 |
| אורן נהרי (2026-1955) |
אמר העורך:
מת אורן נהרי. העיתונאי, הסופר, החוקר, איש הרדיו והטלוויזיה, הידען, הסקרן והמצחיק. איש האשכלות, שכל חייו העריך וקידם ידע, השכלה וחוש ביקורת. האיש בעל ההומור והאירוניה הדקה, בעל הזיכרון הפנומנלי והטעם האנין, האיש הזה כבר איננו איתנו.
אורן היה איש של ספרים ושל אנשים, חבר רדיופוני וחבר אישי, שאהב, אבל ממש אהב, ללמוד וללמד, ובעיקר לחלוק את ידיעותיו עם אחרים. לפני שנים, לפני המלחמות הארורות כאן ושם, תיכננו להדריך סיור משותף במזרח אירופה. אורן גרר אותי לפגישה במשרדי החברה הגיאוגרפית ברמת החייל, שאיתם עבד, וניסה, בכוח הכריזמה והקסם האישי שבהם ניחן, למכור להם את החבילה. המנכ"ל התלהב אבל לבסוף הדבר לא צלח מסיבות שאינן זכורות לי. היום, יותר מאז, אני מצטער על כך.
אורן, שחלה לפני כמה חודשים ב-ALS, הבין היטב מה עומד לפניו. הוא דיבר על כך באומץ ובפתיחות וריגש מדינה שלמה. את מותו הכין ככל שיכול היה, כולל טקס הלווייה ואף כתב מראש את הדברים שביקש לקרוא בשמו.
אני מודה לרעייתו ד"ר ורד אריאל-נהרי, שהסכימה לפרסם את הדברים בבלוג עונ"ש, שאותו כל כך אהב (ואף המליץ עליו בכל הזדמנות). יהיו דברים אלה נר צנוע לזיכרו.
הדברים מובאים כלשונם.
*
להשמיע את באת אליי ובסוף את רחובות נייר!
זה אחד השירים האהובים עליי ביותר, הרינגטון שלי בסלולרי. השיר שכתבה ומבצעת אשתי ואהובתי ורד. ואחר כך יהיה שיר נוסף, שהוא הרינגטון רק של ורד. גם הוא שיר שהיא כתבה הלחינה ומבצעת, ויש לי את הכבוד העצום שהשירים האלה קשורים בי. עד כאן בנושא השירים ומכאן למה שאני רוצה לומר.
זה לא היה אמור להיות כך. ממש לא. ואני יודע – ברגע זה חלק ניכר מהקהל – יש קהל, אני מקווה – נד בראשו וממלמל 'האדם מתכנן ואלוהים צוחק'.
כן, כמו כולם, אני מניח, חשבתי לא מעט על מוות. איך יגיע. סרטן בהחלט היה שם, אלצהיימר או וריאציה אחרת של דמנציה – בראש הרשימה. אולי תאונת דרכים בדרך לאיזו הרצאה. אבל זה? על זה באמת לא חשבתי.
בשעת כתיבת הדברים האלה, אני כותב אותם לפרקים. התחלתי כשאני מקליד כעת בתחילת פברואר 2026. אני כבר מכתיב והתוכנה מתרגמת לכתב. אני חושב לא מעט על מוות ועל הדרך אל המוות. עוד מעט אמשיך בנושא המורבידי הזה.
והיו תוכניות. לגמרי. ממש לא בסגנון 'לבקר בכל מקום בעולם', 'לסעוד במסעדה הכי טובה בעולם', 'לעשות צניחה חופשית'. תוכניות צנועות בהרבה – להתחיל להאט בקצב ההרצאות וההתרוצצויות, להשאיר את שני הספרים הנוספים שרציתי להשלים – ספר הקרבות חלק ב', שבעצם כבר כתוב, והמרגלים ששינו את ההיסטוריה – גם הוא כבר בשלב מתקדם.
