כתב וצילם טל סגל
'תמבור צוקי' הוא שם עט, יותר נכון שם מכחול, של אמן גרפיטי שמתמחה בכתיבת אמרות כנף שנונות – מי פחות מי יותר – ומנוקדות (הוא מקפיד על ניקוד תקני), שאותן הוא מקבע בסתר ברחבי תל אביב. כמאתיים מיצירות הקיר שלו מפוזרות ברחבי העיר, בין הירקון ודרך שלמה, וזהו מספר עצום בכל קנה מידה. צוקי הוא יותר צייר שלטים מאשר צייר קירות. את השלטים הוא מכין מראש בביתו, ואחר כך מקבע אותם על קירות בדבק חזק במיוחד.
צוקי (בהנחה המוטעית שזה שם משפחתו, אבל באמת זהו, כביכול, שם פרטי) הוא אחד מן האומנים שמקפידים לשמור על אנונימיות מוחלטת, מעין בנקסי ישראלי שכותב בעברית. גם חיפוש מקיף במרשתת לא חושף ולוּ טפח מזהותו האמיתית, שכל מה שאפשר לומר עליה: היא מפתיעה מאוד. עיסוקו בחייו ה'אמיתיים' שונה לחלוטין מכל דימוי שיש לכם על אומן גרפיטי – הוא רופא (הנה גם רמזתי שהוא גבר).
הכרתי אותו דרך ידידה משותפת, ומאז נפגשנו כמה פעמים. המפגשים שלנו כללו סיורי שטח ליליים בחוצות העיר וגם פגישות נינוחות של קפה ומאפה. לבקשת עורך הבלוג, קיבלתי על עצמי לנסות ולשכנע את צוקי להתראיין ולהציג לו שאלות קצרות על מטרותיו ועל דרכו האומנותיות, כדי לפרסמן כאן. להפתעתי הוא נענה בשמחה, וזהו אפוא הריאיון הראשון שלו כאומן רחוב (ההערות בסוגריים הן שלי). ספוילר: גם בסוף הריאיון לא תדעו את שמו האמיתי... יש גבול!
*
טל: נתחיל מההתחלה, איך היית מתאר את הרקע האישי ואת המסלול שהוביל אותך לעשייה הזו?
צוקי: כמי שעבודתו בשעות היום של החיים האמיתיים מחייבת אותו להיות מדויק, זהיר, ובשום אופן לא לטעות. כל פרוצדורה חייבת להיעשות בכובד ראש. זו אחריות גדולה ואין קיצורי דרך. בלילה, כאומן רחוב, אני חופשי לעשות משהו גם ללא סיבה, ללא לוחות זמנים וללא ציפיות.
טל: האם אתה רואה בעצמך אומן, כותב, או משהו שביניהם?
צוקי: אני רואה את עצמי אומן רחוב קטן.
טל: מתי התחלת עם השלטים ומה הצית בך את הרעיון, מה בעצם רצית להשיג מבחינה אומנותית?
צוקי: התחלתי באוגוסט 2018. ראיתי את הגבעולים של דינה שגב (אומנית רחוב ותיקה שמציירת את שיריה בתוך גבעולים אופייניים) והחלטתי שגם אני יכול ורוצה להשאיר חותם. השלט הראשון היה 'החיים זולים, הפוזה יקרה'. כל ההוויה של 'תמבור צוקי' היא לעשות טוב, להעלות חיוך, לגלות אמפתיה, בלי צורך להזדהות. זה כמו להיות רוח רפאים טובה. השלט היה מתחת לציור של רצח רבין בשדרות וושינגטון.
 |
| 'החיים זולים, הפוזה יקרה' (מימין למטה, מוקף בעיגול) |
טל: אתה מקפיד על אנונימיות מוחלטת – מה עומד מאחורי הבחירה לפעול תחת שם עט? איך נולד השם 'תמבור צוקי'?
צוקי: כרופא אני מקפיד על אנונימיות מוחלטת ועל הפרדה מלאה בין שני התחומים. אני ממש לא מעוניין שמישהו יראה את העבודות שלי ויגיד: אהה, זה הרופא שטיפל בי הבוקר. לפעמים אני מרגיש שהמיזמים שאני מציג ברחוב והאריחים שאני כותב, יכולים לעשות דברים שטיפול רפואי קונוונציונלי לא יכול לעשות, כמו להעלות חיוך או לעודד מחשבה מחוכמת. בחרתי בשם 'תמבור צוקי' כקריצה לימי לימודיי בתיכון אליאנס בתל אביב. התלמידים הוסיפו לרשימת התלמידים ביומן המורה את השם תמבור צוקי (תמבור, לא טמבור, בשביל שהשם ייכתב בסוף הרצף האלף-ביתי של שמות המשפחה של התלמידים ביומן), וכך הצליחו להתל במורים ולהפיל על התלמיד הווירטואלי את כל הבעיות שנוצרו. מי שבר את החלון? תמבור צוקי...
