1, 2, 3 ניסיון

לפני שלוש שנים (ואולי אף יותר) התחלתי לשלוח בימי שישי בבוקר את 'עונג שבת' – המוכר יותר כעונ"ש – באי-מייל לחמישה-שישה הקוראים שלי. מאז רשימת המנויים הלכה וגדלה, וגם הטכנולוגיה הלכה והשתכללה. מי ידע אז מה זה 'בלוג'...

כל כך הרבה אנשים נדנדו, כל כך הרבה אנשים אמרו לי שזה כדאי, אז הנה אני כאן. בינתיים לניסיון.

נראה מה יצא מזה. אולי נתחיל פשוט בארכיון מקביל – מה שקרוי 'המיטב' של עונ"ש...

לאט לאט ובזהירות, כמו קיפודים שעושים, אתם יודעים מה...

ותודה לעינת אמיתי 'המטפלת'.

+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

להתחיל מכאן:

'הַהִיסְטוֹרְיָה, כְּדַרְכָּהּ,  הָלְכָה בְּכִוּוּנִים שׁוֹנִים מִן הַצָּפוּי': קריאה ב'כמעט שיר פוליטי' של אריה סיון

הוויזיגוטים בוזזים את רומא בשנת 410, ציור של ז'וז'ף סילווסטר, 1890 (ויקימדיה)

מאת שלמה הרציג 

מהתלותיה של ההיסטוריה עשויות לעיתים להיות שיעור חריף באירוניה. לא פעם נפער פער עמוק בין הציפיות האנושיות לבין המציאות המתממשת בפועל, ואולי לכך מכוון הפתגם המפורסם ביידיש 'דער מענטש טראַכט און גאָט לאַכט', כלומר האדם מתכנן ואלוהים צוחק. המוּדעוּת לאירוניה של ההיסטוריה אינה רק נחלתם של היסטוריונים, אלא גם של כותבים ויוצרים ואנו נדגים זאת ב'כמעט שיר פוליטי' של אריה סיון, שבו ובשירתו ('הרצל כמסילאי', 'פארן', 'מסע לילי') כבר עסקנו בכמה רשימות בבלוג. 

את מסענו הספרותי נתחיל באלכסנדריה של ראשית המאה העשרים, ביצירה מכוננת, שהפכה למשל אוניבסלי ידוע על חרדה פוליטית, שיתוק מערכות וציפייה קולקטיבית נכזבת. 

בשיר 'מחכים לברברים' מצייר המשורר היווני-מצרי קונסטנדינוס קַוָואפִיס (1863–1933) תמונה עזת מבע של חברה העומדת על כרעי תרנגולת. הוא מזמין את הקוראים להתבונן בדרמה האנושית והפוליטית שמתחוללת ברחובותיה. השיר מתאר עיר-מדינה (אתונה? רומא?), הממתינה לבואם של ה'ברברים'. כל מוסדות השלטון משותקים ואינם ממלאים את תפקידם: הסנאט אינו מחוקק (הרי ממילא הברברים יגיעו ויחוקקו חוקים משלהם), הנואמים שותקים (הברברים אינם מעוניינים בנאומים משעממים), מנהיגי העיר והפראטיורים מתהדרים בתכשיטים ובמתנות (הם בטוחים כי דברים כאלה עושים רושם על הברברים), והקיסר עצמו מתכונן לקבל את פני הפולשים ולהעניק להם מגילת קלף (כתב כניעה) ותארי כבוד. הכול מניחים שהברברים יגיעו וייקחו לידיהם את השלטון, שיוגש להם כפרי בשל. אך הברברים אינם באים וסיום השיר אף מעמיד בספק את עצם קיומם. 

קונסטנדינוס קוואפיס, אלכסנדריה 1929 (ויקימדיה)

השיר נכתב ביוונית בנובמבר 1898, נדפס בפעם הראשונה בסוף 1904, ומאז תורגם לשפות רבות. הנה הוא בתרגומו של יורם ברונובסקי (כל השירים, 1933-1891, הוצאת כרמל, 1993, עמ' 37): 

− לְמַה אֲנַחְנוּ מְחַכִּים, לָמָּה נֶאֶסַפְנוּ בַּכִּכָּר?

הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם.

− מַה פֵּשֶׁר חֹסֶר-הַמַּעַשׂ שֶׁל אֲסֵפַת-הַמְחוֹקְקִים?
לָמָּה יוֹשְׁבִים הַמְחוֹקְקִים בְּלִי לְחוֹקֵק דָּבָר?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם.
מַה צֹּרֶךְ בְּחֻקֵּיהֶם שֶׁל הַמְחוֹקְקִים?
כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הַבַּרְבָּרִים יְחוֹקְקוּ אֶת חֻקֵּיהֶם.

לָמָּה הִשְׁכִּים שַׁלִּיטֵנוּ לָקוּם עִם שַׁחַר?
לָמָּה הוּא יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר הַגָּדוֹל
עַל כֵּס מַלְכוּת, לְפִי כְּלָלֵי הַטֶּקֶס, כֶּתֶר עַל רֹאשׁוֹ?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וְהַשַּׁלִּיט מְחַכֶּה לְקַבֵּל פְּנֵי מַנְהִיגָם.
הִתְקִין אֲפִלּוּ מְגִלַּת קְלָף לָתֵּת לוֹ
מַעֲנִיק לוֹ תְּאָרִים וְשֵׁמוֹת רַבִּים.

− לָמָּה שְׁנֵי הַפְּקִידִים הָעֶלְיוֹנִים וְהַפְּרֶטוֹרִים יָצְאוּ
בְּכָתֳנוֹתֵיהֶם הַמְרֻקָּמוֹת, הָאֲדֻמּוֹת?
לָמָּה עָנְדוּ אֶצְעָדוֹת עִם אַבְנֵי-אֲכָטִיס רַבּוֹת
וְלָמָּה לָהֶם הַטַּבָּעוֹת עִם הָאִיזְמָרַגְדִים הַבּוֹהֲקִים?
לָמָּה בִּידֵיהֶם מַקְלוֹת כֹּה הֲדוּרִים
גֻּלּוֹתֵיהָם מְגֻלָּפוֹת בְּכֶסֶף וּבְזָהָב?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וּדְבָרִים כָּאֵלֶּה עוֹשִׂים רשֶׁם עַל הַבַּרְבָּרִים.

− לָמָּה הַנּוֹאֲמִים הַמְצֻיָּנִים שֶׁלָּנוּ אֵינָם עוֹלִים
לָשֵׂאת דְּבָרִים מֵעַל בָּמוֹת כְּמִנְהָגָם מֵאָז?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וּנְאוּמִים נָאִים מְשַׁעְמְמִים אֶת הַבַּרְבָּרִים.

אֲבָל לָמָּה מִתעוֹרֶרֶת לְפֶתַע בֶּהָלָה
וְקָמָה מְהוּמָה (כָּל הַפָּנִים הִרְצִינוּ)
לָמָּה מִתְרוֹקְנִים פִּתְאוֹם רְחוֹבוֹתֵינוּ, כִּכְּרוֹתֵינוּ
הַכֹּל שָׁבִים לְבָתֵּיהֶם נְבוֹכִים עַד מְאֹד?

כִּי יָרַד הַלַּיְלָה ולְאֹ בָּאוּ הַבַּרְבָּרִים
וְכַמָּה אֲנָשִׁים שֶׁבָּאוּ מֵאֵזוֹר הַגְּבוּל אוֹמְרִים
שֶׁאֵין בִּכְלָל בַּרְבָּרִים בַּסְּבִיבָה.

מַה יִּהְיֶה עַכְשָׁו עָלֵינוּ בְּלִי הַבַּרְבָּרִים?
הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הָיוּ אֵיזֶה פִּתְרוֹן.

