 |
| אליעזר שטיינמן (צילום: בוריס כרמי, הספרייה הלאומית) |
מאת דן הכט
המהפכה הבולשביקית הביאה עמה גם פרעות קשות ביהודי האימפריה הרוסית. בין השנים 1917 ו-1920, בחסות האנרכיה שהשתוללה, התחוללו מאות פוגרומים בהיקפים חסר תקדים (ההערכות הגסות' שנעות בין כ-30,000 קורבנות עד לכ-200,000 רק ממחישות את המידע הסטטיסטי החסר). כתב ההיסטוריון גור אלרואי:
הבולשביקים, הלאומנים האוקראינים, האיכרים, הפרטיזנים וחיילי הצבא הלבן בראשות דניקין נלחמו זה בזה, ובה בעת ניצלו את הכאוס ששרר כדי לבזוז ולתקוף את היהודים ולבסוף אף לטבוח בהם. הכוחות הכובשים והנסוגים מהמחוזות ווהלין, פודוליה וקייב זרעו הרס וחורבן. היהודים היו הראשונים ששילמו את מחיר המלחמה והאנרכייה, ועיירות רבות חוו יותר מפוגרום אחד (ארץ מקלט: ההגירה לארץ ישראל, 1919–1927, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב 2021, עמ׳ 64).
בחסות הכאוס, ההרג הרב, הדרכים המשובשות ואמצעי התקשורת הפרימיטיביים נפוצו שמועות על מותם בטרם עת של יהודים רבים, אפילו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק (אלון תן עמי, 'קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה: השמועות על מותו של ביאליק', בלוג עונג שבת, 18 ביולי 2025).
לגורל דומה 'זכה' גם הסופר והמסאי אליעזר שטיינמן (1970-1891), שהשמועה על הירצחו באודסה ביולי או באוגוסט 1920 נדפסה בכמה עיתונים. שטיינמן – לימים חתן פרס ישראל לספרות יפה (1963) – זכה לכבוד המפוקפק לראות את מודעת האבל עליו וגם לקרוא הספדים נרגשים ומפורטים בעיתונות העברית בת הזמן.
ישראלים רבים יזכרו בוודאי באחד הרגעים המביכים בתולדות בית הנבחרים הישראלי (היו לא מעט כאלה, והם הולכים ותוכפים), כשיו"ר הכנסת דאז, אברהם בורג, קיבל הודעת כזב על מותו של חבר הכנסת אמנון רובינשטיין ונשא מעל הדוכן דברים לזיכרו (1999). רובינשטיין קיבל את הדברים בהומור וזכה להאריך ימים ושנים, עד שנפטר בדרך הטבע כמעט רבע מאה מאוחר יותר. שטיינמן 'הלך לעולמו' בשנת 1920 מעל דפי העיתונות העברית, אך אותו זה לא הצחיק כלל. צלקות אירוע מקאברי זה ליוו אותו לאורך כל שנותיו והותירו חותם של ממש על מסלולו הספרותי.
 |
| הארץ, 13 באוגוסט 1920, עמ׳ 4. |
'הסופר העברי הצעיר, אליעזר שטינמן, איננו!', נכתב מתחת למסגרת השחורה המסורתית שנדפסה בעיתון הארץ. 'חדל לדפוק לב אדם צעיר, אשר בכל יצירותיו חיפש את היופי שבחיים'. בעיתונות העברית החלו סופדים לסופר שנקטף בדמי ימיו, והוא רק בן 28, וסיכמו את פועלו הספרותי. אומנם הוא רק החל מפלס לו דרך בנתיבי הספרות העברית, אך כבר הספיק לפרסם סיפורים קצרים, רשימות, תרגומים, מסות ומאמרים, ואף חצי רומן שפורסם בהמשכים.
