1, 2, 3 ניסיון

לפני שלוש שנים (ואולי אף יותר) התחלתי לשלוח בימי שישי בבוקר את 'עונג שבת' – המוכר יותר כעונ"ש – באי-מייל לחמישה-שישה הקוראים שלי. מאז רשימת המנויים הלכה וגדלה, וגם הטכנולוגיה הלכה והשתכללה. מי ידע אז מה זה 'בלוג'...

כל כך הרבה אנשים נדנדו, כל כך הרבה אנשים אמרו לי שזה כדאי, אז הנה אני כאן. בינתיים לניסיון.

נראה מה יצא מזה. אולי נתחיל פשוט בארכיון מקביל – מה שקרוי 'המיטב' של עונ"ש...

לאט לאט ובזהירות, כמו קיפודים שעושים, אתם יודעים מה...

ותודה לעינת אמיתי 'המטפלת'.

+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

להתחיל מכאן:

ציפורה נחמדת: משהו על גלגולי 'אל הציפור'

אבן הקדשה ל'אל הצפור' בגן ביאליק בשכונת בית הכרם בירושלים (צילום: גדי שגיב)

מאת אבנר הולצמן

ערב הזיכרון למשורר חיים נחמן ביאליק, המתקיים מדי שנה בבית ביאליק בתל אביב ביום פטירתו (כ"א בתמוז), הוקדש השנה לשירו הראשון שראה אור, אל הציפור (1891), לרגל מלאת 135 שנים לפרסומו. 

ציון 'ימי ההולדת' של שיר זה היא מסורת ארוכה בפני עצמה. כבר ב-1916 נערכה סדרת אירועים ברוסיה, בלונדון, בניו יורק ובארץ ישראל, במלאת חצי יובל שנים להופעת הבכורה של ביאליק על בימת הספרות. התלוותה אליהם שורת פרסומים, שהבולטים בהם היו מאמריהם של מקסים גורקי מזה ויוסף חיים ברנר מזה. ביאליק עצמו צפה במהומת היובל בפליאה משועשעת ממקום מושבו באודסה, ובמכתב לידידו ההיסטוריון שמעון דובנוב כינה אותו 'ה"חג" אשר בדו לי ידידיי מלבם'. הוא ידע היטב שכל אלה נועדו לשמח את לבו, להמריצו להפר את שתיקתו המעיקה, ולעודדו לשוב אל מסלול השירה שנקטע חמש שנים לפני כן. 

כעבור 25 שנים נוספות, ב-30 במרץ 1941, נערכה בבית ביאליק מסיבה ספרותית במלאת חמישים שנה לכתיבת 'אל הציפור'. היה זה שבע שנים בלבד אחרי מותו של המשורר, ונוכחותו הקרובה עדיין מילאה את חלל האוויר. אחד הדוברים, המשורר יעקב פיכמן, הכריז: 

תאריך זה של חמישים שנה לפרסום 'אל הציפור', מסמן ציון ותחום. יום גדול הוא, יום הולדתה של השירה העברית המודרנית, החוגגת עתה את חג יובלה הראשון [...] ביום זה נשמע בראשונה הניגון החדש, קם לתחייה הלב היהודי (בספרו שירת ביאליק, עמ' תמו).

אבל פיכמן לא הסתיר באותו מעמד את דעתו, ש'אל הציפור', יותר מאשר הוא יצירת אומנות חשובה, אינו אלא אות מבשר על הגדולות אשר עוד תבואנה. השיר עצמו, לדעתו, לא חרג מן הנוסח הטיפוסי של שירת חיבת ציון ספוגת הסנטימנטליות, ולא היה בו שום יסוד מהפכני. היה זה, לדבריו, נבט צנוע שבו מתחילה הפריחה הגדולה. דבריו משתלבים בוויכוח שמעולם לא הוכרע: לו חלילה נעלם ביאליק מן הזירה במהלך השנתיים שחלפו מפרסום 'אל הציפור' ועד שעלה בידו לפרסם שיר שני, האם ניתן היה לשער כי צפוּן בו משורר גדול, או שזיהוי גדולתו לעתיד לבוא, על פי שיר זה בלבד, אינו אלא חוכמה שבדיעבד? 

