יום שבת, 19 בפברואר 2011

1, 2, 3 ניסיון

לפני שלוש שנים (ואולי אף יותר) התחלתי לשלוח בימי שישי בבוקר את 'עונג שבת'  המוכר יותר כעונ"ש  באי-מייל לחמישה-שישה הקוראים שלי. מאז רשימת המנויים הלכה וגדלה, וגם הטכנולוגיה הלכה והשתכללה. מי ידע אז מה זה 'בלוג'...

כל כך הרבה אנשים נדנדו, כל כך הרבה אנשים אמרו לי שזה כדאי, אז הנה אני כאן. בינתיים לניסיון.

נראה מה יצא מזה. אולי נתחיל פשוט בארכיון מקביל  מה שקרוי 'המיטב' של עונ"ש...

לאט לאט ובזהירות, כמו קיפודים שעושים, אתם יודעים מה...

ותודה לעינת אמיתי 'המטפלת'.

+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++
להתחיל מכאן:

<אולי יש לך צילום פתיחה טוב?>

עונ"ש בדרכים: נקודות ישראליות על מפת הזיכרון בפולין

כתב וצילם טל סגל 

במסגרת נסיעת עבודה לפולין שהיתי זמן מה בערים לודז' ובגדנסק. מצאתי מעט זמן פנוי לחיפוש נקודות ישראליות על מפת הזיכרון והתרבות העשירה של ארץ זו, וכהרגלי פניתי אל קירות הערים כדי לחפש עליהם שאריות של סיפורים.

בלודז', ממערב לוורשה, העיר השלישית בגודלה בפולין, גיליתי את עבודותיהם של שני אומני רחוב תל-אביביים, ניצן מינץ ובן זוגה המכונה דדה

ניצן כתבה על לודז' את השיר 'אל הרכיכות' בשתי שפות: בעברית ובפולנית. הטקסט בפולנית נקבע על שרידי חומת הגטו, ובעברית  על קירות המחסנים שבהם הפקידו יהודי העיר את רכושם לפני הגירוש. כיום אותם מחסנים נמצאים בשטח פרטי, משמשים בעיקר חניונים, וכמעט חבויים מן העין.

שיר הרכיכות בפולנית על שרידי חומת הגטו בלודז'
השיר בעברית על קירות שרידי מחסן שבו אוכסן רכוש יהודי

זה דבר השיר:  <כתבת שהשיר נכתב על לודז'? מה לודז'אי בו?>

אנחנו הרכיכות
חוזרים על גּחון
למַים העכורים שׁל ילדותנו.
אנחנו בּעלי המפרקים השבורים
חוזרים הביתה.
אנחנו בעלי העצמות הרכות
והגפיים המגוידים
עוד כמה צעדים
ואנחנו כבר שם.
אנחנו נמסים על האספלט
אנחנו וכסאות המחשב והמחשבים על גבינו.
אנחנו חדורי מטרה.
מאמץ אחרון לפני שהשמש שוקעת.

דדה, בן זוגה לחיים של ניצן  המתאר את עצמו כהלום קרב ו'מפורק'  יצר שני ציורים אופייניים לו: פלסטרים (אספלניות, בעברית יפה שאיש לא משתמש בה) וציפור המורכבת מחלקי צריפים. הפלסטר הפך לשם הבמה הרשמי שלו: Dede Bandaid [Band-Aid, כמילה אחת].

יש כתובת מדויקת? רחוב ומספר?
כנ"ל

דרך אגב, בני הזוג דדה וניצן היו אלה שיזמו את קמפיין הפוסטרים למען החטופים שנתלו ברחובות מנהטן. מסעם של השניים לניו יורק, המאבק על הצבת הפוסטרים וניסיונות ההשחתה וההסרה תועדו בסרט תלושים של הבמאי נמרוד שפירא (2024).

בלודז' מצאתי גם את כתובות הגרפיטי האנטישמיות היחידות שראיתי לאורך כל הביקור. היו שלוש כאלה: שתיים מהן מחוקות חלקית, והשלישית  זו שטופלה על ידי  עוד הייתה שלמה. בהתחלה לא הבנתי את המסר, עד שנזכרתי במילה הגרמנית Raus (החוצה). כאן שולב מגן דוד בכיתוב – שילוב מתוחכם ומצמרר. 

