‏הצגת רשומות עם תוויות היטלר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות היטלר. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 28 באוקטובר 2016

היטלר בעכו, 1941: איורים נשכחים של אביגדור מֶלֶר

איור של אביגדור מלר שנדפס בעיתון המשוכפל הד המחנות, 1942 (מקור: הארכיון ההיסטורי של שיכון ובינוי)

מאת נדב מֶלֶר

אבי, אביגדור (ויקטור) מֶלֶר, נולד בלמברג בשנת 1913, אז עדיין הייתה העיר שייכת לאימפריה האוסטרו-הונגרית. לאחר מלחמת העולם הראשונה היא חזרה לידי פולין העצמאית ונקראה לבוּב, ובה עברו עליו שנות ילדותו. הוא עלה לארץ ישראל בשנת 1933, היה חבר בקבוצת שילר (על יד רחובות) ולאחר נישואיו לאמי, שרה שיץ, שעלתה ארצה באותה שנה והיא בת תשע-עשרה, עברו שניהם לקיבוץ יגור.

בתחילת 1941 עזבו הוריי את יגור (ועמם גם אני, ילדם הראשון, אז בן שלוש) ועברו להתגורר ברחובות. אבי החל לעבוד ב'סולל בונה', חברת הבנייה המיתולוגית של הסתדרות העובדים הכללית. תחילה הועסק כמודד קרקעות, ולאחר שהתגלה כי ניחן בכישרון ציור הוא התבקש על ידי ההנהלה לתעד את חיי הפועלים שעסקו בבניית בסיסי הצבא הבריטי במזרח התיכון בכלל ובארץ ישראל בפרט. הם בנו, בין השאר, את מחנות סרפנד (צריפין), רפה (רפיח), חסה, תל נוף ועכו. אבי היה שם וצייר את מה שראו עיניו. קריקטורות שלו נדפסו ב-1942 בספר מיוחד ונדיר שהוציאה חברת 'סולל בונה' (אלה תולדות עבודה אחת). איוריו התנוססו במועדוני פועלים ובאולמות אוכל, ואף נאספו והוצגו בתערוכות.

הד המחנות, 1943 (מקור: הארכיון ההיסטורי של שיכון ופיתוח)

דבר, 3 במארס 1941

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה עבד אבי כמורה במושב בית חנן, וב-1 בספטמבר 1946, בהיותו בן שלושים ושלוש בסך הכל, הוא מצא את מותו בתאונה מסתורית.

דבר, 2 בספטמבר 1946

בתחילת שנות החמישים העבירה אמי את מרבית ציוריו לארכיון תנועת העבודה  כן היה פעם דבר כזה  שפעל אז בחסות ההסתדרות. לאחר פירוקה של ההסתדרות והקמת 'ההסתדרות החדשה' על חורבותיה, נעלמו הציורים ואינם. כל היודע דבר על מקומם ויודיעני, יבורך. פריטים אחרים מעיזבונו, כמו העיתון 'הד המחנות' שיצא בשנים 1943-1942 ואויר על ידי אבי, נמסרו על ידי לאחרונה לארכיון ההיסטורי של שיכון ובינוי (החברה שרכשה את 'סולל בונה'), וניתן לעיין בהם באינטרנט.

ציור עצמי

ולסיפורנו: רודולף הס (1987-1894) היה טייס קרב בצבא הגרמני בימי מלחמת העולם הראשונה. בתחילת שנות העשרים היה בין הראשונים שהצטרפו למפלגה הנאצית. ב-1923 נאסר לאחר הפוטש הכושל במינכן, ובכלא חלק את תאו עם אדולף היטלר, שהכתיב לו את הטיוטה הראשונה של 'מיין קאמף'. 

לאחר שחרורו היה מזכירו האישי של היטלר, ולאחר עליית הנאצים לשלטון היה חבר בקבינט המצומצם ונשא בתואר סגן הקנצלר. בשנת 1939 מונה לממלא מקומו של היטלר. ביום 10 במאי 1941 הוא המריא על דעת עצמו, בנסיבות שעד היום לא הובהרו לגמרי, משדה תעופה צבאי בגרמניה ומעל שמי סקוטלנד נטש את המטוס וצנח. לשוטרים שעצרו אותו סיפר כי בא בשליחות שלום. הוא ביקש להיפגש עם וינסטון צ'רצ'יל, כדי לשכנעו שהניצחון הגרמני מובטח ואם בריטניה לא תתערב במלחמה אזי גרמניה לא תתקוף אותה. צ'רצ'יל סירב להיפגש אתו והס בילה את שארית ימי המלחמה בכלא בריטי. השלטון הנאצי בא כמובן במבוכה עצומה. ההסבר הרשמי היה כי האיש מטורף ועשה את מה שעשה ללא כל אישור או סמכות. עם תום המלחמה הוחזר הס לגרמניה ועמד לדין בנירנברג עם שאר בכירי הנאצים. הוא נידון למאסר עולם והיה האחרון ששהה בבית הסוהר 'שפנדאו' בברלין המזרחית. באוגוסט 1987 הוא התאבד בתאו בתלייה.