 |
| הפועל הצעיר, 13 באוגוסט 1920, עמ' 14 |
העיתונאי משה גליקסון (1939-1878), לימים עורך הארץ, התאבל על 'חבר חביב', אותו הכיר מקרוב כשעבדו יחד במוסקווה במערכת העם. גליקסון עמד על תכונתו היסודית של שטיינמן, זו שאיפיינה אותו גם בשנים הבאות, לפרוץ גדר ולקבוע סדרים חדשים בספרות העברית:
הנובילות היפות שהספיק כבר לפרסם, משכו את תשומת לבם של הקוראים בעלי הטעם, ואף על פי כן עדיין עמד בו טעמו של אותו הנער המקורי, בעל ההשגות והשאיפות שאינן מצויות, האומר לכבוש לו בכחו ובעוצם ידו דרך רוח חדשה. שטיינמן לא היה מסוגל על פי עצם טבעו ללכת בדרכים כבושות ולמצוא סיפוק באמת שנגלתה לו פעם. כל ימיו היה תוהה על נפשו ועל עולמו, כל ימיו היה מתחבט ומתלבט במשעוליו ומבקש פתרון לפי דרכו לחידות חיים וחידות עולם, שבאו עליו כהמון מים רבים. ה'מקוריוּת' הייתה הקו האופיי [האופייני] בצביונו. הוא לא היה מסוגל ללמוד מאחרים, לזכות מן המוכן בתכני מחשבה ובצורות מחשבה, שכבר טרחו בהם קדמונים וכבר נעשו נכסי צאן ברזל לכל אדם מן היישוב, דוגמת שבלונה ונוסח, המוכנים ועומדים לתשמיש יד לכל מי שצריך להם. כל מה שלמד – מעצמו היה לומד, מנשמתו היה דולה אותו, בעצב ומתוך זעזועי נשמה חוללו (הפועל הצעיר, 13 באוגוסט 1920, עמ' 15).
דומני ששטיינמן עצמו היה חותם בהתלהבות על מילות ההספד המכובדות הללו. גליקסון אף סיפר בהספדו על ניסיונותיו הכושלים של שטיינמן להצטרף לאונייה המפורסמת רוּסלאן, ה'מייפלאואר' העברית, שעזבה את אודסה לארץ ישראל בשנת 1919, כשעל סיפונה מי שהיו לימים השמנא והסלתא של הישוב העברי.
 |
| הפועל הצעיר, שם, עמ' 16 |
אגב אורחא אנו לומדים מדברי גליקסון מה היה המקור לשמועה: עיתוני לודז' (הוא לא נקב בשם העיתון). המבקר ישראל כהן, שלדבריו נתייחס בהמשך, גרס כי השמועה הגיעה מן העיתון הגרמני Der Jude. לצערנו לא הצלחנו לפי שעה למצוא את הידיעה המקורית על מותו.
מכל מקום, מי שהגיעה על 'רוסלאן' הייתה סופרת היידיש, זינא רבינוביץ׳ (1965-1895), ידידתו של שטיינמן מימיהם במוסקווה, וגם היא נשאה הספד כאוב עליו:
 |
| הארץ, 18 באוגוסט 1920, עמ' 3 |
גליקסון רמז ורבינוביץ' כתבה במפורש, כי הסיבה לכך ששטיינמן לא קיבל רישיון לעלות על 'רוסלאן' הייתה פוליטית: האהדה שגילה לבולשביקים.
