1, 2, 3 ניסיון

לפני שלוש שנים (ואולי אף יותר) התחלתי לשלוח בימי שישי בבוקר את 'עונג שבת' – המוכר יותר כעונ"ש – באי-מייל לחמישה-שישה הקוראים שלי. מאז רשימת המנויים הלכה וגדלה, וגם הטכנולוגיה הלכה והשתכללה. מי ידע אז מה זה 'בלוג'...

כל כך הרבה אנשים נדנדו, כל כך הרבה אנשים אמרו לי שזה כדאי, אז הנה אני כאן. בינתיים לניסיון.

נראה מה יצא מזה. אולי נתחיל פשוט בארכיון מקביל – מה שקרוי 'המיטב' של עונ"ש...

לאט לאט ובזהירות, כמו קיפודים שעושים, אתם יודעים מה...

ותודה לעינת אמיתי 'המטפלת'.

+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

להתחיל מכאן:

חֲקִירָה תִּהְיֶה: אלתרמן נאבק על הקמת ועדת חקירה

המורים והתלמידים בטקס חנוכת בית היתומים דיסקין במבנה החדש בגבעת שאול, 1927 (ויקימדיה)

מאת דוד גוטרזון

א. 'באה עֵת לביקורת': הרקע לפרסום השיר

ביום שישי, 25 בפברואר 1949, נדפס בעיתון דבר השיר 'חֲקִירָה תִּהְיֶה' במדורו האהוב של נתן אלתרמן 'הטור השביעי'. 

במדור זה, שאותו כתב אלתרמן ב'דבר' במשך 24 שנים (החל בפברואר 1943), נדפסו כ-700 שירים, רובם מחורזים, ובשנותיו האחרונות גם בפרוזה. השירים הגיבו בדרך כלל למאורעות השעה, והשפעתם הציבורית הייתה רבה, כולל על קובעי המדיניות בישראל. רגישותו של אלתרמן לעוולות מוסריות או חברתיות מצאה ביטוי בחלק מהשירים, שהוקדשו לתוכחה ולדרישת צדק. השם 'הטור השביעי' נבע ממיקומו של הטור, שנדפס בימי שישי בטור השמאלי ביותר שבעמוד השני של העיתון, אשר באותה תקופה הופיע בשבעה טורים. 

דבר, 25 בפברואר 1949, עמ' 2

בהערה מתחת לכותרת השיר ציין אלתרמן בפירוש את הרקע לכתיבת השיר:

'בפעם השנייה בחודש זה מופיעה ידיעה בעיתונים על בריחתם של יתומים מבתי היתומים המפורסמים של ירושלים. היום יש ידיעה ב'על המשמר' על שלושה יתומים שברחו. כשתפסו אותם והעלוּם על מכונית ניסה אחד מהם לקפוץ ונפצע קשה' – מתוך 'דעתו של עוזי' ב'יום יום'.

ואכן, יומיים קודם לכן, ב-23 בפברואר 1949, התפרסמו ידיעות בעיתונות היומית על שלושה נערים, שניסו לברוח מבית היתומים החרדי 'דיסקין' בירושלים, שנמצא בקצה המערבי של העיר, סמוך מאוד לכביש הראשי בין ירושלים לתל אביב (המבנה המרשים קיים עד היום, אך בית היתומים, שעבר למקום ב-1927 פסק לפעול ב-1952). 

חייל עירני, שהבחין בהם באזור הקסטל-אבו גוש, עצר את רכבו ושאל אותם לאן פניהם. אחד מהם ענה שהם הולכים ברגל לתל אביב, כי אין להם כסף לדמי נסיעה. בהמשך התברר שהנערים ברחו מבית היתומים. החייל הכניסם לרכבו, בעזרת חיילים אחרים, כדי להחזירם למוסד. אחד הנערים, צבי סבילסקי (או סילסקי) בן 13, סירב לחזור, אך החיילים הכניסוהו בכוח. הנער  קפץ מהרכב, נפצע קשה ונלקח לבית החולים מחוסר הכרה. לפני שהוחזרו הנערים למוסד, הם ביקשו מהחיילים שיגידו למורים במוסד שלא יכו אותם כעונש על בריחתם.

