היטלר בעכו, 1941: איורים נשכחים של אביגדור מֶלֶר

איור של אביגדור מלר שנדפס בעיתון המשוכפל הד המחנות, 1942 (מקור: הארכיון ההיסטורי של שיכון ובינוי)

מאת נדב מֶלֶר

אבי, אביגדור (ויקטור) מֶלֶר, נולד בלמברג בשנת 1913, אז עדיין הייתה העיר שייכת לאימפריה האוסטרו-הונגרית. לאחר מלחמת העולם הראשונה היא חזרה לידי פולין העצמאית ונקראה לבוּב, ובה עברו עליו שנות ילדותו. הוא עלה לארץ ישראל בשנת 1933, היה חבר בקבוצת שילר (על יד רחובות) ולאחר נישואיו לאמי, שרה שיץ, שעלתה ארצה באותה שנה והיא בת תשע-עשרה, עברו שניהם לקיבוץ יגור.

בתחילת 1941 עזבו הוריי את יגור (ועמם גם אני, ילדם הראשון, אז בן שלוש) ועברו להתגורר ברחובות. אבי החל לעבוד ב'סולל בונה', חברת הבנייה המיתולוגית של הסתדרות העובדים הכללית. תחילה הועסק כמודד קרקעות, ולאחר שהתגלה כי ניחן בכישרון ציור הוא התבקש על ידי ההנהלה לתעד את חיי הפועלים שעסקו בבניית בסיסי הצבא הבריטי במזרח התיכון בכלל ובארץ ישראל בפרט. הם בנו, בין השאר, את מחנות סרפנד (צריפין), רפה (רפיח), חסה, תל נוף ועכו. אבי היה שם וצייר את מה שראו עיניו. קריקטורות שלו נדפסו ב-1942 בספר מיוחד ונדיר שהוציאה חברת 'סולל בונה' (אלה תולדות עבודה אחת). איוריו התנוססו במועדוני פועלים ובאולמות אוכל, ואף נאספו והוצגו בתערוכות.

הד המחנות, 1943 (מקור: הארכיון ההיסטורי של שיכון ופיתוח)

דבר, 3 במארס 1941

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה עבד אבי כמורה במושב בית חנן, וב-1 בספטמבר 1946, בהיותו בן שלושים ושלוש בסך הכל, הוא מצא את מותו בתאונה מסתורית.

דבר, 2 בספטמבר 1946

בתחילת שנות החמישים העבירה אמי את מרבית ציוריו לארכיון תנועת העבודה – כן היה פעם דבר כזה – שפעל אז בחסות ההסתדרות. לאחר פירוקה של ההסתדרות והקמת 'ההסתדרות החדשה' על חורבותיה, נעלמו הציורים ואינם. כל היודע דבר על מקומם ויודיעני, יבורך. פריטים אחרים מעיזבונו, כמו העיתון 'הד המחנות' שיצא בשנים 1943-1942 ואויר על ידי אבי, נמסרו על ידי לאחרונה לארכיון ההיסטורי של שיכון ובינוי (החברה שרכשה את 'סולל בונה'), וניתן לעיין בהם באינטרנט.

ציור עצמי

ולסיפורנו: רודולף הס (1987-1894) היה טייס קרב בצבא הגרמני בימי מלחמת העולם הראשונה. בתחילת שנות העשרים היה בין הראשונים שהצטרפו למפלגה הנאצית. ב-1923 נאסר לאחר הפוטש הכושל במינכן, ובכלא חלק את תאו עם אדולף היטלר, שהכתיב לו את הטיוטה הראשונה של 'מיין קאמף'. 

