1, 2, 3 ניסיון

לפני שלוש שנים (ואולי אף יותר) התחלתי לשלוח בימי שישי בבוקר את 'עונג שבת' – המוכר יותר כעונ"ש – באי-מייל לחמישה-שישה הקוראים שלי. מאז רשימת המנויים הלכה וגדלה, וגם הטכנולוגיה הלכה והשתכללה. מי ידע אז מה זה 'בלוג'...

כל כך הרבה אנשים נדנדו, כל כך הרבה אנשים אמרו לי שזה כדאי, אז הנה אני כאן. בינתיים לניסיון.

נראה מה יצא מזה. אולי נתחיל פשוט בארכיון מקביל – מה שקרוי 'המיטב' של עונ"ש...

לאט לאט ובזהירות, כמו קיפודים שעושים, אתם יודעים מה...

ותודה לעינת אמיתי 'המטפלת'.

+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

להתחיל מכאן:

גלוית דואר צבאית בברית המועצות ועליה ציטוט מהשיר 'חכי לי ואחזור', 1944 (ויקימדיה)

לזכרו של צבי (גרימי) גלעד (2019-1936)

 ממייסדי קיבוץ עין גדי וראש וראשון

לחוקרי הזמר העברי שתורגם מרוסית

השיר 'אַתְּ חַכִּי לִי וְאֶחְזוֹר' הוא מן השירים הרוסיים המפורסמים והאהובים ביותר שנכתבו בימי מלחמת העולם השנייה. לא מעט נכתב עליו ועל גלגוליו, ומה שנכתב כולל אי-דיוקים רבים וחסר פרטי מידע חיוניים. זהו מקרה יוצא דופן שבו הלחן המוכר והאהוב, של שיר שנכתב במקורו ברוסית ונכתבו לו עשרות לחנים, הוא 'כחול-לבן', והוא גם, לדעת רבים, המוצלח שבכולם. כאן אנסה לסכם את המידע על השיר וגלגוליו ככל שניתן, מן הים הכללי וטיפה משלי. בשל אורכה תחולק הרשימה לארבעה חלקים. נעסוק במקור הרוסי ובמחבר, בתרגומים לעברית ובלחנים, בביצועים הרבים ובשאר ירקות. זה סיפור מרתק, אל תיפול רוחכם!

תחילה הבה ניזכר בשיר דרך ביצועו הבלתי נשכח של שמשון בר נוי, שכנראה היה הראשון שהקליט אותו בעברית, כבר ב-1947 (ההקלטה המובאת כאן היא מ-1962). המילים העבריות הן של אברהם שלונסקי הלחן הוא של שלמה דויטשר (דרורי), בשניהם – בתרגום ובלחן שנכתבו ב-1943 – נדון בחלק השני של המאמר.

א. 'חכי לי': המקור הרוסי

את השיר 'חכי לי' – Жди меня (Zhdi mena; חכי לי) – חיבר המשורר, הסופר והמחזאי קונסטנטין מיכאלוביץ סימונוב (Константин Симонов) ככל הנראה באוגוסט 1941. סימונוב, יליד 1915, שגויס לצבא האדום ב-1939, שירת ככתב צבאי. תחילה בחזית מונגוליה שבמזרח, במלחמת הגבול הסובייטית-יפנית, ואחר כך מונה לקומיסר גדוד ובד בבד המשיך בפעילותו ככתב צבאי בחזיתות שונות. בין השאר נכח בקרבות בסטאלינגרד, בשחרור מחנה המוות מַַיידַאנֶק ליד לובלין בפולין, ואת חוויותיו משם העלה על הכתב, וגם בשחרור ברלין. בתוך כך פרסם מאמרים רבים, ואף כתב מחזה מהווי המלחמה בשם 'אנשי רוסיה' (תורגם לעברית על ידי אברהם לוינסון והוצג בתיאטרון הבימה במארס 1943). 

מלכתחילה השיר 'חכי לי' לא נכתב לפרסום. סימונוב, שראה בו יצירה אישית מדי, הסתפק בהקראתו בהזדמנויות שונות בפני חברים. רק לאחר שכנוע נמרץ הסכים לקרוא את השיר בתחנת רדיו צבאית ולשלוח אותו לפרסום בשני כתבי העת הצבאיים שבהם עבד (בהם גם הכוכב האדום), אך אלה דחו אותו. 

הכתב הצבאי סימונוב בימי מלחמת העולם השנייה

ב-14 בינואר 1942 – כשהצבא הגרמני הפולש כבר היה עמוק בתוך שטחי ברית המועצות – נדפס השיר בפעם הראשונה ביומון פראבדה, עיתונה הרשמי של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות, ומכאן ואילך החל פרסומו הגדול. 