על המשמר, 23 בפברואר 1949, עמ' 4

הַבֹּקֶר, 23 בפברואר 1949, עמ' 4

'תהלוכת היתומים' בזמן המעבר מהבניין הישן ברחוב הנביאים למבנה החדש, 1927 (צילום: יוסף שוויג, ויקימדיה)

ב. 'מה זה יתומים, לכל הרוחות': דעתו של עוזי

עוד באותו היום הקדיש הסופר והעיתונאי בנימין תמוז את טורו 'דעתו של עוזי' (לימים נקרא המדור עוזי ושות' ונכתב על ידי עמוס קינן), שהתפרסם בקביעות בעיתון יום יום (עיתון ערב שיצא בשנים 1949-1948) לנושא זה.

תחת הכותרת 'מה זה יתומים, לכל הרוחות?', כתב תמוז: 

יום יום, 23 בפברואר 1949, עמ' 3

כבר בבית הראשון של 'חקירה תהיה', הכריז אלתרמן על הצטרפותו לקריאה של תמוז לערוך בדיקה מקיפה במוסד, תוך הקפדה מוחלטת על זכויות הנערים, ללא ויתורים וללא פשרות. בבית האחרון רמז אךתרמן גם לביטוי חז"ל 'ייקוב הדין את ההר', כלומר מיצוי הדין, וגם לדברי חז"ל כי 'שערי דמעה לא ננעלו' (ברכות, לב ע"ב), ודמעות יתומים ואלמנות מגיעות עד כסא הכבוד: 

כִּי דִּמְעַת הַיָּתוֹם (יֵשׁ אוֹמְרִים) תִּקֹּב־הַר,  

אלתרמן הדהד את הקול הצועק, הנשמע מדי פעם בבתי המחסה הסגורים על בריח ובצינוק שבו נכלאים ילדים חסרי ישע, אשר 'מֵאֵימָה רֹאש מַכִּים אֶל כֹּתֶל!'. לכן, טען אלתרמן (בגרסה המקורית של השיר), 'בָּאָה עֵת לְבִקֹּרֶת־חֵמוֹת צִבּוּרִית / שֶׁיָדָה יַד בַּרְזֶל מְלֻבֶּנֶת!'. 

כאשר כונס השיר לספר ב-1954 (שירי העת והעתון, ב, הוצאת דבר, תשי״ד, עמ' 177-176), שינה אלתרמן את שני הבתים האחרונים. ייתכן שהשינויים שביצע שיקפו את חששותיו לגבי מסמוס הטיפול בהמלצות ועדת החקירה. בגרסה החדשה הצהיר אלתרמן שבאה העת להפר אדישות ולהרעיד 'הנהלות', לחשוף וגם להעניש: 

בָּאָה עֵת לְבִקֹּרֶת־חֵמוֹת צִבּוּרִית / לְחִשּׂוּף, לְמִשְׁפָּט, לְעֹנֶש.

אלתרמן שינה שורה נוספת: בנוסח המקורי של הבית השישי נכתב 'וּמִי פְּנִימָה יַחְדֹר? הַבַּסְטִילְיָה בְּלִי־קוּם / נֶהֶרְסָה! הָרִשְׁעָה בִּשְׁעָרֶיהָ נִרְמֶסֶת!', ואילו בנוסח החדש בחר להבליט את אמונתו כי ניצחון הטוב על הרע בוא יבוא: 

וּמִי פְּנִימָה יַחְדֹר? הַבַּסְטִילְיָה בְּלִי־קוּם / נֶהֶרְסָה. חוֹמַת רֶשַׁע – סוֹפָהּ קוֹרֶסֶת.

 

זו הגרסה המוקדמת-המקורית של שני הבתים האחרונים, כפי שנדפסה בעיתון (ראו באיור למעלה):

נתן אלתרמן, הטור השביעי, מהדורת דבורה גילולה, ג, עמ' 311-310

וזו הגרסה המאוחרת והמתוקנת של השיר השלם, שכונסה במהדורות הטור השביעי המאוחרות שערכו מנחם דורמן (א, הקיבוץ המאוחד, תשל"ז, עמ' 275-273), ודבורה גילולה (ג, הקיבוץ המאוחד, תשע"ב, עמ' 52-51): 

נתן אלתרמן, הטור השביעי, הקיבוץ המאוחד, תשע"ב, עמ' 52-51

ג. ניקיון אנו דורשים: משהו על בית היתומים דיסקין

כותרת נייר המכתבים של בית היתומים דיסקין בראשית שנות השלושים

כמה מילים על בית היתומים דיסקין, שעל מעט מגלגוליו ניתן לקרוא בערך ויקיפדיה המוקדש לו. הבית נוסד ב-1880 בידי הרב החרדי הקנאי יהושע לייב דיסקין, שכונה גם הרבי מבריסק (1898-1818). דיסקין, שעלה לארץ שלוש שנים קודם לכן, התיישב בירושלים ובהדרגה הפך מנהיגם של החרדים הקנאים, אנשי היישוב הישן. ירושלים בתקופה העות'מנית הייתה עיר מוכת עוני ושׁכוֹל. בסמטאותיה סבבו ילדים יתומים רבים, חסרי בית, מוכי רעב וכפן שכמובן גם לא זכו לחינוך כלשהו. בעיר פעלו אז כמה בתי יתומים נוצריים שהעניקו טיפול בחינם, אךהחרדים כמובן התנגדו להם. דיסקין החליט להקים מוסד שיעניק חינוך חרדי ליתומים, על אף שלא כולם באו מרקע דתי. בבית היתומים שהקים התגוררו בנים בלבד, והלימודים היו ביידיש. 

דיוקן הרב דיסקין, ליטוגרפיה מראשית המאה העשרים (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

מאז היווסדו ב-1884 נקט עיתון הצבי קו ביקורתי נגד אנשי היישוב הישן, בהתאם לעמדות העורך אליעזר בן יהודה.  ב-13 בפברואר 1910, בעקבות התפשטות מחלת ה'שִׁבְתָּה' [דלקת קרום המוח] בירושלים, נדפס תיאור מזעזע של המצב ההיגייני הירוד שבו פועל בית היתומים דיסקין: 

הצבי, 13 בפברואר 1910, עמ' 3

הדיווח על 300 יתומים חיוורים ומלוכלכים, היושבים 'כעדר צאן' בחדרים מעופשים, הסתיים בקריאה בוטה למנהלי המוסד (בן יהודה אף נקב בשמו של ידידו אלברט עמיאל, שבחצר השייכת לו פעל בית היתומים), 'להבין כי לא בברדיצ'ב המה כיום, לא באיזה גטו גלותי, כי אם בירושלם, בציון החדשה... נקיון אנו דורשים שמה, ברצונם או שלא ברצונם'. 

ארבעה ימים לאחר מכן התפרסמה בעיתון התנצלות על הכתבה הקודמת. הכותב (בן יהודה, מן הסתם) סיפר כי מזכיר בית היתומים סר למערכת העיתון, הכחיש את הדברים מכול וכול, והזמין את העורך לבקר במוסד בכל עת שיירצה. בן יהודה נעתר להזמנה, ביקר במוסד ופרסם את רשמיו המעודכנים:

הצבי, 17 בפברואר 1910, עמ' 3

ובמילים אחרות, המקום נקי ומתנהל כשורה ומקור הריחות הרעים בבניין נובע ממספרם הקטן של בתי השימוש. 

התנצלות זו הסיטה לפי שעה את אור הזרקורים מבית היתומים, אף שבפועל לא הרבה השתנה בו. שינויי המקומות, והמעבר מ'חצר דיסקין' ברובע המוסלמי בעיר העתיקה לרחוב הנביאים, ומשם לגבעת שאול במערב העיר, גם הם לא שינו הרבה. סיפור בריחתם של שלושת הנערים חשף מחדש את חולייו של מוסד ותיק זה. 

ד. השפעת טוריהם של תמוז ואלתרמן

נתן אלתרמן

בנימין תמוז בסדנת קרמיקה, 1951
(צילום: בוריס כרמי, ויקימדיה)

קריאתם הפומבית של 'עוזי' ושל אלתרמן לחקור את הנעשה בבית היתומים דיסקין המשיכה להדהד. בשבוע שלאחר מכן נדפסו בעיתון יום יום, ובמשך שלושה ימים רצופים, שלוש רשימות העוסקות בפרשה. שתי רשימות נחתמו בידי זאב תדמור, עוד אחד משמות העט הרבים של בנימין תמוז (כפי שהראתה מנוחה גלבוע בספרה חלומות הזהב ושברונם, הקיבוץ המאוחד, 1995). כותרת רשימתו הראשונה, 'זוועה זו אינה ידועה לכם', דיברה בעד עצמה, ואם לא די בכך נכתב בכותרת המשנה: 'לו ידעתם מה שמתהווה בין כתלי מוסד זה, לא הייתם ישנים בלילות'... 

יום יום, 2 במארס 1949, עמ' 2

תמוז תיאר ביקור שערך במוסד שבמהלכו התבררו לו התנאים הקשים של החוסים. במקום אין הסקה או אמצעי חימום והילדים מתמודדים עם קור עז. בשל כך קשה להם להירדם בלילות, וגם כשהצליחו להירדם הם חווים השכמה רעשנית: המשגיח מתפרץ לחדרים בריצה ובשאגות, חוטף את השמיכות ומטילן על הרצפה. הילדים קופצים מתוך חלומותיהם הישר לתפילת שחרית ומי שלא יתפלל כראוי לא יקבל ארוחת הבוקר. בעיקר בולט הקטע האחרון של מאמרו שבו השווה את ילדותו המוארת שלו (ושל רוב הקוראים), לילדותם של היתומים האומללים:

תדמור-תמוז הזכיר אירוע קודם, שעליו סיפר לו חניך לשעבר: היה במוסד נער יתום מאב, שאימו הענייה לא יכלה לפרנסו. ביקש הנער ללמוד מקצוע כדי שיוכל לסייע לאימו, אך במוסד סירבו לו בתואנה שיש לו 'ראש טוב' ועליו להיות 'בחור ישיבה'. לאחר שסורב שוב ושוב, פתח הנער בשביתת רעב. כשהחמיר מצבו הסכימו מנהלי הבית ללמדו להיות סופר סת"ם. הנער סירב, המשיך בשביתה עד שנטרפה עליו דעתו. הוא נשלח למוסד לחשוכי מרפא, ושם מת לאחר שנה וחצי של ייסורים.

את רשימתו השנייה פרסם תמוז ביום שלמחרת תחת הכותרת: 'תשלח מיד ועדת חקירה ממשלתית!'. הוא מעיד כי המלמדים במוסד אינם מחליטים על הנעשה בו, הם רק עושי דברם של הגבאים. אלה הם ישישים חרדים, חברי מפלגת אגודת ישראל, שגילם הוא מעל שמונים, ותפקידם העיקרי הוא להקפיד שלא יוכנסו שינויים איזה שהם במוסד. מלבדם, משפיעים על המוסד גם אנשי נטורי קרתא, שהכניסו לשם משגיח מטעמם, כדי שיפקח על לימוד הגמרא גם בשעות הפנאי.

את הרשימה השלישית כתב (בעילום שם) חניך המוסד:

 

מודעה בעיתון יום יום, 3 במארס 1949, עמ' 1

אפשר להניח שגם אם מדובר בזיכרונות אותנטיים – שמו של הכותב לא נחשף ונשמר במערכת – הרי שבוודאי הם עברו עריכה נמרצת בידי תמוז. בין כך ובין כך, כותב הרשימה שהה ב'דיסקין', לדבריו, 12 שנים, מאז היותו בן שש. כך, למשל, הוא מתאר בפירוט רב את הענישה הגופנית שנהגה שם. תיאורו מזכיר את הקשים שבזיכרונות בני הדורות הקודמים מימי לימודיהם ב'חדר': 

העונש הפשוט והנפוץ ביותר היה, כמובן, עונש המלקות ברצועה, מידו של 'הרבי' בכל שעה שחש דגדוג בכף ידו... וזה קרה לעתים קרובות ביותר. נימוקים לכך לא חסרו: אם משום שתשובתך לא נראתה לו כל כך, או משום שנכשלת בעבירה קלה, או משום שאויבך, החביב על הרבי יותר ממך, הלשין עליך או סתם משום שזה כבר לא ספגת מלקות... והמלקות ירדו, כמובן, על החלק הרך הידוע, כשהוא מעורטל. וה'טכס' כולו היה אופייני באכזריותו: הנדון נקרא לגשת אל עמודו של הרבי, לפשוט את הקפוטה לפרשה על הרצפה, לשלשל את מכנסיו ותחתוניו במו ידיו ולהשתטח בעצמו, מוכן ומזומן לספוג. אם סירב, היו שניים מחבריו, מהחזקים יותר, 'מעבדים' אותו על כורחו בכוח שריריהם [...] בימים שלי נהוג היה במוסד עונש קשה עוד יותר, שנועד לגדולים יותר – בגיל 16-13. קרוי היה עונש זה בשם 'מלקות אצל הספסלים'  (שמייסען ביי די שולען). מר תדמור כבר סיפר על כך ברשימתו. 

הדיון בתקשורת הוביל להקמת ועדת חקירה ממשלתית ב-16 במרס 1949, שלושה שבועות לאחר ניסיון הבריחה של הנערים מבית היתומים. חברי הוועדה היו השופט המחוזי יהושע אייזנברג (יו"ר), ד"ר ברוך בן יהודה (מנכ"ל משרד החינוך), ד"ר ורנר זילברשטיין (משרד הבריאות), ויעקב לנדוי (מנכ"ל משרד הסעד, שהיה ממייסדי המפלגה החרדית פא"י), והם הגישו את מסקנותיהם והמלצותיהם כשבעה חודשים אחרי כן, ב-9 באוקטובר של אותה שנה. 

הדו"ח אישר את רוב ההאשמות. החוקרים קבעו כי לאורך שבעים שנות קיומו של המוסד לא חל בו שום שינוי חינוכי, כמות האוכל שמקבלים החוסים אינה מספקת, אין פיקוח רפואי הולם, והבניין אינו מתאים לצרכיו. נאספו עדויות על הזנחה, על 'עונשים, סטירות־לחי, מכות אגרוף, משיכה באוזן, צביטות, מלקות ברצועות', וכיוצא בזה. מחברי הדו"ח קבעו כי נחוצים שינויים יסודיים בשיטות החינוך והלימוד, החלפת חבר העובדים והעמדת המוסד תחת פיקוח ממשלתי.

על המשמר, 23 בנובמבר 1949, עמ' 1

כשנה וחצי לאחר פרסום הדו"ח דיווח עיתון הארץ, כי 'הנהלת בית היתומים דיסקין ממשיכה בהתעללותה' (9 ביוני 1950, עמ' 10). מתברר כי אף לא אחת מההמלצות 'ועדת הביצוע', שמונתה בעקבות מסקנות ועדת החקירה, התממשה. הרב ד"ר יעקובסון, המנהל החדש שמונה לבית היתומים (הכוונה לרב החרדי בנימין זאב יעקובסון), התפטר עוד לפני שנכנס לתפקידו. 'בהנהלת המוסד שלטת כעת קבוצה קנאים, מאנשי היישוב הישן, המקורבים לנטורי קרתא ומסרבים בכל מיני דרכים למלא אחר הוראות הממשלה'. מעשי ההתעללות ביתומים נמשכים, ושוב ברחו חמישה תלמידים מן המוסד.

ועדת הביצוע של המלצות ועדת החקירה התלוננה אצל שר החינוך והתרבות, כי המלצותיה אינן מיושמות, והשר העביר את הטיפול בכך לוועדת החינוך של הכנסת. גם ניסיון זה לא צלח, מאחר ואנשי נטורי קרתא, שניהלו בפועל את המוסד, סירבו להישמע להוראות הממשלה והכנסת. כיוון שכך, הוחלט להגיש תביעה משפטית נגד גבאי בית היתומים.

בכך לא הסתיימה הסאגה. 

מכתבה של העיתונאי ב' יוסף (זהותו אינה ידועה לי), שהתפרסמה בהארץ ב-26 בינואר 1954, מתברר כי התביעה כלל לא הגיעה לבירור משפטי, מכיוון שהצדדים הגידעו להסכם פשרה. כך בוטלה למעשה ההמלצה הראשונה והעיקרית של ועדת החקירה – לבחור הנהלה חדשה למוסד – ומכך נגזרה בפועל גם הקפאה של כל ההמלצות האחרות. בית היתומים המשיך אפוא להתנהל כמימים ימימה. גם השינויים הקלים שהונהגו בעקבות המלצות הוועדה היו כלא היו. 

כדי להבטיח את עתידו של המוסד כבית יתומים, הוא נרשם בשנת 1977 כהקדש ציבורי, וכך הפך להיות מוסד משפטי העומד תחת ביקורת של רשם ההקדשות. אך גם אז לא תם הסיפור. בביקורת שנערכה ב-1996 התברר כי תרומה בסך 2.7 מיליון שקלים לא הועברה כלל לתמיכה ביתומים ובמוסד, אלא למימון 11 עמותות תורניות, בתי תלמוד וישיבות. בעקבות מימצאי הביקורת הגיש רשם ההקדשות כתב תביעה בו נקבע כי

הנאמנים, העומדים בראש הקדש יוקרתי, רב היקף ובעל תקציבים גדולים מאוד, הפרו את חובת הנאמנות המוטלת עליהם וניהלו את תקציבו הגדול של ההקדש לצורך מימוש תפיסת עולמם ולמטרות זרות נוספות, עד שהמוסד על שם דיסקין הוא היום מרכז לישיבות ולא בית יתומים (מצוטט בוויקיפדיה).

בשנת 2000 הגיעו הצדדים להסכם פשרה, לפיו ייפתח 'הקדש ציבורי' נוסף בשם 'קרן היתומים על שם דיסקין', ואליו יוזרמו כספי התרומות הספציפיות. מאז משמש מבנה המוסד באופן רשמי בית לישיבות חרדיות ופנימייה לנערים (ולאו דווקא יתומים). 

'חדר האוכל' ו'היתומים', מתוך חוברת פרסום שהוציא בית היתומים דיסקין בשנות השלושים (תפארת)

*

כאשר נציגי הציבור בכנסת מתכתשים ביניהם מול עינינו, כבר יותר משלוש שנים, על הצורך המובן מאליו בהקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועי האסון בשבעה באוקטובר 2023, טוב להיזכר בימים אחרים. שלושה שבועות בלבד לאחר הבריחה מבית היתומים והסערה הציבורית שעוררה, כולל טורו של בנימין תמוז ושירו של אלתרמן, הקימה הממשלה ועדת חקירה. מן הצד האחר, ועדת החקירה כשלעצמה לא פתרה את בעיות היסוד. המלצותיה לא יושמו, ועולם כמנהגו נהג...

___________________________________________

אני מודה לחבריי פרופסור דוד פישלוב והעורכת אורנה אברמובסקי על הערותיהם וסיועם. 

דוד גוטרזון הוא המייסד והעורך של אתר נתן אלתרמן. david@target.co.il