1, 2, 3 ניסיון

לפני שלוש שנים (ואולי אף יותר) התחלתי לשלוח בימי שישי בבוקר את 'עונג שבת' – המוכר יותר כעונ"ש – באי-מייל לחמישה-שישה הקוראים שלי. מאז רשימת המנויים הלכה וגדלה, וגם הטכנולוגיה הלכה והשתכללה. מי ידע אז מה זה 'בלוג'...

כל כך הרבה אנשים נדנדו, כל כך הרבה אנשים אמרו לי שזה כדאי, אז הנה אני כאן. בינתיים לניסיון.

נראה מה יצא מזה. אולי נתחיל פשוט בארכיון מקביל – מה שקרוי 'המיטב' של עונ"ש...

לאט לאט ובזהירות, כמו קיפודים שעושים, אתם יודעים מה...

ותודה לעינת אמיתי 'המטפלת'.

+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

להתחיל מכאן:

אַלטע זאַכן (ו): כְּלֵי לבן וקפטנים עם פסים

בנות בית ספר בחדרה בחגיגת ט"ו באב עם המורה למחול פנינה סמסונוב (ארכיון ומוזיאון החאן, ויקימדיה)

כתב וצילם דנצ'ו ארנון 

השבוע יחול ט"ו באב, שהפך בשנים האחרונות למקבילה הישראלית של 'יום ולנטיין' (14 בפברואר), יום האוהבים והאהבה. אבל לט"ו באב שורשים קדומים. הוא לא היה יום אהבה, אלא יום חתונה. וכל כך למה? בשל המשנה במסכת תענית (פרק ד, משנה ח): 

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ [...] וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בּוֹרֵר לְךָ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. 'שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל'

עורך הבלוג הפנה את תשומת לבי לתמיהה: 'כיום הכיפורים'! בנות ירושלים הכשרות יוצאותם במחולות ומחפשות שידוך ביום הכי קדוש? צמות ורוקדות? הייתכן?! 

אבל אני הוקסמתי ממשהו אחר לגמרי... למה דווקא בחרו בנות ירושלים להתלבש 'בִּכְלֵי לבן', כלומר בבגדים לבנים?  

ובכן, בימי קדם הייתה בעיה ליצרני הבדים. הבד (כותנה, צמר או פשתה) בצבעו הטבעי היה לבן-בֶּז'. על מנת לצבוע אותו היה צריך להשתמש בצִבְעָן (פיגמנט) שנספח אל סיבי הבד ולפיכך לא יישטף במי הכביסה. פיגמנטים כאלה, שהם גם יפים וגם מחזיקים מעמד זמן רב, היו יקרים, וצביעת הבד הייתה עשויה להיות יקרה לא פחות ממחיר הבד עצמו. הצִבְעָן היקר ביותר, שנועד לצביעת גלימות מלכים, הופק בחופי ארץ ישראל וצפונה מהם מחלזון הארגמן. כשבנות ישראל ירדו לרקוד בכרמים, בתקווה להיחטף בידיהם החסונות של רווקי ירושלים, הן לבשו שמלות לבנות שנשאלו ולא נקנו, אך לא כדי לציין טוהר או בתולים, אלא כדי שכולן תהיינה שוות בלבושן ולא תעלה בת העשירים על רעותה הענייה שאינה יכולה להרשות לעצמה בגד צבעוני מפואר. 

אני זוכר היטב את אמא שלי קונה בחנות הבדים 'בד ערבי' לבן (אגב, עדיין אפשר להשיג כמוהו באינטרנט), שהיה אז האריג הזול ביותר, וממנו תפרה את כלי המיטה של בני הבית. עד הקמת המדינה רוב ה'בד הערבי' נוצר באשקלון, שנודעה אז במטוויות שלה וכונתה בפי הסוחרים 'מנצ'סטר של פלשתינה'. 

וכיוון שהגענו לכאן, הרי זו הזדמנות טובה לעסוק בלבוש הירושלמי של ימים עברו.  