רציתי להיות עם המשפחה. עם ורד, להמשיך לעשות את הדברים שלנו – לעשות ביחד בינג' סדרות משובחות – מון אמור, ספרי לי מה עלה בסופם של הסוסים האיטיים? האם קוֹרְמָרָן סְטרייק ורובין אֶלָקוֹט מצאו את אהבתם בתום הסאגה הכה ארוכה? מה קורה ליצור וללוסי בפול-אאוט? וכל השאר.
לטייל בחוף הים, לאכול במסעדות שלנו, לטוס לעיירות ציוריות באיטליה ולערי בירה נהדרות בכל מקום.
להיות עם הילדים, וכמובן להיות עם הנכדים.
אז כמה פרידות ספציפיות.
ורד שלי, ורד אהבת חיי, ורד מון אמור שלי. מאז טוּ בינואר 2008 אנחנו ביחד, כמעט כל הזמן, כמעט כל יום כל היום. במשך כמעט עשרים שנה לא ישנו יחד אולי חמישים לילות, שאת או אני היינו בחו"ל במסגרת העבודה, או שהיית בשטח עם קבוצת הרוכבות. הפגישה איתך שינתה את חיי לטוב. הרבה מעבר לטוב. בכל השנים האלה התמלאתי אושר על שאנחנו ביחד. ובלי קשר למחלה, בסופו של דבר אני זוכר את הטוב, את הנקודות שבהן עשינו סֶלְפִי בעולם, וכל הדברים הקטנים והגדולים שעושים זוגות. ויש לנו זיכרונות טובים, כל כך הרבה מהם, וכל כך רציתי שיהיו עוד, כל כך תכננתי שיהיו עוד. תודה על מה שאת, תודה על מי שאת, תודה על אהבתך, תודה על דאגתך, תודה על כל העזרה והאהבה לפני המחלה ובשעת המחלה. אתגעגע אליך מאוד מאוד.
שלום לכם ילדיי האהובים טל ועידו, אלה שהייתי איתם בלידה בהדסה הר הצופים, הקראתי סיפורים, עשינו טיולים. גדלתם ואני מתבונן בכם ורואה אתכם כבר אנשים מבוגרים, אינטליגנטים, עם חוש הומור ואהבה וחיים משלכם, ושולח לכם חיבוק אחרון. חיבוק ענק, כמובן, לקיטה הנכדה. שיהיה לכם טוב מקצועית ואישית ומשפחתית, עם מור וקיטה, היכן שלא תהיו בעולם. אוהב אתכם.
שלום לדין וגיל. נכון, טכנית אתם לא ילדיי, אבל, ובוודאי ככל שהשנים חלפו, הרגשתי שאתם ילדים שלי, והייתי גאה מאוד כשהרגשתם שאני גם קצת אבא שלכם. לא מובן מאליו שקיבלתם אותי לבית שלכם כבן הזוג של אמא שלכם, כשאתם בני נוער, וזה קרה. וראיתי אתכם גדלים ומתפתחים, והיום אני רואה אתכם מוצלחים. אז אאחל לכם את כל הטוב שבעולם, לדין, ליעל וליוניון, לגיל ולאופיר. תעשו חיים ותיהנו, ותמשיכו להיות אתם. אוהב אתכם.
ואם אני חש צער – זה קצת צער שחצני. יכולתי להיות סבא כל כך נהדר לקיטה וליון יון ולאחרים. הייתי סבא טוב – אבל עיקר הכוח שלי היה בלספר לילדים היסטוריה, וטריוויה, ומוזיקה מעולה משנות השישים והשבעים, ולהקריא סיפורים. ואת זה לא הספקתי לעשות הרבה לקיטה ויונתן.
אחותי סיגי, האחרונה שאיתה יכולתי להעלות זיכרונות מרחוב לוטוס, לבדוק מה היה עם קרוב זה או אחר, לזכור את המוזרויות של משפחתנו – והיו רבות מאוד.
