 |
| נמל אודסה. גלוית דואר מתחילת המאה עשרים (PICRIL) |
מאת אלון תן עמי
א. מאודסה ליפו
העיר אודסה, לחוף הים השחור, הייתה נמל היציאה העיקרי ששירת את יהודי רוסיה במסעם לארץ ישראל. הגיעו אליו נוסעים מרחבי האימפריה, ובכלל זה מליטא ומפולין, מבוכרה ומקווקז. מספר העולים מרוסיה לארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה נאמד בכ-21,000, מהם כ-17,500 הגיעו דרך נמל אודסה (כלומר, כ-85 אחוזים מכלל הנוסעים). על אלו נמנו אנשים שבאו לזמן קצוב, זקנים שבחרו לבלות את אחרית ימיהם בארץ הקודש, וכמובן חלוצים וציוֹנים מן השורה שעלו על מנת להתיישב בארץ ישראל.
בסוף המאה ה-19 הייתה אודסה לעיר היהודית השנייה בגודלה באימפריה הרוסית (אחרי ורשה). זה היה מרכז תרבותי, ספרותי וציוני, ורק טבעי היה שבה יפעל מרכזם הרשמי והחוקי של 'חובבי ציון' ברוסיה, שהוכר בשם 'הוועד האודסאי'. בינואר 1905 הקימו הפעילים המקומיים לשכת מודיעין, שתפקידה היה ריכוז מידע מועיל למען יהודים ששקלו לעלות לארץ וסיוע בידם. המידע כלל, בין היתר, עדכונים שוטפים על מצב היישוב היהודי בארץ ועל זכויות העולים, ובכלל זה חוקי הארץ תחת השלטון הטורקי, התנאים הכרוכים ברכישת קרקעות והאפשרויות להקמת עסקים ובתי מסחר. בשנים הראשונות התגלו לא מעט כשלים ואי סדרים בנהלי עבודתה של הלשכה, כמו למשל מידע מוטעה שנמסר לנוסעים בכל הנוגע להמרת כסף רוסי בשטחי האימפריה העות'מנית, מה שגרם להפסד כספי ניכר. כך גם באשר לקניית כרטיסי נסיעה באונייה עבור ילדים (בדיעבד התברר כי ילדים היו פטורים מכרטיס נסיעה). לתלאות הללו נוספו לעתים עיכובים באודסה בשל מחאות ושביתות תכופות של מלחים וסוורים. עיכובים אלה עשויים היו להימשך ימים אחדים וכתוצאה מכך נחשפו נוסעים להתנכלויות. מן הצד האחר, אנשי הלשכה סייעו לעולים בבהתמודדות עם הליכים בירוקרטיים, וכן בסבסוד של כארבעים אחוז ממחיר הכרטיס להפלגה. כאשר שהו הנוסעים בחניית הביניים בקושטא דאגו אנשי הוועד לצייד אותם בתעודה טורקית המאפשרת ישיבה בארץ, הם יכלו להחליף את הכסף הרוסי בטורקי, לעבור מאונייה לאונייה, לרכוש כרטיס ירידה בחוף ביפו ועוד. לשכה מקבילה ('אינפורמציונס-בְּיוּרוֹ') הוקמה גם ביפו בשנת 1906 ובראשה עמד מנחם שינקין.
למן ראשית המאה העשרים הגיעו לנמל יפו אוניות קיטור של חברת הספנות הרוסית שיצאו מנמל אודסה. האוניות יצאו מאודסה בכל יום רביעי בשעה 16:00, ונתיב ההפלגה עבר דרך קושטא, שם עגנה האונייה לחניית ביניים מיום שישי בשעה 07:00 ועד ליום שבת בשעה 16:00. במהלך חניית ביניים זו ניסו הנוסעים לקבל מהשלטונות הטורקיים את ה'תזכרה', תעודה שאישרה להם להתיישב בארץ ישראל, מחשש לקבלת קנס עם הגעתם לנמל יפו. מקושטא הפליגה האונייה לסמירנה (איזמיר) שבטורקיה וממנה לביירות, שם עגנה לחניית ביניים נוספת. בהמשך הפליגה האונייה לנמל חיפה, ולאחר מסע של 12 ימים הגיעה ליפו ביום שני בשעה 05:00 בבוקר. לאחר ירידת העולים המשיכה האונייה לפורט סעיד וסיימה את ההפלגה באלכסנדריה שבמצרים.
