הספרים המבויישים שלי: צ'יץ', ביאליק ואבינעם ילין

מאת אסא כשר

א. צ'יץ' וביאליק

לפני כשלושה חודשים הלך לעולמו שלמה להט, שרבים קראו לו בכינוי שדבק בו בילדותו. אני לא ממהר לכתוב את הכינוי, מפני שלהט עצמו כתב אותו בדרך שאחרים לא השתמשו בה.

וכך כתב על הכרך הרביעי של 'ההיסטוריה של תל-אביב', בעריכתם של הפרופסורים גדעון ביגר ויעקב שביט, שראה אור בשנת 2002. באותה עת כבר לא שימש להט ראש העיר:

לאלה ואשר,
מוגש ספר זה
המכסה את תקופת
כהונתי כראש עיריית ת"א-יפו,
בידידות
שלכם,
צ'יצ'
ינואר 2003

'אלה ואשר', שקיבלו מצ'יץ' את הספר, הם, ככל הנראה, תת-אלוף (במילואים) אשר לוי, שדרכו הצבאית הצטלבה עם זו של צ'יץ', ורעייתו אֵלָה לבית שינדלר.

יהיה כינויו המדויק של צ'יץ' אשר יהיה, יש לי זיכרונות אישיים אליו שקשורים בזיקתו המיוחדת לחיל השריון.

מנהג יפה נהגו בשעתו ערים בישראל – ובמקצתן נשמר נוהג זה עד היום – לאמץ אחד מחילות צה"ל או יחידה צבאית. העיר רמת-גן, למשל, אימצה את חטיבת הצנחנים, ואילו תל-אביב אימצה את חיל השריון. להט כיהן בשעתו בתפקיד מפקד גייסות השריון בסיני, בימים שהביטוי 'אוגדה' עוד היה אסור לפרסום. למן שנות השישים ואילך, בחול המועד סוכות, הפכו כיכר המדינה, ומאוחר יותר גם כיכר מלכי ישראל (היום כיכר רבין), חניון טנקים. השריונאים הציגו לראווה ובגאווה את הטנקים שלהם והניחו לילדים, וגם למבוגרים, לטפס עליהם להנאתם. שנה אחת, מפקד החניון הזה, היה בננו יהורז ז"ל, שהיה מ"פ בחטיבת 'בני אור'. יש לי זיכרון טוב ונעים מן המראה של יהורז כמפקד חניון הטנקים בכיכר מלכי ישראל.

צ'יץ' או צ'יצ'? (מקור: ארכיון עיריית תל-אביב-יפו)

זיכרון אחר שלי מקשר את שלמה להט עם... חיים נחמן ביאליק. (גם זיכרון זה קשור מאוד ביהורז, אבל לא אפרט כאן.) בראשית שנת תשנ"ב, ב-7 באוקטובר 1991, נחנך 'בית ביאליק' המחודש. לכבוד החגיגה, ולא פחות מכך במלאת מאה שנה לכתיבת השיר 'אל הציפור', נדפסה מהדורה מיוחדת של השיר, הכוללת צילומים של כתבי היד של השיר בשני הנוסחים שלו, הראשון משנת 1891 והשני משנת 1897.

המהדורה המיוחדת הופיעה בחמש מאות עותקים ממוספרים. בעמוד השער של העותק שבידי נרשמה הקדשה בכתב ידו של שלמה להט, ומעליה עוד הקדשה.

כך כתב להט בהקדשה המקורית:

במלאת מאה שנה ל"אל הציפור"
ושישים שנה לבית ביאליק.
עם חנוכת בית ביאליק המחודש
כט' בתשרי תשנ"ב – 7.10.1991
שלום רב שובך, ציפורי היקרה
צהלי נא קולךְ ורוני!
בהוקרה
שלמה להט
ראש עיריית תל-אביב

מעל ההקדשה נרשמה הקדשה נוספת:

לד"ר וקסלר הנכבד!
חג חרות שמח
ערב פסח תשנ"ג
בן-יהודה חנן

חנן בן-יהודה, המקדיש, שהיה בעברו גזבר הסוכנות, שימש מנכ"ל קרן תל-אביב לפיתוח והיה יועץ קרוב לצ'יץ'. כך מן הסתם הגיע הספר לידיו. ד"ר ויליאם וקסלר היה הנשיא העולמי של 'בני ברית' ויו"ר ועידת הנשיאים (נפטר ב-1 בדצמבר 2000). אשתו, הגניקולוגית ד"ר אסנת לבית איטלסון, הייתה בשעתה רופאת ח"ן ראשית.