רציתי להשלים את המאה העשרים בתכנית הרדיו המעולה. הזדמנות לתת חיבוק וירטואלי למאיה [טלמון אזרזר]: כל כך הרבה שנים אנחנו עובדים זה עם זו, כל כך הרבה שנים של עבודה משותפת שצמחה לחברות – לא מובן מאליו. תודה רבה לך על הכול ועל מה שאת.
היי ארנון וטל, חבריי הוותיקים. תודה לכם על כל השנים, על כל החוויות שצברנו יחד, הילדים הגדֶלים, הנכדים, ימי העצמאות עם החבורה ממעונות האֶלֶף, הבדיחות החוזרות על עצמן... כן, ארנון, אני אגיד פעם אחת אחרונה: עד עולם אני גאה על העצה הטובה שנתתי לך אז, והמבין יבין.
היי אניטה, השותפה לדירה ברחוב המייסדים בית הכרם ירושלים, שם למדתי ברידג' יחד איתך, שם התחלנו לשחק ושם התחלנו את חברותנו רבת השנים. תודה רבה לך על הכול, חברה יקרה.
רציתי להמשיך ולשחק ברידג'. חזרתי לברידג' שנה לפני שחליתי. התחלתי את הזוגיות עם אילן והגענו להישגים יפים מאוד. אני משחק את הברידג' הכי טוב ששיחקתי בחיים, ובמסגרת ההומור השחור אילן אמר לי בסוף פסטיבל הברידג': 'איך אתה עושה את זה דווקא כשאנחנו מגיעים להישגים, כשהשיטה שלנו סוף סוף נכנסת להילוך?' אז אמרתי לו: 'תשמע, רציתי להיפרד ממך אבל לא היה לי נעים, אז המצאתי את התירוץ הכי טוב שאני יכול'...
תודה לזוג החברים הנהדרים, בין היתר שותפינו לטיולים, שליוו אותנו והתייצבו לפתור כל בעיה שבה נתקלנו, החל מפעמון ועד ידיות לכורסה לתמוך בידיי הנופלות – דני ואורלי פרי.
תודה ליוסי עבאדי עורך הדין המעולה, שהיה לחבר קרוב, וכפי שכולנו יודעים זה לא מובן מאליו.
וכמובן תודה לחברות וחברים רבים נוספים שלא הזכרתי ומתנצל מראש.
תודה לירין קימור חברי, ששינה את מהלך חיי כששאל מאבטח צעיר בבניין הטלוויזיה: 'מה אתה חושב לעשות אחרי הלימודים?', תודה לבוס האגדי יאיר שטרן, שהביא אותי ממחלקת הספורט אל חדשות החוץ. בשלב הזה מותר לי להיות קצת שחצן: החלטה טובה תודה רבה לך עליה. תודה לכל החברים ברשות השידור, מנוחתה עדן, אמנון ברקאי וכל השאר, לכל החברים בדסק החוץ לדורותיו החל מהדסק המיתולוגי של סוף שנות השמונים דודו, עמנואל, מיכאל, והמשך בכל החברים בועז, אלינור, רותי וכלה <כך??>, ואולי במיוחד בשנים האחרונות אלון, איתמר, קרן, טובה, זאב, יעל, עמיחי. הייתם חבורה נהדרת!
תודה למנהלים בתאגיד ולחברים שם שעשו כל מאמץ להקל עליי ככל שהמחלה התקדמה.
רציתי לקרוא את הספרים שאני אוהב.
לראות את מכבי חיפה משתקמת.
ועכשיו אני דואג – לורד, לילדים, לנכדים. במיוחד לך אהובתי – הרי החיים שלנו כה שלובים זה בזו, ואני הייתי צריך להמשיך להיות כאן – להזכיר לך, כשאת שקועה לגמרי בעבודה, לקום לשתות ולאכול, ולהפסיק את יום העבודה בשבע בערב ולא בחצות. לנסוע ביחד להופעות של קורל, לאכול ביחד את ארוחותינו, להיות – מהקפה בבוקר עד שאני מוריד לך את המשקפים כשאת נרדמת בלילה...
