סיפורי רחובות: עובדיה מברטנורא, יוסף בן מתתיהו, לורד בירון

א. מתי חי עובדיה מברטנורא?

בשכונת רחביה הירושלמית יש רחוב נאה ומוריק על שמו של פרשן המשנה הנודע רבי עובדיה מברטנורא (רע"ב).

צילום: דוד אסף

השורה השנייה סתומה לחלוטין. מה זה: הר"י רע"י?

מי שאינו מתמצא ברזי הלוח העברי עוד עשוי לחשוב שמדובר בראשי תיבות. אבל לא – אלה הן שנות חייו (המשוערות) של הפרשן הדגול, שעל פי הנאמר בשלט נולד בשנת 1450 (ר"י) ונפטר 1520 (רע"י).

כל כך הרבה שגיאות בשלט אחד כבר מזמן לא ראיתי. הבה נמנה אותן:

1. שנות לידתו ופטירתו של רע"ב אינן ידועות והן שנויות במחלוקת. אפשר היה, לכל הפחות, לכתוב 'בערך'.

2. למה בכלל צריך לציין תאריכים עבריים מן המאה ה-15, כאשר רוב האנשים כלל אינם יודעים להפוך את התאריך העברי לתאריך כללי? לכל הפחות היה ראוי לשים מקף בין שני התאריכים ולתת גם את התאריכים הכלליים. 

3. בשנת הלידה נוסף (שלא לצורך) ה'פרט גדול', כלומר ה' אלפים לבריאת העולם. אך הוא הושמט משנת הפטירה.

4. בלוח העברי אין בכלל שנת רע"י. כאשר מבקשים לציין את שנת 1520 כותבים ר"פ.

5. ניקוד עירו של רע"ב מזעזע. שמה של העיירה, הסמוכה לבולוניה שבאיטליה, הוא בֶּרְטִינוֹרוֹ (Bertinoro), אך במסורת הכתיב העברי היא נקראת בָּרְטֶנוּרָא (Bartenura) ולא בַרְטִנוֹרָא. כמובן שאין כל צורך להוציא את הדגש מהאות ב', אלא יש לומר, כפי שנוהגים במסורת הלשונית: 'עובדיה מִבָּרְטֶנוּרֶא'.

6. שימו לב לנוסח באנגלית: לא Ovadya of Bartenura, אלא Ovadya mibartinura – כביכול 'מברטנורא' הוא שם המשפחה של עובדיה... (על תופעה דומה, רחוב 'מרגוזה' בתל אביב או רחובות 'מטודלה' ו'משקלוב' בירושלים, כבר כתבתי כאן).

ב. יוסף בן מתתיהו, בניקוד

ועוד בירושלים. איך בעצם יש לנקד את השם מתתיהו?

האם מַתִּתְיָהוּ, כפי שאנו רגילים לומר וכפי שכתוב בתנ"ך (למשל, בדברי הימים א, טו 18, 21), או שמא בניקוד העילג מַתַּתְיהָוּ, כמסומן בשלט המביך הזה?

צילום: אליהו ויספיש

ג. לורד ביירון, בניקוד

צילום: איתמר וכסלר

ועוד מבוכה נקודתית, תרתי משמע.

המשורר הבריטי הנודע ג'ורג' גורדון ביירון (1824-1788), מוכר בכל השפות בקיצור 'לורד ביירון'. שמו נחקק בכותל המזרח של הזיכרון היהודי בזכות ספר שיריו Hebrew Melodies (מנגינות עבריות), שראה אור לראשונה ב-1815 בשיתוף פעולה עם המלחין היהודי-הבריטי יצחק נתן. אלו היו ברובם שירים מקראיים, ובמקצתם אפשר היה לזהות בדיעבד נימות פרוטו-ציוניות.

לורד ביירון זכה להוקרה בעיר העברית הראשונה תל אביב, אלא ששאלת הניקוד הנכון של שמו כנראה עדיין לא הוכרעה סופית.

ובכן, בַּיְרוֹן – כך אומרים וכך גם נוקד בתרגום שיריו לעברית:

מסע מן הכורסא אל תל אביב הקטנה: 'זה לא יחזור, כל זה כבר איננו'

איור: אריה נבון (חיים חפר, מלים לַמנגינות, הוצאת עמיקם, 1961, עמ' 59)

____________________________________________________________________

גולשים יקרים,

אם הגעתם לכאן בוודאי תשמחו לדעת שפרק זה קיבל פנים חדשות בספרי שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי (הוצאת עם עובד, תש"ף / 2019).

אתם מוזמנים לבקר בפרק האחד עשר של הבלוג 'שיר הוא לא רק מילים' ושם תמצאו מידע נוסף על הספר ועל השיר.

____________________________________________________________________

מוקדש בחיבה לבני ובנות כיתתי
בבית הספר המשותף בקבוצת יבנה (מחזור 1973)

לקראת פגישת בני השישים
בשבת הבאה, בקיבוץ עין צורים

א. 'תל אביב הקטנה': הנוסטלגיה, המופע והשיר

'גם הנוסטלגיה כבר לא מה שהייתה פעם', אמר מי שאמר, ומטבע לשון זו הפכה בעצמה לקלישאה נוסטלגית. המופע 'תל אביב הקטנה', שאותו חיברו חיים חפר ודן בן-אמוץ בשנת 1959, בישר את ראשית עידן הנוסטלגיה במדינת ישראל הצעירה לימי התום של 'החלוצים' ושל 'הראשונים'.

