 |
| הכותרת הראשית של 'מעריב', 16 באוגוסט 1966 |
מאת דינה פורת
פרשת הבאתו של מטוס המיג 21 מעיראק לישראל ב-16 באוגוסט 1966, שכּוּנתה 'מבצע יהלום' (או 'הציפור הכחולה'), זכתה לתיאור בכמה סרטים תעודיים ולפרקים שנכתבו בספרים המוקדשים לעלילות המוסד. לאחרונה עלה המבצע שוב לתודעת הציבור במלֹאת שישים שנה למבצע ובזכות כתבה ששודרה בערוץ הטלוויזיה i24news. בכל הפרסומים הודגש ההישג המודיעיני העצום – המיג 21, שיוצר בברית המועצות, נחשב אז למטוס הקרב החדיש והמתקדם ביותר בעולם, ולאף חיל אוויר מערבי, כולל האמריקאי, לא היה מושג על ציודו – החשיבות הצבאית והמדינית של המבצע, והשפעתו על תוצאות מלחמת ששת הימים ועל הקשרים שנרקמו מאז עם ארצות הברית.
ואולם, הזווית הנשית, זו שהייתה כביכול מאחורי הקלעים, אבל למעשה בלב העניין, טרם סופרה כראוי. כיוון שלבעלי שיחיה, יהודה פורת, שהיה אז סרן צעיר בן 27 בחיל האוויר, היה חלק מכריע בפרשה, מילאתי גם אני חלק צנוע בה. אני מביאה אפוא לפניכם את הזווית הזו, רבת עניין אך לא ידועה.
רק ב-2017, במלֹאת חמישים שנה למבצע, פרסם המרכז למורשת המודיעין את הסרטון הזה, הנקרא 'הציפור הכחולה', שנותן את הרקע המתבקש למבצע הג'יימס בונדי:
וכאן הכתבה ששודרה במגזין השבת של i24news, ב-4 ביולי 2026 :
א. המאהבת
בשנת 1965 הגיע יוסף שמש, יהודי רב פעלים וקשרים מעיראק אל משרדו של יעקב נמרודי, שהיה אז נציג ישראלי בכיר בטהרן (מדובר, כמובן, באיראן שלפני מהפכת חומייני), ואמר לו בערך כך: 'אני יודע שאתם רוצים להניח יד על מיג 21 ואני יכול לסדר לכם כזה'.
'איך?', נשאל שמש. והוא הסביר: 'יש לי מאהבת, נוצרייה-אשורית, שאחותה נשואה לטייס מיג, נוצרי גם הוא. הטייס חש כי אינו זוכה לקידום שהוא ראוי לו, כי אינו מוסלמי, ובנוסף הוא סולד מהפצצת כפרים כורדיים בנפאלם. הוא בשל לעריקה ואני יכול לקשר ביניכם'.
כך התחילה הפרשה, והדברים ברורים – אם לא הייתה מאהבת, ספק אם היה מיג, או לפחות לא המיג הזה...
 |
| כיכר הנצחה ליוסף שמש, 'יקיר הסתר' (והמבין יבין) שהתגורר ברמת השרון (הקשר הרב-דורי) |
ב. הַחֲבֵרָה
יהודה ואני הכרנו לקראת סופה של אותה שנה. הספקנו לצאת כמה שבועות בלבד, אך נראה היה שהכול הולך למישרין. הבחור נראה רציני ואמין, ואפילו נשא חן בעיני אמא שלי, עליה השלום, שהייתה אדם ביקורתי ובעל טביעת עין בבני אדם. אלא שלאחר אותם שבועות ספורים הגיע יהודה לבית הוריי והודיע לי שהוא נוסע. הוא אינו יכול לומר לאן ולא מתי יחזור. הוא לא יטלפן ולא יכתוב, וגם אי אפשר יהיה לטלפן אליו או לכתוב לו.