טל: אולי תוכל לחדד את 'פיצול האישיות' בין שתי הפֶּרְסוֹנוֹת, הדוקטור לרפואה ואומן הרחוב?
צוקי: כרופא אני אוהב את הרגעים הקטנים של המקצוע. אדם נכנס עם בעייה ואני מציע פתרון. יש משהו מתגמל מאוד בהקלה על אדם אחר, בהרגשה שעזרתי לו לצאת עם חיוך מהמרפאה. אבל יש ברפואה כל כך הרבה פרוטוקולים, כל כך הרבה רגולציה, כל כך הרבה דברים שאני לא יכול לעשות, רק כי 'כך לא עושים זאת'. כאומן רחוב אני יכול להיות אנושי ללא מגבלות. אין עליי מגבלות של אתיקה רפואית שמונעת ממני לגעת באנשים בדרך רגשית. אני יכול להיות חם, ספונטני, משוגע. ברפואה אני מרפא גוף, ברחוב אני נוגע בנשמה, בלי שאיש יגיד לי איך 'צריך' או 'נכון' לעשות זאת.
טל: האם אתה מתכוון לחשוף את זהותך בעתיד, או שמסתורין הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה שלך?
צוקי: יש בזהות הבדויה משהו טהור. כשאיש אינו יודע מי אתה, אי אפשר לפסול את המֶסֶר בגלל השליח. אנשים פתוחים יותר לקבל משהו כזה בלי לשפוט אותו על פי השם מאחוריו. 'תמבור צוקי' לא ייחשף לעולם וייקח את סודו לקברו.
טל: מאיפה מגיעות האמרות שלך – השראה יום-יומית, רגעים אישיים, או משהו אחר לגמרי?
צוקי: ברוב המקרים, ההשראה מגיעה ממני וממוחי הקוד, אבל יש גם השראה מאנשים אחרים. הם אומרים משהו ואני מבקש להשתמש בזה. לדוגמה: אחרי שחזרתי לגור בפלורנטין, פגשתי חבר שגם הוא במקור מפלורנטין ועכשיו גר בשוהם. לשאלתי, למה הוא לא חוזר כמוני לפלורנטין, הוא ענה: 'עוד לא גמרתי לאהוב את הבית שלי'. ממשפט זה יצא לי שלט: 'העולם ממתין, עוד לא גמרתי לאהוב את פלורנטין'.
.jpeg)
טל: האם יש אמירה כלשהי שפרסמת והיום אתה מתחרט עליה?
צוקי: היו לי כמה שלטים שבהם תואר אלוהים כאישה, למשל 'אדושם אמרה'. השלטים הללו הושחתו, ואז הבנתי שלא כדאי להתעסק עם 'צוות הקרקע' שלו...
טל: עד כמה אתה מודע לתגובות של העוברים ושבים על השלטים שלך? מה בעצם היית רוצה שהם ירגישו כשהם נפגשים איתם?
צוקי: לפעמים אני עומד ברחוב ומקשיב להסברי המדריכים על מיהו 'תמבור צוקי'. לכל מדריך יש את ה'תמבור צוקי' שלו ואני מחייך מתחת לשפם. אני גם מקבל המון תגובות לאינסטגרם וכולן מפרגנות, מודות ומעודדות להמשיך.
טל: האם יש לך גבולות בכל הקשור למה שאפשר או ראוי לכתוב במרחב הציבורי?
צוקי: לא אכתוב דברים פוגעניים. אני גם נמנע מפוליטיקה. יש לי רק שלט אחד שהוא פוליטי-לייט: כוח, כבוד, כסף, קפה, קעקוע, קרמבו.
טל: איך נראית הדרך מרעיון לשלט תלוי ברחוב?
צוקי: אומני רחוב הם אנשי ביצוע. מנצנץ בי רעיון, ובדרך כלל כבר באותו הלילה זה יהיה על קיר. אחרי הבשלת הרעיון אני עורך סיור הכנה למצוא מקום הולם. לרוב, השלט מתכתב עם משהו בסביבה.
 |
| רחוב השוק פינת סמטות אלוף בצלות (צילום: אבי גולדברג) |
טל: אתה עובד לבד או שיש עוד אנשים שמסייעים לך או מעורבים בתהליך?
צוקי: עובד לבד.
טל: ומה אשתך אומרת?
צוקי: מאחר ובדרך כלל אני יוצא לעבודתי בשעה ארבע בבוקר, היא מסתפקת בהערה כמו 'כבה את האור. אתה מפריע לי לישון...'
טל: האם יש מקומות בעיר שלא תיגע בהם, ולמה?
צוקי: לא אגע בבניין חדש, במקום קדוש או במקום 'נקי' מגרפיטי. לאומני רחוב יש 'קוד אתי' לא מחייב שכמדומני אתה ניסחת...
(גילוי נאות: אכן ניסחתי קוד כתוב ולא מחייב, שמסדיר את התנהלות האומנים. רוב האומנים המבוגרים והאחראים פועלים לפי קוד זה. את הצעירים, חלקם בני שתים-עשרה ופחות, שום קוד לא מעניין.)
טל: האם יש לך כוונה 'להתרחב' ולהפיץ שלטים גם בערים אחרות?
צוקי: לא. הפעילות שלי בעיקרה היא באזור מגוריי בדרום תל אביב. ניתן למצוא שלטים שלי בין הירקון בצפון לבין דרך סלמה בדרום.
טל: היו לך מפגשים עם המשטרה או עם הפיקוח העירוני בעקבות פעילותך?
צוקי: כן. בשביל לצמצם מפגשים כאלה, אני מכין את האריח עם הכתובת בבית. התלייה עצמה לוקחת מקסימום דקה. אם פקח שואל שאלות, אני עונה לו שאני מהעירייה וזה מספק אותו. לילה אחד, בשעה ארבע בבוקר, אני ניצב בראש סולם ועוצר לידי שוטר על אופנוע. לשאלתו מה אני עושה כאן, עניתי תשובה אמיתית: 'אומנות רחוב'. הוא קרא את השלט, הנהן בראשו, חייך והמשיך בדרכו. רוצה לנחש מה היה כתוב בשלט?
טל: 'כל השוטרים זונות'? (כיתוב מאוד נפוץ, אבל מקודד)
צוקי: אני לא כותב דברים פוגעניים. היה כתוב בשלט: 'דע מאין באת – משוק לוינסקי, ולאן אתה הולך לים'.
טל: עד כמה אתה מודע לצד החוקי של מה שאתה עושה, והאם זה בכלל חלק ממערכת השיקולים שלך?
צוקי: לרוב אני פועל רק באזורים בהם העירייה מעלימה עין. אני מודע לכך שמבחינה חוקית זה גבולי, אבל אני לא מרגיש את עצמי פושע גדול או משחית רכוש. אני לא שם את השלטים במקומות שהשילוט עשוי לגרום לנזק.
טל: פחד הוא שיקול בעשייה שלך?צוקי: בכלל לא.
טל: האם קרה ששלטים שלך הושחתו, הוסרו או עוררו תגובות חריגות בגלל התוכן שלהם?
צוקי: יש כעשרה אחוזים השחתה. תגובות צוננות קיבלתי פעם על שלט 'חַפְּשִׂי איזה חושך וחכי לי שם'. הסרתי אותו בעצמי.
טל: מתוך מאות השלטים שפיזרת – מה הם החמישה האהובים עליך ביותר?
צוקי:
[1] החיים זולים, הפוזה יקרה
[2] קבל החזר בביט, החיים שהזמנת כבר לא בתפריט
[3] רבות בנות עשו סצנה, ואת עלית על כֻּלָנָה!
[4] העולם ימתין, עוד לא גמרתי את פלורנטין (ראו למעלה)
[5] מה רוצים כולם? לשנות את העולם! מה אני רוצה? ציפרלקס וכוס קפה!
טל: איך אתה מתמודד עם העובדה שיצירות שלך הן, בהגדרה, זמניות, ולאחר פרק זמן כלשהו הן פשוט נעלמות?
צוקי: לא קל לי עם זה. כשאני רואה השחתה, אם אפשר, אני מתקן עוד באותו היום.
טל: האם אתה רואה בפרויקט השילחוט שלך רק שלב זמני, או אולי תמשיך בכך לעוד שנים רבות?
צוקי: אין לדעת. אני מאוד אוהב את מה שאני עושה. זה כיף!
טל: למה בעצם אתה מנקד את השלטים?
צוקי: חשוב לי שהמסרים הכתובים שלי יעברו כמו שחשבתי עליהם. יש מילים שבניקוד שונה עשויות לקבל משמעות אחרת ולכן אני מנקד כדי למנוע אי-הבנות. אל תשכח ש'תמבור צוקי' התחיל כדמות בדיונית בימי בית הספר. הניקוד מחזיר אותי בחיוך גם לתקופה זאת.
טל: שאלה לסיום: אם היית צריך להשאיר רק שלט אחד שיישאר לנצח – מה היה או יהיה כתוב עליו?
צוקי: 'החיים זולים, הפוזה יקרה'.
עד כאן הריאיון הקצר עם 'צוקי'. כשזהותו תיחשף תזכרו שהריאיון הראשון שלו היה כאן...
גלריית תמונות של עבודותיו של תמבור צוקי נמצאת באתר 'סקר אמנות הקיר בישראל' של יד יצחק בן צבי וכאן ניתן לצפות ביצירותיו האחרות (כ-250 במספר).
________________________________________
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', אם יש לכם חשבון דוא"ל בגוגל, לחצו על 'חשבון גוגל' ושמכם יעלה מיד. אם לא - לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
התגובות מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.