ובתוך המופע הנוסטלגי הזה, שיר אחד היה הנוסטלגי מכולם, והוא גם נתן למופע את שמו: 'תל אביב הקטנה'. זה השיר שמוכר במילות הפתיחה 'זה לא יחזור, כל זה כבר איננו', והוא מתאר מין תל אביב, שהיא חצי אמיתית וחצי מדומינת. שיר זה פתח את התכנית וגם סיים אותה.

אגב, אותו חיים חפר, שקבע בנחרצות כי 'זה לא יחזור', כתב עשר שנים קודם לכן, בפזמון אחר פרי עטו: 'רבותי, ההיסטוריה חוזרת, שום דבר לא אבד לא נשכח'. אז חוזרת או לא חוזרת? נכון שמשורר הוא לא היסטוריון, אבל מה עם קצת עקביות?

בין כך ובין כך, שירי המופע ומערכוניו עסקו בתקופה ארוכה יחסית – מימי ייסוד שכונת 'אחוזת בית' (1909) ועד הכרזתה הרשמית של תל אביב לעיר בשנת 1934. כפי שנראה בהמשך, ההווי שמתואר בשיר 'תל אביב הקטנה' אכן 'מערבל זיכרונות', וכמה מושגים שנזכרים בו לא יכלו להתרחש לפני 1935. באותה שנה היו בתל אביב כ-120,000 איש – לא בדיוק עיר קטנה ואינטימית.

המופע 'תל אביב הקטנה' נולד על רקע 'תערוכת היובל', שיזמו פרנסי עיריית תל אביב במלאת חמישים שנה לייסודה של העיר. התערוכה פתחה למעשה את המתחם החדש בצפון העיר, שנקרא מאז ועד היום בשם 'גני התערוכה'. התערוכה, שכללה ביתנים רבים, זכתה להצלחה אדירה. היא נפתחה ביום רביעי, 19 באוגוסט 1959, וכבר בערב הפתיחה נהרו אליה כ-15,000 איש. התערוכה ננעלה לאחר כחודשיים וחצי, בסוף אוקטובר, וביקרו בה למעלה מחצי מיליון אנשים.

בן-אמוץ וחפר החליטו להקים מועדון לילה במתחם התערוכה וכינו אותו 'תל אביב הקטנה'. חפר המנוסה כתב כמה שירים על תל אביב, בן-אמוץ חיבר מערכונים וקטעי קישור, והבמאי שמואל בונים, שביים את כל תכניות הצ'יזבטרון, הכין את צוות השחקנים הצעיר: יונה עטרי (אז בת 26), יוסי בנאי (אז בן 27), ואבנר חזקיהו (אז בן 33). העיבודים המוסיקליים היו של אריה לבנון.

(חיים חפר מספר ומזמר, זמורה-ביתן, 2004, עמ' 233)

מעריב, 21 באוגוסט 1959

המועדון נפתח במוצאי שבת, 22 באוגוסט, בשעה עשר בערב, וההצלחה הייתה אדירה. מכאן ואילך, ערב ערב באותה שעה, ובמשך כחודשיים (עד 24 באוקטובר 1959), עלו יוסי, חזקי ויונה על הבמה המאולתרת, שמעליה נמתחה יריעת ברזנט (הקהל ישב תחת כיפת השמיים), ועל רקע תמונות מוגדלות שצילם אברהם סוסקין – שהנציח את הגרלת המגרשים של 'אחוזת בית' ותמונות תל-אביביות איקוניות רבות אחרות – שרו וסיפרו על תל אביב שכביכול הייתה. ב-1959 עדיין חיו בתל אביב 'ותיקים' רבים, שהשתתפו בעצמם בייסודה של תל אביב ובבנייתה. נעים היה להם, ונעים היה לילדיהם שכבר נולדו בתל אביב, להתגעגע אל 'הימים ההם', שלמען האמת לא היו רחוקים כלל וכלל.

בשל לחץ הזמן לא יכלו חפר ובן-אמוץ לפנות למלחינים ישראליים ולהזמין מהם לחנים מקוריים. בלית בררה נפנה חפר למלאכה שהכיר היטב עוד מימי הצ'יזבטרון – להתאים מילים למנגינות מוכרות מכל רחבי העולם.

את 'טיטינה ואפרים' הוא התאים למנגינה צרפתית ידועה, ששימשה את צ'ארלי צ'פלין בסרט 'זמנים מודרניים' וכבר מוחזרה בגרסה עברית קודמת על ידי נתן אלתרמן באחת מתכניות 'המטאטא' (על שיר זה כתבתי בהרחבה כאן); את 'בחולות' התאים ללחן צרפתי של שיר גס במיוחד ('הינקי-דינקי פַּרְלֶה ווּ'); את 'שני בנאים פה אנו' לשנסון צרפתי (המלחין, שזוהה בשמות שונים ומשונים הוא, כפי שלמדתי מגרימי גלעד, אלדו די לזארו והשיר הוא פיצ'ינינה). את 'המחתרת הטורקית' כתב חפר על פי לחן טורקי.

את השיר 'זה לא יחזור' התאים חפר למנגינה צרפתית, ואת הסיפור הבלשי של גילוי השיר הצרפתי המקורי אספר בהמשך.

כרוז ההזמנה שעיצבו דן בן אמוץ וחיים חפר לפתיחת מועדון 'תל אביב הקטנה', 1959

מעריב, 2 בדצמבר 1960

גם לאחר סגירת התערוכה המשיכו יוסי, חזקי ויונה להופיע עם 'תל אביב הקטנה' בכל רחבי הארץ, אך בדצמבר 1960 התפרקה החבילה בקולות צורמים. השחקנים הסתכסכו עם חפר ובן-אמוץ על רקע כספי והחליטו להפסיק להופיע.