לאחר שחרורו היה מזכירו האישי של היטלר, ולאחר עליית הנאצים לשלטון היה חבר בקבינט המצומצם ונשא בתואר סגן הקנצלר. בשנת 1939 מונה לממלא מקומו של היטלר. ביום 10 במאי 1941 הוא המריא על דעת עצמו, בנסיבות שעד היום לא הובהרו לגמרי, משדה תעופה צבאי בגרמניה ומעל שמי סקוטלנד נטש את המטוס וצנח. לשוטרים שעצרו אותו סיפר כי בא בשליחות שלום. הוא ביקש להיפגש עם וינסטון צ'רצ'יל, כדי לשכנעו שהניצחון הגרמני מובטח ואם בריטניה לא תתערב במלחמה אזי גרמניה לא תתקוף אותה. צ'רצ'יל סירב להיפגש אתו והס בילה את שארית ימי המלחמה בכלא בריטי. השלטון הנאצי בא כמובן במבוכה עצומה. ההסבר הרשמי היה כי האיש מטורף ועשה את מה שעשה ללא כל אישור או סמכות. עם תום המלחמה הוחזר הס לגרמניה ועמד לדין בנירנברג עם שאר בכירי הנאצים. הוא נידון למאסר עולם והיה האחרון ששהה בבית הסוהר 'שפנדאו' בברלין המזרחית. באוגוסט 1987 הוא התאבד בתאו בתלייה.

שרידי מטוס המסרשמיט ממנו צנח רודולף הס בסקוטלנד, 10 במאי 1941 (מקור: ויקימדיה)

כדי להבין את ההקשר ההיסטורי ראוי לזכור: במאי 1941 גרמניה וברית המועצות היו עדיין בנות ברית (בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב שנחתם באוגוסט 1939). יעבור עוד כחודש וחצי עד שגרמניה תפתח במבצע 'ברברוסה' ותפלוש לברית המועצות במתקפת פתע (22 ביוני 1941). אמריקה עדיין לא הצטרפה למלחמה ו'הפתרון הסופי' עדיין לא היה על הפרק. איש בארץ ישראל לא יכול היה אז להעלות בדעתו את הזוועות שיתרחשו על אדמת אירופה בעתיד הקרוב.

'מדהים את הדמיון עצמו' (כותרת ראשית בעיתון דבר, 14 במאי 1941)

באווירה זו, לקראת ראש השנה תש"ב (1941), צייר אבי סדרה בת שישה-עשר ציורים, שבהם ניסה להעביר בצורה הומוריסטית את סיפור טיסתו של הס. אלא שבמקומו של הס הוא צייר את היטלר; ואת אנגליה החליף במחנה של עובדי סולל בונה בעכו. הציורים, שנושאים אופי של ציורי קומיקס, חושפים משהו מן האווירה ששררה בארץ באותם ימים. כמו בסרטו המפורסם של צ'ארלי צ'פלין, 'הדיקטטור הגדול' (1940), היטלר נתפס כאדם נלעג ומטורלל, שמאחורי אישיותו הרודנית והמסוכנת מסתתר טיפש ועצלן, שמבקש אהדה ומתחנן לרחמים.

הציורים המקוריים נתרמו למוזיאון 'יד ושם' (על ידי ועל ידי אחותי אתי), יחד עם כמה ציורים נוספים שצייר אבינו בסוף שנת 1941 ותחילת שנת 1942, לאחר שהשמועות הראשונות על המתרחש באירופה הגיעו לארץ.

הנה אפוא סדרת הציורים, עם מעט דברי הסבר (לחיצה על האיורים תגדיל אותם).

ויהי באחד הימים לפני ראש השנה בעכו...

יודן! האָט רחמנות! (יהודים! רחמים!)

יודן! האָט רחמנות! הרשוני נא להתפלל איתכם בחגים!

טוב. למחנה הסגר של ס"ב [סולל בונה] בעכו! (הדמות המצויירת מגבה מזכירה את דוד בן גוריון)

לדאבוני אין לנו צורך בצבעי

מה זה? אמרו לי להביא עט...

את הראש שמאלה! שמאלה!

'צרות' דֶּרֶך

יללה! יללה!

תשליך (על ה'פלזה' בחיפה)

כפרות (הספר שבו מחזיק היטלר הוא 'מיין קאמף')

[את] ה'אִידִישֶא פיש' (הדג היהודי) אהבתי עוד בהיותי אנטישמי...

אשמנו, בגדנו, גזלנו

ביום כפורים. תנו לי לכל הפחות מים! קשה להיות יהודי...