כתובת נוספת, יחידה במינה, מצאתי הרחק מהעיר, בראש מגדל תצפית על ציפורים באזור האגמים. גם כאן שולב מגן דוד בכיתוב. הכתובת בפולנית (jebać (לעזאזל) לא הותירה מקום לספק, וגם היא טופלה על ידי. <מה הכוונה טופלה על ידי - כיצד?> 

נקודה ישראלית נוספת שמצאתי בפולין הייתה פסלו של האמן הישראלי המנוח פרנק מייסלר (2018-1925). מייסלר, יליד גדנסק (אז דנציג) נמנה עם ילדי ה'קינדר-טרנספורט', שניצלו ב-1939 משטחי גרמניה הנאצית והובאו לבריטניה  הוא היה אז בן עשר בלבד. הוא גדל באנגליה ועלה לארץ בשנת 1960.

את פסלו, המכונה 'הגירוש', הציב מייסלר בשנת 2009 בדיוק במקום שבו נפרד מהוריו בפעם האחרונה, ליד תחנת הרכבת. פסל נוסף שיצר, 'ההגעה', ניצב ליד תחנת הרכבת ברחוב ליברפול בלונדון.

האם הילד המנפנף לשלום הוא פרנק עצמו?



וקוריוז לסיום, שאינו קשור לכתובות קיר או פסלים אבל איכשהו קשור גם אלינו: סיפורו של הדוב ווֹייטֶק.

כידוע למי שיודע, מנחם בגין הגיע לארץ ישראל בסוף שנת 1943 כחייל בצבא אנדרס. צבא זה, שאליו התנדבו אלפי יהודים, הוקם בברית המועצות בראשותו של הגנרל הפולני ולדיסלב אנדרס, שהיה נאמן לממשלה הפולנית הגולה בלונדון. צבא אנדרס התפרסם בעיקר בקרבות המרים על כיבוש מונטה קאסינו באיטליה (1944), אך קודם לכן שהו חייליו במזרח התיכון וגם בארץ ישראל. את שהותם בארץ  שאותה ניצלו חיילים יהודיים רבים (כמו מנחם בגין) לעריקה  הקדישו חיילי אנדרס בעיקר לאימונים, אך הם הותירו גם חותם מקומי: הם חרטו את שם מולדתם באחת ממערות בית גוברין, שיפצו מספר כנסיות בגליל ובירושלים, והיום ניצבת אנדרטה לזכרם בהר ציון.

מצבת הוקרה שבנו חיילי צבא אנדרס בכנסיה הפרנציסקנית בטבריה (צילום: דנצ'ו ארנון)

יחד עם החיילים הגיע לארץ גם דוב סורי יתום, גור צעיר שאומץ באיראן כחיית מחמד וקיבל את השם ווייטק (Wojtek 'הלוחם החייכן'. עם הזמן הפך ווייטק לקמע הרשמי של היחידה. הוא חי עם החיילים באוהלים ובמשאיות, למד להצדיע ואף לשאת פגזי ארטילריה. בזכות כוחו הפיזי הצליח להעביר כמויות גדולות של פגזים במהירות, ובמהלך הקרב על מונטה קאסינו סייע באופן ניכר להובלת התחמושת בקצב שלא נצפה קודם לכן.

ווייטק עם חייל פולני, 1942 (ויקימדיה)

כאות הוקרה על תרומתו, אישר המטה הצבאי לשנות את סמל היחידה לדוב הנושא פגז. ווייטק קיבל צל״ש על שירותו ועל אומץ הלב שהפגין, ואף הועלה לדרגת רב״ט. לאחר שחרורו מהצבא הפולני נמסר לגן החיות של אדינבורו, שם חי עד מותו בשנת 1963, בגיל כ־21.

כיום מונצח ווייטק בפסלים בסקוטלנד ובפולין, וכן בסרט תיעודי שהופק עליו. מומלץ לצפות בכתבה של יגאל מוסקו בערוץ 12 על סיפורו המיוחד. אל תחמיצו את זהותו של המגיש…


בתמונה, פסל ברונזה לזכרו של ווייטק בעיירת הנופש סופוט (Sopot), בין הערים גדנסק וגדיניה. הפסל, פבל ססין (Paweł Sasin), הלביש את הדוב, במדי הקיץ של חיילי אנדרס והושיב אותו על ארגז תחמושת. הפסל נחשף ב-1 בספטמבר 2019  יום השנה השמונים לפרוץ המלחמה, לא רחוק מהמקום שבו נורו היריות הראשונות. מישהו עטף את זרועו של הדב בדגל פולין בצבעי לבן-אדום.

________________________________________

טל סגל הוא מורה דרך ומומחה לגרפיטי  tal.segal2@gmail.com


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', אם יש לכם חשבון דוא"ל בגוגל, לחצו על 'חשבון גוגל' ושמכם יעלה מיד. אם לא - לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
התגובות מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.