ברל כצנלסון (1944-1887), שהפליג מאודסה ליפו בשנת 1909, סיפר:
הגעתי לאודסה, ובאודסה היה אז מלון מפורסם – כמו שביפו היה מלון מפורסם 'חיים ברוך', כך היה באודסה מלון של חוזרים מארץ ישראל. אי אפשר לתאר כמה נורא היה בשבילי לבוא ולהתאכסן במלון של חוזרים [...] באודסה עליתי לאונייה. לא היה לי שום אדם באונייה זו. התחלתי להתבונן באנשים – כולם אנשים זרים. והנה פתאום אני רואה איזה בחור עם בחורה [...] השניים היו דוד ורחל זכאי [...] אותה אונייה הייתה מלאה אנשים שנסעו לארץ ישראל, אבל כשאני רוצה לחפש מי מהם נשאר בארץ, מלבד זכאי ואשתו – אני מוצא רק שתי משפחות שנשארו [...] אני מציין את הדבר הזה, מפני שהוא כל כך אופייני בשביל העלייה השנייה. הכרתי אנשים שבאו לארץ באונייה אחת, וכעבור שבוע חזרו באונייה שנייה. זה היה אז דבר רגיל מאוד (ספר העליה השניה, עמ' 83-82).
דוד בן-ישי (בקלצוק), יליד 1885, לימים בין מייסדי נהלל, פגש גם הוא בנמל אודסה, כמו ברל, 'יורדים' שהוציאו את דיבת הארץ:
בהיותי בן 22 עזבתי את רוסיה לאחר שהשתחררתי מהצבא (שירתי בצבא רק שלושה חודשים). באתי לאודסה. חשבתי כי פה, בשערי ארץ ישראל, ארגיש כבר את אווירת הארץ. אבל מה נתאכזבתי כשנפגשתי עם בחורים בריאים שהוציאו את דיבת הארץ רעה, שהיא ארץ משכלת יושביה. שאלתי אותם כמה שנים היו בארץ, ענה לי אחד בלעג: 'שלושה ימים', ואחר ענה: 'שבעה ימים'. אמרתי להם: 'מרגלים אתם, טוב שהארץ מקיאה אתכם, אינכם ראוים לחיות בה'. באתי לארץ ביום ג' אייר תרס"ט [מאי 1909]. בבואי למלון ספקטור ביפו, שוב נפגשתי עם מוציאי דיבה על הארץ (שם, עמ' 285-284).
חנה שניפר (1971-1889), לימים חברת קיבוץ אשדות יעקב, שעלתה לארץ בשנת 1909, תיארה בתמציתיות את הגעתה ליפו:
לאחר טלטולים של ארבעה עשר יום עגנה אונייתנו [...] בסוף חודש תמוז בימה של יפו. על האונייה הקביל את פנינו (אותי ואת חברתי צ"ק) חיים ברוך. 'אקזוטית' מאוד הייתה פגישה זו עם היהודי המתרוצץ על הסיפון כשה'פֶלֶרינה' שלו מתבדרת ברוח. הוא ידע כבר על בואנו והפגישה הייתה כשל מכּרים משכבר הימים. תוך רחש הזבובים והמולת גברים וילדים ומראה שנים רעולות וחמורים וגמלים ותערובת איזה ריח מוזר מתקתק-צורב, פילסנו את דרכנו במדרגות האבן החלקלקות של רחוב הנמל עד הגיענו למלון [...] התרשמותנו הראשונה הייתה קשה ומדכאת (שם, עמ' 554).
הסופרת מרי יציב (רוזובסקי) (1973-1891), רעייתו של העיתונאי יצחק יציב, סקרה בתמציתיות את מהלך ההפלגה לארץ:
ארץ ישראל באה לקראתי בנמל אודסה בדמותם של שני אנשים צעירים [...] ומשניהם – ריח שדות, רעננות בלתי מצויה. יהודים כאלה לא ראיתי עד אז. באונייה הרבה בחורים ובחורות [...] הדרך הייתה קשה מאוד. הים סער, הצליינים הרוסים המרובים הוסיפו קושי לא מעט. רבים מבין הצעירים כבר רצו לדעת מתי חוזרת האונייה. מכולם, מחמישים-שישים האנשים שנסעו איתי, יש לי כיום בארץ רק 'אחות' אחת ושני 'אחים' לאונייה בחיפה התעכבה האונייה יום תמים [...] כשחזרנו לאונייה לנסוע ליפו, מצאנו בה קבוצת בחורים ובחורה אחת שחזרו ליהודה מטיול בגליל [...] ועל שאלתי: איך? איך שם בארץ? – ענתה לי: 'באונייה רע? – שם גרוע יותר' (שם, עמ' 564).
