1, 2, 3 ניסיון

לפני שלוש שנים (ואולי אף יותר) התחלתי לשלוח בימי שישי בבוקר את 'עונג שבת' – המוכר יותר כעונ"ש – באי-מייל לחמישה-שישה הקוראים שלי. מאז רשימת המנויים הלכה וגדלה, וגם הטכנולוגיה הלכה והשתכללה. מי ידע אז מה זה 'בלוג'...

כל כך הרבה אנשים נדנדו, כל כך הרבה אנשים אמרו לי שזה כדאי, אז הנה אני כאן. בינתיים לניסיון.

נראה מה יצא מזה. אולי נתחיל פשוט בארכיון מקביל – מה שקרוי 'המיטב' של עונ"ש...

לאט לאט ובזהירות, כמו קיפודים שעושים, אתם יודעים מה...

ותודה לעינת אמיתי 'המטפלת'.

+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

להתחיל מכאן:

אלו מציאות: ביאליק במקלו ובמגבעתו 

תל אביב, 1934 (חיים גליקסברג, ביאליק יום יום: פרקי זכרונות, ציורים ורשומים, דביר, תשי"ג, עמ' 89)

בזיכרונותיו מימי אודסה סיפר הרופא ד"ר דוד מרגלית (1977-1888) על חיבתו של ח"נ ביאליק למקל ההליכה שלו:

'בימי אודיסה', הצפה, 24 ביולי 1959, עמ' 5

ואכן, תמונות רבות יש ובהן נראה ביאליק חובק את מקל ההליכה האלגנטי שלו, שהפך חלק בלתי נפרד ממנו, ומתהדר בשלל כובעיו. הנה כמה מהן:

ביאליק (משמאל) והמשורר יעקב כהן, תמונת סטודיו, אודסה 1910 (הארכיון הציוני המרכזי)

מקלותינו בידינו... תמונת סטודיו, אודסה 1910.
מימין לשמאל: ביאליק, מרדכי בן-עמי, שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים

ביאליק והמקל (בלוג הספרנים)

במקלו ובמגבעתו
איור של נחום גוטמן לספרה של ברכה חבס, גבורים קטנים: ספורים מחיי ילדים בארץ ישראל, תל אביב תרצ"ד

ב-1924 עלה ביאליק לארץ וקבע את מושבו בתל אביב. גם משורר לאומי נערץ עשוי לאבד חפצים של יום יום, וזו אכן הייתה מנת חלקו.  

האבדה המתועדת הראשונה שלו קשורה בתיק מסמכים ובמקל הליכה.

הארץ, 8 בספטמבר 1924, עמ' 1

ההודעה (ודוק! אין זו מודעה בתשלום מוקפת מסגרת), שנדפסה בעמוד הראשון של הגיליון, נוסחה בגוף שלישי, מן הסתם בידי מאן דהוא מן המערכת. אפשר לתהות מה הייתה תכולתו של אותו תיק מסמכים מעור שחור והאם היו בו יצירות שנעלמו ללא שוב. ועוד, מהי אותה 'עגלה' שנסע בה המשורר? ברור שאין מדובר באוטומוביל אלא מן הסתם בעגלה עם סוסה, שכמותה עוד נראו בתל אביב באותם ימים.

מקל העץ האבוד (וכפי שנראה, לא תהיה זו הפעם האחרונה שהוא נשכח או נגנב) תואר כך: 'מקל של עץ שחור עם בית יד של מתכת לבנה כעין כסף', בתל אביב היו אז מן הסתם מאות מקלות הליכה כאלה, וכיוון שלא נהגו לחרוט עליהם את שם הבעלים התבקש במקרה זה הפירוט. 

במודעה נרשמה כתובתו של ביאליק כבית שלוסברג ברחוב הס. בית שלוסברג היה ברחוב הס 3 פינת רחוב אלנבי. מה ביאליק עשה שם? מתברר שאכן כאן הייתה דירתם של ביאליק ורעייתו עד שהושלמה בניית ביתו-שלו, 'בית ביאליק' שברחוב ביאליק, שאליו נכנס רק באוקטובר 1925.

הרופא ברנשטיין-כהן השתבח בכך שגם הוא פועל בבית שלוסברג בדירה של ביאליק (הארץ, 26 במאי 1925, עמ' 1)

בית שלוסברג המקורי כבר נהרס, והיום צמח על חורבותיו בניין חדש (שכבר התיישן גם הוא). אין על הבית שום ציון שפעם גר בו ביאליק.  

לא עברו ימים רבים וביאליק פזור הנפש פרסם הודעה אישית בעיתון, ובה סיפר על החלפת המגבעת שלו: 

הארץ, 5 בנובמבר 1925, עמ' 4

ביאליק קיבל אחריות על החלפת המגבעות, והודה שהוא זה שטעה. מכל מקום, המגבעת הפרטית שלו הייתה חשובה דיה כדי לבקש מן האדם ש'זכה' בה, שיואיל להשיבה לו ולקבל חזרה את המגבעת שנתחלפה.

