, ורצונו לומר: 'תודה לכם על ההזדהות איתנו'. יצא הפוך...

במלון לאונרדו בירושלים לא ממש מבחינים בין מיטה (bed) לרע (bad). 

מישהו מכיר בסביבה מלון על בסיס 'חדרים טובים'?

בגן הלאומי של מערות קומראן התבלבלו בין אתר (site) לאתר אינטרנט (website), וגם הספרדית לא משהו...

ה. סיבוב בטכניון

בחצר הטכניון, על הדשא, מוצגת תערוכה חדשה ושמה 'החיים כמדענית'. איתמר לויתן ניצל את ההזדמנות, התרשם מה'אובליסק' יוצא הדופן והבולט למרחקים של האדריכל הנודע סנטיאגו קלטרווה ועל הדרך לכד כמה קוריוזים.

ריטה לוי מונטלצ'יני הייתה ביולוגית יהודיה מאיטליה שזכתה בפרס נובל בשנת 1986

חייבים רפורמה משפטית!

תודה לך, ה'

על דעת המקום: שווה לחיות בירושלים?

נסו לזהות את המבנים המסומלים בסמליל של עיריית ירושלים

מאת יהודה זיו

עד עתה כמעט שלא הטרידה אותי העברית העילגת בסמליל ('לוֹגוֹ') 'שווה לחיות בירושלים', שניבט אלי ממעטפת חשבון הארנונה השנתי ואף מגב החשבון עצמו (בעברית ובערבית!). אך בימים אלה עברו שלוחי העירייה ברחוב עמק רפאים, שבו אני מתגורר, והטביעו על המדרכות משני עבריו, ובשלל צבעים, שורה רצופה של פרסומת חוזרת על 'ירושלים מתחברת למכביה' ­– שטקס הפתיחה שלה התקיים בשבוע שעבר באצטדיון 'טדי' בעירנו ­– ובתחתית הפרסומת שב והופיע אותו סמליל חסר טעם, אלא שהפעם הוא נשקף אלי, בעל-כורחי, מדי צאתי מביתי.

על מדרכות עמק רפאים (צילום: דוד אסף)

נתעלם לרגע מן ההכרזה היומרנית ונתבונן בעַרַבֶּסְקָה (מַאֲרָג, תשלובת) ובמבנים הנודעים והמיוחדים של העיר, שאותם בחר הגרפיקאי עלום השם לסמל בסמליל. מטבע הדברים, שמחתי על שהוא לא כלל בהם את מפלצת 'הולילנד' הנודעת לשמצה. לעומת זאת, 'גשר המיתרים', שאף הוא מזדקר מתוך מארג זה, גרם לי נקיפת לב: בכל מקום אחר בעולם יפה לו שם זה (נוסף על כינויו 'גשר קלטרווה', על שם מעצבו ומהנדסו Santiago Calatrava) – לבד מירושלים. שהרי הכתוב מלמד: 'וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָדוֹ כְּיוֹם בְּיוֹם' לפני שאוּל (שמואל א, יח 10), ומקובל להניח, כי הכלי אשר בידו היה נֵבֶל. הופעתו של הנבל על גבי מטבעות מימי מרד בר-כוכבא באה כנראה לסמל את משאת נפש המורדים: שחרור ירושלים, עיר דוד. ומדינת ישראל העצמאית בחרה גם היא במוטיב זה של הנבל לעטר בו כמה ממטבעותיה.

מטבע מימי בר-כוכבא ועליו כלי מיתרים (מקור: מוזיאון הכט)

מטבע 25 אגורות שנטבע ב-1979 (מקור: השפעת התנ"ך על חיי היום יום בישראל)

לפיכך הצעתי זה מכבר לוועדת השמות העירונית שלנו, לכנות את 'גשר המיתרים', בשל צורתו ובעיקר בשל מיתריו, בשם כינור דוד (שהרי 'נֵבֶל דוד', ללא ניקוד, כנהוג במקומותינו, עלול להיקרא בטעות ככינוי של גנאי).

נֵבֶל דוד בכניסה לחפירות עיר דוד (מקור: ויקיפדיה)

שמחתי למצוא חיזוק להצעתי גם בדבריו של האדריכל סנטיאגו קלטרווה עצמו, שצוטט כך:

The form of the bridge resembles a tent in the desert or a harp – with the cables as the strings, arranged in a parabolic shape symbolizing King David’s harp.

כותבי הערך העברי בוויקיפדיה ציינו אף הם, כי 'מיתרי הגשר אמורים להזכיר אוהל במדבר או את כינור דוד', ויש להניח, כי העדיפו את הכינור (violin) על פני הנבל (harp) בדיוק מאותו טעם.