פסח בן עמרם (ליפּוֹבֶצְקי) (1962-1902), שהיה לימים סופר ומורה, עלה לארץ בנובמבר 1913. הוא היה אז בסך הכול נער כבן אחת-עשרה והוריו שלחוהו לבדו כדי ללמוד בגימנסיה העברית 'הרצליה':
באוניה רוסית לא מן הגדולות ביותר – 'צ'יכצוב' שמה – הפלגנו עד אלכסנדריה. הרגשתו של נער רך, אשר יצא לראשונה מבית אבא והוא מפליג לארץ רחוקה [...] מאלכסנדריה הפלגנו ליפו באונייה אוסטרית קטנטונת 'אלקטרה'. המחלקה השלישית כמוה כמחלקה הרביעית – עם ערמות פחמים וּבָקָר גם יחד. זוהמה. טלטולי האונייה, הכל נותן בי אותותיו, ותוקף אותי שטף דם מאפי [...] מעבירים אותי אל תא מיוחד של מחלקה ראשונה ומשכיבים על מצע נקי... מעל למשכבי תלוי פעמון חשמלי, אשר בלחצי את הכפתור שבקצהו בא אלי המלצר להגיש לי צמר גפן שיעצור את הדם או כוס מים לשתייה. אני מצלצל תכופות, ספק מתוך חרדת דאגה להישאר יחידי בתא, ספק מתוך יצר שעשוע ומשחק במכשיר אשר נזדמן לידי בפעם הראשונה בחיי. והנה סוף סוף בא הבוקר המאושר בו נגלו לעינינו מעל סיפון האונייה הבתים הקטנים עם הגגות השטוחים, כשהם נערמים זה על גבי זה – יפו' (שם עמ' 313).
תיאור נוסף של ההפלגה, מנקודת מבטו של ילד, הובא מפי הסופר שמעון קושניר (1986-1895), שהיה בין מייסדי כפר יחזקאל. הוא עלה לארץ בשנת 1904 בהיותו כבן תשע:
לאחר כל ההכנות הפלגנו מאודסה ביום שבת של חודש כסלו תרס"ה (1904) באונייה ההולכת ליפו. לראשונה בחייה יצאה אמא בדרך הים. ובאונייה נוסעים בני עמים שונים ויהודים בה מעטים. האונייה נישאת בים סוער, ים של חורף. בתא המשותף הפרוץ לרוחות הים, גדולה התנודה. הספינה נאבקת בין הגלים ואמא פורשת ידיה, מכסה אותנו בשמיכות וגוחנת עלינו להגן על עולליה. זכורה במיוחד רבקה צודיקוב ז"ל, שעלתה עמנו באותה אונייה והגישה עזרתה כאחות רחמניה לנזקקים, בימים ובלילות. באונייה נסעו עולי רגל רבים. היה גם מקרה מוות, שבגללו עיכבו אותנו בקושטא שבוע ימים, ואז הועברנו לאונייה אחרת שהסיעה אותנו לחוף יפו (שם, עמ' 301).
ברכה חבס, שבעצמה עלתה עם תריסר בני משפחתה (כולל מינקת לאחותה התינוקת) בשנת 1907, בהיותה כבת שבע, תיארה כך את ההפלגה באונייה:
ברכה חבס (Jewish Women's Archive) מנסיעתי הראשונה באונייה אזכרה אך מעט, רק תמונות עמומות, הצצות ועולות בי פתאום, לפי צו נעלם מתוך קשר נסתר: ריח וַלריאַן, טעם צנימים ונקניק, מציצת לימון, מי שטיפת רצפות, הניתזים מסביב, שפם רופא לבוש כחול, מצנפת מַלח אדום-לחיים... ופיח, ותנודה, וקיא...קיא...קיא...