מספרייתו של וקסלר הגיע לידי עותק של ספר מעניין מאוד שכותרתו Jews in American Wars (יהודים במלחמות האמריקניות). המהדורה הראשונה של ספר זה נדפסה בשנת 1942, וזו שבידי נדפסה ב-1963. זו סקירה מרתקת על ההיסטוריה של התגייסות יהודים לכוחות הלוחמים של ארה"ב. המחברים, ג'ורג' פרדמן ולואיס פלק (J. George Fredman & Louis A. Falk), היו בעצמם בין הלוחמים הללו במלחמת העולם הראשונה.

ב. 'ביראה ואהבה': ביאליק ואחד העם

נחזור אל חיים נחמן ביאליק.

שירתו 'מגילת האש', שנכתבה באודסה בשנת 1905 ונדפסה לראשונה בכתב העת 'השִׁלֹחַ' (תשרי תרס"ו / אוקטובר 1905), יצאה לאור בדפוס יוסף פישר, קראקוי, תרס"ו [1906]. בחתימת הפואמה נכתב 'אב תרס"ה אודיסא'. על העותק שבידי התנוססה פעם חתימתו של ביאליק, בהקדשה לאחד העם. למרבית הצער, שעה שכרכו את החוברת בכריכה הדורה, נחתכה החתימה, אבל עדיין היא ניכרת ולשונה נותנת מקום למחשבה: 'ביראה ואהבה'. אמנם, ביאליק העריץ את אחד העם, אבל עדיין ההקדשה נשמעת מופלגת.

הגדלה של ההקדשה. התאריך הוא 18 [בינואר?] 1906.

במדור 'שירי הקדשה', שערכו רות שנפלד וחיה הופמן (בחלק השלישי והאחרון של המהדורה המדעית של שירי ביאליק, שערכו דן מירון ואחרים), נרשמו ארבעה שירים שהקדיש ביאליק לאחד העם. אחד בחתימת 'אוהבו וידידו', אחר בחתימת 'באהבה'. אך ההקדשה הראשונה נחתמה גם היא במילים המיוחדות 'ביראה ובאהבה'...

חיים נחמן ביאליק: שירים ביידיש, שירי ילדים, שירי הקדשה, דביר ואוניברסיטת תל-אביב, תשס"א, עמ' 468

היבט נוסף של היחסים בין ביאליק לבין אחד העם מתגלה בשיחה מרתקת שניהל 'המשורר הלאומי' עם הצייר חיים גליקסברג (1970-1904). הצייר והמשורר נפגשו פעמים כה רבות עד שהצייר יכול היה לפרסם ספר שלם בשם 'ביאליק יום-יום: פרקי זכרונות, ציורים ורשומים' (הקיבוץ המאוחד, תש"ה), שכולו 'רשמים בלתי-אמצעיים' בדבר 'ביאליק היומיומי, מידותיו, הרגליו, לבושו' וכדומה.

ביום 16 בדצמבר 1932, סיפר הצייר, 'התחלתי לצייר את ביאליק בפעם הרביעית' (עמ' 63-62). ואכן, הספר מלא וגדוש בציורים וברישומים של ביאליק מעשה ידיו. אחד מהם, ובו נראה ביאליק בחדר עבודתו, כשתמונת אחד העם תלויה על הקיר, פורסם בעונ"ש, ביום 23 במאי 2012, והוא מובא כאן שוב.

'על יד שולחן הכתיבה' (ביאליק יום-יום, עמ' 77)

 'פני ביאליק', המשיך גליקסברג, 'הן חידה לכל צייר. הן משתנות בכל רגע. ולא רק הבעתן הכללית, אלא כל חלק וחלק מהן משתנה ... העיניים משתנות בכל דקה, כחולות הן, ירוקות, לפעמים כהות, ולפעמים בהירות ושקופות. והמעניין ביותר הוא שעיניו אינן משתנות רק על ידי השפעת האור, אלא גם ובעיקר ע"י מצבי רוחו'.

הצייר שיתף בהגיג זה את ביאליק, שהגיב: 

אתה יודע, פני כלבנה בין העננים, נסתרת ונגלית, מתחבאה וצפה ונראית, וכשם שקשה לתפוס את הלבנה במצב כזה, כן קשה לתפוס גם את פני. 