שימו לב לשתי השורות האחרונות: 

מַה יִּהְיֶה עַכְשָׁו עָלֵינוּ בְּלִי הַבַּרְבָּרִים? / הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הָיוּ אֵיזֶה פִּתְרוֹן. 

אלה שורות אירוניות ומטלטלות. מתברר שהברברים אינם רק איום חיצוני על הקיום, על הזהות ועל החיים הנורמטיביים בעיר. הם ממלאים גם צורך פנימי של החברה בפשר ובמשמעות, כשדווקא האויב, ה'אחר' המוחלט שלה, הוא שמספק צורך זה. לבסוף, כשמתברר שהברברים אינם מגיעים וספק אם הם בכלל קיימים, בני העיר נאלצים להתמודד עם ההכרה שהבעיה היא בתוכם.

השיר השפיע רבות על הספרות והתרבות בעולם כולו, והשימוש בביטוי 'מחכים לברברים' הפך נחלת הכלל וחלק משיח פוליטי וחברתי. כך למשל, ב-1980 פרסם הסופר הדרום-אפריקאי וחתן פרס נובל לספרות ג'ון מקסוול קוטזי רומן מצליח שנושא את השם Waiting for the Barbarians, שאף תורגם לעברית בידי יהושע קנז תחת הכותרת 'מחכים לברברים' (עם עובד, 1984).

האירוניה של קוואפיס, המשקיפה במבט אלגורי ומרוחק על עיר-מדינה קלאסית, קיבלה תפנית חדה בגרסתו המקומית של אריה סיון. בשירו 'כִּמְעַט שִׁיר פּוֹלִיטִי' (חיבוקים, עם עובד, 1986, עמ' 22-21). הוא העתיק את זירת ההתרחשות של הסיפור אל שיכוני מעונות עובדים בתל אביב, באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת. המפגש בין השיתוק הכללי שתואר בשירו קוואפיס לבין הדריכות והציפייה המקומית שתואר בשירו של סיון יוצר הקבלה ספרותית מרתקת בין שני השירים. 

הנה שירו של סיון:

הצילום של אריה סיון: מוטי קיקיון (ויקיפדיה)

שירו של סיון בנוי כולו על אנלוגיה היסטורית דרמטית, בין האתוס הסוציאליסטי של תנועת העבודה בארץ ישראל לבין אירועי הדמים המהפכניים, שהרעידו את אירופה בשנות השלושים. כדי לרדת לעומקם של דברים נתעכב תחילה על שלושת העוגנים ההיסטוריים הנזכרים בשיר.

בפתח השיר אנו לומדים מפי סיון על שמועה ('מְסַפְּרִים') הגורסת 'כִּי מְעוֹנוֹת-עוֹבְדִים בְּתֵל-אָבִיב נִבְנוּ כְּמִבְצָרִים: / בֶּטוֹן מָסִיבִי, גּוּשׁ סוֹגֵר סָבִיב'. מדובר כמובן במפעל הדיור הציבורי שיזמה הסתדרות העובדים בשנות השלושים עבור פועלי תל אביב (היו מעונות כאלה גם בערים אחרות בארץ). מתחמים אלו, שמונה במספר, שתוכננו בסגנון הבין-לאומי, התאפיינו כבלוקים היקפיים גדולים הסוגרים על חצר פנימית משותפת. באתוס של אותם ימים, ימי 'המאורעות', המבנים הללו לא נתפסו רק כפתרון ארכיטקטוני, אלא גם כמעוזים רעיוניים ופיזיים, שנועדו להגן על מעמד הפועלים ועל 'הַיְלָדִים וְהַסְּפָרִים', כלשונו העוקצנית-משהו של סיון, מפני כוחות עוינים מבחוץ.