התמונה השלימה, אשר אשתדל להעלותה לפנַי בעזרת סיפורי ההורים ונסיעות מאוחרות, אף היא מטושטשת ביותר: איזו מחלקה שלישית של אוניית מהגרים רוסית בימי העלייה השנייה, מסדרונות צרים, מדרגות חלקות; ובאפלולית ובמחנק – מדפים אפורים, רחבים, תחתיים, שניים ושלישיים. וחבילות וצרורות קופסות וקומקומים, שיירי לימון ו'סידורים' בלים, בגדי שבת מקומטים וראשים פרועים ואנחות וקול צחוק עצור וגערה והמולת שלשלאות וחפזון מלחים ורעד הסיפון בקצב תנועת המכונה [...] ומסביב עניין כה רב: הנה אלה ילדי 'המדף שכנגד' עם צעצועיהם המרובים, בגדיהם ומשחקיהם המעוררים סקרנות בחידושם; ושם 'המחלקה השניה' עטופת סוד, אשר אפס-קצה פאֵרה נגלה לי בדרכי אל הרופא; ובחוץ, על הסיפון – 'התהום', אותה תהום אשר פרות וסוסים, תיבות וצרורות אין סוף נבלעו בה, ואף 'השמלות', שמלות השבת הכחולות, לתוכה ירדו (התעלינה? התחזורנה?). וה'קופסות' – אותן קופסות פח עגולות גבוהות, המלאות על גדותן צידת הדרך – כל מיני תרגימא ומאפה, אשר הכנתם והטיפול בהם עוררו סקרנות כה רבה שם בבית.
בהמשך תיארה חבס את יקיצתה מחלום בלהות בשעת לילה מאוחרת, בעת שנוסעי האונייה ישנים, ואת געגועיה לביתה וכעסה על אביה שאותו 'האשימה' בנסיעה המפרכת לארץ –
צר היה לראותו בעליצותו [...] בחברת אותם הצעירים 'הישנים על הסיפון', המרבים כל כך לשיר ב'לשון הקודש' ומרקדים עד ערב (שם, עמ' 306-305).
תיאור ההפלגה מנקודת מבטן של נערות בוגרות נמסר גם על ידי האחיות שושנה ורחל בלובשטיין, שהגיעו ארצה בשנת 1909 לביקור והחליטו להשתקע במושבה רחובות. כשנתיים לאחר מכן הצטרפה שושנה (1973-1888) ל'חוות העלמות' של חנה מייזל בכנרת, משם עברה לקיבוץ מרחביה, ולאחר לימודים בגרמניה שבה ארצה והייתה מורה למוזיקה. את ההפלגה לארץ ישראל, בהיותה בגיל 21, תיארה במילים הבאות:
הננו על האונייה בלב ים. ואני שוקעת כולי בהסתכלות. ים [...] רשמי הסביבה מעניינים, כמובן. הים שקט, רגיל... אני ואחותי מתבוננות לכל [...] אהבנו להימלט מדי פעם מפינתנו החשכה והמחניקה בתחתית האונייה ולעלות על הסיפון. שם היינו שוכבות על החבלים הגסים, אשר כמעט פצעונו, ונהנות מזיו העולם. טוב היה. האח, מה טוב!
ואילו רחל אחותה (1931-1890), רחל המשוררת, כתבה כך:
נזכרה אני בלילה אחד, כמדומני היה זה לילה שני על האונייה. כל היום התרוצצתי פה ושם על הסיפון בהסתכלי, בחפשי מכרים חדשים [...] ורק החשיך היום ירדתי למטה, השתרעתי על הספסל הקשה, ואישן מיד בשנת הנעורים [...] כעבור שלוש שעות התעוררתי, ואני מרגישה שכולי רטובה, כי האויר מלא אבק חלוד. נושמים בקושי. העינים כואבות מאורו המסנוור של הפנס החשמלי (כנהוג, אצלנו אפלה עמוקה בתחתית האונייה). למטה עובדים המלחים, הם מתכוננים להוריד עוגן [...] הגענו לעיר החוף ועמדנו. בחפזון אני עולה על הסיפון [...] ואני כאילו עומדת בלב הלילה עצמו. הנני עומדת שם ומקשיבה ושומעת קול הדממה. מסביב התבהר. עוד מעט ובא הבוקר [...] בזהירות אני סוללת לי דרך בין הנרדמים על מכסה האונייה ויורדת 'הביתה'.