ה'נשף' – כך קראו אז לאירוע תרבות – נערך לכבודו של פרופ' שאר, שהוא, בלי ספק, המוזיקאי הידוע בשעתו דוד שׁוֹר, שגר במוסקווה וביקר בארץ באותם ימים. שור, שהיה ציוני מסור, עלה ארצה שנתיים אחר כך, ב-1927, והיה פעיל בחיי המוזיקה בתל אביב עד מותו ב-1942. מלון 'גרנד הוטל' שכן אז ברחוב אלנבי.

הפסנתרן והמלחין פרופ' דוד שור, כנראה בביתו בתל אביב (Jewish Heroes) 

כמו כל בני דורו גם ביאליק חבש כובע או מגבעת בצאתו מרשות היחיד. בספרו ביאליק יום יום  סיפר מקורבו הצייר חיים גליקסברג על מגוון הכובעים שחבש ביאליק באודסה:

לפי הצילומים מתקופת רוסיה אפשר למנות כעשרה כובעים שונים ומשונים שחבש, פרט לצילינדר ו'קלחת'. ביניהם – כחמישה כובעי פרווה, של בִּיבֶר [בּוֹנֶה] וקטיפה שחורה באמצע, של 'קאראקול' [קָרָקָל] וכן כובע שצורתו צורת לביבה וכובע עם בתי אוזניים. בקיץ – פנמה ו'צלחת' מקש. בלכתו ל[בית הדפוס של הוצאת] 'מוריה' היה לובש בגד צ'סוצ'ה וקסקט לבן [...] בהיותו בארץ ישראל בפעם הראשונה [1909], חבש פנמה [כובע קש] רחבת שוליים (עמ' 104). 

ביאליק חבוש בכובע קסקט, 1925 (גליקסברג, ביאליק יום-יום, עמ' 9)

גליקסברג הזכיר בספרו, כי עוד בימי אודסה איבד ביאליק את כובע הקש הישן שחבש, ואבידה זו הרגיזה אותו למרות שהכובע היה ישן וחסר ערך: 

היום [30 בדצמבר 1932] ציירתי את הפורטרט עם המגבעת. הכובע נעלם. היה זה כובע קש ישן שדהה מחמת השמש [...] הגברת ביאליק לא הבינה, לשם מה אני מציירו דווקא במגבעת ישנה ומדולדלת זו. 

ביקש ביאליק את הכובע בכל המקומות. לשווא שידלתיו, שאינו נחוץ לי עוד. הוא בשלו. מוכרח הוא למצוא. לבסוף ישב, נרגז במקצת: 

– ודאי נתנו את הכובע לעני (עמ' 74).  

עוד סיפר גליקסברג, מפי ביאליק, עד כמה נקשר המשורר לחפציו האישיים ולמקומם הקבוע: 

כל חפץ יש לו משמעות משלו ומקום המיועד לו על ידי בעליו. כשהנני מוצא ספר או פיסת נייר שלא במקומם, כפי ששמתים, יש לי הרגשה משונה, ונדמה לי כאילו נתערער כל סדר יומי. וכשאבד חפץ, אין אני יכול לשוב אל מנוחתי, עד שהאבידה חוזרת אלי' (עמ' 76).  

שבע שנים חלפו מאז פרשת חילופי המגבעות והנה ביאליק מכריז ברבים על אבדה נוספת. ביולי 1932, לאחר ביקור בביתו של ידידו יהושע חנא רבניצקי ברחוב אחד העם 80, ביאליק שם לב שמקלו אינו עמו ('נעלם ממני', 'נלקח על ידי מישהו בטעות'). הוא פרסם מודעה בעיתון דבר, ובה תיאר בפירוט את מקל ההליכה האבוד שלו – תיאור שהוא כשלעצמו מעין דבר שיר: 

כולו עץ, עבה, ומראשו ועד סופו (לרבות בית ידו הכפוּף בחצי עגול מניה וביה) מחורץ כוּלו חריצים חריצים מאורכים וסמוּכים זה לזה, כעין רהטים רהטים קטנים, בלי שוּם רוחים פנוּיים. צבעו –  צהוב-שחום קצת. בסופו למטה טבעת ברזל שחוקה.