הפרסום הראשון של השיר ברוסית היה ביומון פראבדה, 14 בינואר 1942, עמ' 2 (הספרייה הנשיאותית של רוסיה)

את השיר הקדיש סימונוב לאהובתו (ולימים אשתו), שחקנית הקולנוע והתיאטרון ולנטינה סֶרוֹבָה (Serova ;1975-1919), אך ההקדשה, שנשמטה מן הפרסום בפראבדה, נדפסה שוב בחוברת שיריו של סימונוב (Стихотворения, 1936-1942), שראתה אור במוסקווה בשנת 1942, בעיצומה של המלחמה, וחזרה גם במהדורות נוספות. 

ולנטינה סֶרוֹבָה (Soviet Art)

השיר התפרסם במהירות, בחזית ובעורף, שכן הוא היטיב לבטא רגשות שמיליוני חיילים בחזית חשו כלפי אהובותיהם שנותרו מאחור, רחוקות ולעיתים גם מדומינות. זו הייתה תקופה בה נדרשו אמנים ויוצרים לרסן את ביטויי האינדיווידואליזם, את הרגש הפרטי ואת ה'אני', ולהדגיש את ערכי הקולקטיביות, הפטריוטיות וה'אנו, אנו'. מבחינה זו שירו של סימונוב היה יוצא דופן, בלתי צפוי, ואפילו חתרני: הוא נוסח בלשון יחיד ('חכי לי'), היה 'רגשני' (מילת גנאי בפוליטיקה הסובייטית) ומלא באהבה ובגעגועים לאנשים. המילה 'מולדת' או 'רוסיה' לא נזכרה בו אף לא פעם אחת. זה היה שיר אוניברסלי, שכל חייל בכל מלחמה יכול היה למצוא בו את עצמו. האגדה מספרת כי כאשר סטאלין קרא את השיר שפורסם בפראבדה הוא תהה למה השיר נדפס בעיתון בעל תפוצה עצומה. 'די היה בשני עותקים', אמר סטאלין, 'אחד לו ואחד לה'...

ועם זאת, וכנראה בשל זאת, הוא זכה להצלחה מסחררת. בתוך זמן קצר נכתב לו לפחות שני לחנים נהדרים: הראשון, וכנראה הנפוץ ביותר בברית המועצות, חובר בידי מטווי בלאנטר, מלחין יהודי-סובייטי שהתפרסם בעיקר בזכות 'קטיושה' ('לבלבו אגס וגם תפוח'). לא ידוע אם הלחן של בלאנטר הגיע לארץ ישראל, וגם אם הגיע – בוודאי לא היה נפוץ ולא התנחל בלבבות. הסיבה לכך קשורה בהצלחתו הפנומנלית של הלחן המקומי, של שלמה דרורי (דויטשר), שבו נעסוק בהמשך.

הנה הלחן של בלאנטר בפי הזמרת המפורסמת בברית המועצות לודמילה זִיקִינָה:

  

הלחן השני, קצבי יותר, חובר בידי קיריל מולצ'נוב. בהמשך נוספו עוד לחנים רבים.

הנה השיר הרוסי בלחנו של מולצ'נוב, בביצועו של זמר הבריטון דמיטרי חבורוסטובסקי:

???????????????

ספק אם שלונסקי, שכפי שנראה היה הראשון שתרגם את השיר לעברית, הכיר את הלחנים הללו, אבל מילותיו מתאימות להם הפלא ופלא! עובדה, יש ברשותנו ביצועים של שני הלחנים הללו במילותיו. 

נשמע תחילה את אופירה גלוסקא שרה את לחנו של בלאנטר. לא ידוע הרבה על נסיבות ההקלטה. גרימי גלעד ידע לספר, כי לפני כמה עשרות שנים החליט מי שהחליט ב'קול ישראל' דאז, להשמיע כקוריוז את מילותיו של שלונסקי בלחנו של בלאנטר ולמשימה גויסה אופירה גלוסקא. מתי זה היה ובאיזו תוכנית? אופירה עצמה לא זכרה ששרה אותו עד ששמעה את ההקלטה ובקושי זיהתה את עצמה. לדבריה, המלווה על הפסנתר היה שמעון כהן.

וכאן איזי הוד – שהיה שותף ב'חבורה הרוסית' שטיפח גרימי כדי לשחזר באופן שיטתי את 'כך זה היה במקור' – שר בעברית את לחנו של מולצ'נוב (הקלטה מ-2020):

       

נחזור לברית המועצות ולסימונוב.

ב-1943 כבר הופק סרט שנקרא 'חכי לי', שאותו ביימו אלכסנדר סטולפר ובוריס איוואנוב, התסריט נכתב בידי סימונוב ובתפקיד הראשי כיכבה, כמובן, ולנטינה סֶרובה...