ושוב מאת רחל:
קונסטנטינופול – המון נוסעים חדשים [...] ירדנו אל החוף. שוטטנו קצת בחוצות והתרשמנו מן 'המזרח'... ועוד עלינו לנסוע ולנסוע. כשנים עשר יום ארכה הנסיעה. אך הנה הוא החוף המקווה... שעות אחדות לפני שנראָה חוף יפו, עוד מראשית הבוקר, היינו עֵרות, ועֵרים כל היהודים והיהודיות העולים ל'מולדת'. מצב רוח מרומם ורציני. כולנו נרגשים. לפתע מתפרץ ועולה קול שירה. וידים נפגשות בלחיצה, בלי אומר ודברים: הנה היא הארץ המקוּוה, 'המובטחה'! (עמ' 580-579)
 |
| רחל (מימין) ושושנה בלובשטיין, רחובות 1910-1909 (ישראל נגלית לעין, יד יצחק בן צבי; הספרייה הלאומית) |
על אודות הרכב הנוסעים בהפלגה שיצאה מאודסה לארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה ניתן ללמוד מתיאורו של נתן חפשי (1980-1889), שעלה לארץ בשנת 1909 והיה אחד ממייסדי נהלל וממנהיגי 'ברית שלום':
שלושה ימים נסענו מוורשה עד אודסה! לאחר שסידרנו את כל העניינים הטכניים הקשורים בנסיעתנו בעזרת משרד 'חובבי ציון' עלינו בד' תמוז תרס"ט אל האונייה 'הנסיך הגדול אלכסנדר' [...] באונייה זו וכן באוניות אחרות נוסעים זקנים לארץ הקודש. בוודאי גדול הוא הכוח והרצון שהניעום לזה. וציוֹנֵינוּ? הגם הם מלאים כוח כזה – או נכונים דברי יעקב רבינוביץ ש'צעירי ציון' בודאי יזדקנו בגולה, ו'בני ציון' בוודאי לא יראו את ציון לעולם וכו'?!
רוב נוסעי האונייה היו רוסים עולי רגל, וכשלושים מהם יהודים, כמחציתם צעירים והשאר זקנים, שנסעו לבלות שארית ימיהם בארץ הקודש. הדיבור העברי בינינו, 'חלוצי ציון', משך אלינו לאט לאט כל יודע עברית מבין הנוסעים היהודים, בייחוד מהצעירים. הנסיעה היתה רבת עניין ונמשכה 13 יום מאודסה עד יפו, בגלל החניות התכופות של האונייה בנמלים רבים שבדרכנו. אור לי"ז תמוז [תרס"ט] היה לנו ליל שימורים. אונייתנו הלכה והתקרבה יותר ויותר ליפו. לאחר חצות הלילה הורד העוגן בקול רעש גדול והמלחים הודיעונו כי בקרבת יפו הננו, ובבוקר נרד מן האונייה (שם, עמ' 138) .
ולבסוף, עדותו של יחזקאל בית הלחמי, חבר מפלגת פועלי ציון, שעלה לארץ באביב 1906. בספינה היו לדבריו כ-150 חברי 'פועלי ציון' על סיעותיהם השונות (כשמונים אחוזים מכלל הנוסעים), ולצדם אכלסו את הספינה גם יהודים חרדים וגם עולי רגל רוסים שרצו לפקוד את המקומות הקדושים:
לאחר שהצליינים הסתדרו ביניהם ותפסו מקום מסוים באונייה, התקבצו ממילא היהודים בפינה מיוחדת משלהם. שיחות ההיכרות בינינו לבין עצמנו לא ארכו זמן ממושך, ותוך כדי שיחה התגלו גם הדעות וההשקפות החבויות בציבור הזה. קיבוץ גלויות ממש על כל הופעותיו: דוברי רוסית שאינם שומעים לא יידיש ולא עברית, יידישאים 'פרינציפיונים' [כאלה שדגלו בהפיכת יידיש לשפת העם היהודי] ובלתי 'פרינציפיונים', וגם קבוצה קטנה של דוברי עברית. למרבה השמחה למעלה משמונים אחוז מן הנוסעים היו שייכים לפועלי ציון על זרמיה השונים. כיומיים לפני הגיענו למחוז חפצנו הועלתה הצעה: 150 חברי פועלי ציון יופיעו בחוף בדגל פועלי ציון. לא עברו שעות רבות והדגל הוכן ברוב פאר. אולם למזלנו נסע אתנו יהודי אחד שחזר ארצה לאחר ביקור קצר בחו"ל. בראותו את הדגל ביקש לומר משהו ולא יכול. לבסוף פרץ בבכי: 'ילדים יקרים, בארץ ישראל, ביפו, שלטון טורקי. דגל הוא מרד. את כולנו יאסרו בכבלים'. הדגל קופל והושם למשמרת. ככה עגנה 'לזרוב' בחוף יפו בערב חג הפסח תרס"ו (מכון לבון, ארכיון היסטורי של תנועת העבודה, תיק iv108-2-21; תודה לפרופ' עמנואל אטקס שהעביר לנו מקור זה).