דבר, 3 ביולי 1932, עמ' 3

בארכיונו של הרופא והסופר דוד אריה פרידמן, השמור ב'מכון גנזים', השתמרה פתקה בכתב ידו של ביאליק, שממנה כנראה הועתקה המודעה בדבר, מילה במילה. צילום זה ראה אור לראשונה באתר של מכון גנזים, ברשימה 'על השפם ועל מקל ההליכה של ביאליק' (23 בדצמבר 2019). כשבאתי בדברים עם אנשי הארכיון, בבקשה לקבל סריקה איכותית יותר, התברר כי בינתיים אבדה כנראה התעודה המקורית ועל כל פנים אינה נמצאת במקומה. אירוניה של החיים... 

ברשימה 'מי גנב את המקל של ביאליק?', שהתפרסמה כמה חודשים קודם לכן בבלוג מכון גנזים (15 בספטמבר 2019), הובאה עדותו המעניינת של צבי שוסטר, איש חינוך מקליבלנד שבמדינת אוהיו. במכתבו לסופר ולעיתונאי דניאל פֶּרְסְקִי סיפר מזיכרונו איך איבד ביאליק את מקלו במלתחה של בית הכנסת ברודסקי בקייב, ואיך זחל על הרצפה מתחת לקולבים ובכל פינה, תוך שהוא רוגן ומתלונן: 'מקלי, מקלי, מקל ארץ ישראל! מי העז לקחת ממני את מקלי!'... 

בית הכנסת ברודסקי בקייב סמוך לאחר פתיחתו ב-1898 (ויקימדיה)

התיאור יפה ומשעשע ונביאו במלואו (עם תיקוני כתיב קלים והערות בסוגריים רבועות). הוא שמור בארכיונו של דניאל פרסקי במכון 'גנזים':

 שבּוֹ נשא נאום בראשית שנת תרס"ז (1906),

שבת [פרשת] נח 1905 [התאריך שגוי והכוונה ל-1906, ראשית שנת תרס"ז], בבית התפילה של ברודצקי בקיוב אשר ברוסיה.  

בחוץ אימה. הצאר ניקולאי השני רק גירש את צירי הדוּמה [פיזור הדומה הראשונה על ידי הצאר היה ביולי 1906]. באויר עוברות שמועות כי מבול של פוגרומים יפיץ את משכנות היהודים בכל חלקי הארץ. נמלטתי אל בית התפילה. 

הרב יעקב מזא"ה עומד על הבימה ודורש: ההיסטוריה שלנו תלמדנו, כי בכל עת שיבוא מבול לעולם עלינו היהודים להתכנס בתוך תיבת נח. לשמור על קנקנינו, להתעמק בקנינינו של תורה ודעת; עלינו למסור את בנינו ובנותינו למשכן ירושתנו שיתכוננו להיות צבא בישראל. חנה אמנו הייתה הראשונה שנתנה את התואר 'צבאות' לאלהינו [שמואל א, א 10] במסרה את בנה שמואל למשכן אלהי ישראל, לתיבת נח, שמשם יצא להקים צבא בישראל. 

באותו השבוע נתקיימה ועידה וכינוס גדול בקיוב של כל גדולינו. כינוס עברי. כל העיתונים העבריים והירחונים העבריים נפסקו בגזרת הממשלה. והלל זלטופולסקי ז"ל, שהיו לו מהלכים בחצר הגוברנטור [מושל הפלך] השיג רשיון לכינוס. ח"נ ביאליק ז"ל הרצה בכינוס ההוא על ה'כינוס' הידוע שלו, על 'נטירת כרמנו אנו', ושיש לנו ספרות עשירה שאנו יכולים תמיד להוציא ממנה חדש מישן. היו בתוך הנאספים אז: יעקב כהן, [נחום] סוקולוב וכל סופרי דורנו אז. אין לתאר את ההפגנה שערכו אז לביאליק. נשאו אותו ממש על כפיים. וביאליק מתחנן ולבסוף גם מתרעם: טיפשים, מה הם רוצים ממני. ופונה אל אישתו ברוסית: מַניטשקא, שמא תאמרי לי את: מה הם רוצים ממני? 

סוף סוף מתחמק ביאליק מהם ונעלם אל מלתחת הבגדים, נכפף לרצפה, פושט את ידיו כשהוא נשען על ברכיו לרצפה ומחפש מתחת לקולָבים ובכל פינה במלתחה כשהוא רוגן: מקלי, מקלי, מקל ארץ ישראל! מי העיז לקחת ממני את מקלי!  

אחר עשרים שנה בערך נתכבדתי להמנות בתוך חבורת משכילים ועסקנים בקליבלנד, לקבל את פני ביאליק,  שבא הנה עם שמריהו לוין [הביקור בקליוולנד היה בחודש מאי או יוני 1926]. הצלחתי להיות מן הראשונים לסייע לביאליק לרדת מעל המדרגות של הרכבת אל התחנה. שאלתיו מיד שאלת סתם: המצאת את מקלך? ומיד ענני: לא אדוני, לא מצאתיו לצערי, פשוט גנבוהו ממני, וזה לא היה הראשון כי אם השלישי במספר שלֻקְחוּ ממני, וגם לא היה האחרון, כי מאז לֻקְחוּ ממני עוד שבעה מטות. 