אומנם השיר עורר כמה תגובות חמות בעיתונות עם פרסומו ב-1892 בכרך הראשון של המאסף פרדס, יחד עם ציפייה ותקווה להמשך התפתחותו של המשורר הצעיר, אבל איש מאלה שקידמו בברכת עידוד את פני המשורר החדש לא העלה בדעתו כי הוא חוזה בהופעת הבכורה של מי שיהיה גדול המשוררים העברים. כזו הייתה, למשל, תגובתו של הסופר אהרן רוזנפלד, שחתם בכינוי 'דן', ברשימה שפורסמה בעיתון המליץ (15 ביוני 1892, עמ' 7):  

וביחוד הצטיין המשורר החדש ה'[אדון] ח"נ ביאליק. הנני אומר חדש, יען כי המשורר הזה הוא פנים חדשות בספרותנו, וגם דרכו בשיר חדשה היא. הוא לא ייפה את חרוזיו במליצות מכתבי הקודש, ולא ידבר רמות ונשגבות כדרך המשוררים העברים, ובכל זאת חוט של חן משוך על חרוזיו ודבריו הפשוטים נוקבים ויורדים בעמקי הלב וחודרים אל הנפש פנימה. מה יפו ומה נעמו החרוזים בשירו 'אל הצפור' [...] יישר כוחך, משורר נעים, חזק ועשה חיל והוסף לנטוע נטעי נעמנים כאלה על תלמי ספרותנו!

הפרסום הראשון של 'אל הציפור' (הפרדס, א, אודסה תרנ"א)

כעבור חמישים שנים נוספות צוין בחגיגיות יום הולדתו המאה של 'אל הציפור'. באוקטובר 1991 נחנך בית ביאליק המחודש, ולרגל המאורע הופק אלבום מהודר הכולל מהדורה פקסימילית של כתבי היד של השיר. אוניברסיטת תל-אביב ערכה באותה שנה כינוס חוקרים רב משתתפים תחת הכותרת: 'מאה שנים לשירה העברית המודרנית'. מאורע נוסף שקיבע את נוכחותו של השיר במרחב הציבורי היה בינואר 2006, עת הוצב פסל ברונזה ענקי של ביאליק, מעשה ידיו של האמן האוזבקי יאשה שפירא מטשקנטט, בכיכר המרכזית של רמת גן (כיכר רמב"ם, לשעבר אורדע). הפסל ניצב ליד המקום בו עמד הבית שהמשורר התגורר בו בשנתו האחרונה. על לוח שיש ברחבה המקיפה אותו נחרתו ארבע שורות הפתיחה של 'אל הציפור'. מזרקה קטנה בסמוך משמשת אבן שואבת ליונים, ואלה חונות על ראשו ועל ידיו הפרושׂות של המשורר, כאילו כדי להמחיש בפועל את הנאמר בשיר. 

פסל ביאליק בכיכר רמב"ם ברמת גן (צילום: איתמר לויתן)

מעבר לתאריכי הציון האלה, האופפים את 'אל הציפור' כמעט בהילת קדושה, השיר הוסיף לחיות בקרבנו בשלל דרכים וערוצים. אחד מהם הוא שפע ההלחנות. אם אינני טועה הוא השיר הביאליקאי שזכה למספר הלחנים הרב ביותר – קרוב לעשרים. רובם מתועדים באתר זמרשת (מאמר מסכם בנושא, פרי עטו של אליהו הכהן המנוח, יראה אור בקרוב בקובץ טובים השניים [גלעד, כט]). האהוב והפופולרי ביותר הוא המוקדם מביניהם, שהועתק מלחן של שיר העם ביידיש 'טיף אין וועלדעלע' (בעבי החורש), שמלחינו לא זוהה עד היום. הביצוע הקרוב ללבי הוא זה המתנגן בקולה הצלול של נחמה הנדל (הקלטה מ-1963). ואילו החדש ביותר הוא הלחן הקצבי הנמרץ של להקת הדג נחש משנת 2018.