אלא שהצעתי לא נתממשה עד עצם היום הזה, ו'גשר המיתרים' מוסיף להמתין לשם שיבליט את ירושלמיותו ובכך יכבד אף את הגשר עצמו ואת בוניו. לפי מה שנמסר לי, עיריית ירושלים עסוקה עדיין בחיפוש תורם, אשר יישא בהוצאות החזקת הגשר ובתמורה ייקרא שמו עליו. זאת על אף התנאי הפסקני שקבע קלטרווה, שאין להנציח איש מלבדו בשם הגשר.

מי בעד 'גשר כינור דוד'? (מקור: ויקיפדיה)

ואגב, גם לשם 'קלטרווה' עצמו יש, בעקיפין, שורשים ירושלמיים: משפחתו מכונה בשם עיירת מוצאה – Calatrava la Vieja  (קלטראווה לָה-וִיֶיָחה, 'העתיקה'), במחוז לָה-מַנְשָׁה שבקסטיליה. כמקובל בספרד, לאחר כ-800 שנות שלטון מוסלמים (משלהי המאה ה-7 עד סוף המאה ה-15), גם שם זה אינו אלא גלגול שמה הערבי הקודם, 'קַלְעַת אַ-רַּבָּה' (מצודת המבנה הגדול; כעין 'רבת-מואב' שנזכרת במקרא), היושבת על נהר Guadiana (מלשון Guad; 'אספמיזציה' של 'וָאד' = 'נחל' בערבית), שניתן לה בשל מיקומה האסטרטגי כשולטת על הדרך לעבר קורדובה וטולדו. הגבעה המעוגלת, אשר מצודת קלטרווה נבנתה בראשה, נקראה תחילה בשם הערבי 'אַל-מֻדַוַּר' (המעוגל). והנה, בשם זה כונתה גם 'גבעת התחמושת' שלנו לפני מלחמת ששת הימים, ואף היא בשל צורתה המעוגלת שבמרכזה בנו הירדנים מוצב צבאי.

האדריכל סנטיאגו קלטרווה

את גלגולו לספרדית של 'אַל-מֻדַוַּר' נושא היום בימאי הסרטים הספרדי הנודע, פדרו אַל-מוֹדוֹבַר, שנולד בעיירה  Calzada de Calatrava, ומשפחתו נמנית עם בני 'מִסְדַּר אבירי קלטרווה'. מסדר זה הגיע לשיא כוחו במאה ה-11, כאשר האפיפיור אלכסנדר השני הכריז עליו 'מיליציה' (צבא עממי) ועל דגלו נרקם סמל צלב עשוי מארבעה חבצלות אירוסים.

דגלם של אברי מסדר קלטרווה

ונחזור לשאלה שבה פתחנו: מה כל כך שווה היום בירושלים?

חיזרתי לשם תשובה על פתחיהם של מילוני המקרא הראשונים, ודפדפתי בספר משפט האוּרים, אוצר המלים למקראי הַקֹּדֶשׁ, שחיבר המילונאי והמדקדק יהושע שטיינברג מווילנה והדפיסו שם בשנת תרנ"ז (1897).

ואלה משמעויות 'שָׁוֵה' אשר נרשמו בו: 

היה ישר וחלק; דמה; כָּשֹׁר לפני, היה ישר בעיני: 'וכל חפציך לא ישוו בה' (משלי, ג 15, ח 11); 'ולא שָׁוָה לי'  (איוב, לג 27); ובעיקר: 'ולמלך אין שׁוֹוֶה להניחם' (אסתר, ג 8), 'וכל זה איננו שֹוֹוֶה לי' (שם, ה 13), 'אין הצר שֹוֹוֶה בנזק המלך' (שם, ז 4). 

גם לשוננו המדוברת הכירה, זה מכבר, במונח 'שווה': מ'שווה זהב' או 'שווה מיליון' (ולעומתו: 'מי שלא מרים גרוש, לא שווה גרוש'), ועד 'שווה לכל נפש', 'שוה לזבל' ואף 'שוה לתחת'... בעגת הצעירים רווחת המילה 'שָׁוֶה' ככינוי לגבר נאה ומושך ו'שָׁוָה' כלפי גברת יפהפיה ומושכת (כינויים שהחליפו את 'חתיך' ו'חתיכה' המיושנים).

אז על מה מכל אלה 'שווה לחיות בירושלים'? 

ובכן, האמת ניתנה להיאמר: היה 'שוה' בירושלים, וכבר בימי אברהם אבינו...

בספר בראשית פרק יד אנו קוראים על מלחמתו של אברהם בארבעת המלכים שנערכה ב'עמק השִׂידִּים' שבאזור ים המלח. מַלְכִּי-צדק מלך שָּלֵם (לימים 'יְרוּ-שָׁלֵם') המתין לאברהם ב'עמק שָׁוֵה' (והניקוד במקרא הוא בו"ו צרויה!), שמכונה גם 'עמק המלך', כנאמר: 'וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ' (בראשית, יד 17).