 |
| סבלים ערביים ומקבלי פנים ממתינים על הרציף בנמל יפו, שנות העשרים (אוסף מטסון, ספריית הקונגרס, ויקיפדיה) |
ג. יעקב רבינוביץ על האונייה
 |
| יעקב רבינוביץ ברוסיה (מכון 'גנזים') |
יעקב רבינוביץ (1948-1875), שנזכר בתיאורו של נתן חפשי, היה גם הוא איש העלייה השנייה. סופר, מבקר ופעיל ציוני, שהיה יד ימינו של מנחם אוסישקין בלשכת המודיעין לעלייה באודסה, ביקר פעמיים בארץ ישראל עד שלבסוף השתקע בפתח תקוה בשנת 1910. לראשונה ביקר בארץ בשנת 1905 ואת רשמי ביקורו, על נופיה הגיאוגרפיים והאנושיים של הארץ, פרסם כשנתיים לאחר מכן ('בארץ ישראל (רשמי מסע)', השִׁילֹוח, טז, שבט-תמוז תרס"ז, עמ' 49-40, 453-442, 559-540).
ביקורו השני בארץ היה בחודשים אפריל-אוגוסט 1908. לאחרונה אותרו בארכיון 'גנזים' (תיק 177, 46336/1) כ-45 מכתבים וגלויות שכתב ברוסית לסוניה קריגסגאבר, שחקנית יהודיה צעירה מאודסה, שבה היה מאוהב (על פרשה זו ראו במאמרי, 'ורבות הבנות פגשתי על דרכי, והאחת, היחידה – איננה', הארץ, 9 באפריל 2025). בארבעה ממכתביו מופיעים תיאורים מפורטים של מסע ההפלגה מאודסה ליפו.
רבינוביץ הפליג מאודסה ביום רביעי, 1 באפריל 1908 (19 במארס על פי הלוח היוליאני הישן), ושלושה ימים לאחר מכן, בעת שהאונייה חנתה בתחנת הביניים בקושטא, שלח לאהובתו מכתב ראשון מהמסע. בפתח דבריו ציין כי לא ישן יום שלם, וכי 'הדרך הייתה טובה, הים היה שקט, מזג האויר נהדר, הנוסעים (יהודים, פולנים ועוד) נחמדים, צוות הספינה טוב, ומתוך 270 נוסעים ישנם סך הכול כ-115 יהודים'.
ביום שישי, 10 באפריל, כשאונייתו חלפה מול הרי הטאורוס בטורקיה, כתב לה רבינוביץ מכתב נוסף ובו סיפר כי האונייה יצאה מקושטא בשבת, 4 באפריל, לפנות ערב. למחרת, ביום ראשון, עצרה האונייה במיטילנה, בירת האי לסבוס, ואפשרה לנוסעיה לרדת ולטייל. מזג האויר היה חמים, הצמחייה נפלאה למראה, ועל אחד ההרים הם זיהו חורבות מבצר. הוא סיפר כי בדומה לקושטא, גם בלסבוס נמצאים גברים יוונים וטורקים, וכי הנשים באי יפהפיות. נשים יווניות נכבדות הביאו להם פרחים, אולם בשל קשיי השפה הם לא הצליחו לנהל עימן שיחה; הגברים לעומת זאת דיברו צרפתית. בחור צעיר ויפה, איש כנסייה מקומית, הסביר להם פנים אם כי סירב לשיר בנוכחותם.