הנה הם, זה אחר זה:

 

הערוצים השונים של הדיון המתמשך ב'אל הציפור' מגלים פנים שונות בשיר ובהקשריו – תולדותיו, מקורותיו הלשוניים והספרותיים, נוסחותיו, דמות הדובר, התקבלותו בביקורת ובמחקר, מקומו בשירת ביאליק ובחייהם של קוראיו. על כמה מן ההיבטים האלה ידובר בקצרה להלן. 

עיון בכתבי היד של השיר, כמפורט במהדורה האקדמית של שירי ביאליק, חושף את עוצם העמל שהושקע בו, מיום שעלה במחשבתו של ביאליק בן ה-17, בימיו הראשונים בישיבת וולוז'ין באביב 1890, ועד שפורסם כעבור שנתיים במאסף פרדס. לימים צמחה בין תלמידי הישיבה מסורת אגדה על נסיבות היווצרותו של השיר. הם נהגו להצביע על גבעה סמוכה שבה, כביכול, התבודד ביאליק והעלה את השיר על הכתב בהעלם אחד. ליד אותה גבעה נערך גם, כמסופר, מעמד הפרידה ממנו בצאתו בדרך הארוכה לאודסה בספטמבר 1891. 

בניין ישיבת וולוז'ין, 2016 (צילוםן: דוד אסף)

כך או כך, כמעט אף לא אחד משיריו, אולי חוץ מן הפואמה 'המתמיד', לא עבר תהליך התגבשות כה ארוך וסבוך. זהו, כידוע, מונולוג שירי, הבוקע מפיו של יהודי מזרח-אירופי, המתַנֶה את עומק כמיהתו לארץ ישראל באוזני ציפור שאך זה שבה משם, מארצות החוֹם. השוני בין הנוסחים המוקדמים לבין הנוסח הסופי ניכר בעיקר בהשמטתן של 48 שורות, שבהן הדובר מציג את עצמו כאיש כבד ייסורים, מתלונן על פגעי האקלים הקר והלח של מזרח אירופה, ומקונן על הצרות והאסונות שפקדו אותו. בכך אוּפַּק הרובד הסנטימנטלי שבשיר, וגבר תוקפם והגיונם של שני הבתים המסיימים, הדוחים את ההתמסרות לבכי ולדמעות בחיים ובספרות כתגובה ראויה למצב האישי והלאומי. ככל הנראה, רק אחרי בואו לאודסה ערך ביאליק את השיר והשמיט ממנו את שפעת דברי התלונה הבכייניים של הדובר, והפכוֹ ליצירה תכליתית, נמרצת ומאופקת. כך נהפך הנוסח הראשון בן 112 השורות לנוסח המוכר ובו 64 שורות בלבד. 

טיוטת השיר באחד מכתבי היד של ביאליק, בקירוב 1891-1890 (ארכיון בית ביאליק)

מדוע החליט ביאליק לערוך בשיר זה ניתוח קטיעה כה דרמטי? אפשר לשער שעשה זאת זמן קצר לפני 'טקס המבחן' של השיר, השעה המלחיצה שבה הגיש אותו לעיונם של סופרי אודסה. לפי השערתו של דן מירון, בדיונו המקיף בשיר בספרו הפרידה מן האני העני (האוניברסיטה הפתוחה, 1986), הוא כנראה שיווה בלבו את מבטם הנוקב של אישים כאחד העם, ליליינבלום ורבניצקי – שכולם אכן בחנו את השיר, בזה אחר זה, לפני פרסומו  – והתאים את עצמו מראש למזגם הצונן ולמשפטם החד. 