ואחרי שתיקה קלה: 

– ואחד-העם היה אומר: פניך הם כאילו מזכוכית, ואפשר לראות מה שנעשה בחדרי חדריך...

הנה כי כן, ביאליק סבור היה שאחד העם מכיר את חדרי חדריו.

בידי עותק מספר זה של גליקסברג, שאותו הקדיש לידידו, ד"ר דוד רוטבלום (1947-1876). רוטבלום, יליד קרקוב, היה בעל תואר ד"ר למשפטים מאוניברסיטת וינה, אבל קנה לעצמו גם השכלה מקיפה ביהדות ובספרות עברית, בבית המדרש לרבנים בווינה. הוא היה מראשוני עוזריו של הרצל והתקרב מאוד לביאליק, עוד בשנותיו בווינה. כשעלה לתל-אביב, בשנת 1939, התמסר רוטבלום לפעילות בכל המוסדות שהיו קשורים בביאליק, כדוגמת 'אהל שם' ו'דביר', ושימש גם כעורך הדין שלהם.

ג. ביאליק ואבינעם ילין

אסיים באחד ממעשיו של חיים נחמן ביאליק, שטיבו המדויק אינו מחוור לחלוטין, אבל אפשר לנחש ולהתברך.

אבינעם ילין נולד בירושלים בשנת 1900 ונסע לאנגליה כדי ללמוד שפות שמיות באוניברסיטת קמברידג'. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בספר אחיקר החכם, ספר מְשָׁלים הדומה ברוחו לספרי החכמה 'משלי' ו'בן סירא'. ידועים היו כתבי יד של הספר בשפות רבות ושונות, אבל לא בעברית. ילין תרגם את הספר וגם כתב מבוא ובו ניתוח מאיר עיניים של תוכן הספר ותיאור של כתבי היד השונים. הספר ראה אור בשנת 1923 בהוצאת 'מוריה-דביר' (ברלין-ירושלים), זמן לא רב לאחר שאבינעם בן ה-23 קיבל את תואר הדוקטור.




כמקובל, המבוא לספר הסתיים בדברי תודה. המחבר הודה לאביו ('לאבי רבי ומורי, דוד ילין הי"ו, ראשית בכורים'), ולא שכח להודות גם 'למורי הנכבד הח'[כם] נ. מקלין ... ולמר ח"נ ביאליק, על עזרתם אשר הגישו לי בהיותם לי לאור ולמורה דרך בעבודתי זאת'. 

מה היא העזרה אשר הושיט לו ביאליק? אפשר לשער שמדובר בהוצאה לאור של הספר. בשנת 1923 עדיין שהה ביאליק בגרמניה (הוא עלה לארץ ב-1924), ושם עסק בין השאר בהדפסת ספרים עבריים בהוצאת 'דביר', שאותה ייסד בראשית המאה באודסה  תחת השם 'מוריה'. ההוצאה עברה יחד עמו לברלין ואחר כך לתל-אביב.

עם שובו לארץ מונה הצעיר המוכשר, אבינעם ילין, על ידי שלטונות המנדט הבריטי לתפקיד המפקח על החינוך העברי. ביום 21 באוקטובר 1937 נורה אבינעם, סמוך למשרדו שבהר ציון, בידי מתנקש ערבי ומת למחרת מפצעיו והוא בן 37 שנים. חודש לאחר הרצח הופיעה המהדורה השנייה של הספר בעריכת האב השכול, דוד ילין.

אבינעם ילין (1937-1900)

דבר, 21 באוקטובר 1937

דוד ילין היה אחד האישים הבולטים ביותר ביישוב העברי בארץ באותה תקופה, וידו הייתה בכל תחומי החיים. אשתו הייתה איטה, בתו של יחיאל מיכל פינס, מאבות הציונות הדתית. אשתו של אבינעם ילין הייתה עלזה, בתו של רבי אלעזר הלוי גרינהוט (שההדיר את ספר המסעות של פתחיה מרגנסבורג). שלושתם, דוד, איטה ועלזה, חתומים על עותק אחד של 'ספר אחיקר החכם', בהקדשה לקרוב משפחתם רודולף זקש (שאמו רגינה הייתה אחותה של עלזה גרינהוט).