 |
| הארץ, שם |
 |
| שטיינמן הצעיר (מימין), לצדו יעקב אֶפְטֶר וברוך הורוויץ (ארכיון אליעזר שטיינמן, מכון גנזים) |
אך לא כל ההספדים היו כאובים ומכובדים. בד בבד נתפרסמו גם הערכות שלא חלקו כבוד ל'נפטר' וליבולו הספרותי. הדברים הללו הכאיבו לשטיינמן וצרבו את נפשו. כך למשל, המבקר והחוקר פישל לחובר (1947-1883) התחיל במילות צער וכאב ('בין הידיעות, המחרידות כל לב, הגיעה אלינו מעבר לחיץ, ידיעה אחת קטנה, לא ברורה ביותר ולא בטוחה ומרעידה בכל זאת את הלב: שטיינמן איננו), אך מהר מאוד הגיע לסיכום צונן של מפעלו הספרותי:
שטיינמן לא היה – לא ה י ה, עד כמה מכאיב, כשאומרים זאת על אדם בן שלושים – מן הסופרים, שצורתם כבר קבועה בספרות ופרצופם שלם. איש הצורה היה, אבל צורה זו הייתה עדיין רופפת, נמשכת אילך ואילך ונוטה לצדדים. [...] בכלל יש לשטיינמן הנטייה לבלתי תפוס את הדברים תפיסה כראוי פעם אחת, כי אם לפרושׂ רשת להם. ברשת זו יש שנאחזים דגי אדם – וגם דגי רקק. יש פה תמיד הרבה מן היתר והמיותר, מן הקל והדל. כאן סוד האריכות היתרה שבדבריו (התקופה, ז, ורשה, ניסן-סיון תר״ף, עמ׳ 500).
שטיינמן כבר חווה ביקורת קשה קודם לכן. המבקר החשוב ראובן בריינין (1939-1862) כינה את רומן הביכורים שלו, סחור סחור (פורסם בהמשכים בגליונות התקופה, אך מעולם לא הושלם), 'הסיפור "סחור סחור" אין בו אף הד קל של חיים, לא החיים של היום ולא גם של אתמול או שלשום. אין בו אף צל של מציאות ממשית [...] הוא לא סיפור וגם לא קובץ של ציורים בודדים, כי אם ערמת מילים וסלסולי לשון, לפעמים גם יפים, בלי כל רעיון מבריח, בלי רצון אמן או משורר, המחיה, המצמצם והמגבל את החומר, הצר בו צורה בולטת ומשורטטת ומטיל בו נפש ממללת' ׁׁ(התֹּרֶן, ה, ח׳ באלול תרע״ה, עמ׳ 3-2).
עם זאת, יש הבדל בין ביקורת על רומן, גם אם היא שלילית, לבין דברי הספד שמסכמים את כלל מפעלו של היוצר, ובפרט כאשר המבוקר כבר אינו יכול להגיב. הפגיעה שחש שטיינמן הייתה קשה, אך עוד יותר מכך פגע בו נקרולוג ארסי במיוחד שחיבר המשורר יעקב שטיינברג 1947-1887), ובו זלזל ביומרותיו האומנותיות של שטיינמן:
דרך מקרה, אגב רפרוף על פני העיתונים המעוכים הבאים ממקומות הבהלה מפולניה, קלטו עיני את הידיעה המוזרה על דבר מותו של 'אליעזר שטיינמן ז"ל'. מוזר היה לי לחשוב, כי סופר צעיר זה, שכל כך הרבינו להטיל בו מרה - גם בכתב וגם בדברי שיחה, בינינו לבין עצמנו - הלך פתאום לעולמו, בהשאירו ללא גמר וללא תכלית את גליונות הסיפורים הרחבים, שנראו לנו תמיד כמכוונים לשֵם קלקול, לשם שפע של חיקוי. אנחנו חשדנו בסופר המהיר הזה, כי יש בו זריזות יותר מאשר אמת, כי הוא מְאַמֵן את עטו העסקנית יותר בכח הידוע של חיפזון יהודי מאשר בכח ההכרח של יצירה; על כן חששנו להשפעתו הבלתי רצויה, ואולם כמו כן הבדלנו אותו והוא היה לנו לעניין, תלינו בו עינים והנה הוא איננו (מעברות: ירחון לספרות ולעניני החברה, ב, גיליון י-יא, יפו תר״פ, עמ׳ 431).