כל תושבי הערים ברחבי האימפריה העות'מנית לבשו אותם בגדים. מה שמדהים הוא, שאת הבגדים העות'מניים, שנעלמו מהעולם בשנות העשרים של המאה הקודמת (חלק מהרפורמות שהנהיג אטאטורק), אפשר עדיין לראות – תאמינו או לא – בארון הבגדים היהודי של חרדים קנאים בירושלים. הנה הסיפור.

לבוש של תושב קהיר בשנות השלושים של המאה ה-19
 (E.W. Lane, An Account of the Manners
and Customs of the Modern Egyptian, 1836; ויקימדיה) 

העלייה הגדולה, שהחלה עם סיום מלחמת העולם השנייה, הביאה לירושלים קבוצות שונות ומגוונות. ביניהן 'חצרות' חסידים רבות שלכל אחת מהן מנהגי לבוש המיוחדים לה. מאז ועד היום, על פי הלבוש אפשר לדעת כמעט על כל חסיד לאיזו חצר הוא שייך (וכמובן להבחין גם בין חסידים לליטאים ובינם לבין קבוצות חרדיות אחרות). אבל בירושלים חיו עוד קודם לכן, ומדורי-דורות, יהודים אשכנזים רבים בני 'היישוב הישן'. מה הם לבשו? 

למן המאה ה-16 היו רוב בני היישוב היהודי בירושלים מצאצאי המשפחות שגורשו מספרד ומפורטוגל וכונו 'ספרדים'. לצידם היו גם מעט 'מסתערבים', כלומר יהודים שנותרו בארץ ישראל ובסביבתה מאז החורבן. היו גם מעט אשכנזים, שבאו לארבע ערי הקודש (ירושלים, חברון, צפת וטבריה)  לא כדי לבנות ולהיבנות בהן, אלא כדי למות ולהיקבר, להיות קרובים לקברים הקדושים של התנאים והאמוראים, ועל הדרך, אם אפשר, גם לחסוך את צער גלגול המחילות הצפוי עם תחיית המתים. 

סמוך לשנת 1700 עלתה לירושלים חבורה גדולה של יהודים אשכנזים מממרכז וממזרח אירופה, ובראשם רבי יהודה חסיד. המניע לעלייתם היה משיחי-שבתאי, ועליהם כתוב חוקרים רבים (ובהם בן-ציון דינור, זלמן שזר ומאיר בניהו). לדרך יצאו כ-1,500 גברים, נשים וטף, אך כשליש מהם מתו בתלאות הדרך, שארכה כחצי שנה. כאשר הגיעו סוף סוף לירושלים הם מצאו בה קהילה בת כאלף יהודים לא-אשכנזים ועוד כמאתיים אשכנזים עניים מרודים. בשארית כספם, ובהלוואות שלקחו מהמוסלמים, רכשו בני החבורה חצר והקימו דירות מגורי ובית כנסת, שנקראו על ידי שכניהם הערבים 'דיר אל-שיכּנז'.

מימין: בית הכנסת 'החורבה'; מאחור: בית הכנסת 'תפארת ישראל', צולם לפני 1899 (ויקימדיה)

ימים אחדים לאחר הגיעם לירושלים נפטר רבי יהודה חסיד ממחלה. עם מותו פרצו סכסוכים בין חסידיו, רבים שבו לאירופה ומקצתם אפילו התנצרו, אחרים עברו לחברון או לצפת. האשכנזים שנותרו בירושלים לא הצליחו להחזיר את ההלוואות שלקחו משכניהם המוסלמים (הריבית שנהגה אז הייתה של ארבעים אחוזים), ובשנת 1720, משהבינו בעלי החוב המוסלמים שלא יזכו לראות את כספם, פרצו לחצר, שרפו את בית הכנסת ובני העדה נפוצו לכל עבר. המוסלמים הבחינו יפה בין יהודים ספרדים ('יאהוד') לבין אשכנזים ('שיכנאז') או חובשי המגבעת ('אבו אל-בּוּרנטו'). צו רשמי אסר על אשכנזים להיכנס אל בין חומות העיר עד שישולם החוב במלואו לנושים או ליורשיהם, ואיסור זה נותר על כנו יותר ממאה שנה. 