כרזת הסרט הסובייטי 'חכי לי', 1943 (ויקימדיה)

הנה הוא כאן במלואו (ללא כיתוביות תרגום): 

 

לאחר המלחמה המשיך סימונוב בקריירה ספרותית ופרסם ספרים הרבה (בהם ימים ולילות: רומאן סטאלינגראד, שתורגם לעברית על ידי אברהם שלונסקי וראה אור ב-1945). 

קונסטנטין סימונוב (1979-1915)

ובלי רכילות הרי אי אפשר. ולנטינה סֶרובה לא התלהבה כל כך מאהבתו של סימונוב ומחיזוריו, אך לבסוף נתרצתה והשניים נישאו ב-1943. אלה היו הנישואים השלישיים  של כל אחד מהם, וגם הם עלו על שרטון לאחר ששמועות נפוצו כי ניהלה רומן עם לא אחר מאשר המרשל קונסטנטין רוקוסובסקי (וכנראה לא רק איתו). קשה היה לה לסֶרובה לשאת על גבה את תווית האישה המסורה האולטימטיבית, שחיכתה וחיכתה ומעולם לא בגדה... 

ב-1957 הסתיים סיפור האהבה בסכסוך גדול והשניים התגרשו. במהדורות המאוחרות שבהן נדפס השיר מחק סימונוב בשיטתיות את ההקדשה לסֶרובה.

קונסטנטין סימונוב וולנטינה סֵרובה, 1944 (Soviet Art)

בין כך ובין כך, השיר הפך קלאסיקה של שירי 'המלחמה הפטריוטית'. הוא נדפס בספרים ובמקראות, נלמד בבתי ספר וקיבל מעמד דומה ל'מגש הכסף' של נתן אלתרמן אצלנו. הנה סימונוב קורא בשנת 1971 את השיר ברוסית כחלק ממיזם של משרד החינוך הסובייטי:

  

בראשית 1966 הוזמן סימונוב על ידי אגודת הסופרים העבריים לבקר בארץ. בחודש אפריל הוא אכן הגיע, יחד עם רעייתו (הרביעית) לאריסה ז'אדובה, לביקור בן עשרה ימים (21 באפריל עד 2 במאי). הוא חרש את הארץ, מצפון ועד אילת, נפגש עם סופרים ישראלים (המפגש המעניין תועד בביטאון אגודת הסופרים, דַּף, גיליון כט, ספטמבר 1966), עם שחקני 'הבימה', עם אקדמאים ועם פוליטיקאים. הוא ביקר בערים הגדולות, בקיבוצים ובאתרי תיירות וזיכרון שונים, בין השאר גם ביד ושם ובבית לוחמי הגיטאות, שם סיפר על חוויותיו משחרור מחנה מיידאנק.

קונסטנטין סימונוב (מימין) מלווה בצבי שְׁנֶר במוזיאון בית לוחמי הגטאות (ארכיון בית לוחמי הגטאות)

עם כל זכויותיו, סימונוב גם היה קומוניסט אדוק, שלא לומר סטאליניסט, שלחם את מלחמותיה של התעמולה הסובייטית, ובמיוחד יצא נגד מה שכּונה אז 'קוסמופוליטיות'. הוא היה מעורב בחיי הספרות והרוח בברית המועצות, ערך ביטאון ספרותי חשוב, וגינה את פעילותם הספרותית והציבורית של אנה אחמטובה, אלכסנדר סולז'ניצין ואנדרי סחרוב. 

סימונוב מת במוסקווה ב-1979 והוא בן 63. בצוואתו ביקש שגופתו תישרף ואפרו יפוזר על פני אדמת שדה הקרב של בואיניצי (Буйничское поле), שם התנהל ביולי 1941 קרב נואש בין הצבא האדום לבין הגרמנים. הכפר בואיניצי נמצא מדרום־מערב לעיר מוהילב (היום בבלארוס), שהייתה תחת מצור, וסימונוב, הכתב הצבאי, היה עֵד לאירועים הללו והושפע מהם כל חייו. רעייתו הרביעית לאריסה, שמתה שנה וחצי אחריו, ציוותה אף היא שאפרה יפוזר באותו מקום, ליד בעלה.

אבן ההנצחה של סימונוב באתר הזיכרון לקרב ליד הכפר בואיניצי (ויקימדיה)

חייו של סימונוב ועלילותיו תוארו בספרו המרתק של ההיסטוריון הבריטי אורלנדו פַייג'יס, המלחשים: חיים פרטיים ברוסיה בימי סטאלין, והמתעניינים בחייהם של אזרחים מן השורה בברית המועצות בתקופה זו יימצאו בו עניין רב. הספר יצא בפעם הראשונה ב-2007, ובשנת 2011 ראה אור בעברית בהוצאת כנרת זמורה ביתן בתרגומה של דבי אילון.