 |
| יעקב שטיינברג (מכון גנזים, ויקימדיה) |
 |
| פישל לחובר (מכון גנזים) |
לא עבר זמן רב והידיעות על הירצחו של שטיינמן הוכחשו. ביומון הוורשאי היינט נדפסה ידיעה, על סמך מקורות אמינים, כי שטיינמן לא נרצח, הוא נמצא באודסה ומתכוון לעלות לארץ ישראל בזמן הקרוב:
 |
| 'אליעזר שטיינמן חי' (היינט, 5 בנובמבר 1920, עמ' 2) |
הדברים החריפים שנכתבו מן הסתם עוררו מבוכה גדולה משהתברר ששטיינמן כלל איננו 'איננו', אלא דווקא ישנו. חי וקיים בברלין. מי שנספה, וכנראה היה המקור לטעות, הוא ביינוש שטיימן (1919-1897), מחזאי יידיש צעיר, שמצא את מותו בגיל 22 בלבד בפרעות הנוראות שפקדו באותן שנים את אוקראינה. הדמיון בין שמות המשפחה והעיסוק הספרותי הם שיצרו את הבלבול. המשורר יעקב פיכמן (1958-1881), עורך כתב העת מעברות, שנתן במה להספד הפוגעני של שטיינברג, מיהר להתנער מדבריו:
האמן לי שבעומק לבי הצטערתי, והבעתי את צערי זה לגליקסון והוכחתיו כמה פעמים על אשר נתן מקום לדברי נבלה כאלה על חבר שמֵת. [...] בירחוני נכתבו עליך בידיעתי גם דברים טובים וגם לא טובים, ושלא בידיעתי – דברים שאני מזדעזע לזכרונם (ארכיון שטיינמן 1:717).
הסופר והמסאי ישראל כהן (1986-1905) העיד לימים עד כמה השפיעה פרשה זו על יחסיהם של שטיינמן ושטיינברג:
שטיינמן לא היה יכול לשכוח כל ימי חייו מה שכתב עליו שטיינברג במלחמת העולם הראשונה ב'מעברות' כשנתפשטה שמועת שוא על מותו. והמעשה שהיה כך היה: בקיוב היה סופר באידיש בשם בינוש שטיימן (בלי נו"ן), שניספה בימי מלחמת־האזרחים בשנת 1919. ולפי שקשרי־הדואר בין רוסיה והעולם היו משובשים ביותר, נודע מפי פליט יהודי שעבר את הדנייסטר כי הסופר שטיינמן ניספה. שטיימן נתחלף לו בשטיינמן. וכך נתגלגלה הידיעה ל'דער יודע' שבגרמניה ולעיתונות בפולין ובארץ ישראל. [...] אין ערוך להשפעתה של פרשה קשה ומוזרה זו. בשנת 1924 עלה שטיינמן לארץ. לאחר לבטי קליטה, התחיל בפעילות ספרותית ענפה. אולם היחסים בינו לבין יעקב שטיינברג לא היו נוחים מלכתחילה. הם נמנעו מפגישה פנים אל פנים. מאמר ההספד חצץ ביניהם, ודעותיהם זה על זה היו מושפעות עד מאד ממטען שלילי זה כל ימי חייהם. שטיינמן ידע מה חושב עליו שטיינברג באמת, ושטיינברג הבין את שיעור הפגיעה שפגע בו, והריחוק ההדדי היה המוצא הטבע (פנים אל פנים, 1979, עמ׳ 172, 179; נגיש בפרויקט בן-יהודה).
עם זאת, בארכיונו של שטיינברג נמצא מכתב משטיינמן, מימיהם המשותפים בארץ ישראל, שדווקא מצביע על יחסים תקינים ביו השניים. שטיינמן פנה אל שטיינברג בברכת 'חבר יקר' והציע לו להיפגש אחר הצוהריים 'בביתך או בביתי או בבית קפה [...] במקום שנוכל לשוחח לבדנו'. מי יודע , אולי היה כאן ניסיון לישר את ההדורים.