בכל אותה עת בה נאסר על אשכנזים לגור בין חומותיה של ירושלים הצליחו מתי מעט אמיצים בכל זאת להיכנס פנימה. כיצד? הם התחפשו ליהודים ספרדים, כלומר התלבשו כמוהם. ומה לבשו אותם יהודים לא-אשכנזים? אלה נהגו בכול, גם בלבוש, כשכניהם הערבים. הערבים העירוניים, ככל תושבי הערים באימפריה העות'מנית, לבשו קוּמְבַּאז, מין חלוק מפוספס. היהודים קראו לקומבאז שלהם קַפְטָן. מחוץ לבית לבשו על הקפטן מין מעיל עליון, לרוב בצבע חוּם, שנקרא ג'וּבֶּה.

חרדי ירושלמי עטוף בקפטן פסים ובג'ובה

בשנת 1812 פרצה בצפת מגפה ותושביה היהודים נפוצו לכל עבר. קבוצה של 'פרושים' (כך כונו ה'מתנגדים', תלמידי הגר"א), העזה ועלתה לירושלים, וכמובן שאנשיה התעטפו, כנדרש, בקפטן ובג'ובה, וכל התחדש היישוב האשכנזי בירושלים (החסידים הגיעו מאוחר יותר, בשנות השלושים). רק ב-1836 הצליח השד"ר הליטאי אברהם שלמה זלמן צורף להגיע להסדר החובות הישנים ולביטול האיסור על האשכנזים לגור בעיר. צו מלכותי (פירמאן), שפרסם השליט המצרי מוחמד עלי פאשא, נתן לכך תוקף חוקי. מאה שנה אינן דבר של מה בכך, וכך היה מקובל שיהודי אשכנזי המגיע לעיר פושט את בגדי הגלות ולובש 'בגד ירושלמי'. אם היה זה רב או ידוען אחר היה טקס החלפת הבגדים נערך מחוץ לשערי העיר.

תרבושים וקפטנים <לאן זה שייך?>

אגב, על חורבות בית הכנסת השרוף של תלמידי רבי יהודה חסיד, או לא הרחק משם, הוקם בית כנסת גדול שנקרא 'מנחם ציון', ובפי כל: 'החורבה' – קיצור של 'חורבת יהודה חסיד'. 

חסידים מחסידות 'תולדות אברהם יצחק'

שלא כמוני, אשתי נעמי היא דור 13 (מצד אימהּ) בארץ ישראל. בארון הבגדים היהודי של אמא שלה היה תלוי כל ימי חייה ג'ובה אדום (שכעת תלוי בארון הבגדים שלנו). אמא שלה אהבה להראות את הג'ובה ולספר את סיפורו של אביה, סבא של נעמי, שעלה לארץ ישראל מהונגריה, אדוק מאוד אך מודרני בלבושו. בירושלים הוא פגש את מי שתהיה הסבתא של נעמי וביקש את ידה מהוריה. הם הסכימו, בתנאי שיתלבש כראוי בבגדים ירושלמים. הייתה לו ברירה? אם היה מסרב כנראה שהייתי נשאר רווק עד עצם היום הזה. הוא קנה בשוק בד אדום-בוהק, נתן לתופר שיכין ממנו ג'ובה, התחתן, הצטלם (בשחור-לבן כמובן), והחזיר לארון. שוב לא דרשו ממנו ללבוש אותו.

משמאל: תמונת הנישואים של סבתא הניה-דבורה וסבא מרדכי ברגר; מימין: הכותב מתעטף בג'ובה האדום

בשוק המוריסטן בעיר העתיקה של ירושלים נמצאת חנות הבדים המופלאה של בילאל, שתמיד שמח להראות לי את אוצרותיה. לצד אריגי החור, כרפס ותכלת, בוץ וארגמן היקרים, בילאל מייבא דרך ירדן גם את הבד המפוספס ממנו מכינות התופרות יראות השמיים של מאה שערים את הקפטנים לחסידויות הארץ-ישראליות הוותיקות: קארלין, שומרי אמונים, תולדות אהרון ופלגותיהם, שרואים את עצמם ירושלמים מדורי דורות. התופרות מחזיקות כמה קפטנים במידות שונות למדידה עצמית כדי שלא תאלצנה (רחנהא ליצלן) לקחת את מידותיו של גבר.

בילאל בחנותו

_____________________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il