הגינה הפנימית של מעונות עובדים ח', 2026 (צילום: איתמר לויתן)

אבל הרמז ההיסטורי והפוליטי החשוף ביותר בשיר מופיע בסוף הבית הראשון: 'כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשׂוּ הַפּוֹעֲלִים שֶׁל וִינָה, בַּיָּמִים אֲשֶׁר בָּהֶם / הִרְעִישׁוּ תּוֹתָחָיו שֶׁל דּוֹלְפוּס אֶת דִּירוֹתֵיהֶם'. כאן הדהד סיון את אירועי מלחמת האזרחים באוסטריה (פברואר 1934), כאשר הקנצלר הימני הפשיסט אנגלברט דולפוס ביקש למחוק, פשוטו כמשמעו, את האופוזיציה הסוציאליסטית. פועלי וינה התבצרו אז בשיכוני הענק שלהם (ובראשם מתחם הדיור הציבורי 'קרל מרקס הוף', שהיו בו 1382 דירות והוא נחשב לגדול מסוגו בעולם), והפכו אותם לעמדות קרב. בשלב מסוים פקד דולפוס על הצבא להפגיז את הפועלים בתותחים – אירוע מזעזע זה הסתיים בלמעלה מאלף הרוגים ופצועים ובדיכוי ברוטלי של המרד. 

חיילים אוסטרים נערכים לפני בניין האופרה בווינה, פברואר 1934 (ויקימדיה)

הטרגדיה הווינאית הכתה גלים בעולם הסוציאליסטי כולו והגיעה כמובן גם לתנועות הפועלים בארץ ישראל המנדטורית. 

הדים ל'ימי הדמים באוסטריה' בעיתונות הארץ-ישראלית (דבר, 16, 18 בפברואר 1934)

פועלי תל אביב – לפחות על פי שיר זה – חשו כי גם הם עלולים לעמוד מול 'כֹּחוֹת הַשְּׁחוֹר', ומשום כך הציבו תצפיתנים (גברים) על גגות בתי מעונות עובדים, 'מִלְּפָנִים וּמֵאָחוֹר', ואפשר להניח שלא מדובר רק בכיוון דרום (יפו הערבית), אלא בעיקר בכיוון מערב (הים), ובכיוון מזרח, לאוייבים מבית שבתוך העיר עצמה (ראו בהמשך). שכונת מעונות עובדים ח' למשל, נבנתה ברחוב הירקון, עם תצפית רחבה לים (ראו במאמרו של רון זרחי, 'בַּיָּם עוֹד יַפְלִיג קַפִּיטָן: מי היא 'שושנה'?', שפורסם לאחרונה בבלוג עונג שבת).

על גגות מעונות עובדים ח' (צילום: איתמר לויתן)

בבית השלישי העביר סיון את כובד המשקל אל דעיכת הרעיון הסוציאליסטי: 'וְסוֹחָרִים / מִשּׁוּק הַפִּשְׁפְּשִׁים פָּשׂוּ בַּחֲפָצִים לֹא-נִדְרָשִׁים, כְּמוֹ, לְמָשָׁל, סְפָרִים / דֻּגְמַת כְּתָבִים שֶׁל בּוֹרוֹכוֹב'. הגותו של דב בר בורוכוב (1917-1881), מאבות הציונות הסוציאליסטית, הייתה מסד רעיוני מקודש לחלוצי הארץ ולפועליה. גורלם העלוב של כתבי בורוכוב, שאפילו סוחרים משוק הפשפשים ביפו אינם מוצאים בהם חפץ, הוא עדות מלנכולית לחילופי הדורות ולאידיאולוגיה שעבר זמנה. דפיהם המצהיבים של ספרי בורוכוב שמתוכם נושרים פרחים מיובשים הם סמל נוסטלגי לעולם שהתייבש ונשכח.