למרות הסכסוך, חפר ובן-אמוץ לא העלו על דעתם לוותר על התרנגולת שהטילה להם ביצי זהב. הם שכרו את בית המרחץ הטורקי הישן ביפו, ניקוהו ושיפצוהו ופתחו בו את תיאטרון 'החמאם'.

תוך זמן קצר התגבש צוות חדש שהעלה את המופע בגרסה משופרת. כוכבי ההפקה השנייה, שעלתה ב-1961 ונמשכה עד אוגוסט 1962, היו אורי זוהר אריק איינשטיין, רחל אטאס ועליזה רוזן. גם את המופע הזה ביים שמואל בונים.

באחד הערבים הגיע ל'חמאם' גם הצלם האגדי אברהם סוסקין, והוא התקבל במחיאות כפיים סוערות על ידי כל הנוכחים.

ההפקה השנייה של המופע (1961). מימין לשמאל: רחל אטאס, אריק איינשטיין ואורי זוהר

הנה השיר בביצוע המקורי של חברי הצוות הראשון – יוסי בנאי, אבנר חזקיהו ויונה עטרי (1959):



וכאן חברי הצוות השני – רחל אטאס, אריק איינשטיין, אורי זוהר ועליזה רוזן (1961). לטעמי, זה הביצוע המוצלח ביותר:



בשנת 1970 חודש המופע שוב במסגרת 'תיאטרון בימות' בבימויו של יוסי בנאי ובעיבודו המוסיקלי של בני נגרי. המופע נקטל על ידי מבקרים שונים (יורם קניוק כתב בעיתון דבר, 9 בספטמבר 1970: 'חאלטורה ממין ירוד למדיי') ולא האריך ימים.

כאן חברי הצוות השלישי – רחל אטאס, אביבה רון-טל, חנן גולדבלט ואושיק לוי (1970):



בשנת 1980 הוציאו בן-אמוץ וחפר את הספר האלבומי 'תל-אביב הקטנה: חזיון' (ספרי 'מציאות'). בספר הובא הנוסח המלא של המופע, כולל קטעי הקישור והמערכונים, מלווים בעשרות צילומים נוסטלגיים ומודעות מעיתונות התקופה. בעמוד השער ציינו המחברים בכנות:

כל דמיון בין דמותה של תל-אביב-הקטנה כפי שהיא משתקפת בספר זה ובין תל-אביב בימיה הראשונים הוא מקרי בהחלט ועל אחריותו של הקורא והצופה. 

אמרו, וידעו מה שאמרו.


וכך סיכם אמנון דנקנר את פרשת 'תל אביב הקטנה' (דן בן אמוץ: ביוגרפיה, כתר, 1992, עמ' 185-183):

ב. השיר ופירושיו

חיים חפר, מלים לַמנגינות, עמ' 72-71; איורים: אריה נבון

שְׂדֵרוֹת בְּלִי עֵצִים, יָרֵחַ מֵעַל 'הֶרְצֶלִיָּה'

אין הכוונה לעיר הרצליה, שהוקמה ב-1924, אלא, כמובן, לגימנסיה העברית 'הרצליה', שבה התחנכו דורות של תלמידים. הגימנסיה העברית הראשונה הוקמה בשנת 1905 ביפו, ובשנת 1909 עברה לשדרות הרצל ('שדרות בלי עצים') ונקראה על שמו של חוזה המדינה. הבניין המרשים והאהוב של הגימנסיה – שתוכנן על ידי האדריכל יוסף ברסקי והפך להיות אחד מסמליה המובהקים של 'תל אביב הקטנה' – נהרס בשנת 1959 ובמקומו נבנה ועומד עד היום 'מגדל שלום'.

'חולות נוצצים, שדרות בלי עצים' – רחוב הרצל במבט לגימנסיה, ערב מלחמת העולם הראשונה

גָּמָל וְחָלִיל, בַּארַאד בִּשְׁנֵי מִיל

האם היו גמלים בתל אביב? בוודאי שהיו! תמונות רבות מנציחות את אורחות הגמלים שירדו לכרוע על שפת הים, עמוסות חומרי בנייה, שקי זיפזיף או מלט.

אורחת גמלים ליד תחנת הכח רידינג, 1938

מהו ה'באראד'? מדובר במי קרח מרוסק וממותק, שנמכר בקיוסקים או על ידי רוכלים ערביים שהסתובבו ברחובות ועמסו מיכלי משקה על כתפיהם. לימונדה, תמרהינדי, באראד – כשצמאים שותים הכל, ובעיקר אם המשקה קר ומתוק.

ומהם 'שני מיל'?

מטבע המיל היה החלק ה-1,000 של הלירה הארץ ישראלית. הוא הוכנס לשימוש על ידי ממשלת המנדט בשנת 1927.

היה גם מטבע של 'שני מיל'.

מקור: ויקיפדיה

בַּלְקוֹן אֶל הָרְחוֹב שָׁר אֶת 'סֶרְצֶה'

'בלקון' הוא כמובן 'מרפסת' בשפות רבות. על המרפסות ('מרפסת מול מרפסת' – ע' הלל) ועל הבלקונים שרו שירי אהבה רבים בזמר העברי ('כשהוא יוצא-צא-צא אל הבלקון / כל היונים-נים-נים אליו עפות / את העציץ משקה הוא בחלון / אדון לאון לאון כל הכבוד!' – חיים חפר).

בלקונים בתל אביב (צילום: יואב צובל)

אך מהו השיר 'סֶרְצֶה'?

ובכן, מדובר בשיר אהבה רוסי ידוע מאוד, Как много девушек хороших (בנות יפות ישנן בשפע), שנכתב בשנת 1934 על ידי וסילי לבדב-קוּמאץ' והולחן על ידי איסאק דונאייבסקי לסרט הסובייטי Весёлые ребята (החבריא העליזה), שביים גרגורי אלכסנדרוב.