אוי וֶי! עקץ לי עקרב! (הרופא מצויר בדמותו של יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי)

כאמור, בעזבונו של אבי נמצאו איורים נוספים, שצויירו כנראה בשנת 1942 בהשפעת הידיעות שהגיעו מחזית המלחמה והלם השואה. הנה כמה מהם.

וישוּב היטלר מרוסיה...

זכוֹר!

_______________________________________________________________

הכותב, בנו של אביגדור מלר, הוא גמלאי המתגורר בתל אביב, שמח בחלקו וקצת פסימי.

על דעת המקום: למה קילל צ'יץ' את 'סולל בונה'?

אלוף שלמה להט (צ'יץ') בימי מלחמת ההתשה (צילום: אבי שמחוני; ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)

לזכרו של אלוף (מיל') שלמה להט (2014-1927)

מאת יהודה זיו

בלילה שבין 16-15 במאי 1948 – יום לאחר הכרזת עצמאות ישראל – יצא שלמה לינדנר (לימים להט), המכונה צ'יץ', מ"פ בגדוד 52 ('הבוקעים') של חטיבת 'גבעתי', עם אנשיו אל אזור השפלה, כדי לפנות את ילדי המושבה הר-טוב. בחסות החשיכה הוליכו החיילים ברגל את יושבי הר-טוב – כשהילדים והתינוקות נישאים על כתפי המבוגרים לעבר המושב כפר אוריה, שם המתינו להם כלי רכב שהסיעו את כולם אל רחובות, מושבת מגוריו של צ'יץ'. זה היה היום הראשון למבצע 'תינוק'  (19-17 במאי 1948), שהמשכו היה בפינוי ילדים מיישובים נוספים בדרום, ובהם הקיבוצים גזר, ניצנים, נגבה, יד מרדכי, גת, כפר מנחם וגלאון.

אבטחת שיירות להרטוב וכפר אוריה (מקור: פרש)

מה הוא מקור השם כפר אוריה? בפי הערבים היה שם המקום חִ'רְבַּת כַּפְרוּרְיָא. אדמות המקום נרכשו בשנת 1909 על ידי יהודים מביאליסטוק והחווה החקלאית שהוקמה שם נשאה תחילה את השם 'קרית משה', על שמו של משה מרדכי מנוסביץ, שהיה בין אלה שסייעו ברכישת הקרקעות. בפי חלוצי העלייה השנייה שעבדו בחווה – בהם אהרן דוד גורדון, בן-ציון ישראלי ונח נפתוּלסקי – נשתגר דווקא עִבְרוּת שמה הערבי של החורבה, כְּפַר אוּרִיָּה, בעקבות צלצולו, והוא שנתקבע בסופו של דבר.

מבנה האחוזה (ה'חאן') בכפר אוריה. צילום משנות הארבעים (מקור: פרש)

אך אפשר, כי אין זה אלא מקומה לשעבר של Caperaria – המצויינת ב'מפת פּוּיְטִינְגֶר' הנודעת (העתק מן המאה ה-13 של מפת האימפריה הרומית) וממוקמת בין ירושלים לאשקלון. כתיב זה הוא כנראה שיבוש של השם העברי הקדום 'כפר אריה'. שמו של מקום זה, הנמצא על אם הדרך מ'מַחֲנֵה דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל' (שופטים, יג 25), לעבר תִּמְנַת-פלשתים (תל בַּטָש, שעל גדתו הדרומית של נחל שורק, דרומית-מערבית למקומו הנוכחי של קיבוץ צרעה) ציין, ככל הנראה, מסורת-עם מימי קדם למקום בו שיסע שמשון בשעתו את כפיר האריות 'כְּשַׁסַּע הַגְּדִי וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדוֹ' (שם, יד 6). אישור להשערה זו יש במנהג ערביי הסביבה לכנות את ח'רבת כפרוריה גם בשם ח'רבת אַל-אַסַד (חורבת האריה). 