שרידי מטוס המסרשמיט ממנו צנח רודולף הס בסקוטלנד, 10 במאי 1941 (מקור: ויקימדיה)

כדי להבין את ההקשר ההיסטורי ראוי לזכור: במאי 1941 גרמניה וברית המועצות היו עדיין בנות ברית (בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב שנחתם באוגוסט 1939). יעבור עוד כחודש וחצי עד שגרמניה תפתח במבצע 'ברברוסה' ותפלוש לברית המועצות במתקפת פתע (22 ביוני 1941). אמריקה עדיין לא הצטרפה למלחמה ו'הפתרון הסופי' עדיין לא היה על הפרק. איש בארץ ישראל לא יכול היה אז להעלות בדעתו את הזוועות שיתרחשו על אדמת אירופה בעתיד הקרוב.

'מדהים את הדמיון עצמו' (כותרת ראשית בעיתון דבר, 14 במאי 1941)

באווירה זו, לקראת ראש השנה תש"ב (1941), צייר אבי סדרה בת שישה-עשר ציורים, שבהם ניסה להעביר בצורה הומוריסטית את סיפור טיסתו של הס. אלא שבמקומו של הס הוא צייר את היטלר; ואת אנגליה החליף במחנה של עובדי סולל בונה בעכו. הציורים, שנושאים אופי של ציורי קומיקס, חושפים משהו מן האווירה ששררה בארץ באותם ימים. כמו בסרטו המפורסם של צ'ארלי צ'פלין, 'הדיקטטור הגדול' (1940), היטלר נתפס כאדם נלעג ומטורלל, שמאחורי אישיותו הרודנית והמסוכנת מסתתר טיפש ועצלן, שמבקש אהדה ומתחנן לרחמים.

הציורים המקוריים נתרמו למוזיאון 'יד ושם' (על ידי ועל ידי אחותי אתי), יחד עם כמה ציורים נוספים שצייר אבינו בסוף שנת 1941 ותחילת שנת 1942, לאחר שהשמועות הראשונות על המתרחש באירופה הגיעו לארץ.

הנה אפוא סדרת הציורים, עם מעט דברי הסבר (לחיצה על האיורים תגדיל אותם).

ויהי באחד הימים לפני ראש השנה בעכו...

יודן! האָט רחמנות! (יהודים! רחמים!)
יודן! האָט רחמנות! הרשוני נא להתפלל איתכם בחגים!
טוב. למחנה הסגר של ס"ב [סולל בונה] בעכו! (הדמות המצויירת מגבה מזכירה את דוד בן גוריון)
לדאבוני אין לנו צורך בצבעי
מה זה? אמרו לי להביא עט...
את הראש שמאלה! שמאלה!
'צרות' דֶּרֶך
יללה! יללה!
תשליך (על ה'פלזה' בחיפה)
כפרות (הספר שבו מחזיק היטלר הוא 'מיין קאמף')
[את] ה'אִידִישֶא פיש' (הדג היהודי) אהבתי עוד בהיותי אנטישמי...
אשמנו, בגדנו, גזלנו
ביום כפורים. תנו לי לכל הפחות מים! קשה להיות יהודי...
אוי וֶי! עקץ לי עקרב! (הרופא מצויר בדמותו של יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי)

כאמור, בעזבונו של אבי נמצאו איורים נוספים, שצויירו כנראה בשנת 1942 בהשפעת הידיעות שהגיעו מחזית המלחמה והלם השואה. הנה כמה מהם.

וישוּב היטלר מרוסיה...
זכוֹר!
_______________________________________________________________

הכותב, בנו של אביגדור מלר, הוא גמלאי המתגורר בתל אביב, שמח בחלקו וקצת פסימי.

