יום שבת, 19 בפברואר 2011

1, 2, 3 ניסיון

לפני שלוש שנים (ואולי אף יותר) התחלתי לשלוח בימי שישי בבוקר את 'עונג שבת' – המוכר יותר כעונ"ש – באי-מייל לחמישה-שישה הקוראים שלי. מאז רשימת המנויים הלכה וגדלה, וגם הטכנולוגיה הלכה והשתכללה. מי ידע אז מה זה 'בלוג'...

כל כך הרבה אנשים נדנדו, כל כך הרבה אנשים אמרו לי שזה כדאי, אז הנה אני כאן. בינתיים לניסיון.

נראה מה יצא מזה. אולי נתחיל פשוט בארכיון מקביל – מה שקרוי 'המיטב' של עונ"ש...

לאט לאט ובזהירות, כמו קיפודים שעושים, אתם יודעים מה...

ותודה לעינת אמיתי 'המטפלת'.

+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++
להתחיל מכאן:

הרגל קרושה, הרוח איתנה: סיפור שראשיתו במסעדה וסופו במצבה

דודו גבע, 'מרכז העולם', 2004

'פפרברג'... 

אין ירושלמי ותיק, יליד העיר או זה שמקרוב בא (כמוני, שהגיע לירושלים בתחילת 1977, 'עת השתחררתי'), שלא זוכר את המעדנייה והמסעדה של פפרברג. היא שכנה כבוד בבניין פינתי ענק (במושגי אותם ימים) ברחוב יפו 53, סמוך לרחוב המלך ג'ורג' (צומת האיקסים) ולרחוב יעבץ ('סמטת בַּהֲרִי'). 

יום אחד נסגרה המסעדה וכך חלפה תהילת עולם.

התקהלות ליד 'נקניקיה ומסעדה א'[ליעזר] פפרברג'. צילום משנות הארבעים. חוטי התייל הם של המשטרה הבריטית.

לצד הרגל הקרושה והחמין, הקוגל והנקניקים, 'פפרברג' התפרסם בעוף הגריל שהוגש בו. בחלון הראווה שברחוב יפו אפשר היה להתבונן בעופות עסייסיים שהסתובבו בנחת על שיפודי תנור הגריל. סטודנטים מזי רעב עצרו ליד החלון, ריירו מיצי תיאבון, וחלמו על היום שבו יהיה להם מספיק כסף להיכנס פנימה ולשבור את רעבונם. כך למשל סיפר העיתונאי אריה גולן:
הגעתי לירושלים כנער בן 15 [1962], חמש שנים אחרי שעליתי עם משפחתי מפולין. אני זוכר את עצמי מסתובב במרכז העיר, נעצר תמיד מול חלון הראווה של מסעדת פפרברג שבצומת הרחובות יפו והמלך ג'ורג' וחולם על היום שבו אהיה גדול ויהיה לי מספיק כסף ואוכל לקנות לעצמי את אחד העופות השלמים, השחומים, שהסתובבו שם תמיד על הגריל ועוררו את בלוטות הטעם שלי, ולאכול אותו בהנאה. איכשהו, עד שבגרתי המסעדה הזאת נסגרה, כמו רבות אחרות בירושלים, ולא הגשמתי את החלום התאוותני הזה ('געגועים לפלאפל בכיכר הדווידקה', [ynet], 1 בדצמבר 2016).

בצילום הזה של חלון הראווה רואים רק נקניקיות, בקבוקי יין ותעודת כשרות...

אם אני לא טועה זו גם הייתה המסעדה היחידה בעיר שאפשר היה לקחת את העוף הביתה (אז עוד לא קראו לזה take away).  לכבוד שבת היו הוריי – שגם הם מקרוב באו לירושלים – קונים שם את העוף הנחשק. 

השלט של 'פפרברג' בראשית שנות השבעים (תודה לאביב יצחקי שנשען על המעקה)

בכלל, בעידן טרום הקניונים וטרום האינתיפאדות, 'המשולש' (כינוי למשולש הרחובות בן-יהודה, המלך ג'ורג' ויפו) היה המקום שהכול קורה בו. זה היה מתחם קניות, בתי קפה ומסעדות. 'מרכז העולם' בלשונו של דודו גבע.

כשהגעתי לירושלים הסתובבתי הרבה באזור (הוריי גרו לא הרחק משם). מול פפרברג, בבניין העמודים שברחוב יפו 52 (בפינת רחוב שטראוס), שכנה מסעדת 'טְרַבְּלוּס', שהייתה פתוחה גם בשבת לטובת מי שרכש כרטיסים מראש, ואין פוצה פה וממחה. לא רחוק משם היו מסעדות נוספות ובתי אכילה ושתייה – 'מסעדת שובע' ברחוב ההסתדרות (שניצל ופִּירֶה); 'קפה אלנבי' של משפחת דנקנר ברחוב המלך ג'ורג' 6, ובו מכרו גלידה אמריקאית, דונאטס וצ'יפס; פיצה ריצ'יס, במדרכה ממול, שתפקד כשגרירות ארה"ב בירושלים במובן הרע של המילה; הבר-מסעדה האריסטוקרטי 'פִּינק' (שבשעריו מעולם לא באתי); פיצה רימיני (מול טליתא קומי), שאליה הגיעו חובבי פיצה שלא רצו לבוא בקהלם של הסטודנטים האמריקאים מפיצה ריצ'יס (ע"ע); הקונדיטוריה של נוימן ברחוב מרדכי בן הלל הכהן, שם קנינו חלות ועוגת גבינה; גרעיני בַּהֲרִי ברחוב יעבץ 7, שם מכרו גרעינים שחורים או לבנים, שקדים, בוטנים  ופיסטוקים (זה מה שהיה), ובכל יום שישי השתרך שם תור ענק, והיו עוד הרבה – כל אלה התפרסמו בשעתו, ורק אזכור שמם מעלה זיכרונות נוגים ומאושרים אצל כל מי שחווה את ירושלים ברבע האחרון של המאה הקודמת. לא נתפייט עליהן כאן. גם הנוסטלגייה היא לא מה שהיה פעם...

צומת 'האיקסים': משמאל בית העמודים ו'טרבלוס', מימין 'נעלי ווייל', פפרברג (שנות השמונים?)
(ירושלמים וירושלמיות)

ב-1969, לא בלי קשר לתיירות הרבה שהגיעה לירושלים בעקבות מלחמת ששת הימים, שיפצו הפפרברגים את מסעדתם, ורות בונדי, העיתונאית, הסופרת והמתרגמת, שלפרק זמן קצר הייתה גם מבקרת מסעדות שנונה, פקדה את המקום וכתב עליו רשימה נהדרת במדורה (המיתולוגי) 'הסכין המתהפכת' – 'הרגל קרושה, הרוח איתנה':

דבר, 29 באוגוסט 1969

כמה שבועות אחרי בונדי ביקר בפפרברג גם מאו"ל, מבקר האוכל המיתולוגי (נמאס להגיד 'מיתולוגי' על כל דבר שהיה פעם טוב, אבל לפעמים אין בררה), של מעריב. מאו"ל – ראשי התיבות 'מנחם אוהב לאכול' – היה הסופר והעיתונאי מנחם תלמי: 

מעריב, 25 בספטמבר 1969

כיף לקרוא ביקורות שנונות כאלה.

ב-1975 - לא תאמינו! – הייתה מסעדת פפרברג מעורבת במבצע סודי במיוחד, שאליו נקשר לא אחר מאשר שר החוץ היהודי האמריקאי הנרי קיסינג'ר!

מעריב, 26 בספטמבר 1975

בחיפוש בגיליונות השבועון הירושלמי כל העיר מצאתי את המודעה הזו – תפריט המסעדה: 

כל העיר, 13 במאי 1988

איפה הימים שבהם היו מחירים כאלה לעוף בגריל (11 ש"ח) או לסטייק פילה (20 ש"ח)? איפה המסעדות שמגישות היום 'לפתן' או רסק תפוחי עץ ל'קנוח סעודה' ב-3 ש"ח?

עיינתי במדור 'חמין' והופתעתי לגלות שבחמין שהגישו בפפרברג היו 'ביצים שלא הוטלו' 😟מישהו יכול להסביר מה זה?

'פפרברג' היה מוקף בשתי חנויות נעליים (מיתולוגיות כמובן): 'ווייל' (הגדולה מאוד) ו'גיל'. משפחתו של הבן של 'אדון ווייל', שגם ירש את מקומו בחנות, היו שכנים של הוריי, וכך שמעתי על החנות, אפילו שאף פעם לא נכנסתי לתוכה. ב'גיל' התמחו בנעלי ילדים, וכיוון שכבר לא הייתי בגיל המתאים, גם אליהם לא נכנסתי.

העסקים שהיו בבניין (מימין לשמאל): נעלי ווייל, וולף (לא יודע מה היה שם), פפרברג, מכון ליופי תמרה, נעלי גיל
(צילום משנות השבעים או השמונים)  

הבניין עצמו, שכּוּנה 'בית שטרן' וכמו נכסים רבים ברחוב יפו היה שייך ליורשיו של חיים ולירו, 'זכה' לפרסום עצוב באוגוסט 2001, בעקבות הפיגוע הרצחני במסעדת המזון המהיר 'סבארו', שירשה את נעלי ווייל. 

כנראה שסמוך לפיגוע הזה ותחילת עבודות התשתית לרכבת הקלה ברחוב יפו נסגרה המסעדה. לא הצלחתי למצוא את התאריך המדויק.

*

קצת היסטוריה. ככל שהצלחתי לשחזר, האחים פפרברג (אליעזר, יהודה, ישראל ושמואל) היו מעצמה של נקניקים ויי"ש. חנות אחת נפתחה ב-1938 ברחוב מאה שערים 43 (בית אגיוב), כפי שמעידה מודעה זאת שעליה חתם אליעזר פפרברג:

הצפה, 7 בנובמבר 1938

חנות נוספת, בניהולו של יהודה פפרברג, נפתחה באותה שנה ברחביה, ברחוב קרן קיימת לישראל 19, וב-1940 עברה לרחוב בן יהודה 11 (בית וילנצ'יק):


את החנות ברחוב יפו שכר ישראל פפרברג. האזכור הראשון שמצאתי הוא ידיעה ביזארית על 'עברייני ההאַפלה' בירושלים המנדטורית. ישראל פפרברג, 'בעל נקניקיה ברחוב יפו', שילם קנס של לירה ארץ-ישראלית אחת בגלל שעבר על חוקי ההאפלה...

המשקיף, 13 באוגוסט 1940
 
נקניקיה נוספת של משפחת פפרברג, בניהולו של שמואל, הייתה ברחוב לונץ 4 (גם היא ב'משולש'), ועדויות לקיומה מצאתי בשנות החמישים וראשית שנות השישים. 

הצפה, 6 בספטמבר 1959

ב-1962 פתח שמואל עסק חדש ברחוב יפו 39 – קפה סיבריס (חרות, 20 בפברואר 1962).

מתברר כי היחסים בין הנקניקאים לבית פפרברג לא היו תקינים. ביולי 1955 נעשה ניסיון להצית את דירתו של ישראל בבית המעלות. החשד נפל על שלושה מבני המשפחה...

מעריב, 30 ביוני 1955

והנה ברכת שנה טובה ללקוחות, שפרסם ישראל פפרברג לקראת פרוס שנת תש"א. אהבתי את התחדיש הלשוני 'מטעמה' (במקום מעדנייה).

המשקיף, 2 באוקטובר 1940

משהו על תולדות הבניין ברחוב יפו רשם דוד קרויאנקר בספרו רחוב יפו, ירושלים: ביוגרפיה של רחוב – סיפורה של עיר, כתר, 2005.  

דוד קרויאנקר, ביוגרפיה של רחוב, עמ' 250

וכל הסיפור הארוך הזה, לאן הוא מוביל?
 
ובכן, בבית הקברות 'הר המנוחות', אשר במערב ירושלים, איתרה אחותי אמי פרי את המצבה שמתחתיה מצאו בני הזוג אליעזר ורבקה פפרברג את מנוחתם האחרונה. מצבה כמו שלהם טרם ראיתי. 

לא רק שאין עליה, כנהוג, תאריכי לידה ופטירה, אין בה לא שואה ולא תקומה, לא מליצות על צדיקים ואנשי ומעשה, תלמידי חכמים או פרופסורים. אין בה גם תנצב"ה, או ז"ל, לא מגן דוד ולא חנוכיה (אולי יש על החלק שלא צולם).

הכול נינוח ושליו, כאילו לא מכאן ולא מעכשיו: כוס תה וקפה של בוקר, עוגיות בצד ועיתון. טעם החיים. 

צילום: אמי פרי


יושבים יחד במרפסת גן עדן
עם כוס תה וקפה של בוקר
עוגיות בצד ועיתון על השולחן
ומארחים חברים כדרכם
באהבה, בפשטות, ביחד

ככל שהצלחתי לברר, אליעזר (גזר) דב פפרברג היה עורך דין ירושלמי מכובד, בוגר גימנסיה רחביה ואוהד מושבע של בית"ר ירושלים. הוא בנו של שלמה פפרברג ונכדו של שמואל פפרברג, ולא היה קשור ישירות למסעדה. סתם אהב לארח חברים...

אליעזר נפטר שש שנים לפני רעייתו. מצאתי את המצבה שהוקמה על קברו לאחר מותו, וגם היא מעניינת:

GRAVEZ

'תאמינו לי, לא בריא להיות חולה', נחקק שם, בהומור דק של בית קברות...

ובתחתית המצבה: 'שורה מתוך שירו של שלמה ארצי 'שדות של אירוסים' (1986):
'כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע' 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', אם יש לכם חשבון דוא"ל בגוגל, לחצו על 'חשבון גוגל' ושמכם יעלה מיד. אם לא - לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
התגובות מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.