זו הייתה קומדיה מוסיקלית סוחפת שזכתה להצלחה בלתי רגילה בברית המועצות ונחשבת עד היום לקלאסיקה של הקולנוע הסובייטי. כוכבי הסרט היו השחקן והזמר (היהודי) לאוניד אוטיוסוב בתפקיד קוסטיה, רועה צאן בעל כשרונות מוסיקליים, שמתאהב באניוטה, עוזרת בית וזמרת חובבת (השחקנית ליובוב אורלובה, שהייתה גם בת זוגו של הבמאי אלכסנדרוב).

השם 'סרצה' (Сердце; ברוסית: לב) הוענק לשיר משום שכל שורה בפזמון החוזר מתחילה במילה זו.

הנה אוטיוסוב בקטע המקורי בסרט:

הסרט הסובייטי הגיע גם לארץ ישראל, ובשנת 1935 כתב לו נתן אלתרמן מילים חדשות לגמרי עבור התיאטרון הסאטירי 'המטאטא' (תכנית לז: 'חַגְלָיָדַע'). זהו השיר 'רומנס על הספסל', שמוכר יותר בשם 'רינה' ובשורת הפתיחה של הפזמון: 'רינה, אני אוהב את השמים'.

ב'המטאטא' שרו את השיר יוסף גולנד ואמה טאובר, אך הוא התפרסם בדואט הנהדר של יוסי בנאי ויונה עטרי, שחיים חפר שילב במופע 'תל אביב הקטנה'. וכך 'התכתבו' שני השירים זה עם זה מעל אותה במה.

הנה הקלטה של 'רינה' מתוך תכנית הטלוויזיה 'במזל כוכב' (1969):



מַטְבֵּעַ נָשִׂים עַל פְּנֵי הַפַּסִים, בֵּין יְהוּדָה הַלֵּוִי וְהֶרְצֶל

לא רבים יודעים שמסילת הרכבת ההיסטורית מיפו לירושלים, שנחנכה ב-1892, עברה בלב תל אביב (רחוב הרכבת של היום).

ילדים, בכל העולם, נוהגים להניח על פסי הרכבת מטבעות, מפתחות ושאר חפצים, ולהמתין בציפיה דרוכה שהרכבת הדוהרת תמעך אותם.

איזה כיף היה לחפש את המטבעות הללו, שבדרך כלל הועפו על ידי הרכבת לצדי המסילה, ולהחזיק ביד גוש מתכת לוהט ושטוח שאיבד לגמרי את צורתו.

הרכבת עוברת ברחוב אלנבי פינת רחוב יהודה הלוי, 1946; צילום: זולטן קלוגר

עֵץ ג'וּמֶס יִנְשֹׁר

גם לחיים אורון, ממנהיגי מרצ, קוראים ג'וּמֶס

עץ הג'ומס הוא עץ השקמה. למען הדיוק, הג'ומס הוא השם הערבי שניתן לתפרחת של עץ השקמה, שהיא דמוית תאנה. הפרי עצמו אינו טעים במיוחד אבל עטלפי פירות מתים עליו. הם מקננים בין ענפיו ומפחידים את העוברים ושבים. השקמים ניטעו בעבר במקומות רבים בתל אביב והפכו לאחד מסמליה הנוסטלגיים של העיר, אלא שרובם כבר אבדו ואינם. עדיין יש כמה ריכוזים של שקמים בתל אביב: בגן יעקב שליד היכל התרבות, בשדרות רוטשילד, ברחוב המלך ג'ורג' ובעוד כמה מקומות.

עצי שקמים באמצע רחוב בהמלך ג'ורג' בתל אביב (צילום: ד"ר אבישי טייכר, ויקיפדיה)

הנוסטלגיה לשקמים השתקפה כמובן בשיר 'גן השקמים', שאותו כתב יצחק יצחקי והלחין יוחנן זראי בשנת 1954. השיר נכתב במקורו ללהקת פיקוד המרכז, אך הוא התפרסם בביצועה של ריקה זראי (רעייתו דאז של המלחין):



גְּמַלִים בְּקִינְג ג'וֹרְג'

תמונה של גמלים ברחוב המלך ג'ורג' לא מצאתי, אבל ברחוב אלנבי היו גם היו.

גמלים ברחוב אלנבי, 1924 (מקור: פיקיוויקי)

דרך אגב, שם הרחוב קינג ג'ורג' נקבע רק בשנת 1935 (עד אז נקרא הרחוב בשם 'הכרמל'). כפי שהזכרנו למעלה, באותה שנה תל אביב כבר לא הייתה קטנה ובטח לא קטנטנה!

בעלי התוספות
בני גבירצמן שלח לי תמונה של גמלים בקינג ג'ורג' (פינת רחוב הנביאים). התמונה צולמה במחצית השנייה של שנות השלושים.

הַיָם שׁוּב שׁוֹמֵע אֶת פּוּשְׁקִין

אלכסנדר פושקין

עוד נדבך לאגדה האורבנית על בנות שקראו את שיריו של פושקין. זה התחיל בשפת הים והמשיך לגורן (בשירו של יוסי גמזו, 'איפה הן הבחורות ההן', מופיעה השורה המיתולוגית: 'הן קראו על הגורן את פושקין / וקרעו את הלב, בו בזמן'), והמאמין יאמין. 

אבל מי בדיוק קרא את שירי פושקין מול הים? אפילו תלמידת הגימנסיה חסיה ירוסלבסקי, שיצאה לחולות תל אביב עם 'יַלוֹבְסְקִי הַפּוֹאֶט' (בשירו של חפר 'שני בנאים פה אנו'), הסתפקה בשיריו של ביאליק!