אותו מעשה של קיצור והשמטה מעיד על חוש הביקורת העצמית המפותח של ביאליק. אין זה דבר של מה בכך למשורר מתחיל לוותר על עשרות שורות מפרי עטו. אותה עין ביקורתית הביאה אותו, באותה עת, לדון לגניזה שירים רבים אחרים שהצטברו במחברותיו, ואלה התגלו ופורסמו רק אחרי מותו. מתוך אותם שירי נעורים בחר ביאליק להגיש לפרסום רק את 'אל הציפור'. עורכו, ולימים ידידו ושותפו, יהושע חנא רבניצקי, עלעל באותה מחברת כתבי יד והתפלא לגלות שאף לא שיר אחד בה מגיע למעלת 'אל הציפור'. מאותה פרשה אפשר ללמוד לא רק על טיב שיפוטו של המשורר הצעיר, שהניע אותו לבחור דווקא בשיר זה ככרטיס הביקור הספרותי שלו, אלא גם על ראשית התמודדותו עם הנוסח הסנטימנטלי של משוררי חיבת ציון, שעליו שפך לימים קיתונות של לעג במכתביו לרבניצקי. כמה וכמה משיריו המוקדמים (כגון 'הרהורי לילה', 'דמעה נאמנה', 'ביום סתיו', 'מכתב קטן לי כתבה', 'כוכב נידח', 'לא תימח', 'נטוף נטפה הדמעה'), מגלגלים במוטיב הדמעה תוך כדי ביקורת סמויה על שִׁפעת הדמעות המציפה את שירתם של בני זמנו. נקודת המוצא של מהלך זה נעוצה כבר ב'אל הציפור'. 

הכרת התודה של ביאליק לרבניצקי, עורכו הראשון, משתקפת בהקדשה הנחמדה שרשם לו ב-1908 בפתח קובץ שיריו:

בפרדסך צפצפה ציפורי ראשונה / ומאז ועד הנה החזקת בידי / עתה צימחה נוצתה וכנפה נכונה / אהיה כאשר אהיה – ואהבתך עמדי. 

ב'אל הציפור' מסתמנת גם ראשית הופעתו של דובר שִׁירִי מסוג חדש. אין הוא ישות מוכללת או דמות בלתי אישית כמקובל בשירת ההשכלה, ואף לא אישיות סנטימנטלית רופסת או מגלומנית האופיינית לשירת חיבת ציון, אלא אדם אינדיווידואלי חד-פעמי. הוא בעל תודעה מורכבת, נטוע בזמן ובמקום קונקרטיים ובה בעת מכיל בתוכו, באופן אלגורי, את סבל הירושה היהודי. מכאן הזהות הכפולה של דובר זה: מצד אחד הוא מצטייר כצעיר חובב ציון, היושב בגולה ונושא עיניים כמהות אל אחיו החלוצים, אנשי העלייה הראשונה, המחוננים את עפרות ארץ ישראל; מצד אחר הוא דמות שֹבעת ימים, התגלמות סמלית של ישראל סבא, שכבר שהה בארץ בשכבר הימים ושתל בה פרחים. הכפילות הזאת היא הגרעין שהניב את דמות 'הדובר הביאליקאי' הטיפוסי, הממזג בין האישי והלאומי, והיא שיצרה את התנאים להולדתו ולהכתרתו של ביאליק כמשורר הלאומי. 

דיון ענֵף בפני עצמו הוקדש לשאלת מקורות ההשראה וההשפעה שהזינו את השיר. המדקדק דוד יוסף בורנשטיין חשף במחקר מפורטאת התשתית הלשונית, המקראית בעיקר, המהדהדת כמעט בכל שורה בו ('למקורות "אל הציפור"', כנסת לזכר ביאליק, א, תרצ"ו). חוקרים אחדים (ביניהם עמינדב דיקמן במאמרו 'ביאליק לאשר לא ידעוהו', בספרו שורות על שורות, מוסד ביאליק, 2025) ציינו את הקשר בינו לבין השיר 'ענף פלסטינה' של לרמונטוב משנת 1837. אחרים סימנו נקודות מגע בינו לבין השירה העברית ושירת יידיש שקדמה לו, ומבלי לכפור במקוריותו הראו מקבילות בין שורות מתוכו לשירי פנייה לציפורים ושירי כיסופים לארץ ישראל מאת מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל), קלמן שולמן, מאיר לֶטֶרִיס, אברהם גולדפאדן, אברהם בֶּר גוטלובר ונפתלי הרץ אימבר, ועל כולם אזכיר את מאמרו הפנומנלי של דב סדן 'על המפתן' (מאסף אגודת הסופרים, א, תש"ך). 