יום ראשון, 25 במאי 2014

מכורה שלי...

מדי פעם מצטברות אצלי המלצות לצפייה בסרטונים חדשים, שעבר והווה, עצב ושחוק משמשים בהם. הנה כמה המלצות כאלה. לא תצטערו.

א. ואז היא שלפה את התמונה...

חנאן אבו נאסר (צילום: שלום רופאייזן)

גלעד גבריהו ויחזקאל חובב הפנו אותי לתכנית הטלוויזיה 'עובדה' (ערוץ 2), שבה שודר לפני כחודש סרטון יוצא דופן, אפשר לומר מפעים. הסרט, בבימויו של בן שני, עוסק באחת ממשפחות האצולה של ארץ ישראל  משפחת בלקינד. בניה של משפחה זו קשורים בייסוד תנועת ביל"ו, שסימנה את ראשית העלייה הראשונה, ואחר כך במחתרת ניל"י שפעלה בדמדומי שלטון הטורקים בארץ. והנה, צאצאי המשפחה מגלים לתדהמתם שיש להם קרובי משפחה שעליהם לא חלמו... ערבים נוצרים מנצרת.

הבלקינדים, שלימים מקצתם היו קשורים לציונות הרוויזיוניסטית, לא יכלו לחלום שבהם עצמם יתקיים שירו של זאב ז'בוטינסקי: 'שָׁם יִרְוֶה לוֹ מִשֶּׁפַע וָאֹשֶׁר / בֶּן-עֲרָב, בֶּן-נַצֶּרֶת וּבְנִי'.

זהו סרט מרתק ודרמטי שסופו האנושי כל כך מפתיע ומנחם. סיפורים כאלה יכולים להיכתב רק כאן...



ב. עוברים לתעשייה

נגה מרון שלחה לי הפניה לסרטון חדש וגם הוא מחמם את הלב ומרומם את הנפש.

הסרטון הופק לכבוד יום העצמאות האחרון ומתאר את הדרך הארוכה שעשו שלושה קיבוצים בגליל העליון  סאסא, יראון וברעם – מאז ייסודם לאחר מלחמת העצמאות ועד היום. קיבוצים אלה, שראשיתם הייתה דלה וסגפנית, הגיעו היום לסוג של מנוחה ונחלה והתעשרו בזכות תעשייה מצליחה. ובכל זאת, העושר לא סימא את עיניהם והם שומרים על חיי קיבוץ שיתופי כמו פעם.

ויש בונוס. קטע ארכיוני מדליק ובו שר אברהם הרצפלד את 'שׁוּרוּ, הביטו וראו'.

תסריט ובימוי: יהודה קווה.



ג. מְכוֹרָה שלי

אבל אל נמהר לטפוח לעצמנו על השכם בגאווה ובסיפוק. אם היינו כל כך יפים ומוצלחים, לא היו נולדים שירי מחאה כמו בסרטון הבא, שמבטאים את תחושת הגועל האותנטית ממה שקורה כאן.

השיר 'מכורה שלי', שכתבו אסף ומיכל (שם משפחה אינו ידוע), על בסיס שירה הידוע של לאה גולדברג ולחנה של דפנה אילת, עלה למרשתת בשבוע שעבר והוא עוסק בשחיתות הגואה של נבחרינו.



ד. היטלר מתעצבן על עמוס עוז

ולסיום, קצת צחוקים.

התבטאותו של עמוס עוז על הניאו-נאצים הישראלים, המכונים בסלחנות 'נערי גבעות', גררה תגובות רבות, בעיקר נאצות וניאו-נאצות (שדומות משום-מה להשתלחויות המופרכות בשופט דוד רוזן, שהעז לקרוא לשחיתות בשמה הנכון 'בגידה באמון הציבור').

הסרטון הסאטירי הבא מבוסס על קטע מתוך הסרט הגרמני 'הנפילה', שמתאר את ימיו האחרונים של היטלר בבונקר בברלין. קטע 'קלאסי' זה כבר משך אליו עשרות פרודיות בכל השפות, ועכשיו – היטלר כועס על אנשי הרוח ומבקש מכל קוראי 'הארץ' (כולל מינוי דיגיטלי!) לצאת מן החדר...