לקרובנו האדון רודולף זקש
מזכרת לאבינעם יֶלין ז"ל
דוד ילין, אטה יֶלִין
עלזה יֶלִין

לספר שבידי (מהדורה שנייה, ירושלים תרצ"ח / 1937), שני מבואות. האחד, שכתב 'אבינעם בר"ד ילין, איש ירושלים, בחדש האביב תרפ"ג, פה קמברידג' ', הועתק כלשונו מהמהדורה הראשונה. המבוא החדש, שכתב דוד ילין לזכר בנו אבינעם, מעט לאחר הרצח, קורע לב. הנה השורות האחרונות של מבוא זה:

לי הקדשת בכורי עבודותיך המדעיות, ומה אקדיש לך אני במותך? ראשית-הקדשתי יהי נא פרסום ספרך זה המצין במדעיותו הרחבה והעמקה, ובסגנונו העברי הנפלא, ספרך זה אשר כגורלך אתה המתרחק מכל פרסום כך היה גם גורלו: לא השמיעו עליו צלצלי תרועה, לא פורסם ולא נודע. יהי נא ספרך זה למקור מדע לאנשי מדע ולשעשוע רוחני לכל אלה הקטנים אשר בשם 'הדוד אבינעם' קראוך. 

אביך השכול 

דוד ילין

 בשולי העמוד האחרון של הספר נכתב: 'נגמרה הדפסת הספר ביום השלשים לפטירת המחבר ז"ל'...

רשימות נוספות בסדרה 'הספרים המבויישים שלי'

מיצחק שדה ועד הרב קוק
קום התנדב לגדוד העברי
הקדשות מצוירות
'רַב הַעֵרֶךְ וְהַאֶרֶךְ' – הקדשות ליצחק למדן וממנו

על דעת המקום: למה קילל צ'יץ' את 'סולל בונה'?

אלוף שלמה להט (צ'יץ') בימי מלחמת ההתשה (צילום: אבי שמחוני; ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)

לזכרו של אלוף (מיל') שלמה להט (2014-1927)

מאת יהודה זיו

בלילה שבין 16-15 במאי 1948 – יום לאחר הכרזת עצמאות ישראל – יצא שלמה לינדנר (לימים להט), המכונה צ'יץ', מ"פ בגדוד 52 ('הבוקעים') של חטיבת 'גבעתי', עם אנשיו אל אזור השפלה, כדי לפנות את ילדי המושבה הר-טוב. בחסות החשיכה הוליכו החיילים ברגל את יושבי הר-טוב – כשהילדים והתינוקות נישאים על כתפי המבוגרים לעבר המושב כפר אוריה, שם המתינו להם כלי רכב שהסיעו את כולם אל רחובות, מושבת מגוריו של צ'יץ'. זה היה היום הראשון למבצע 'תינוק'  (19-17 במאי 1948), שהמשכו היה בפינוי ילדים מיישובים נוספים בדרום, ובהם הקיבוצים גזר, ניצנים, נגבה, יד מרדכי, גת, כפר מנחם וגלאון.

אבטחת שיירות להרטוב וכפר אוריה (מקור: פרש)

מה הוא מקור השם כפר אוריה? בפי הערבים היה שם המקום חִ'רְבַּת כַּפְרוּרְיָא. אדמות המקום נרכשו בשנת 1909 על ידי יהודים מביאליסטוק והחווה החקלאית שהוקמה שם נשאה תחילה את השם 'קרית משה', על שמו של משה מרדכי מנוסביץ, שהיה בין אלה שסייעו ברכישת הקרקעות. בפי חלוצי העלייה השנייה שעבדו בחווה – בהם אהרן דוד גורדון, בן-ציון ישראלי ונח נפתוּלסקי – נשתגר דווקא עִבְרוּת שמה הערבי של החורבה, כְּפַר אוּרִיָּה, בעקבות צלצולו, והוא שנתקבע בסופו של דבר.

מבנה האחוזה (ה'חאן') בכפר אוריה. צילום משנות הארבעים (מקור: פרש)

אך אפשר, כי אין זה אלא מקומה לשעבר של Caperaria – המצויינת ב'מפת פּוּיְטִינְגֶר' הנודעת (העתק מן המאה ה-13 של מפת האימפריה הרומית) וממוקמת בין ירושלים לאשקלון. כתיב זה הוא כנראה שיבוש של השם העברי הקדום 'כפר אריה'. שמו של מקום זה, הנמצא על אם הדרך מ'מַחֲנֵה דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל' (שופטים, יג 25), לעבר תִּמְנַת-פלשתים (תל בַּטָש, שעל גדתו הדרומית של נחל שורק, דרומית-מערבית למקומו הנוכחי של קיבוץ צרעה) ציין, ככל הנראה, מסורת-עם מימי קדם למקום בו שיסע שמשון בשעתו את כפיר האריות 'כְּשַׁסַּע הַגְּדִי וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדוֹ' (שם, יד 6). אישור להשערה זו יש במנהג ערביי הסביבה לכנות את ח'רבת כפרוריה גם בשם ח'רבת אַל-אַסַד (חורבת האריה). 