'חֲפָצִים לֹא-נִדְרָשִׁים, כְּמוֹ, לְמָשָׁל, סְפָרִים דֻּגְמַת כְּתָבִים שֶׁל בּוֹרוֹכוֹב' (הגלריה לספרות)

האירוניה ב'כמעט שיר פוליטי' איננה רק פואנטה הממתינה לקורא בסיום הקריאה. היא נרמזת כבר במילה הראשונה של השיר: 'מְסַפְּרִים'. סיון אינו מתיימר לטעון שדבריו על מה שקרה במעונות העובדים הם אכן אמת צרופה ועובדה היסטורית, די לו בכך שזו מעשייה או מיתוס קהילתי. קיים פער, כמעט פרודי, בין וינה הכרך הגדול בעל המסורת האימפריאלית, שבו התחוללה מלחמת אזרחים עקובה מדם, לבין תל אביב, עיר החולות הזעיר-בורגנית. אך סיון אינו מהסס להשוות: אנשי תנועת הפועלים בתל אביב בנו שיכוני בטון ודמיינו התבצרות בלב אירופה הסוערת. בסוגריים של הבית הראשון הוא אף מלגלג על הגבריות המגויסת: '(חַדֵּי-הָרְאוּת מִן הַגְּבָרִים הֻצְּבוּ עַל הַגַּגּוֹת)' ועל הניסיון לייצר, יש מאין, מיתוס עברי של מאבק סוציאליסטי הרואי. התצפיתנים, שנבחרו בשל ראייתם החדה, עומדים על הגגות ומחפשים באופק אויב פשיסטי מדומיין. להבנתי, יש כאן רמז ברור לעלייתה של התנועה הרוויזיוניסטית בישראל של שנות השלושים ולמתח שגאה בינה לבין תנועת העבודה, במיוחד לאחר רצח חיים ארלוזורוב ביוני 1933. זו הייתה מציאות יום-יומית של הפגנות, קטטות רחוב ושביתות, שהפכו את המאבק הפנים-ציוני, הנרמז בשיר, למעין דרמה צבאית-קיומית.

בבית השני האירוניה נחשפת בגלוי: כוחות השחור לא התנפלו על מבצר מעונות העובדים, ולעומת זאת, 'נָפְלוּ פְּצָצוֹת אִירוֹנִיּוֹת קְטַנּוֹת / כְּמוֹ רִמּוֹנִים פּוֹלָנִיּים מִן הַדְּגָמִים הַיְשָׁנִים'. לא פגזי תותחים מבחוץ יחריבו את המבצר, אלא החיים עצמם: השגרה, הבורגנות והשעמום. יש כאן אולי גם רמז למוצאם הפולני של רבים מאותם פועלים (מוצא שהיה משותף גם ליריביהם האידאולוגיים מימין). התפוצצויות הרימונים הישנים הן, מן הסתם, פצצות 'תודעה כוזבת'. במקום למות על מזבח מהפכה במעין 'קרב אחרון של מלחמת כולם' (כלשון האינטרנציונל בתרגומו של שלונסקי, שסיון רומז לו בבית הרביעי), הפועלים התל-אביבים 'הֵמִיתוּ אֶת מֵיתְרֵי-קוֹלוֹתֵיהֶם' בגלל עודף עישון סיגריות והפחדות שווא ('זְאֵב זְאֵב'), על דרך המשל של איזופוס אודות הילד שצעק זאב. השגרה המיוזעת ניצחה את המהפכה. אך מעבר ללגלוג יש בשיר גם קינה אמיתית על שקיעתה הכואבת של תנועת העבודה והציונות הסוציאליסטית בישראל. אין אנו יודעים את התאריך המדויק של כתיבת השיר, אך מועד פרסומו הראשון, 1986, עשור לאחר 'המהפך' של שנת 1977, שבו סולקה תנועת העבודה ממעמדה כמפלגת שלטון, אִפשר כבר למשורר להתבונן באירוניה על התהליך ההיסטורי שעברה המדינה מאז שנות השלושים.