יום ראשון, 1 במאי 2011

צ'רלי צ'פלין בגטו – הסַפָּר היהודי והדיקטטור הגדול



ערב יום השואה - תשע"א

סרטו של צ'רלי צ'פלין 'הדיקטטור הגדול' (The Great Dictator), שהוקרן לראשונה באוקטובר 1940, נחשב בצדק ליצירת מופת בתולדות הקולנוע. זו סאטירה פוליטית גאונית על המשטרים הפשיסטים, שבראשם עמדו באותה עת היטלר ומוסוליני. הסרט עצמו נעשה תחת הרושם של  פלישת גרמניה לאוסטריה, ה'אנשלוס' (13 במרס 1938) ואירועי 'ליל הבדולח' (10-9 בנובמבר 1938), אך עוד לפני שארה"ב נכנסה לתוך מלחמת העולם השנייה ובוודאי לפני ההשמדה ההמונית והשיטתית של היהודים באירופה.

צ'פלין החליט לעשות את הסרט (הוא גם כתב את התסריט וגם ביים) לאחר שאחד מידידיו, הבמאי היהודי-הונגרי-בריטי אלכסנדר קורדה, העמיד אותו על הדמיון הפיסי בינו לבין היטלר  קומתם הנמוכה (165 ס"מ), משקלם, שפמם...
צ'פלין גם גילה שהם פחות או יותר בני אותו גיל (צ'פלין נולד ב-16 באפריל 1889, ארבעה ימים לפני היטלר).

[HutWeber+SERVICEPLAN+Germany.jpg]
'זה רק הכובע'. מודעת פרסומת שנויה במחלוקת מ-2008 של חנות הכובעים הגרמנית Hut Weber

הסרט  שהוא גם סרטו המדבר הראשון של צ'פלין  מספר על מדינה דמיונית בשם 'טומאניה' (בת דמותה של גרמניה הנאצית ומשחק מילים על המילה האנגלית ptomaine, שפירושו אוכל מורעל). במדינה זו שולט דיקטטור מטורף ושמו אדנואיד הינקל (Adenoid Hynkel), שלא במקרה דומה במראהו ובהתנהגותו להיטלר. הינקל רוצה לפלוש ל'אוסטרליץ' (היא אוסטריה) ומתחרה בבנזינו נַפָּלוֹני (Benzino Napoloni), בן דמותו של בניטו מוסוליני מנהיגה של מדינת 'בקטריה' (Bacteria; חיידק), היא איטליה הפשיסטית, שגם הוא רוצה לפלוש לשם.


הסיפור המקביל עוסק בהרפתקאותיו של סַפָּר יהודי  שמו לא נזכר בסרט  הדומה במראהו החיצוני להינקל. צ'רלי צ'פלין מגלם בסרט את שתי הדמויות  של הינקל ושל היהודי.

היהודי, ששהה עשרים שנה בבית חולים צבאי בשל איבוד זיכרונו, חוזר למקום מגוריו שבינתיים הפך לגטו ופותח מספרה. הוא מסתבך עם חיילים דמויי גסטפו שמציירים על חלון חנותו את הכתובת Jew ונאבק בהם.

Charlie as a Jewish barber in 1940's The Great Dictator

השכנה היפה חנה  היא השחקנית פולט גודארד, אז אשתו (השלישית) של צ'פלין  מסייעת לו להימלט מהחיילים הבריונים, בסצינה סלפסטיק אופיינית לצ'פלין. לבסוף הוא נתפס והחיילים מנסים להוציא אותו להורג ולתלות אותו ברחוב. הוא ניצל ברגע האחרון, כיון שמפקד הגטו, שולץ, זכר שאותו ספר הציל את חייו במלחמת העולם הראשונה.

מצחיק ומריר כאחד.



בהמשך מואשם שולץ באהבת יתר ליהודים ונשלח עם ידידו הספר למחנה ריכוז, משם מצליחים השניים לברוח במדי צבא, בזכות דמיונו של היהודי להינקל. טומאניה פולשת לאוסטרליץ, והסרט מסתיים בנאום נשגב שנושא הספר היהודי המחופש בזכות השלום, האחווה והדמוקרטיה.