המשך המכתב אינו נוגע למקלותיו של ביאליק, אבל יש בו עניין רב ונביאו כאן אגב הדרך. 

בזמן ביקורו של ביאליק בקליבלנד נערכה לכבודו סעודה חגיגית ובמהלכה נשאל מדוע החלוצים בארץ ישראל אינם מקפידים על שמירת מצוות.

כשעשה ביאליק בקליבלנד ערכנו סעודה מיוחדה לכ'[בודו], סעודה עברית בהשתתפות רוב העברים בקליבלנד. מר ח.א. [חיים אברהם] פרידלנד המנוח, שהיה יושב בראש האספה הציע, שבמקום נאום ישאלו את ביאליק שאלות. אחד שאל בין יתר השאלות: מדוע רוב החלוצים חופשיים בענייני הדת? 

וביאליק עונה: אתם היהודים, גרי אמריקה החופשית, אתם היושבים בין הגויים, מדברים בלשונם, מחקים את מנהגיהם, לומדים בבתי ספריהם ומשתדלים להידמות אל שכניכם הנוצרים, אתם, אם לא תברכו בכל בוקר 'ברוך אתה ד' שלא עשני גוי', הרי תשכחו לגמרי ולחלוטין שיהודים אתם. אבל החלוצים בארץ ישראל המדברים בשפתנו, חיים את חיינו המיוחדים, עובדים את אדמתנו ולומדים את רוב החוקים [המצוות] התלויים בארץ בידיהם ממש, האיך ישכחו שהם יהודים, [גם] אם אפילו לא יברכו 'שלא עשני גוי'? 

וכאן נגע במסכת [סדר] מועד, ובמשניות של פאה, לקט ושכחה, והשמיע לנו פלפול שלא שמענו כמוהו.

נשוב למקלו של ביאליק.

חוקרת הספרות העברית פרופ' זיוה שמיר פרסמה באתר הבית שלה מב"ע, רשימה שכותרתה 'כשמשורר מאבד את מקלו' (14 בנובמבר 2023). הרשימה נולדה בעקבות עיון במודעת השבת האבידה שנדפסה בדבר, ב-3 ביולי 1932 והובאה לעיל. 

שמיר תהתה על עצם פרסום המודעה והציגה כמה שאלות: 

 

תשובתה ניתה במישור הסימבולי:

אין זאת כי המקל האבוד היה יקר ללִבּוֹ של ביאליק, והוא היצר על היעלמותו עד מאוד. אפשר שאָבדן המקל התפרש אצלו כגדיעת כוחו ויכולתו, מה גם שב-1932 הוא היה נתון במלחמה מרה עם שלונסקי ו'הצעירים' שהִרבּו להציגו כמי שעבר זמנו. ביאליק חש שהוא מגורש במקלות, וביקש כנראה להחזיק בידו מקל – ממשי או מטפורי – לצורכי הגנה ולצורכי התקפה.

בהמשך הציעה שמיר להבין את חשיבות המקל בעולמו של ביאליק תוך עיון בשלושה מוטיבים שפרנסו את יצירתו: מקל הליכה; מקל חובלים ומקלו של היהודי הנודד. היא גם הביאה את תיאורו היפה של צבי שוסטר, שהובא לעיל, והמבקש להרחיב בעניין יוכל לקרוא את הדברים במאמרה הזמין ברשת.

האם נמצאו מקלותיו של ביאליק והושבו לבעליהם?

בבית ביאליק, כפי שהודיעני ביוני 2021 מנהל הארכיון הקודם מר שמואל אבנרי, נמצא מקל ההליכה שלו. לדעתו, זה אכן המקל שנעלם בבית רבניצקי, זה שמחורץ כולו חריצים חריצים מאורכים וסמוכים זה לזה. 

שפטו אתם באיזה מקל ממקלותיו מדובר...

צילום: שמואל אבנרי

ולסיום, ביאליק לא היה הסופר הראשון והאחרון שנקשר בעבותות של אהבה למקל ההליכה שלו. 

על המקל של הסופר יהושע בר-יוסף (1992-1912) סיפר בנו יצחק בר-יוסף ברשימתו היפה 'מי גנב את המקל של אבא?' (הארץ, תרבות וספרות, 31 במארס 2023, עמ' 4), שגם הזכיר את כרוז 'השבת אבידה' של ביאליק, שאותו מצא בר יוסף הבן במכון גנזים.

_________________________________

תודה לעובדי ארכיון מכון 'גנזים' של אגודת הסופרים על סיועם, למנהלת אדיבה גפן ולארכיונאי אמיר בן-עמרם.