שמשון משסע את האריה, אלברכט דירר, 1498-1496

לאחר שישה חודשי קרבות עזים ולחימה קשה בצבא מצרים, הפולש אל פלשת, עמדו לוחמי 'גבעתי' לחבור, בין בית גוברין לבין צומת הָאֵלָּה, עם לוחמי חטיבת פלמ"ח-הראל, אשר הרחיבו במבצע 'ההר, ממש באותם ימים, את דרום פרוזדור ירושלים עד הכביש העולה מהכפר הפלסטיני הגדול בית ג'יברין לעבר בית לחם, ירושלים וחברון (דרך 375/38).

בליל 22 באוקטובר 1948 שבו לכאן צ'יץ' ולוחמיו, הפעם פניהם היו אל הכפר בית ג'יברין ומטרתם כיבוש מצודת המשטרה הבריטית החולשת על האזור. מצודה זו נבנתה על פי תכנונו של המומחה הבריטי למלחמה בטרור, סר צַ'רְלְס טִיגַרְט, אשר הוזעק לפלשתינה-א"י בשנת 1937, משהחל השלב השני של 'המרד הערבי' (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט). משטרת בית ג'יברין נמנתה עם 'תחנות המשטרה הכפריות' (סוג ב') ו'עמדות המשטרה' (סוג ג'), שניבנו בשנת 1939 וקדמו ל'תחנות המשטרה העירוניות' (סוג א') שנבנו ב-1940. המבנה של משטרת בית גוברין היה הראשון מסוגו ולכן גם נחשב דגם ניסויי. בעקבותיו נבנו מאוחר יותר גם מצודות המשטרה של לַטְרוּן, עִרַאק-סֻוֵּידַאן (לאחר כיבושה, שונה שמה ל'מצודת יואב', על שמו של יצחק דובנו חבר קיבוץ נגבה, שכינויו המחתרתי היה 'יואב'), חַ'אן יוּנֶס ומַגְ'דַל (אשקלון), וכולן כונו 'מצודות טגארט' (או 'הטיגארטים'). 

צ'רלס טיגרט יוצא ממכוניתו. ירושלים (?), 1938 (מקור: BBC)

בניית המצודות נמסרה לחברת הבנייה ההסתדרותית 'סולל בונה' שבראשה עמד אז דוד הכהן, לימים חבר כנסת ודיפלומט. אין פלא, אם מחומרי הבניין, שנועדו למצודות המשטרה, נהג אותו 'כהן' להפריש מַעֲשֵׂר – שקי מלט, ברזל בניין וכיוצא בכך – לטובת משימות סמויות מן העין, כגון בניית מחבואי נשק סודיים (סְלִיקִים) לאחסון נשקה של 'ההגנה'.

דוד הכהן (1984-1898)

והנה, באתר הבנייה של משטרת עִירַאק סֻּווֵידַאן נתקל דוד הכהן בבעיה: האדריכל מטעם 'סולל בונה', שפיקח על הבנייה, היה ברוך ספיר – חבר מסור ב'הגנה' אך איש עקרונות קפדן. ספיר גם היה חובב ידיעת הארץ, חבר במועצת 'החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה' ואף עמד בראש הסניף בחולון. לימים, משהוקם בצה"ל 'שֵׁרוּת תַּרְבּוּת', כינויה הראשון של מערכת החינוך הצבאית, החליט דוד בן-גוריון להעמיד בראש המדור לידיעת הארץ את רס"ן ברוך ספיר. 

