עוללות מכרם עגנון: עגנון והתימנים

מקור: מתימן לציון, מסדה, תל אביב תרצ"ח, ליד עמ' 80

לפני שבועיים הגיעה לארץ קבוצה של כעשרים עולים חדשים מתימן, ושוב התעוררו זיכרונות מעלייה אקזוטית זו, שקדמה לעליות הציוניות ('אעלה בתמר'), והפכה זה מכבר לאבן מאבני החומה של מפעל קיבוץ הגלויות במדינת ישראל. לכבודם, הנה משהו על התימנים בעולמו הכל כך אשכנזי של ש"י עגנון.

א. 'החבורה התימנית והמִתְיַמֶנֶת'

בספרייתו של עגנון, השמורה בבית ש"י עגנון בירושלים, נמצא הספר 'שְׁבוּת תֵּימָן', בעריכת ישראל ישעיהו ואהרן צדוק, שראה אור בירושלים תש"ה (בדפוסת נכתב בטעות תש"ד; אך תוקן על העטיפה), בהוצאת 'מתימן לציון'.

בתוך הספר נמצאת הקדשה מסתורית:

לשמואל יוסף עגנון נ"י [נרו יאיר] 

מתנת חבה והערצה 

מן החבורה התימנית 

והמִתְיַמנת 

ג

מי היא 'החבורה התימנית והמִתְיַמֶּנֶת', ומיהו ג'?

אנשי 'החבורה התימנית' היו בלי ספק יוצאי תימן בארץ, שבשנות השלושים והארבעים היו פעילים במחקר מורשת עדתם ובהפצתה. אחד הבולטים שבהם היה ישראל ישעיהו (1979-1911), יליד הכפר הקטן סאדה שבתימן, שעלה לארץ בשנת 1929. לימים כיהן ישעיהו בתפקידים בכירים – הוא היה שר הדואר מטעם מפא"י ויושב ראש הכנסת – אך לא הסתפק רק בפעילות ציבורית ופוליטית, אלא עסק גם בכתיבה וביצירה והניח אחריו חיבורים רבי ערך וזיכרונות.

ישראל ישעיהו (1979-1911), מקור: אתר ההנצחה לזכרו

אך מי הם 'המתימנים', ומי הוא 'ג'?

נועצתי בד"ר נח גֶּרבֶּר והוא פענח עבורי את ההקדשה. מתברר כי ג', החתום על ההקדשה, אינו אלא ההיסטוריון הדגול, שנודע כחוקר המובהק של גניזת קהיר, פרופסור שלמה דב גויטיין (1985-1900). גויטיין, שבאותן שנים עסק רבות במחקר התימנים, היה חבר קרוב מאוד של עגנון. גם כתב היד של ההקדשה הוא כתב ידו של גויטיין.

שלמה דב גויטיין (מקור: ויקיפדיה)

מחקריו של גויטיין על התימנים נדפסו בשנת תשמ"ג בספר שערך מנחם בן-ששון

אילה גורדון, בתו של גויטיין, פרסמה בשנת 2008 חוברת בהוצאה פרטית, ובה כללה, בין השאר, 66 מכתבים שהחליפו ביניהם גויטיין ובני הזוג עגנון בשנים 1969-1919, וכן קטעים מיומניו של גויטיין שבהם הוא מזכיר את עגנון.

כריכת החוברת שהוציאה אילה גורדון, מאי 2008

'חבורת המתימנים' הייתה אפוא אותו חוג של חוקרים ואינטלקטואלים 'אשכנזים', שהתעניינו ביהודי תימן ובמורשתם – בתימן עצמה ובקהילות התימנים ביישוב המתחדש בארץ ישראל. מקצתם פרסמו מפרי עטם בקובץ 'שבות תימן', ולפני כן בקובץ המחקרים 'מתימן לציון', שנדפס בהוצאת 'מסדה' בשנת 1938, בעריכת ישראל ישעיהו ושמעון גרידי.