מלים למנגינות, עמ' 64

ילובסקי הפואט קורא שירה לפני חסיה ירוסלבסקי (איור: אריה נבון; מלים למנגינות, עמ' 65)

מַחְמוּד, גְּבֶרֶת פוּקְס, תַּמַּאם! אִישִׁי-לוּקְס!

בליל הטיפוסים והקולות שנשמעו ברחובות תל אביב הקטנה כלל כמובן גם ערבים וערבית.

'תמאם' פירושו בערבית – מושלם, בסדר; 'אישי-לוקס' בערבית משמעו גם כן – משהו מצוין.

ואכן, היו גם ערבים בתל אביב הקטנה. אחד השירים הידועים של המופע היה 'שני בנאים פה אנו'. ספק אם השורות הללו היו חוצות היום את גבולות התקינות הפוליטית:

מלים למנגינות, עמ' 61

חברי הוועד של תל אביב בשנת 1912 עומדים על מרפסת ביתו של מאיר דיזנגוף (עומד באמצע, חבוש מגבעת גבוהה). מתחתיהם, במשמר כבוד, ארבעת השומרים של תל אביב. שימו לב לשומר הערבי החמוש מצד ימין.
מקור: אלתר דרויאנוב (עורך), ספר תל-אביב, תרצ"ו, עמ' 187

ג. תעלומת המקור הצרפתי

מי הלחין את המנגינה של 'זה לא יחזור'? מלאכת הבילוש הפעם לא הייתה קלה כלל ועיקר.

לכאורה אין פשוט מזה. בכל המקורות המוסמכים, כמו ספרו של חיים חפר 'מלים לַמנגינות' (1961), שצילום מתוכו הובא לעיל, או ספרו של אליהו הכהן, 'בכל זאת יש בה משהו: שירי הזמר של תל-אביב' (דביר, 1985, עמ' 162), כתוב: הלחין: פ' מיינביל.

ב'ספר הפזמונים של חיים חפר' (ידיעות אחרונות, 1981), וכן בתקליטור המופע, אף נעשה צעד אחד קדימה: הפ' נפתח לרווחה ושם המלחין התברר כפיליפ מיינביל. שמו של פיליפ מיינביל נרשם גם בקטלוג הספרייה הלאומית.

ספר הפזמונים של חיים חפר, עמ' 163

 אך מיהו איש זה ומה ידוע עליו? תשובה על כך לא הצלחתי לגלות בשום מקום.

במקום אחד ויחיד, באתר 'שירונט', שדווקא אינו ידוע כקפדן ומדויק, נכתב שם אחר לגמרי: אדגרד ביסצ'וף.

אז מה קורה כאן?

פניתי לעזרתם של מומחים לתולדות הזמר העברי, פרנקופונים ופרנקופילים, וגם הם אמרו נואש. מי שלבסוף פיצחה את התעלומה הייתה תמר זיגמן מהמחלקה למוסיקה בספרייה הלאומית.

תמר פנתה למאגר המידע של אקו"ם, ושם התגלה המידע הבא:

מתברר אפוא שמדובר בפרנסואה מיינביל (Mainville) ולא בפיליפ, וגם שם זה אינו אלא שם הבמה של אדגר בישוף (Bischoff), שבנוסף נטל לעצמו גם שם שלישי – אנרי קאסל (Cassel).

ובכל זאת, קשה למצוא מידע על האיש, והמירב שהצלחתי לגלות הוא שהיה ממוצא רומני והלחין מוסיקה לסרטים ולתכניות טלוויזיה בשנות החמישים והשישים. לא מצאתי שנות חיים אלא רק תמונה.

אדגר בישוף (מקור: akg images)

כל זה לא הפריע לתמר לגלות את המקור של 'זה לא יחזור', והרי הוא לפניכם בביצועה של חבורת הזמר האהובה 'פְרֶר ז'אק'. על שיריה של חבורה זו, שמהם ניזונו פזמונאינו מלוא החופן, כבר כתבתי בפוסט קודם (בעקבות 'אוהבי הטבע', שיר שגם אותו לקח חיים חפר בהשאלה מ'האחים יעקב').

השיר נקרא La Voix du sang (קולו של הדם), והוא מספר על דמו הרותח של צעיר מאוהב (המילים המקוריות בצרפתית – כאן). הוא הוקלט לראשונה על ידי ה'פררה ז'אק' בשנת 1955 וכאן הוא בהקלטה משנת 1982:

ההקלטה הראשונה של השיר בצרפתית, 1955 (מקור: Gallica)

ד. גלגולי גלגולים

ברוחו של חפר, ועל בסיס המילים והמנגינה של 'זה לא יחזור', קונן העיתונאי והמשורר משה בן שאול (2007-1930), במדורו 'לא בדרך המלך', שהתפרסם במעריב, ב-6 באוקטובר 1963, על 'הזמנים המודרניים' שפוקדים את תל אביב.

האוטוסטראדות הענקיות, הגשרים, ה'הוטלים', ה'פסאג'ים', ה'סיטי' שמחסלת את שכונת מנשיה – בקיצור, הפיתוח המואץ שזולל את הזיכרונות ומשכיח את הישן. כאמור, השנה היא 1963, לפני חמישים שנה ויותר, וכאילו כלום לא השתנה.

'אפשר לשיר אותם מחר', ניבא בן-שאול, וגם 'בעוד שנה'...