 |
| ארכיון שטיינמן, 283:3961 (מכון גנזים) |
כאמור, ההיחשפות למודעת האבל של עצמו וקריאת ההספדים אודותיו, הותירו בשטיינמן רושם בל יימחה. עבורו, המת שניעור לחיים, התשובה למספידיו ולמלעיזיו, הייתה להרבות בכתיבה. וכך כתב 'המנוח':
הנני מדבר גם על עצמי. טעמתי מעט את הטעם המר-המתוק הזה של קריאת הספד-עצמי. למה לכחד? – האדם הרואה את עצמו בתוך המסגרת השחורה, אינו נהנה הנאה יתירה. הגיעו נא בעצמכם: שנים אדם מנסר בלי הרף, דופק על לבבות, מזעזע מוחות. וכל זה כדי לחרות את שמו בלבבות ולהוציא לעצמו מוניטין. מבקש הוא לטבוע את המטבע שלו, כדי לבסס על ידי זה את הוויתו לקבוע במוחות שגם הוא חי בעולם בתור הוויה בעלת דעה. והנה באים בני אדם ומוחקים הוויה זו במשיכת קולמוס אחת, על עבודת פרך של שנים העבירו מחק. ואתה לך והתחל הכל מחדש, חזור ודפוק על הלבבות, הכרז והכרז על עצמך ופרסם את ישותך לתוך כל האוזניים. והטמפּו של החיים רץ. השעה דחוקה. שטח רב אין בעולם בשביל הכל. ולב האדם צר הוא מהכיל את הכל. מכיון שפנה מי שטח שהוא הוא שמח. והמתים רודפים זה את זה. בינתים מת שני, שלישי. הידים מלאות עבודה להספיד, בשל המתים אין פנאי לשים לב אל החיים – לא, לא נעים ביותר הוא לאדם חי להיות נחשב בין המתים.
ומפני זה הנני רואה חובה לעצמי להסיר מעלי את החרפה להיות נספד ולהיות נחשב בין שוכני העפר וגם להכריז ולהודיע: עדיין חי אני, תודה לאל, השבחים המועטים והזלזולים המרובים, שזכיתי לשמוע אחרי מיטתי, הם ממני והלאה. עוד ידי מלאות עבודה ואין שעתי פנויה לשמוע סך הכל – והעיקר, הנני עדיין אויב חי ('בין החיים והמתים', הצפירה, 10 ביוני 1921, עמ׳ 5).
הפגיעה בשטיינמן הייתה ספרותית וקיומית: מכאן ואילך הוא פתח בכתיבה בלתי פוסקת, ואף אובססיבית, על מתים ומוות. הנה רשימה חלקית בלבד של רומנים, סיפורים ומסות העוסקים בנושא: 'בסוד שיח עם המות', 'נשיקת המות', 'תחת כנפי המות', 'בצל המות', 'המות עלה בחלונותינו', 'המתים בדמי הלילה', 'לו המתים יחיו לפניך', 'לא המתים יהללו', 'בין חיים למתים', 'מת וחי', 'אל תאמרו אדם מת!', 'הסגולה למות', 'אל תאמין במותך', 'הסתלקות', 'דרך כל בשר', 'בר-מינן חי', 'בר-מינן דו-פרצופי', ועוד ועוד.
אומרים כי שמועות מסוג זה הן סגולה לחיים ארוכים, וכפי שכבר ראינו היו כאלה (ביאליק, אמנון רובינשטיין) שלקחו אותן בהומור. לא כן שטיינמן, שצל מותו המוקדם ליווה אותו כל חייו.
אם יש לך תמונה טובה של המצבה שלו - שלח לי
____________________________
אני מודה לעובדי ארכיון מכון גנזים על עזרתם ועל הרשות להשתמש בחומרים מארכיונו של אליעזר שטיינמן.
ד"ר דן הכט הוא במאי ועורך בערוץ 12. עבודת הדוקטורט שלו, שנכתבה באוניברסיטת תל אביב, עסקה ברומנים המסאיים של אליעזר שטיינמן. danny.hecht@gmail.com
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', אם יש לכם חשבון דוא"ל בגוגל, לחצו על 'חשבון גוגל' ושמכם יעלה מיד. אם לא - לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
התגובות מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.