 |
| סרן יהודה פורת באותם ימים רחוקים... (אלבום משפחתי) |
כמובן שלא ידענו שהוא הושאל מחיל האוויר למוסד. יהודה נולד בקהיר, דיבר ערבית מצרית מילדותו, ובנוסף גם היה נווט של מטוס קרב. הוא היה הבחירה הקולעת למשימה הסודית, אבל לא יכול היה לדבר עליה מטוב ועד רע. הוא נשלח לאחת מבירות אירופה כדי לפגוש את טייס המיג מוניר רדפא, שיצא מעיראק בתואנה רפואית, ולתהות על קנקנו, ואם יתברר שהוא רציני – לתכנן את טיסתו ארצה. כשהלך הבחור אמרה לי אמא חד וחלק: 'דינעלע, דאָס איז נישט קיין חתן'. דינה'לה, ממנו כבר לא ייצא חתן...
 |
| בסוף התברר שאמא טעתה וחתן כן יצא מזה... (אלבום משפחתי) |
אבל אני דווקא חשבתי שכן, וחיכיתי. ואכן, בחור שמונה למקשר בין הצוות שבחו"ל לארץ, הציע ליהודה להעביר לי באחת הנסיעות מכתב ומתנה. יהודה שמח על ההזדמנות, ושני גיבורי החייל, הטייס העיראקי והנווט הישראלי, שבינתיים הספיקו להתיידד, יצאו לרחובות אותה בירה לקנות לי מתנה.
יום אחד צלצל כפתורי, זה היה שמו של איש הקשר, בדלת ביתנו ובידו מכתב ומתנה – קומביניזון! ועוד בצבע תכלת! למי שכבר שכח, זו הייתה כותונת קצרה עם כתפיות דקות, ממשי או מסאטן, עם עיטורי תחרה, שנהגו ללבוש מתחת לשמלה. צבע התכלת לא היה חביב עלי, אך עובדה חשובה זו טרם נודעה ליהודה במהלך היכרותנו הקצרה. כמובן ששמחתי מאוד, ואני נוצרת מתנה רומנטית זו עד היום.
 |
| הקומבינזון המקורי ששמור אצלי עד היום |
עברו כמה חודשים, יהודה חזר ארצה ומוניר חזר לעיראק להתכונן לטיסה הגורלית ולהכיםן גם את בני משפחתו – אישה ושני ילדים. החלה תקופת ההמתנה לבואו, ובמקביל ההכנות לקליטת המשפחה בישראל. אז לא ידעתי שגם אני חלק מהעסקה ויהיה עליי לטפל במשפחה, וממילא אצטרך לקבל סיווג ביטחוני מיוחד. אנשי המוסד פיתו אותי להגיע לאיזה משרד תל-אביבי, לא מרשים במיוחד, ובאמתלה של בדיקה אם אני מתאימה לתפקיד זמני ומושך בחו"ל, תחקרו אותי במשך שעות ארוכות. שני חוקרים סקרו בקפידה את קורות חיי הקצרים ואת עברי הצבאי (שנה בנח"ל בקבוצת כנרת ואחר כך טבחית בעין גדי!), ואז עברנו ביסודיות על ההיסטוריה של כל קרובי המשפחה, הקרובים והרחוקים. כשסיימנו כבר עמד להחשיך ואני הותשתי לחלוטין, אבל לפחות עברתי את הבחינה: שני הבחורים המצוינים השתכנעו שאני ציונית נאמנה, מסוגלת לשמור סוד וזכאית לסיווג בטחוני גבוה.
ג. האישה
הקשר עם הטייס העיראקי מוניר רדפא החל בדצמבר 1965. אז נוצר הקשר איתו שתוחזק ונמשך עד נחיתת המיג בארץ באוגוסט 1966. אלא שבכול החודשים הארוכים האלה, שבמהלכם שהה מוניר באירופה ובעיראק לסירוגין, הוא לא אמר לאשתו ולו מילה אחת על כוונותיו – אף מילה. הוא היתנה תנאי מפורש: שאישתו ושני ילדיו ייצאו לאירופה ושם ייפגשו עם נציגים ישראליים שיעבירו אותם בביטחה ארצה עוד לפני שהוא ימריא. וכך היה: הם יצאו מעיראק בתואנה של בעייה רפואית שאי אפשר לפתור בעיראק, וכך מצאה גברת רדפא את עצמה מול נציג ישראלי המבשר לה שמחר היא תעלה על מטוס 'אל על', תנחת בארץ ותגיע אל בעלה שכבר מחכה לה שם.