העיתונאי ארנון לפיד חיבר שיר ושמו 'גבעת חיים הקטנטנה', שמוקדש לקיבוצו גבעת חיים (איחוד). השיר גדוש ברמזים, שמובנים מן הסתם רק לבני המקום. אף על פי כן הבאתי את מילותיו – בשביל 'שלמות האוסף' ובשביל ההיסטוריה.

אומנם קיבוץ גבעת חיים (איחוד) נוסד בסך הכל בשנת 1952, אבל אין ספק שגם הוא היה פעם קטנטן...

הרוח נושב ואנו נשב

על הדשא שחיימק'ה כיסח.

זכר הימים של אותן שנים

מתעורר ועולה כפורח.

יש חולות הזהב

ושיחי חילף

שני צריפים, שני סוסים וקידוח,

ייקים מכפר סאלד

באו קצת לראות

לאן מנשבת הרוח...

זה לא יחזור, כל זה כבר איננו

רק זכרונות, רק זכרונות,

כאן מהלכים על בהונות

הזמן נרדם, אל נא, אל תעירנו,

גבעת-חיים היא כבר איננה קטנטנה.

אבן הפינה, שיכון ב' נבנה,

על גבעה כבר יוצקים מגדל מים.

ברוך הבא ספר, שולמן שם שר

במחרשתו עד לב השמים...
    

נא לחסוך חשמל, גם הנפט הוא מוגבל

את הלחם מורחים ב'ולווטה'

מאה ילדים, שני מועמדים.

מישה נוטקין הופך שמו ל'נטע'.

זה לא יחזור...

           

מוריקים עצים. יש בלול ביצים

תפוחי אדמה בגן-ירק.        

בן-גוריון הסב, משפשף עיניו, 

'כאן נוסף למסכת עוד פרק'.  

                          

חג  הפועלים אוחזי דגלים

אל העיר אז ניסע ונפגינה.        

חנוכת בריכה והמון שמחה, 

מציירים תוכניות של 'בית וינה'. 

זה  לא  יחזור...

גבעת חיים (איחוד) הקטנטנה, 1955 (מקור: ארכיון קיבוץ גבעת חיים)

דבר ראשון: עוללות משנותיו הראשונות של העיתון 'דָּבָר'

כולם קוראים 'דבר'
כרזה שעיצבו האחים גבריאל ומקסים שמיר (מקור: האחים שמיר – מעצבים שהיו לסמל)

מאת מרדכי נאור

ב-1 ביוני 2015, מלאו תשעים שנה להולדתו של העיתון 'דָּבָר', שפעם היה המלך הבלתי מעורער של העיתונות בארץ. במשך 71 שנים הופיע העיתון מדי יום ביומו, ובסך הכל נדפסו יותר מ-21 אלף גיליונות. גיליונו האחרון ראה אור ב-21 במאי 1995.

הגיליון הראשון של 'דבר', ט' בסיון תרפ"ה (1 ביוני 1925)

ימיו הגדולים של העיתון היו ב-25 שנותיו הראשונות (1950-1925), כאשר נערך בידי האב המייסד ברל כצנלסון (1944-1925), ולאחר פטירתו בידי זלמן רובשוב-שזר (1949-1944). באותן שנים הוא לא רק היה העיתון החשוב ביותר בארץ; גם תפוצתו הייתה הגדולה ביותר, ונוסף על כך נחשב מעין עיתון רשמי של הנהגת היישוב. השנים הבאות היו טובות פחות ואפילו רעות, ודי להזכיר שלאחר עזיבתו של רובשוב, ועד שנת 1954, לא היה לעיתון עורך כלל, כי לא נמצא האדם המתאים ואף הוצע 'לייבא' עורך יודע עברית מארצות-הברית.

בתחילת שנות השבעים קיבל העיתון שתי זריקות מרץ: תחילה, כאשר מונתה חנה זמר לעורכת העיתון (יולי 1970). היא החליפה את העורך הוותיק יהודה גוטהלף, והצליחה להעניק לעיתון, לזמן מה, נעורים מחודשים. לאחר מכן, עם איחוד שני העיתונים 'דבר' ו'למרחב', נוספו לעיתון כעשרים אלף מינויים. אלא שלימים התברר כי פגה השפעתן של הזריקות והעיתון החל לאבד מינויים ומפרסמים בקצב מואץ.

לפני מספר שנים החלטתי לחקור את סוד הצלחתו של העיתון בימי זוהרו. התוצאה היא ספר שראה אור לפני כמה שבועות בהוצאת הקיבוץ המאוחד וממנו ליקטנו כמה עוללות.

א. מי נתן לעיתון את השם 'דבר'?

סברה רווחת היא, כי המשורר חיים נחמן ביאליק, שהיה ידוע כ'קופירייטר' גאוני (בין השאר המציא את השם 'אגד' לחברת האוטובוסים הגדולה), הוא שהעניק לעיתון את שמו.

אחת מאגדות 'דבר' מספרת, כי ברל כצנלסון, עורכו הראשון של העיתון, ביקש מביאליק שם לעיתון החדש. ביאליק המציא מניה וביה את השם והסביר, כי 'דבר' הוא גם דיבור וגם עניין, ויש בו גם זכר לשירו-שלו 'דבר'. אגדה זו כבר הפכה לחלק מההיסטוריה, אך מתברר שביאליק עצמו לא תבע זכות אבהות על השם. וכך סיפר המשורר במסיבה שנערכה בשנת 1926 בניו-יורק, במלאת שנה לעיתון 'דבר': 'ראשי העיתון נמלכו בי בדבר השם לפני הופעת הגיליון הראשון ואני רציתי להציע שם זה ממש'. משמע, השם 'דבר' הובא רק לידיעתו, ככל הנראה בידי ברל. ואכן, זקני 'דבר' שעמם שוחחתי קבעו בפסקנות: הממציא היה ברל.