הלוגו של סיגריות 'עתיד' של חברת דובק עוצב ב-1936 על ידי פרנץ קראוס

תמונתם של התצפיתנים ('הַתּוֹרָנִים') המזדקנים על הגגות, בבית השלישי, היא שיא האירוניה המרה. הם נותרו נאמנים ומסורים למשימתם, והמשיכו להשקיף אל האויב העשוי לבוא מן האופק, אך איש לא בא להחליפם. פשוט שכחו שהם שם. בעודם מקדמים את פני 'כֹּחוֹת הַשְּׁחוֹר' המדומינים, מתחת לגגות השתנו פני השטח: בעלי הדירות הוחלפו, והספרים, שהיו בשעתו מצפן מהפכני, נזרקו או נמכרו בפרוטות בשוק הפשפשים. השמירה על הגג והתצפית אל האופק הפכה טקס אבסורדי ואנכרוניסטי המנותק מהמציאות.

ולבסוף, כותרת השיר. אין זה שיר פוליטי אלא רק 'כמעט' שיר פוליטי, וזאת משום שההיסטוריה מפלסת את נתיביה בכיוונים בלתי צפויים. בשיר פוליטי מסורתי יש מאבק חזיתי, יש אויב ברור, והוא נכתב בסערה כמעין מניפסט. אולם בשירו של סיון אין פוליטיקה, פשוט משום שאין כבר מול מי להילחם. האויב לא הגיע עם תותחים; כמו בשירו של קוואפיס השבר הגדול הגיע מבפנים. הדורות התחלפו, האידיאולוגיה התפוררה, וכוחות השחור האמיתיים – הבורגנות, אובדן הערכים והנינוחות הצרכנית – השתלטו על הרחובות מלמטה, דרך המדרכות, ולא מבחוץ. הדרמה הגדולה של הסוציאליזם הציוני, שהתכונן למרחץ דמים טרגי בנוסח אירופי, הסתיימה כקומדיה מקומית של טעויות, או כפי שסיון הגדיר בדימוי מבריק בבית הרביעי – תאטרון בובות עשוי עץ לָבוּד וקרטון.

אך אין זה סתם תאטרון בובות. סיון רומז בפירוש לאופרה 'תאטרון הבובות של דון פדרו' מאת המלחין הספרדי מנואל דה פאיה. אחת התמונות באופרה מבוססת על פרק 26 ברומן דון קישוט, שבו משוכנע דון קישוט כי הבובות שלפניו הן אמיתיות ואינן אלא אויב המבקש את נפשו. הוא מסתער על בובות העץ ומחסלן בחרבו.

גוסטב דורה, דון קישוט נלחם בתיאטרון הבובות של דון פדרו (ויקימדיה)

בקריאה מחודשת של שני השירים – 'מחכים לברברים' ו'כמעט שיר פוליטי' – קשה שלא לחשוב על המציאות הישראלית העכשווית. כל אחד מהם, בדרכו ובתקופתו, הציב בפני קוראיו תמרור אזהרה מפני הסכנה שבשקיעה אל תוך מיתוסים פוליטיים וחרדות קולקטיביות. מתברר כי האירוניה של ההיסטוריה ממשיכה להטיל את פצצותיה הקטנות גם עלינו: בעוד החברה הישראלית מעסיקה את עצמה לא פעם בציפייה מתוחה ובחרדה משתקת מפני ה'ברברים' או 'כוחות השחור', כאיומים קיומיים מבחוץ, 'שדים' שמקצתם מדומיינים, המציאות האמיתית מכרסמת את החברה מבפנים. השבר של דור בוני המדינה, שאותו תיעד סיון, מזכיר לנו כי מבצרי בטון ואידיאולוגיות מפוארות אינם חסינים לאורך זמן נוכח שחיקה, שגרה ואובדן ערכים. בסופו של דבר, שני השירים מותירים את הקורא בהם היום עם תובנה מורכבת ומטלטלת: האויב הגדול ביותר של החברה (והחברה הישראלית בכלל) אינו בהכרח הפולש הממתין מעבר לשער, אלא נטייתה להפוך את הציפייה לאסון חיצוני ל'סוג של פתרון',  שבא במקום חשבון נפש והפניית המבט פנימה על מנת לתקן את המעוות, כל עוד זה אפשרי.

______________________________________

ד"ר שלמה הרציג הוא מרצה לספרות ולתרבות shlomozo@bezeqint.net