קשר מובהק מסתמן בין 'אל הציפור' לבין 'משאת נפשי' של מרדכי צבי מאנה (1886), שיר כיסופים לציון שבלבו התבוננות מלאת כמיהה בחסידה שאך זה שבה מארצות החום. השיר היה אהוב על ביאליק, ויש עדויות שנהג לזמרו עם חבריו בישיבת וולוז'ין בשעות הפנאי מלימוד הגמרא. אפשר גם להתעכב על מקומו של 'אל הציפור' בקרב שאר בעלי הכנף המעופפים בחללה של יצירת ביאליק, ובהקשר זה אזכיר את ספרו היפה של דרור בורשטיין לטובת הציפורים (ידיעות אחרונות, 2019), הממקם כמה מציפוריו של ביאליק בתוך שלל מופעי ציפורים בתרבות. וכך נמצא אצלו נשרים מלכותיים בתפקידים שונים, החל בפואמה 'מתי מדבר' וכלה ב'אגדת שלושה וארבעה'; נשרים שנהפכו ליונים במעבר מנוסח לנוסח בשיר 'עם דמדומי החמה'; יונים זכות שנהפכו לעורבים זדוניים בשיר 'חלפה על פני'; קריאת העורבים בשיר 'על סף בית המדרש'; שיירת החסידות האחרונה בשיר 'הקיץ גווע'; האֵם הציפור שבורת הכנף בשיר 'לבדי'; כנף הרננים בשיר 'בשדה', דוכיפת הזהב מ'בין נהר פרת ונהר חידקל' והטווס ב'טַוַּס זְהָבִי' בשירי העם שלו, ועוד ועוד. 

אשדוד היא כנראה העיר היחידה בארץ שבה יש רחוב על שם השיר (צילום: שמואל אבנרי)

נקודה מעניינת שבה אסיים נוגעת לנוכחותו של 'אל הציפור' במערכת החינוך הישראלית. הנה שתי עדויות ספרותיות אוטוביוגרפיות, שאירעו למחבריהם, פחות או יותר, באותה שנה. אלה הם שני יוצרים, קרובים בגיל, שהיו אז עולים חדשים כבני עשר, אבל עדויותיהם מנוגדות באופיין לחלוטין זו מזו. 

הרומן שושן לבן שושן אדום (כתר, 1988) מאת דוד שיץ מגולל את קורותיה של קבוצה בת שישה ילדים, אודים מוצלים מאירופה, שהגיעו לארץ ישראל ב-1948 ונקלטו אצל משפחות מאמצות במושב בשרון. עמדתו של הרומן כלפי המפעל הציוני על שליחיו, מוסדותיו, טקסיו וסיסמאותיו היא אירונית, חשדנית ועוינת. הלגלוג על הקלישאות המקובלות מתבטא בין היתר בתיאור הַמַּאֲמָץ שאחד הילדים, נחמיה, משקיע בלימוד 'אל הציפור' במצוות המורָה, שהיא שליחה נאמנה של הממסד, ובדקלומו לפני הכיתה:

אל קצה הלוח הוצמד תצלום בנעצים. גבר שמן נראה בו, מיוגע קצת, בעל מבט מתחמק. ממקום עומדה הסבירה המורה שלכל עם יש משורר לאומי, וזהו המשורר הלאומי שלנו [...] הטילה עליי המורה להתחיל בקריאה. העפתי מבט באיש הקירח שעיניו מיוגעות והתחלתי מפענח אט אט את השורות שכתב אל הציפור. השיר לא מצא חן בעיני. ואף לא נראה לי שהאיש שתמונתו על הלוח אהב ילדים. היה בו משהו חשדני, סתום וכמעט עוין. והשורות שחיבר נתקעו לי בין הלשון לשיניים (עמ' 50).