תמונת ברל כצנלסון בפנקס העיתונאי שלו, 1935 (מקור: ארכיון מפלגת העבודה)

ב. הסמליל של 'דבר'

הסמליל (לוגו) של 'דבר' השתנה ארבע פעמים. ב-45 שנותיו הראשונות של העיתון בלט בראש העיתון הסמליל שעיצבה לילי צדק, עולה חדשה מגרמניה שעסקה גם בגרפיקה. האותיות דָּבָר נוקדו והיו בפונט עבה במיוחד. כותרת המשנה הייתה 'עתון פועלי ארץ ישראל'.

כביטאונה של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ושל תנועת העבודה לדורותיה שמר 'דבר' על מכובדות שמרנית. צבע בעיתון נחשב סממן זול האופייני לצעקנוּת של עיתוני הערב.

ב-1 ביולי 1970 נכנסה חנה זמר לתפקיד העורכת ומיד הכניסה שינויים רבים בעיתון. בין השאר סילקה את הניקוד מהסמליל, הקטינה את כותרות המשנה ('עתון פועלי ארץ ישראל' ו'ההסתדרות') והעבירה אותן ל'בוקסה' שמשמאל לסמליל הראשי. שני הקווים שנמתחו מתחת לסמליל נצבעו באדום. 

לא כל השינויים שהכניסה זמר התקבלו בברכה. דני קֶרְמָן, שהופקד יחד עם דודנו אריק קרמן, על העיצוב הגרפי, נוהג לספר כי שני הפסים האדומים שהודפסו מתחת לשם העיתון עוררו התנגדות. יום אחד הוא שמע מאחורי גבו שיחה ביידיש בין שני פועלי דפוס: 'מה היא חושבת לעצמה, חנה זמר, שאם היא אישה מותר לה למרוח את העמוד הראשי בליפסטיק?'.

חנה זמר, 1977 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

ב-1990, עשרים שנה אחר כך, כשנכנסו לתפקידם העורך הראשי יורם פרי והעורך האחראי דני בלוך, נזנח הסמליל הישן כליל והוחלף באותיות מודרניות.

ב-1996, שנת קיומו האחרונה, החליף העיתון גם את שמו ונקרא 'דבר ראשון'. באופן אירוני, 'דבר ראשון' היה גם גלגולו האחרון של 'דבר'.

                   

ג. הצנזורה הבריטית נגד 'דבר'

בתקופת המנדט הבריטי סבל העיתון לא אחת מידה הקשה של הצנזורה, שלא רק פסלה ידיעות אלא גם סגרה את העיתון לא מעט פעמים. אחרי 1936, ובעיקר בתקופת מלחמת העולם השנייה והמאבק נגד הבריטים בשנות הארבעים, התנהלו בין הצנזורה ל'דבר' מאבקים אין סופיים. כך, לדוגמה, בימי המלחמה ביקש העיתון לפרסם מאמר מתורגם, שראה אור קודם בעיתון קטן באנגליה ושמו 'ניו לידר'. הצנזור פסל את הפרסום בנימוק המקורי הזה: העיתון באנגליה הוא שולי ואיש לא שם לב למה שנכתב בו; לעומת זאת, פרסום בעיתון כה מרכזי כ'דבר' עלול להביא את הנכתב לידיעת הגרמנים...

כל החומר שנכלל בעיתון הוגש לצנזורה, לרבות מדורי הספורט, הספרות וטורי האקטואליה המחורזים של נתן אלתרמן. בנובמבר 1945 אישרה הצנזורה קריקטורה של הצייר אריה נבון, שנשאה את הכותרת 'כבוד לקלעים'. הקריקטורה נפסלה בדיעבד והביאה לסגירת העיתון לשבוע בהוראתו של ג'ון שׁוֹ, המזכיר הראשי של ממשלת המנדט. נראו בה שני רופאים בבית חולים תל-אביבי, שטיפלו בילדים שנפצעו בהפגנה אנטי-בריטית. רופא אחד אומר לחברו: ראה איזה סנייפרים [צלפים] הם האנגלים, פוגעים גם במטרות קטנות כל כך...

גם כשנסגר העיתון הוא המשיך להופיע, אך בשם שונה. לפי החוק הבריטי, עיתון חד-פעמי לא היה זקוק לרישיון, וכך קרה שבימים שבהם לא הופיע 'דבר' ראו אור עיתונים חד-פעמיים בשם 'אֹמֶר' או 'פנקס', והם נמכרו וחולקו למנויי העיתון.

כותרת 'אֹמֶר' (1 במרס 1940), שהחליף את 'דבר' לאחר סגירתו בידי הצנזורה הבריטית 

אנשי 'דבר' הצליחו לא אחת לעקוף את הצנזורה בדרך מתוחכמת. בתיאום עם צנזור יהודי הועברו לצנזורה ידיעות וכותרות חריפות במיוחד נגד הבריטים, שהמערכת לא התכוונה כלל להכלילן בעיתון. הצנזור, כמובן, פסל את כולן, וכך ידיעות אחרות, קיצוניות פחות, אושרו בנקל, שכן לעומת אלו שנפסלו הן היו 'פחות מסוכנות'.

עקיפה מתוחכמת במיוחד הופעלה כאשר הצנזורה הבריטית סירבה לאשר את פרסום המידע על אסון טביעת אניית המעפילים 'סְטְרוּמה' בים השחור, על 760 נוסעיה, ב-24 בפברואר 1942.