בשנות השבעים, משנעשיתי גם אני ראש מדור זה, מיהר ספיר לבוא ולברכני. אף כי פרש זה מכבר משירותו בצה"ל ושב אל משרד האדריכלים, התייצב במשרדי לבוש מדים מגוהצים וענוד דרגות. באותה הזדמנות הוא סיפר לי את המעשה שאירע בו בעת בניית משטרת עיראק סווידאן, כאשר סירב בתוקף להיענות לתביעת ה'מעשר' מחומרי הבניין ולהפחית את הכמויות אשר היו אמורות להיות מושקעות במצודה:

אמרתי להם: אני חבר 'הגנה' נאמן, אך כך הדבר גם בבניין שאני חתום על תוכניות הבנייה שלו כאדריכל. כעיקרון צריכה להישמר זהות מוחלטת בין התוכנית המוצהרת לבין הבניין המוגמר. בימי מלחמת העצמאות, שעה שלוחמי גבעתי כינו את מצודת עיראק א-סוידאן 'המפלצת על הגבעה', ושבו ותקפו אותה  שמונה פעמים, עד שהצליחו לפרוץ פרצה בקיר המערבי שלה ורק אז  יכלו לה – לא מצאתי מנוח. שנתי נדדה והיכיתי 'על חטא': אילו רק הייתי נענה אז לתביעת 'המעשר', היה כיבושה של 'המפלצת' פשוט וקל לאין שיעור.

'המפלצת על הגבעה': משטרת עיראק סווידאן לאחר כיבושה, 9 בנובמבר 1948 (מקור: פרש)

עד היום ניכרים במצודת יואב סימני שבע ההתקפות הכושלות, והפירצה, אשר סייעה בכיבושה בהתקפה
השמינית, בידי לוחמי חטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה (צילום: יהודה זיו)

סרן צ'יץ' לא שמע מעולם את סיפורו של ספיר. אך לאור ניסיון המערכה על עיראק סווידאן, וכבן נאמן לעדה ה'ייקית', הוא ערך תכנון מדוקדק של כיבוש היעד אשר הוטל עליו: משטרת בית ג'יברין. בראש כל אחד משני צריחי המבנה הציבו המצרים מקלע כבד, וצ'יץ' ביקש דרך להבריחם משם, מבלי לגרום נזק לצריח עצמו, כדי שיוסיף לשמש את כוחותינו לאחר הכיבוש. צ'יץ' הציע אפוא לקצין החבלה לקפוץ אל ארכיון 'סולל בונה' בתל אביב, לבדוק שם את תוכניות הבנייה של המצודה ולחשב על פיהן את כמות חומר הנפץ הדרושה כדי לגרום לצריח טלטלה עזה בלבד, כזו שתבהיל את המצרים מבלי שהצריח עצמו ייפגע. החישובים נערכו עד הפרט האחרון, ובהתאם להם הוכן מטען הנפץ והוטמן בחסות החשיכה לרגלי אחד הצריחים. משהופעל הדינמיט וענן אבק גדול התנשא, שאג צ'יץ' במלוא גרונו קללה עסיסית בערבית: 'כּוּס-ס-ס אוֹ-מְּ-מְּ-מָּה סולל בונה. גנבים בני גנבים!!!'. כשהתפזר האבק התברר כי לא נותר מאומה מן הצריח...  

לימים הביאו אנשי 'הסתדרות פועלי הבנין' – אלו שעסקו בפועל במלאכת בניין המצודות – בפרסום רשמי מטעמם, פרטים נוספים על כיבוש משטרת בית ג'יברין, שהצדיקו, לכאורה, דווקא את 'סולל בונה':

אליהו בילצקי ומרדכי אמסטר, בשנות חירום: תקופת ה'קמפים' 1947-1937, הסתדרות העובדים הכללית, הסתדרות פועלי הבנין, תל-אביב, 1956, עמ' 251

מסתבר, כי משטרת בית גוברין – למרות שבהיותה הראשונה מבין 'מצודות טיגארט' שימשה דגם, אשר לווה בהקפדה יתרה על כל פרט – נבנתה גם היא על פי אותו עקרון ה'מעשר' שפיתח דוד הכהן, מכמויות חלקיות בלבד של חומרי בניין. אך דבר זה לא עלה כלל בדעתו של יֶקֶה כמו צ'יץ'... 

חורבות משטרת בית ג'יברין לאחר פיצוצה בידי לוחמי 'גבעתי' (מקור: פרש)

בעלי התוספות

שאול נגר מעיר כי הכתיב המדויק של כינויו של להט הוא צ'יצ' ולא צ'יץ', והא ראיה שזה גם מה שנחרט על מצבת קבורתו:

צילום: אבישי טייכר (ויקימדיה)