זהו הנאום:

I'm sorry but I don't want to be an Emperor - that's not my business - I don't want to rule or conquer anyone. I should like to help everyone if possible, Jew, gentile, black man, white. We all want to help one another, human beings are like that.
We all want to live by each other's happiness, not by each other's misery. We don't want to hate and despise one another. In this world there is room for everyone and the earth is rich and can provide for everyone.
The way of life can be free and beautiful.
But we have lost the way.
Greed has poisoned men's souls -
has barricaded the world with hate;
has goose-stepped us into misery and bloodshed.
We have developed speed but we have shut ourselves in:
machinery that gives abundance has left us in want.
Our knowledge has made us cynical,
our cleverness hard and unkind.
We think too much and feel too little:
More than machinery we need humanity;
More than cleverness we need kindness and gentleness.
Without these qualities, life will be violent and all will be lost.
The airplane and the radio have brought us closer together. The very nature of these inventions cries out for the goodness in men, cries out for universal brotherhood for the unity of us all. Even now my voice is reaching millions throughout the world, millions of despairing men, women and little children, victims of a system that makes men torture and imprison innocent people. To those who can hear me I say "Do not despair".
The misery that is now upon us is but the passing of greed, the bitterness of men who fear the way of human progress: the hate of men will pass and dictators die and the power they took from the people , will return to the people and so long as men die [now] liberty will never perish. . .
Soldiers - don't give yourselves to brutes, men who despise you and enslave you - who regiment your lives, tell you what to do, what to think and what to feel, who drill you, diet you, treat you as cattle, as cannon fodder.
Don't give yourselves to these unnatural men, machine men, with machine minds and machine hearts. You are not machines. You are not cattle. You are men. You have the love of humanity in your hearts. You don't hate - only the unloved hate. Only the unloved and the unnatural. Soldiers - don't fight for slavery, fight for liberty.
In the seventeenth chapter of Saint Luke it is written
"the kingdom of God is within man "
- not one man, nor a group of men - but in all men - in you, the people.
You the people have the power, the power to create machines, the power to create happiness. You the people have the power to make life free and beautiful, to make this life a wonderful adventure. Then in the name of democracy let's use that power - let us all unite. Let us fight for a new world, a decent world that will give men a chance to work, that will give you the future and old age and security. By the promise of these things, brutes have risen to power, but they lie. They do not fulfil their promise, they never will. Dictators free themselves but they enslave the people. Now let us fight to fulfil that promise. Let us fight to free the world, to do away with national barriers, do away with greed, with hate and intolerance. Let us fight for a world of reason, a world where science and progress will lead to all men's happiness.
Soldiers - in the name of democracy, let us all unite!
. . .
Look up! Look up! The clouds are lifting - the sun is breaking through. We are coming out of the darkness into the light. We are coming into a new world. A kind new world where men will rise above their hate and brutality.
The soul of man has been given wings - and at last he is beginning to fly. He is flying into the rainbow - into the light of hope - into the future, that glorious future that belongs to you, to me and to all of us. Look up. Look up

קטעים רבים מהסרט נחרטו בזיכרון הקולקטיבי. בקטע המפורסם ביותר רוקד הינטל עם הגלובוס עד שיוצא האוויר מן הבלון והוא מתפוצץ.



וגם הקטע המוטרף שבו מתחרים הינקל-היטלר ונפלוני-מוסוליני, שני הדיקטטורים בעלי האגו המנופח, למי יש כסא יותר גבוה. כנראה מכאן לקח דני אילון, סגן שר החוץ הגאון שלנו, את הרעיון להשפיל את השגריר הטורקי על ידי הושבתו נמוך יותר ממנו.

צורה לנו...



האם היטלר ראה את הסרט?

אגדות רבות יש סביב עניין זה. יש האומרים כי יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי, המופיע בסרט בדמותו של שר הפנים גרביץ'  (Garbage; זבל), השיג עותק והיטלר צפה בו פעמיים. היטלר, שלא נודע כבעל חוש הומור, הורה  לאסור את הקרנת הסרט בכל מקום ובד בבד להפיץ את השמועה שצ'פלין הוא יהודי...

אגב, הוא לא היחידי ולא הראשון שחשב כך. כבר שלום עליכם נתן ביטוי לאמונה העממית במוצאו היהודי של צ'רלי צ'פלין.
הנה מה שמספר מוטל בן פייסי החזן:
מוטל בן פייסי החזן, תרגם אברהם יבין, הוצאת עם עובד, תש"ס, עמ' 280-279

היום מסכימים כל חוקרי צ'פלין שהוא לא היה יהודי.

מאמר מעניין בנושא זה - 'כי מזרע היהודים הוא...' - כתב יעקב הלחמי באתר 'בית הסרט העברי'.

ולסיום הנה מבחר פוסטרים בשפות שונות של 'הדיקטטור הגדול', לקוחים מכאן (יש שם עוד המון):

דנמרק
 
בלגיה