מאת דינה פורת
אורן נהרי, שכבר הוספד מעל דפיו הווירטואליים של בלוג עונג שבת, הגה והוביל תוכנית רדיו ייחודית שנקראה 'שנה בשעה' (כל הפרקים ששודרו זמינים להאזנה בפודקאסט של 'כאן הסכתים' או באתר ספוטיפיי). זו הייתה הברקה של ממש: ניסיון – קצת יומרני במגבלות הסד הרדיופוני – לסקור את המאה העשרים כולה ולהקדיש שעה לכל שנה, מ-1900 ועד 1999, מכל זווית מתבקשת: לא רק היסטורית, מדינית, צבאית וחברתית, אלא לתת חידושים במדע או יצירות אומנות, ספרות, קולנוע ומוזיקה שבלטו בכל אחת מן השנים. הוא ריאיין מומחים בתחומים השונים, והייתה זו זכות גדולה להשתתף בתוכניות אלה אך גם אתגר לא פשוט. אורן היה בעל השכלה כללית רחבה, וידע מדהים בכל התחומים. הוא קרא בלי סוף, ומה שחשוב לא פחות – גם זכר את מה שקרא. וכך קרה, לא פעם, ששיחה איתו העמידה את מרואייניו (ואני בתוכם) בפני שאלה מפתיעה ובלתי צפויה המתבססת על היידע האישי שלו. תוכנית זו הביאה עימה הנאה וסיפוק למאזיניה, שהשכימו בבבוקר יום שבת כדי לא להחמיצה.
במאי 2023 החל אורן לשדר את התוכנית, והתחיל כמובן בשנת 1900. הוא הגיע עד שנת 1961, ואז המחלה חשוכת המרפא, שאיתה התמודד באצילות ובגילוי לב, הכריעה אותו. הדיון בשנה זו לא מוּצה, ולזיכרו אנסה להשלים את החסר, מנקודות מבט הקרובות לתחום התמחותי. כדרכו של אורן אשתדל לעשות זאת עמוק, קצר ולעניין.
בשנת 1961 התרחשו כמה אירועים חשובים שהטביעו את חותמם על הבנת השואה ועל המחקר שלה, פורסמו כמה מחקרי מפתח ויצירות מופת, שכולם נוגעים בשואה מזוויות שונות.
* חורבן יהודי אירופה. ספרו של ההיסטוריון היהודי אמריקאי ראול הילברג (2007-1926), יצא לאור בפעם הראשונה תחת הכותרת The Destruction of the European Jews. ספר זה, שגם פרץ דרך וגם עורר מחלוקת, דן בפירוט (שלושה כרכים רבי עמודים) בארגון הביורוקרטי של 'הפתרון הסופי' והפך לקריאת חובה ולנקודת מוצא להבנת השואה. הוא נדפס בשפות רבות ובמהדורות רבות, אך בשל מחלוקות שהתעוררו בקרב חוקרי השואה בישראל על ערכו של הספר (נטען כלפי הילברג כי כיוון שלא ידע עברית, יידיש או שפות סלאביות, הוא נסמך בעיקר על מקורות גרמניים), התעכב תרגומו לעברית. הספר התפרסם בהוצאת יד ושם רק בשנת 2012, אך עד אז כבר התבסס מעמדו כטקסט מכונן.
* באבי יאר. פואמה מזעזעת זו, שחיבר המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו (2017-1932), הגיעה לתשומת לב העולם בפעם הראשונה ב-1961. היצירה מתריעה על השכחתו המכוונת של האסון הנורא שהתחולל בבאבי יאר, שם שניתן לערוץ נחל עמוק בשוליה של העיר קייב. במקום זה נרצחו בירי בין 100,000 ל-150,000 איש, מתוכם כ-33,000 יהודים, בידי הגרמנים ועוזריהם מקרב האוכלוסייה האוקראינית המקומית. אירועי באבי יאר החלו ב-29 בספטמבר 1941 – עשרה ימים בלבד לאחר כיבוש העיר – ונמשכו שלושה ימים. הגופות כוסו בידי עובדי כפייה (שנרצחו בתורם) והמלחמה נמשכה...
 |
| מקום הרצח בבאבי יאר, חורף 1943 (ויקימדיה) |
החל ביולי 1943, לקראת התקרבותם של חיילי הצבא האדום לקייב, החלו הנאצים במאמץ שיטתי לטשטש את עקבות הרצח. עובדי כפייה חפרו בערוץ ונדרשו לשרוף את שרידי הגופות. כל תושבי קייב וסביבתה ידעו על כך, אך שלטונות ברית המועצות שלאחר המלחמה לא היו מעוניינים להזכיר זאת, ובמקום לא הוצב שום גלעד זיכרון. עד היום לא ברור למה הסובייטים התנגדו לכך, ככלות הכול במקום נרצחו גם אלפי שבויי מלחמה רוסיים. יש הקושרים זאת לאנטישמיות הממסדית שטיפח סטאלין ולמאבקו ב'קוסמופוליטיות'.
במארס 1961 התרחש אסון אקלימי נורא באזור, כאשר סכר שהתמוטט גרם למפולת בוץ שגבתה חייהם של כ-1,500 איש ובנוסף קברה רחובות שלמים בקייב ושינתה את תוואי השטח של באבי יאר. השלטונות העלימו עין מאסון זה (אסון קוּרֵנִיווקָה), צנזרו את אזכוריו בתקשורת ולא התירו קיום אירועי אבל או זיכרון.
בישראל התפרסם בעיקר תרגומו של שלמה אבן-שושן (באבי-יאר, השיר והשר, קרית ספר, 1962):
עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת.
עָרוּץ תָּלוּל – כִּדְמוּת גּוֹלֵל עַל קֶבֶר.
אֲנִי אֲחוּז-אֵימָה.
פרשת התקבלות הפואמה בברית המועצות ובעולם, גלגולי האנדרטאות שהוקמו במקום (סובייטית, יהודית ואוקראינית), והפקדת כתב היד המקורי של הפואמה בספרייה הלאומית, הן פרשות מרתקות כשלעצמן, אך לא כאן מקומן.
* ממלא המקום. ב-1961 עסק הסופר הגרמני רולף הוכהוט (2020-1931) בחיבור המחזה 'ממלא המקום' (Der Stellvertreter), שעסק בהתנהלותו של האפיפיור פיוס השנים-עשר (מת באוקטובר 1958) בימי השואה. המחזה, שפורסם ב-1963, עורר הד רב. הוא הועלה על במות ברחבי העולם, ופתח דיון נוקב בעמדת הכנסייה ומי שעמד בראשה – שכידוע מעולם אינו טועה. לצד תמיכה ואהדה עורר המחזה גם ביקורת והתנגדות מצד מאמינים קתוליים, שטענו כי פיוס עשה ככל יכולתו כדי להציל יהודים, במגבלות התנאים הבלתי אפשריים שעימם התמודדה אז הכנסייה, ואף פתח בפניהם את שערי הכנסיות והמנזרים. המחזה הגיע גם לישראל, בתרגומו לעברית של המשורר יהודה עמיחי, והועלה ביוני 1964 בתיאטרון הבימה בבימויו של אברהם ניניו ובכיכובם של שמעון פינקל (האפיפיור) ושמואל רודנסקי (קרדינל).
 |
| כרזה להצגה 'ממלא המקום' בתיאטרון הגרמני בברלין, 1963 (ארכיון האינטרנט) |
* מסע אל האפר. המשוררת היהודייה נֶלִי זַקְ"שׂ (1970-1891) נולדה בברלין והצליחה להימלט ממנה ב-1940 בזכות התערבותה של הסופרת השוודית המפורסמת סלמה לגרלף. ב-1961 התפרסם קובץ שיריה בגרמנית Fahrt ins Staublose (מסע אל האפר), ובו כונסו שיריה על השואה והעם היהודי, החורבן, הסבל והחיפוש אחר תקווה. חמש שנים אחר כך, ב-1966, זק"ש קיבלה את פרס נובל לספרות יחד עם ש"י עגנון. ספר זה לא תורגם לעברית בשלמותו, אלא רק מבחר מתוכו.
* משפטי נירנברג. מריון מושקט (1995-1909), קצין ומשפטן יהודי פולני, פרסם בעברית את הספר המקיף הראשון על משפטי נירנברג, שהחלו באוקטובר 1945 ובהם נכח כיו"ר המשלחת הפולנית. ספרו משפט נירנברג: פסק הדין של בית הדין הצבאי הבינלאומי, ראה אור בשנת 1961 בהוצאת יד ושם. פסק הדין הובא בספר במלואו (כמאתיים עמוד), לאחר מבוא מעמיק ומפורט שחיבר מושקט. ב-1957 עלה מושקט לארץ, לימד באוניברסיטת תל אביב ושימש יועץ מטעם יד ושם בימי ניהול משפט אייכמן.
* בית מורשת. בנובמבר 1961 הוקם בגבעת חביבה מוסד הפועל עד היום ושמו מרכז מורשת על שם מרדכי אנילביץ', לתיעוד, למחקר ולהוראת השואה. זו הייתה יוזמה של כמה חברי קיבוצים של השומר הצעיר, בעצמם ניצולי שואה, ובהם אישים ידועים ורבי זכויות, כמו יהודה באואר, ישראל גוטמן, חייקה גרוסמן, שלום חולבסקי, אבא קובנר ורוז'קה קורצאק – כולם כבר הלכו לעולמם. המטרה הייתה לאסוף עדויות, לתעד ולנתח. ב-1963, כעבור שנתיים, החל לצאת לאור ילקוט מורשת, שמופיע מאז ברציפות, וכבר התפרסמו ממנו יותר ממאה גיליונות. היום מציע המרכז מגוון רב של פעילויות, סדנאות ותוכניות חינוכיות. בין כתליו מוצגות תערוכות קבועות ומתחלפות, יש לו ארכיון גדול והוצאת ספרים, ועוד היד נטויה.
 |
| החוברת הראשונה של כתב העת 'ילקוט מורשת' |
* משפט אייכמן. אירוע השיא של אותה שנה היה כמובן משפטו של אדולף אייכמן, שנלכד בארגנטינה על ידי אנשי המוסד והובא ארצה ב-1960. המשפט החל באפריל 1961, נמשך עד אוגוסט, ובדצמבר נגמר דינו בהרשעה. הוא נידון למיתה והוצא להורג ב-31 במאי 1962 – גזר דין המוות היחידי שבוצע עד כה במדינת ישראל. המשפט עורר עניין עצום בעולם בכלל ובישראל בפרט, על חשיבותו ועל השפעתו לטווח ארוך באשר לזיכרון השואה אין עוררין
 |
| מול תא הזכוכית. התובע גדעון האוזנר נושא טיעוניו בפני השופטים, אפריל 1961 (ויקימדיה) |
האם היה קשר בין משפט אייכמן לבין האירועים והספרים שהובאו לעיל? בחינה של כל אחד מהם לגופו תעלה שאין קשר כזה, וגם אין קשר בינם לבין עצמם, וכל אחד מהם קרה, נכתב או פורסם בהקשרים ספציפיים. אך ההצטברות של כולם יחד פתחה עשור חדש, ואולי גם עידן חדש, שבו השואה, אירועיה ולקחיה, הובאו למרכז תשומת הלב, בארץ ובעולם, בשירה, במחקר, בתיאטרון, ובהקמת מוסדות.
לו זכינו ואורן נהרי היה איתנו, היינו ממשיכים ללוות אותו במסע שאותו לא סיים. יהי זכרו ברוך.
_______________________________________
פרופ' (אמריטה) דינה פורת לימדה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב
porat@tauex.tau.ac.il
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', אם יש לכם חשבון דוא"ל בגוגל, לחצו על 'חשבון גוגל' ושמכם יעלה מיד. אם לא - לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
התגובות מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.