 |
| טייס המיג העיראקי מוניר רדפא בישראל (ויקיפדיה) |
'בטי', זה השם הבדוי שבו כינינו אותה, הסתכלה בדובר בתדהמה והייתה משוכנעת שהאיש יצא מדעתו: בעלה האהוב נמצא מרצונו הטוב בישראל, ארץ האויב ושורש הרע, וכול זה מבלי שאמר לה מילה?! הסיפור נשמע לה הזוי לגמרי. כשהבינה שמדובר בעניין רציני, פרצה בצעקות ובבכי ואיימה לזרוק את עצמה ואת ילדיה עימה ממרפסת המלון בו שהו. פרטי החלק הזה בפרשה נודעו לנו אחר כך מפיו של אותו נציג ישראלי, זאביק לירון המנוח, ניצול אושוויץ וטייס קרב בחיל האוויר, שנשלח לאירופה כדי לטוות את הקשרים עם מוניר. הוא הציג את עצמו כטייס פולני שמתנגד לשלטון הקומוניסטי בארצו, וכך קנה בסבלנות את אמונו. בסופו של דבר, אחרי לילה ארוך וקשה שבו התקשתה בטי להירגע, עלו בני המשפחה למטוס 'אל על', ומייד עם נחיתתם הוסעו לפגישה עם מוניר. מה נאמר באותה פגישה לא נדע. אפשר רק לשער...
לימים למד זאביק לירון בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, ובייחוד השתתף בקורסים שעסקו בשואה.
 |
| אל"מ (במיל') זאביק לירון בטקס זיכרון בפולין (צילום: אמיר השכל) |
ד. המשפחה
מייד לאחר שמוניר נחת עם המיג בשלום – ירד ממטוסו והתחבק עם יהודה שחיכה לו על הקרקע – הוא נפגש עם אשתו וילדיו ההמומים. מבחינתנו החלו אז כמה שנים שבהן הוטל עלינו – על שולה, רעייתו של טייס הניסוי האגדי של חיל האוויר, דני שפירא ועליי – לטפל במשפחה, בהתארגנותה וברווחתה. שולה הייתה אשת ברזל, שנשאה בגבורה את מנהגו של בעלה דני לטוס על כול קופסה שהצמידו לה כנפיים (האגדה אומרת שטס על 22 סוגי מטוסים, לרוב בלי הכנה או הכשרה). כשהמיג הגיע ארצה, דני למד את סודותיו ובתוך זמן קצר הטיס אותו. מוניר הנדהם אמר אז ליהודה: 'הערבים לעולם לא ינצחו אתכם, לעולם!'.
 |
| מטוס המיג 21 העיראקי המקורי לאחר שנצבע בצבעי ישראל וקיבל את המספר 007 מוזיאון חיל האוויר בחצרים (צילום: Bukvoed, ויקימדיה) |
המוסד שכר לבני המשפחה דירה מרווחת בצפון הישן של תל אביב, שאותה צריך היה לרהט ולאבזר. לשני הילדים ניתנו שמות עבריים, וכיוון שהגיעו באוגוסט ושנת הלימודים עמדה בפתח, רשמנו אותם מייד לגן ולבית הספר וקנינו עבורם את הציוד הנחוץ. שניהם למדו עברית והתערו בכיתותיהם במהירות שרק ילדים מסוגלים לה. צריך היה גם לחשוב מה אומרים לשכנים שהתגוררו באותה כניסה, ואחרי שאנשי המוסד וידאו שבני חמש המשפחות אינם יודעים פרסית, צוידתי בסיפור כיסוי: עברתי מדלת לדלת, וסיפרתי באופן מאופק וענייני, שיש בבניין שכנים חדשים, משפחה יהודית שברחה מאיראן, שכדאי לקבלם בסבר פנים יפות אך להניח אותם לנפשם שכן עברו עליהם תלאות רבות. היצגתי את עצמי כנציגת הסוכנות היהודית, מה שנשמע לשכנים הגיוני – משרד העלייה והקליטה טרם הוקם אז. השכנים התנהגו למופת לאורך כל השנים שבהן גרו לצידם בטי, מוניר והילדים. 'משפחה יהודית' – אבל בטי נהגה לענוד שרשרת עם צלב... הגעתי איתה להסכם, שבכל פעם שהיא יוצאת מן הבית תכניס את הצלב לחולצתה, ובתמורה אגיע אליה בימי ראשון ויחד ניסע להתפלל בכנסייה ביפו. שולה לקחה את בטי לשוק הכרמל לקניות, וגם לסופרמרקט הקרוב, ובכלל גילתה סבלנות אין קץ. בהדרגה התברר לנו שבטי אינה אדם יציב במיוחד, וכנראה הייתה כזו גם לפני העריקה. אז הבנו גם מדוע מוניר לא שיתף אותה בסוד העניין.