אנשי 'דבר' הגישו לצנזורה שישה פסוקי תנ"ך העוסקים בנושאי אסונות, מים וים, והבריטים לא יכלו, כמובן, להרשות לעצמם לפסול את התנ"ך. מה שהם לא ידעו, אך כל קורא עברי ידע: אם מחברים את האותיות הפותחות של הפסוקים (אקרוסטיכון) מתקבלת המילה סטרומה... 

רק למחרת התירה הצנזורה להביא את הסיפור הנורא לידיעת קוראי העיתון.

דבר, 26 בפברואר 1942

כשקמה המדינה והופעלה הצנזורה הישראלית, היה על העיתון להתמודד עם צנזורים 'משלנו'. לדעת כמה מאנשי 'דבר' הוותיקים היו צנזורים אלה ותרנים מדי, והתירו לעיתונים אחרים לפרסם 'סודות' שב'דבר', שראה את עצמו עיתון השלטון, לא הודפסו. 'יש שאנו שואלים את עצמנו', כתב חיים שוּרֶר, מזכיר המערכת (ולימים העורך הראשי), 'אם עין הצנזורה פקוחה דיה על כל הפרסומים בעיתונות'...

חיים שורר (1968-1895)

ד. ברל מהתל באנשי 'דבר'

מיהו אורי ערערי המסתורי?

ברל כצנלסון, העורך הראשי במשך תשע-עשרה שנה ועד יומו האחרון, היה אדם רציני – מנהיג פוליטי ובעיני מעריציו גם נתפס כמין אדמו"ר חילוני. למעשה, אחרי עשר שנות עריכה החל ברל להתרחק מהעבודה היומיומית והסתפק בכתיבת מאמרים ארוכים בנושאי השעה ובנושאים עיוניים והיסטוריים.

פעם אחת החליט ברל להתל באנשי 'דבר'. בשנת 1937 נסע להחלמה במצרים ומשם שלח מאמר לעיתון בשם 'בשולי משפט אחד'. הוא החליט שלא לפרסם את המאמר בשמו אלא בכינוי 'אורי ערערי'. המאמר, שראה אור ב-6 באפריל 1937, עורר בבית 'דבר' התרגשות רבה. איש לא הכיר את אורי ערערי, שקיבל מקום מכובד ונרחב ביותר – מאמר 'מרתף' בתחתית עמוד וחצי של הגיליון, ובסך הכל כ-2,500 מילים. נושא המאמר היה משפטו של נער, שנעצר במשטרה, הוכה והועמד לדין. נכללו בו גם נושאי דת ואמונה, ובקיצור מרקחת פובליציסטית משובחת.

ברל עלץ כשהוברר לו כי כל מומחי העיתון לא הצליחו לזהות את הכותב. אפילו דב שטוק (סדן), שידע כל דבר, הפעם כשל...

עמוד השער של 'דבר' ב-13 באוגוסט 1944 מבשר על פטירת ברל 

ה. 'דבר' ובן-גוריון

משה שרתוק (שרת), שהיה אז אחד העורכים של המהדורה האנגלית של 'דבר', נקרא בקיץ 1931 לעמוד לצדו של ד"ר חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. בדיון מיוחד שנערך במרכז מפא"י, בשאלת מעברו של שרתוק מעיתונות לפוליטיקה, אמר דוד בן-גוריון, שהיה אז המזכיר הכללי של הסתדרות העובדים ותומך גדול של העיתון: 'דבר שקול בעיני כמו ההסתדרות עצמה. שני מפעלים יש לנו בארץ: ההסתדרות וה"דבר"'. 

ההסתדרות הייתה למעשה המו"ל של 'דבר' (והדבר בא לידי ביטוי גם בלוגו הקבוע של העיתון שהוזכר לעיל), ובן-גוריון נתן אפוא משקל שווה להסתדרות העובדים, על רבבות חבריה, ולעיתונה.

ו. האימפריה של 'דבר'

'דבר' היה לא רק עיתון: זו הייתה אימפריה של ממש, שהיו לה שלוחות ברוב שטחי החיים.

במהלך עשרים וחמש השנים המתוארות בספר יצאו מבית 'דבר' הפרסומים האלה: 'מוסף לחגים ולמועדים' – שבועון ראשון בארץ לספרות ותרבות, שצורף לגיליונות יום שישי בחמש-עשרה שנותיו הראשונות של 'דבר'; מהדורות באנגלית ובגרמנית; 'דבר לילדים' – שבועון הילדים הנפוץ והמשפיע ביותר בארץ; 'דבר הפועלת' – עיתון נשים; 'המשק השיתופי' – עיתון כלכלי; 'תוספת צהריים' (שלפעמים כונתה 'תוספת ערב'), שהייתה מהדורת אחר-צהריים של עיתון הבוקר, אך בקו קליל יותר; 'חקיקת אל-אמר' (דבר האמת) בשפה הערבית; 'דבר לגולה'; 'הגה' – עיתון מנוקד לעולים חדשים; 'דבר השבוע' – שבועון לכל המשפחה; שנתוני 'דבר', שהיו ספרים גדושים בחומר ספרותי, עיוני ופוליטי.

הגיליון הראשון של 'דבר לילדים', 27 בפברואר 1936

דבר השבוע, 22 באפריל 1948 (מקור: סמליל)

השבועון בערבית 'חקיקת אל-אמר'

דבר הפועלת, 25 באוקטובר 1938

האימפריה התבססה במידה רבה על דפוס 'דבר', ששנים ארוכות היה הגדול ביותר בין בתי הדפוס של העיתונים בארץ, והיווה מרכז רווח חשוב של העיתון.

מן האימפריה נותרו היום רק הזיכרונות ושלט מיותם, שצולם בסניף 'דבר' ברחוב הנביאים 27 בחיפה...

צילום: מרים ברוק-כהן, בלוג 'כתוב על הקיר'