ואכן, במבוא לספר 'שבות תימן' (עמ' 7) הזכיר העורך ישראל ישעיהו בתודה את בני החבורה הזו – בראשם המשורר חיים נחמן ביאליק, ובתוכם גם גויטיין – שבזכותם החלו התימנים עצמם להיות מוּדעים למורשתם:

מוסיף גרבר:

נוסף על גויטיין ועל עמיתו האנתרופולוג אריך בראואר, השתייכה לחבורה זו גם הדסה קלוורי (אלמנתו של משה קלוורי, שיחד איתו ניהלה את כפר הנוער 'מאיר שפיה', ולאחר מכן רעייתו של פליקס רוזנבליט, לימים שר המשפטים הראשון פנחס רוזן). זו הייתה חבורה 'יֶקית' ברובה (אך היו בה גם 'גליצאים' כמו מרדכי נרקיס ואברהם יערי), שנהנתה מנדבנותו של שלמה זלמן שוקן (כתבתי עליהם מעט בספרי 'אנו או ספרי הקודש שבידינו? הגילוי התרבותי של יהדות תימן', יד יצחק בן צבי, תשע"ג, עמ' 181-180). 

ובאשר למונח 'המתיַמנת', הרי שכאן אולי מתכתב גויטיין עם פּוֹעַל שהמציא עגנון ברומן 'תמול שלשום' (שראה אור ב-1945, זמן מה קודם להופעת הקובץ המדובר). עגנון סיפר שם על צייר מאנשי 'בצלאל', שירד מירושלים ליפו:

תמול שלשום, שוקן, תשכ"ח, עמ' 456

ואגב גויטיין ועגנון, ובלי קשר לתימנים, לאחרונה פרסמה פרופסור אילנה פרדס מאמר שכותרתו 'האתנוגרפיות המקראיות של עגנון: "עידו ועינם" והחיפוש אחר השיר האולטימטיבי' (מִרְקָמִים: תרבות, ספרות, פולקלור, לגלית חזן-רוקם, תשע"ג, עמ' 569-551). פרדס הציעה, כי דמותו של דוקטור גינת בסיפור 'עידו ועינם' אינה מבוססת, כפי שמקובל לחשוב, רק על גרשם שלום, אלא הצטרפו בה דמויות היסטוריות נוספות ובהן גויטיין. כידוע, בסיפור זה 'מככבת' האות גימ"ל בשמות כל גיבוריו (גינת, גרהרד גרייפנבך ואשתו גרדה, גבריאל גמזו ואשתו גמולה), ואם כך יש בהקדשה זו – שבה חתם גויטיין באות הראשונה של שם משפחתו – חיזוק-מה לטענתה.

ב. עגנון על המבטא התימני

עגנון עצמו לא ייחד סיפור לתימנים, אך הם נזכרים בחיבה פה ושם ביצירתו.

הנה למשל הנובלה 'שבועת אמונים' (1943), שבה תיאר עגנון מפגש בין הגיבור יעקב רכניץ לבין 'הקונסול' (אביה של שושנה, אשר לה נתן רכניץ את שבועתו). בתשובה על שאלתו של הקונסול, על ההבדל בין אשכנזים לספרדים ביפו, מודה רכניץ שאינו מכיר היטב את הספרדים, אבל את התימנים הוא מכיר קצת...

ש"י עגנון, 'שבועת אמונים', עד הנה, שוקן, תשכ"ט, עמ' רמב-רמג

אנקדוטה מעניינת נוספת על עגנון והתימנים, שממנה עולה כי לדעתו ההברה התימנית היא הנכונה ביותר, הביא חוקר הלשון העברית אהרן בר-אדון בספרו ש"י עגנון ותחיית הלשון העברית (מוסד ביאליק, תשל"ח, עמ' 75-74). בר-אדון רשם שיחה שהייתה לו עם עגנון: