1, 2, 3 ניסיון

לפני שלוש שנים (ואולי אף יותר) התחלתי לשלוח בימי שישי בבוקר את 'עונג שבת' – המוכר יותר כעונ"ש – באי-מייל לחמישה-שישה הקוראים שלי. מאז רשימת המנויים הלכה וגדלה, וגם הטכנולוגיה הלכה והשתכללה. מי ידע אז מה זה 'בלוג'...

כל כך הרבה אנשים נדנדו, כל כך הרבה אנשים אמרו לי שזה כדאי, אז הנה אני כאן. בינתיים לניסיון.

נראה מה יצא מזה. אולי נתחיל פשוט בארכיון מקביל – מה שקרוי 'המיטב' של עונ"ש...

לאט לאט ובזהירות, כמו קיפודים שעושים, אתם יודעים מה...

ותודה לעינת אמיתי 'המטפלת'.

+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

להתחיל מכאן:

עוללות עגנון: בין ש"י עגנון לבין דוד שמעוני

ש"י עגנון (מימין) ודוד שמעוני, יפו 1910 (ארכיון בית עגנון)

מאת אביעד הכהן 

יחסי הידידות בין הסופר ש"י עגנון לבין המשורר דוד שמעוני נמתחו על פני עשרות שנים. על אף שהיו כמעט בני אותו גיל (שמעוני נולד בשנת 1886, שנה לפני עגנון), היכרותם הממשית החלה עם עלייתו של עגנון ארצה, בשנת 1908, והשתקעותו ביפו. כמו רבים מאנשי העלייה השנייה, גם הם היו חברי מפלגת הפועל הצעיר. ארבעה מאנשי הרוח והספר שבהם הונצחו בצילומו המפורסם של אברהם סוסקין <אתה בטוח שהצלם הוא סוסקין?>, ובו נראים עגנון ושמעוני לצד אז"ר ויוסף חיים ברנר. על תמונה זו כתב חוקר הספרות העברית דן לאור: 'אותה שעת חסד, שבה חיו ופעלו סופרים אלה יחד עם אחרים ביפו ובסביבתה, הייתה שעת לידתה של הרפובליקה הספרותית בארץ ישראל' (חיי עגנון, שוקן, תשנ"ח, עמ' 69).

מימין לשמאל: דוד שמעוני, י"ח ברנר, אז"ר, עגנון, יפו 1910 (ויקימדיה)

עגנון הנציח את דמותו של שמעוני באחד מסיפוריו הראשונים, 'גבעת החול', שם כינה אותו בשם 'פזמוני', ספק בהלצה ספק בלשון גנאי. כך גם כינה אותו בחיבוריו המאוחרים יותר, דוגמת תמול שלשום. ברם, מעיון בהתכתבות בין עגנון לשמעוני, שמקצתה מתפרסמת כאן לראשונה, ניתן ללמוד שלפחות בתחילת הדרך לא סבר עגנון שיש בכינוי זה כדי לבזות את ידידו, וראה בו לכל היותר שם חיבה. כך עולה מכמה גלויות ששלח עגנון לשמעוני מברלין, זמן קצר לאחר שנסע לגרמניה. עגנון, כידוע, בהשתקע בגרמניה למשך תריסר שנים, עד לאחר שרפת ביתו בבאד הומבורג, בשנת 1924.

באיגרת ידידות זו, למשל, שכתב לשמעוני ביום 14 בנובמבר 1912 ועיסוקה בענייניי חולין (הוא מספר כי המחנך והמנהל הירושלמי אפרים כהן-רייס נמצא עתה בברלין ועומד לשוב לארץ), הוא קורא לו 'פזמוני היקר', מסיים במשאלה 'האפשר לחזות את פניכם?' (הכוונה לשמעוני ולבת זוגו דינה פפירמייסטר), וחותם בשמו הפרטי 'ש"י':

'פזמוני היקר', גלויה ששלח עגנון לשמעוני מברלין, ד' בכסלו תרע"ג (14 בנובמבר 1912)

מן הגלויות ששלח עגנון לשמעוני מגרמניה עולה תמונה קודרת של סופר עברי הנאלץ לחַזֵר כל העת על פתחי נדיבים, כדי שאלה יספקו לו מעט עבודה במתן שיעורים בעברית וכך יהיה לו במה להחיות את נפשו. עגנון, שהתלונות המתמידות על 'חסרון כיס' היו חלק מאופיו, היה באותם ימים באמת דלפון. בשלב מסוים אף הרהר באפשרות למצוא את מזלו באמריקה, 'ארץ הזהב'. ביטוי לכך ניתן במכתבו לפישל לחובר <מאיזו שנה?>: 'עכשיו אני עומד וטלטול חדש מתרגש עלי, כי אפשר מאד ואני אעזוב את ברלין ואדוד לאמירקה [כך!], כי נסתתמו כל מקורות פרנסתי בקרית מלך רב [ירושלים]' (מסוד חכמים, שוקן, 2002, עמ' 87). לבסוף חזר בו מתוכניתו זו, אך במכתבים ובגלויות ששיגר באותן שנים שב ונתן בכל פעם ופעם ביטוי לדלותו ולקשיי פרנסתו.  

כך, למשל, בגלויה ששלח ב-14 באפריל 1913 לשמעוני, ששהה אז בשווייץ, כתב לו עגנון: 'לאמריקה לא נסעתי מחמת הפחד שבי. שִׁעוּרים אַיִן, ומוצא ללחם – אַיִן!', וברור שיש כאן גם משחק מילים על שיעורים-שְֹעוֹרִים. וכך גם בגלויה נוספת ששיגר לשמעוני (שהפעם כבר היה בהיידלברג שבגרמניה), כשלושה חודשים לאחר מכן: 'שבתי לאיתני. שִׁעוּרִים אַיִן, לא בכוח ולא בפועל, והרווחים מועטים ופרנסה אין ואין. אבי נ"י אינו יוצא מחליו. ה' ירחם. אחי כל העת בבוצץ. כסף אין. עליך לשלוח לי עוד'. <סריקת הגלויה או מראה מקום>

מחמת מצבו נאלץ עגנון להתחנן על נפשו ולבקש הלוואות מידידיו. בגלויה ששלח לשמעוני ב-25 במאי 1913, כתב: 

דוד יקירי, אולי אפשר לך להלוות לי לכל הפחות חמשים מרק? כמובן לפני [חלוף] שנה לא אוכל להשיבם לך, אבל לאחר שנה נאמן אני לפרוע ושלם אשלם לך. בתודה. הנני מבקש זאת מידך ואתה יקירי עשה כל מה שתוכל ובלבד שתשלח לי. אחי נלקח לצבא לארבע שנים אחר אשר הוציא מר אבי שיחי' את כל אשר לו. אפשר שאצטרך ללכת בקרוב אל בית אבי ליום חשך ואפלה ח"ו ולכן אם תוכל ואם תחליט לשלוח – שלח תיכף. ידידך אהבך, ש"י. <סריקת הגלויה או מראה מקום>

בחלוף כחצי שנה שכב אביו של עגנון על ערש דווי. מגלויה ששלח לידידו לחובר ב-15 בנובמבר 1913, עולה שמחמת חסרון כיס והצורך בגיוס הכסף לקניית כרטיס הנסיעה ברכבת לבוצ'אץ', לא הצליח להגיע להלוויית אביו במועד והגיע רק למוחרת. בגלויה התחנן עגנון: 

בעוד רגעים אחדים אני נוסע מברלין על מנת לילך בוצצה, כי רגעי אבי ספורים חלילה. ידידי, אני מבקשך בכל לשון של בקשה לשלוח לי עפ"י האדריסה [הכתובת] הרשומה מטה סך מאה וחמשים מרק [מסוד חכמים, עמ' 93; אמונה ירון, פרקים מחיי, עמ' 160].

הצרות לא עזבו את עגנון גם לאחר מכן. לצד האבל על אביו, נדרש לסייע לשלוש אחיותיו שנותרו יתומות מאב ואם, ובנוסף הוא עצמו נפל למשכב וסבל ממיחושים שונים. ביטוי לכך יש במכתבו ללחובר, שגר אז בורשה, מיום 1 במאי 1913:  

בפעם הראשונה בימי חיי נחליתי. ראשי כאב עלי וקדחתי. החינין [תרופה למלריה] היה לחמי יומם ודמעתי בלילה. לאמריקה לא נסעתי ובברלין כלו כל התקוות (מסוד חכמים, עמ' 89). 

מסתבר שהמחלה נמשכה זמן רב. גם בחלוף שלושה שבועות נוספים, בגלויה נוספת ששיגר לשמעוני ב-22 במאי 1913, הוסיף עגנון והתלונן: 

ידידי, אצלי הצרות מרובות על הרגעים. גם בקדחת חנני ה' וכאב ראש. היום הוקל לי. מי יודע מי יולד יום מחר. באמת כבר באה העת שה' ירחם עלינו. ידידך אהבך, ש"י טשאטשקיס.

למחרת היום, 23 במאי 1913, שב עגנון ושיגר גלויה נוספת לשמעוני: 

קדחתי עזבה אותי. כמעט בריא אנכי. אבל לוגם אני כל בקר לגימה הגונה של חינין ואני חלש מאד ורפה אונים. השִעוּרִים מעטים ואבוד הזמן גדול, והחינין מזמזם במוחי, וצרות רעות ורבות מתחדשות עלי חדשים לבקרים. <סריקת הגלויה או מראה מקום>

הימים חלפו, השנים עברו. בין לבין התחתן עגנון עם אסתר מרכס, בת למשפחת בנקאים, ומצבו הכלכלי הוטב לאין שיעור, ובד בבד פרס עליו שלמה זלמן שוקן את חסותו. מכאן ואילך יכול היה להתמסר למלאכת הכתיבה, וולפרסם שלל יצירות ממעיינו השופע.

עם שובו לארץ ישראל, בשנת 1924, ידידותו עם שמעוני הלכה והתחזקה. בין השאר, נהג עגנון לשהות בבית שמעוני בתל אביב, לעיתים מרצונו של המארח ולעיתים שלא מרצונו. ביטוי לכך ניתן במכתבים רבים של עגנון מאותם ימים (ראו במאמרי, 'דוקטור פיקחין ומיסטר פזמוני', הארץ, תרבות וספרות, 16 באפריל 2025). 

דוד שמעוני, כנראה בשנות העשרים (ויקימדיה)

באחד המכתבים שכתב לשמעוני ב-24 ביוני 1925 התייחס עגנון לסיפורו 'ציפורי', שבו שילב מידע אוטוביוגרפי. הסיפור נכלל בספר השנה של ארץ ישראל לשנת תרפ"ה, ששמעוני היה אחד מעורכיו (לימים, ראה אור גם כספרון נפרד בסדרת 'עופר' של הוצאת דביר). בשל לחץ הזמנים שנקבע להופעת ספר השנה, לא עלה בידי עגנון לשכלל עוד ועוד, כמנהגו, את נוסח הסיפור כפי שרצה, אך כדרכו, לא הירשה לאיש לגעת בנוסח ששלח והזהיר את שמעוני לבל 'ישלח ידו אל הנער' ואל 'יעש לו מאומה' (ביטוי המופיע במעשה העקדה), ללא הסכמתו המפורשת.

<לדעתי כדאי לפענח את המכתב כולו>

בשולי המכתב הוסיף עגנון ברכה מחורזת לדינה, רעייתו של שמעוני: 

ושיר שלום לרעיתך הכבודה / שהציעה לי מטה ונתנה לי סעודה

ואם אבוא בקרוב להתרחץ בים / לא תסיר חסדה מאתי מן הסתם

ושלום רב לבנך מר שמואל / אור ה' עליו יהל

ועתה אתה ידידי זיי גיזונד / און שיק מיר תרי"ג פונד

איכות גרועה. צריך סריקה חדשה

הרמיזה שבשולי האיגרת –  'זיי גיזונד, און שיק מיר תרי"ג פונד', כלומר היה בריא ושלח לי תרי"ג [613] פונט [לירות], כמניין המצוות – מתייחסת לשכר הסופרים הנדיב ששמעוני הבטיח לו, פי שניים וחצי מהשיעור המקובל (השוו: אסתרליין יקירתי, עמ' 80).

דוד שמעוני נואם בכנס הסופרים העבריים, קיבוץ מעלה החמישה, 1945 (צילום: זולטן קלוגר, ויקימדיה)

כאמור, הקשר בין השניים נמשך עד פטירתו של שמעוני, בשלהי שנת  1956. ביטוי לו ניתן בשורה נוספת של מכתבים ואיגרות שהוחלפו ביניהם ומצויים כיום בארכיונו של שמעוני השמור בארכיון 'גנזים' של אגודת הסופרים.  

התכתבות זו, שעיקרה מתפרסם כאן לראשונה, חושפת טפח נוסף במסכת היחסים בין הסופר והמשורר. היא מאירה אותה באור חדש, חיובי הרבה יותר, החורג מהדימוי השלילי או הלועג שעשוי לעלות, ולו למראית עין, מתיאוריו הספרותיים של שמעוני אצל עגנון, שלא אחת היו רוויים ברמיזות לעגניות ומזלזלות.

______________________________

פרופ' אביעד הכהן הוא נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים    aviad@edu.mishpat.ac.il

תודה לארכיון מכון 'גנזים' של אגודת הסופרים העברים על השימוש בחומרי הארכיון.