ועוד כמה מילים: חיי השתנו בט"ו בינואר 2008. תוך ימים ספורים אמרתי לך שאני אוהב אותך, ומאז אנחנו יחד בטוב וברע, והיה משניהם והיו סיבוכים בלשון המעטה. אבל חיינו היו ביחד, והעדפתי כל הזמן להיות איתך מאשר להיות עם כל אדם אחר. העדפתי את הבית שלנו על פני ארמונות. כן, גם אחרי שפיקסל מלך מגדים, הלך לעולמו... את בן אדם נהדר בכל תחום. מהמקצוענות בעבודה, ובעצם עבודות, כי את מצטיינת בכל כך הרבה דברים, ועד הזוגיות ועד הדאגה לי כאשר הדיל בינינו התמוטט וכבר לא יכולתי לתרום את חלקי. אני אוהב אותך ורד, מון אמור שלי
יש לי חרטות, כמובן – למי אין? אבל בסך הכול, רוב הזמן – ככל שנקפו השנים היו לי חיים טובים. עבדתי במקצוע שאהבתי, ונהניתי ממנו. הייתי בין המייסדים של 'רואים עולם' המיתולוגית, של 'גלובוס' המיתולוגית, עבדתי בתוכניות נהדרות אחרות, עבדתי עם אנשים טובים – שחלקם היו לחברים – והיו לי חברים טובים, חלקם בני שנים רבות, אחרים פחות. צברתי שלל חוויות מרתקות. ראיתי עולם.
כתבתי וערכתי ספרים. הראשון שבהם אטלס אנציקלופדי של העולם, שעד היום שואלים אותי היכן אפשר להשיג אותו ומתי תצא מהדורה חדשה? ואחריו, אטלס היסטורי של העולם, סדרת משני עולם, והאחרונים 'הקרבות הגדולים ששינו את ההיסטוריה' עם יואב לימור ו'דמוקרטיה על ספסל הנאשמים' עם ליאב אורגד. תודה רבה לכל מי שסייעו, שהזמינו את הספרים, ששיתפו פעולה איתי בכתיבתם בהוצאת 'מטר', 'מפה', 'אריה ניר', 'כנרת זמורה ביתן', המו"לים, העורכים, המפיקים – את כולכם אני זוכר לטובה.
תודה לקהל הנאמן שלי לאורך השנים בכל עשייתי. תודה על כל הודעות התמיכה מחממות הלב עם היוודע דבר מחלתי. תודה לכל מי שהזמין את הרצאותיי ולכל מי שבאו להקשיב להן במשך שנים, ב'אסכולות', 'קתדרה', 'משגב', ברחובות, בגני תקווה, ועוד, וכמובן גם בעולם במסגרת 'החברה הגיאוגרפית'. ישנו המשפט הישן, שיותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק – נהניתי מאוד לטייל בארץ ולהיפגש עם הקהל שלי במפגשים האלה.
יש עוד הרבה תודות אבל נראה לי שאעצור פה.
החיים יעשו את שלהם. השנים יעברו, ובעוד חבריי מהדור שלי יזכרו אותי, ורד והילדים כמובן, האחרים פחות, ועם הזמן הכל ידהה. יישארו ספרים והקלטות וזיכרונות נמוגים. וזה בסדר גמור. זו דרך העולם.
אז זיכרו אותי לטובה, כאדם שניסה להיות טוב בחייו, במשפחתו, בחבריו בעבודתו.
מקווה שהצלחתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', אם יש לכם חשבון דוא"ל בגוגל, לחצו על 'חשבון גוגל' ושמכם יעלה מיד. אם לא - לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
התגובות מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.