פרנס פרנקן (הצעיר), מלכיצדק פוגש את אברהם

היכן הוא המקום השווה הזה ?

את 'עמק המלך' מקובל לזהות במפגש נחל קדרון עם גיא בן-הינום. התנ"ך מספר לנו שבעמק המלך בנה אבשלום את ה'יד' המפורסמת: 'וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּיו אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל שְׁמוֹ וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה' (שמואל ב, יח 18). והנה, באחת ממגילות ים המלח, המכונה 'המגילה החיצונית לבראשית', תורגם שם זה לארמית כ'עמק מַלְכָּא', ומקומו נקבע ב'בקעת בֵּית כַּרְמָא' (בקעת בית הכרם). אך אל חשש. אין מדובר בבקעת בית כרם (ללא יידוע), הנמצאת ליד העיר כרמיאל, שלדברי חז"ל חוצצת בין הגליל העליון לגליל התחתון, אלא באתר ירושלמי למהדרין. 

הארכאולוג פרופ' יוחנן אהרוני הוא שהציע בשעתו, לזהות בתל שעליו יושב היום קיבוץ רמת רחל את 'בית הכרם' המקראית (ירמיהו, ו 1), ובעיקר את 'פלך בית-הכרם' (נחמיה, ג 14). ככל הנראה המדובר הוא בעמק השטוח אשר הכביש המוכר כ'דרך חברון' עובר בו היום ממערב לתלפיות ועד לשיפולי קיבוץ רמת רחל. הכינוי 'עמק שוה' אכן יאה לו, שכן כבר התרגומים הארמיים למקרא, המכונים אונקלוס ויונתן בן עוזיאל, תרגמו את שמו 'מישר מַפְנָא' (או 'מְפַנָּא'), כלומר עמק שטוח ופנוי ממכשולים. 

האם כאן היה 'עמק המלך'? תצלום אוויר גרמני של 'דרך חברון' משנת 1917 (מקור: ויקיפדיה)

והיה עוד מקום שווה, והוא 'שָׁוֵה קִרְיָתָיִם', עיר במישור מואב, שם היכו חמשת המלכים וכדרלעומר בראשם את 'הָאֵימִים' (בראשית, יד 5), שאוסביוס איש קיסריה זיהה את מקומה בסמוך למידבא שבעבר הירדן:

קריתים – עיר אשר בנו אותה בני ראובן. והיום הוא כפר, כולו נוצרים, אצל מידבא – עיר בערביא, נקרא קַרְיָתָא, י' מילים ממידבא מזרחה. 

(ספר האונומסטיקון לאבסביוס, תרגם והעיר ע"צ מלמד, ירושלים תשכ"ו, עמ' 55)

אגב: גם 'משפט האורים', שנזכר לעיל, מביא בנפרד את השם 'שָֹוֵה': 

שָׁוֵה – מקום חלק: עמק שָׁוֵה, הוא עמק המלך, מישור בין ירושלים וים המלח.

ומעניין לעניין באותו עניין. לאחרונה הבטיחה עיריית ירושלים להעניק את הבניין הייחודי של המוזיאון לטבע והגינה הקהילתית שבצידו, עם בית ספר 'אדם' והמגרש הריק שביניהם, ל'מרכז שָׁלֵם'. זהו מכון מחקר, הקרוב בהשקפות יוזמיו לחוגי הימין, ובכוונתו להקים בלב המושבה הגרמנית 'קמפוס' בנוסח אמריקני. ואף ש'מרכז שלם' עצמו נושא את שמה הקדום של העיר, נראה כי היום יש לקרוא אותו 'שַׁלֵּם!' (בְּפַתַּח ודגש אחריו), כלומר: כל המרבה במחיר, הרי זה משובח... 

ולמי שלא ידע או שמע: קבוצת רמאים מקצועיים הקימו באינטרנט מדינה וירטואלית ושמה 'הדומיניון של מלכיצדק'. מדינה זו שוכנת לכאורה באי שבאוקיינוס השקט והיא מתעתדת לקבוע את בירתה ב... ירושלים, עירו ההיסטורית של מלכיצדק.

סמלה של ממלכת מלכיצדק הפיקטיבית

מהערך בוויקיפדיה למדנו כי יש לממלכה מדומינת זו קשר ישראלי נוסף, בדמותו של ולדימיר זוטולובסקי. הלה נאשם בשנת 2003, בבית משפט השלום בקרית גת, בהנפקת דרכונים ואישורי שהייה מזויפים, תוך שהוא מציג עצמו כקונסול של מדינת מלכיצדק. על פי דיווחים בכלי התקשורת נאלצה המדינה לעמול קשה כדי להסביר לשופטת כי מדינת מלכיצדק איננה אלא פיקציה...

ובינתיים, ועם כל הבעיות, בכל זאת 'שווה לחיות בירושלים'!