כך עברו שלוש שנים ומעלה. חודשים ספורים אחרי נחיתת המיג התקיימה החתונה שלנו. מוניר ובטי הוזמנו, כמובן, ונכחו בחתונה מבלי שצולמו, חלילה. הם הביאו לנו מתנה נאה: עגלת הגשה מתקפלת (אלה היו הימים שהמתנה הסטנדרטית הייתה סיפולוקס עם שש כוסות). ילדיהם היו מאושרים. מוניר עבר קורס טיסה אזרחית, עבד על הקו לאבו רודס שבחצי האי סיני, יצר שם קשרים וקנה חברים. שלוש המשפחות נפגשו לעתים מזומנות. אכלנו בשבתות אלה אצל אלה ונהנינו ממטעמיהן של בטי, שבישלה בנדיבות בסירי ענק, ושל שולה. לי עצמי לקח זמן לעבור מבישול חצילים ל-150 אנשים, כפי שהורגלתי בקיבוץ עין גדי, לבישול ביתי... טיילנו יחד בארץ, ונראה היה שהמבצע הצליח גם במישור האנושי והמשפחתי.
 |
| דני שפירא מקבל דרגת אלוף משנה בלשכת הרמטכ"ל דן שומרון, 1989. מימין רעייתו שולה (ויקימדיה) |
ה. הטרגדיה
אבל בטי לא שכחה ולא סלחה. לא על כך שבעלה הסתיר ממנה את תוכניותיו והעמידה בפני עובדה מוגמרת, וכנראה גם לא על עצם העריקה לישראל. לא עזרו מאמצינו להנעים את חייהם – היא דחקה במוניר להגר לארץ אירופית אחרת, למרות שהוא עצמו והילדים לא רצו בכך וטוב היה להם כאן. היא לחצה ונדנדה, והוא נכנע. הם עזבו את הארץ, והמוסד המשיך לסייע להם גם במקומם החדש וסיפק להם אבטחה הולמת. אך הם לא מצאו את מקומם והבדידות הכריעה אותם. ככל הידוע, סביב שנת 1998 מוניר מת מדום לב, ומצבה של בטי, שנותרה לבד, הלך והידרדר. לעתים הייתה מטלפנת אלי בשתיים או בשלוש לפנות בוקר, ושואגת בטלפון: 'דינה! אני רואה אותם פה למטה!'. היא התכוונה לשליחיו של סאדם חוסיין, שכביכול ארבו לה, אך היו אלה כנראה רק עוברי אורח תמימים. כעבור כמה שנים מתה אף היא, עד היום לא ברור ממה, אולי משברון לב. הקשר עם הילדים, שבינתיים בגרו ועמדו ברשות עצמם, נותק, למען ביטחונם.
כל מי שהיה קשור בפרשה שתק. במשך יותר מארבעים שנה לא נאמרה או נכתבה מילה. רק בשנת 2009, עם סיום משטר האימים של סאדם חוסיין, ניתן היה לספר. ככלות הכול, עוד היו למוניר ולבטי קרובי משפחה בעיראק וגם הם עצמם עלולים היו להיפגע מידי שליחיו של המשטר. מבצע יהלום היה הישג מודיעיני יוצא דופן, בעל השלכות צבאיות ומדיניות ארוכות טווח, אך המחיר היה טרגדיה אנושית גדולה.
_______________________________________פרופ' (אמריטה) דינה פורת לימדה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב
porat@tauex.tau.ac.il
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', אם יש לכם חשבון דוא"ל בגוגל, לחצו על 'חשבון גוגל' ושמכם יעלה מיד. אם לא - לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
התגובות מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.