ומול הזיכרון העוין הזה – חוויה מוארת שהעלתה המתרגמת והמשוררת רִנה ליטוין בספרה האוטוביוגרפי דור המדבר (הספרייה החדשה, 2009). בשנת 1950, כשלושה חודשים אחרי עלותה ארצה מסין ובעוד היא מגששת את דרכה במציאות החדשה, הוטל על רִנה בת העשר, ככל ילדי כיתתה, ללמוד בעל פה את 'אל הציפור'. העברית הייתה עבורה עדיין שפה אפופת ערפל ורבות ממילות השיר היו סתומות, ובכל זאת שיננה את השיר על בוריו כרצף לא לגמרי מובן של צלילים. בשיעור הספרות התבקשה לדקלם אותו לפני הכיתה, וכאשר סיימה אמר לה המורה בפנים קורנות ובקול חם: 'יפה! שבי, ציפורה נחמדת'. באותו רגע נגהה עליה ההבנה:  

ילדה מוזרה היא דווקא ציפורה נחמדת, ויש לה כאן בית, גם אם היא באה מרחוק; אדרבא, חיכו לה כאן, כי קולה ערֵב הוא. ברגעי חסד היו השורות המצוטטות הללו תמצית הציונות שלי, תמצית ההיקלטות וההתקבלות שלי, ואין זה משנה כלל אם חל כאן היפוך הסיטואציה המקורית של ביאליק בתוך ציפור הנפש המבקשת להשתייך (עמ' 27).

אפשר להעמיק בהשוואה בין שני הדקלומים האלה של 'אל הציפור': האחד מגלם את תמצית הניכור כלפי העלילה הציונית, והשני את תמצית הכמיהה להיקלט במדינת ישראל הצעירה ולהשתייך לה. כמה חבל שחוויה זו, על שתי פניה, אינה יכולה לחזור בימינו, משום שכבר שנים רבות אין מלמדים את השיר בבתי הספר. זאת ועוד: צר לומר ששירת ביאליק כבר אינה חלק מתכנית הלימודים המחייבת, ויכול תלמיד כיום לסיים את כיתה י"ב ולעמוד בבחינת הבגרות בספרות מבלי שפגש אף לא אחד משיריו של ביאליק. 

היכן בכל זאת שירתו עדיין חיה וקיימת? כנראה רק בגני הילדים. הציפור הביאליקאית היחידה המעופפת כיום במערכת החינוך היא זו מ'קן לציפור בין העצים' (1927) בלחן הידוע של יצחק אֶדֶל, גם אם מילותיו אינן ממש מובנות לפעוטות. 

ילדה אחת כבת שנתיים ושמה אֶלִי –  במקרה נכדתו של עורך בלוג עונג שבת, שהעביר לי את הסרטון החמוד – חזרה לא מכבר מן הגן וזימרה את השיר להנאתם של בני משפחתה בשיבוש חינני שבו אסיים: 

קן לציפור בין העצים ובקן לה שלוש ביצים, ובכל ביצה הס פן טעים... 

 באמת טעים!

שדרות ח"ן ברחובות (צילום: איתמר לויתן)

___________________________________________

הרחבת דברים שנאמרו בערב הזיכרון השנתי לחיים נחמן ביאליק, שנערך בבית ביאליק בתל אביב, ב-2 ביולי 2026, במלֹאת 92 שנים לפטירתו. 

פרופסור (אמריטוס) אבנר הולצמן לימד ספרות עברית באוניברסיטת תל אביב ולאחרונה נבחר לשמש יו"ר החטיבה למדעי הרוח באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. avnerhol@gmail.com