שמשון משסע את האריה, אלברכט דירר, 1498-1496

לאחר שישה חודשי קרבות עזים ולחימה קשה בצבא מצרים, הפולש אל פלשת, עמדו לוחמי 'גבעתי' לחבור, בין בית גוברין לבין צומת הָאֵלָּה, עם לוחמי חטיבת פלמ"ח-הראל, אשר הרחיבו במבצע 'ההר, ממש באותם ימים, את דרום פרוזדור ירושלים עד הכביש העולה מהכפר הפלסטיני הגדול בית ג'יברין לעבר בית לחם, ירושלים וחברון (דרך 375/38).

בליל 22 באוקטובר 1948 שבו לכאן צ'יץ' ולוחמיו, הפעם פניהם היו אל הכפר בית ג'יברין ומטרתם כיבוש מצודת המשטרה הבריטית החולשת על האזור. מצודה זו נבנתה על פי תכנונו של המומחה הבריטי למלחמה בטרור, סר צַ'רְלְס טִיגַרְט, אשר הוזעק לפלשתינה-א"י בשנת 1937, משהחל השלב השני של 'המרד הערבי' (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט). משטרת בית ג'יברין נמנתה עם 'תחנות המשטרה הכפריות' (סוג ב') ו'עמדות המשטרה' (סוג ג'), שניבנו בשנת 1939 וקדמו ל'תחנות המשטרה העירוניות' (סוג א') שנבנו ב-1940. המבנה של משטרת בית גוברין היה הראשון מסוגו ולכן גם נחשב דגם ניסויי. בעקבותיו נבנו מאוחר יותר גם מצודות המשטרה של לַטְרוּן, עִרַאק-סֻוֵּידַאן (לאחר כיבושה, שונה שמה ל'מצודת יואב', על שמו של יצחק דובנו חבר קיבוץ נגבה, שכינויו המחתרתי היה 'יואב'), חַ'אן יוּנֶס ומַגְ'דַל (אשקלון), וכולן כונו 'מצודות טגארט' (או 'הטיגארטים'). 

צ'רלס טיגרט יוצא ממכוניתו. ירושלים (?), 1938 (מקור: BBC)

בניית המצודות נמסרה לחברת הבנייה ההסתדרותית 'סולל בונה' שבראשה עמד אז דוד הכהן, לימים חבר כנסת ודיפלומט. אין פלא, אם מחומרי הבניין, שנועדו למצודות המשטרה, נהג אותו 'כהן' להפריש מַעֲשֵׂר – שקי מלט, ברזל בניין וכיוצא בכך – לטובת משימות סמויות מן העין, כגון בניית מחבואי נשק סודיים (סְלִיקִים) לאחסון נשקה של 'ההגנה'.

דוד הכהן (1984-1898)

והנה, באתר הבנייה של משטרת עִירַאק סֻּווֵידַאן נתקל דוד הכהן בבעיה: האדריכל מטעם 'סולל בונה', שפיקח על הבנייה, היה ברוך ספיר – חבר מסור ב'הגנה' אך איש עקרונות קפדן. ספיר גם היה חובב ידיעת הארץ, חבר במועצת 'החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה' ואף עמד בראש הסניף בחולון. לימים, משהוקם בצה"ל 'שֵׁרוּת תַּרְבּוּת', כינויה הראשון של מערכת החינוך הצבאית, החליט דוד בן-גוריון להעמיד בראש המדור לידיעת הארץ את רס"ן ברוך ספיר. 

בשנות השבעים, משנעשיתי גם אני ראש מדור זה, מיהר ספיר לבוא ולברכני. אף כי פרש זה מכבר משירותו בצה"ל ושב אל משרד האדריכלים, התייצב במשרדי לבוש מדים מגוהצים וענוד דרגות. באותה הזדמנות הוא סיפר לי את המעשה שאירע בו בעת בניית משטרת עיראק סווידאן, כאשר סירב בתוקף להיענות לתביעת ה'מעשר' מחומרי הבניין ולהפחית את הכמויות אשר היו אמורות להיות מושקעות במצודה:

אמרתי להם: אני חבר 'הגנה' נאמן, אך כך הדבר גם בבניין שאני חתום על תוכניות הבנייה שלו כאדריכל. כעיקרון צריכה להישמר זהות מוחלטת בין התוכנית המוצהרת לבין הבניין המוגמר. בימי מלחמת העצמאות, שעה שלוחמי גבעתי כינו את מצודת עיראק א-סוידאן 'המפלצת על הגבעה', ושבו ותקפו אותה  שמונה פעמים, עד שהצליחו לפרוץ פרצה בקיר המערבי שלה ורק אז  יכלו לה – לא מצאתי מנוח. שנתי נדדה והיכיתי 'על חטא': אילו רק הייתי נענה אז לתביעת 'המעשר', היה כיבושה של 'המפלצת' פשוט וקל לאין שיעור.

'המפלצת על הגבעה': משטרת עיראק סווידאן לאחר כיבושה, 9 בנובמבר 1948 (מקור: פרש)

עד היום ניכרים במצודת יואב סימני שבע ההתקפות הכושלות, והפירצה, אשר סייעה בכיבושה בהתקפה
השמינית, בידי לוחמי חטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה (צילום: יהודה זיו)

סרן צ'יץ' לא שמע מעולם את סיפורו של ספיר. אך לאור ניסיון המערכה על עיראק סווידאן, וכבן נאמן לעדה ה'ייקית', הוא ערך תכנון מדוקדק של כיבוש היעד אשר הוטל עליו: משטרת בית ג'יברין. בראש כל אחד משני צריחי המבנה הציבו המצרים מקלע כבד, וצ'יץ' ביקש דרך להבריחם משם, מבלי לגרום נזק לצריח עצמו, כדי שיוסיף לשמש את כוחותינו לאחר הכיבוש. צ'יץ' הציע אפוא לקצין החבלה לקפוץ אל ארכיון 'סולל בונה' בתל אביב, לבדוק שם את תוכניות הבנייה של המצודה ולחשב על פיהן את כמות חומר הנפץ הדרושה כדי לגרום לצריח טלטלה עזה בלבד, כזו שתבהיל את המצרים מבלי שהצריח עצמו ייפגע. החישובים נערכו עד הפרט האחרון, ובהתאם להם הוכן מטען הנפץ והוטמן בחסות החשיכה לרגלי אחד הצריחים. משהופעל הדינמיט וענן אבק גדול התנשא, שאג צ'יץ' במלוא גרונו קללה עסיסית בערבית: 'כּוּס-ס-ס אוֹ-מְּ-מְּ-מָּה סולל בונה. גנבים בני גנבים!!!'. כשהתפזר האבק התברר כי לא נותר מאומה מן הצריח...  

לימים הביאו אנשי 'הסתדרות פועלי הבנין' – אלו שעסקו בפועל במלאכת בניין המצודות – בפרסום רשמי מטעמם, פרטים נוספים על כיבוש משטרת בית ג'יברין, שהצדיקו, לכאורה, דווקא את 'סולל בונה':

אליהו בילצקי ומרדכי אמסטר, בשנות חירום: תקופת ה'קמפים' 1947-1937, הסתדרות העובדים הכללית, הסתדרות פועלי הבנין, תל-אביב, 1956, עמ' 251

מסתבר, כי משטרת בית גוברין – למרות שבהיותה הראשונה מבין 'מצודות טיגארט' שימשה דגם, אשר לווה בהקפדה יתרה על כל פרט – נבנתה גם היא על פי אותו עקרון ה'מעשר' שפיתח דוד הכהן, מכמויות חלקיות בלבד של חומרי בניין. אך דבר זה לא עלה כלל בדעתו של יֶקֶה כמו צ'יץ'... 

חורבות משטרת בית ג'יברין לאחר פיצוצה בידי לוחמי 'גבעתי' (מקור: פרש)

בעלי התוספות

שאול נגר מעיר כי הכתיב המדויק של כינויו של להט הוא צ'יצ' ולא צ'יץ', והא ראיה שזה גם מה שנחרט על מצבת קבורתו:

צילום: אבישי טייכר (ויקימדיה)