 |
| גלוית דואר: רציף בנמל מיטילנה, סביב שנת 1904 (levantine heritage) |
ביום שני ביקרו הנוסעים בעיר הנפלאה סמירנה (הלא היא איזמיר שבטורקיה), וביום חמישי (9 באפריל) ביקרו במרסין (Mersin) – עיר טורקית קטנה, קרוב לגבול סוריה. עוד ציין כי במהלך היום בו הוא כותב הם אמורים להגיע לחבל אלכסנדרטה. יום קודם ניתן היה לראות מהאונייה את ההרים המושלגים מול חופי 'אסיה הקטנה', ובשבת (11 באפריל) אמורים הם כבר לראות את הרי לבנון המושלגים.
 |
| גלוית דואר: רציף בנמל איזמיר, סביב שנת 1910 (PICRYL) |
רבינוביץ ממשיך ומספר כי ציבור הנוסעים בספינה מורכב מבני עמים ולאומים שונים:
התחברתי במיוחד עם ארמנים, אחר כך עם פולנייה קתולית, עם בחורה בוגומילית [מן הסתם מבוסניה], עם מיסיונר רוסי, עם זקנה מיילדת ממוסקווה, עם זוג סוחרים ועם בחורה יוונייה, לא כולל יהודים שביניהם הרבה אנשים נפלאים.
בכלל, הוא מרגיש נהדר: אין קדחת או רעידות. אומנם האוכל באונייה גרוע, אולם די לו בתאנים, בתמרים, בתפוזים ובתפוחים. הוא גם שותה הרבה יין, קוניאק ו'אזיקו' (גראפה).
בהמשך סיפר לה רבינוביץ על חוויה משונה שליוותה אותו במשך כל ימי המסע: בנמל אודסה, לפני היציאה, ביקשה ממנו אימהּ של צעירה בת 19 שישגיח על בִּתה שנסעה בגפה. במהלך ההפלגה חלתה הנערה, כנראה בשל הרעלת מזון לא טרי. היא טופלה על ידי שני רופאים: האחד, רופא הספינה, יהודי רוסי מומר שלא ידע צרפתית; האחֵר, רופא ארמני-טורקי שלא ידע רוסית. רבינוביץ, שחש אחריות כלפיה, מצא עצמו נוכח כל אימת שהרופאים טיפלו בה וניסה להיות המֵליץ (מתרגם) ביניהם. יחד עם יהודי ירושלמי צעיר, שידע היטב את השפה הצרפתית, השגיחו על הצעירה בתורנות עד שחזרה לאיתנה.
 |
| העמודים הראשון והאחרון ממכתבו השני של רבינוביץ לסוניה קריגסגאבר (באדיבות מכון גנזים) |
מכתבו השלישי נכתב בטריפולי שבלבנון בשבת (11 באפריל):
ספינת הקיטור שלנו עגנה זה עתה ליד טריפולי, עיר בצפון לבנון. לא שלחתי לָךְ מכתב אתמול, כיוון שהייתה סערה נוראית בים. אף אחד לא נסע לעיר ולא היה לי נוח ללכת בעצמי. אשלח לך היום מכתב מביירות. הסערה התחילה אצלנו אתמול עם עלות השחר. לאחר מכן נשכבתי מעט והחליפו אותי אצל החולָה. הסערה נמשכה כל היום, ובמשך זמן מה חשבנו שתגרום להרבה צרות במפלס העליון. בלילה החלה התנדנדות. ישנתי עמוק משום שהייתי עייף מאוד, לא רק בגלל שהייתי צריך לעתים קרובות להיות תורן אצל החולָה, אלא גם כדי לעזור לרופא במשך כשעתיים בערב. שירותי הרפואה בספינתנו מסודרים כמו כל דבר אחר ברוסיה החביבה שלך – באופן זוועתי. הרופא צעיר וחסַר ניסיון, חדר מרפאה – אין, תרופות – יש מעט. הרופא הארמני נאלץ לשים לחולָה כוסות תה במקום כוסות רוח, אבל לרשותו עמדו רק שתי כוסות, כך שהסיפור נמשך יותר משעה, ולא רק הוא, אלא גם אני יצאתי מותש. ואילו הרופא שלנו (היהודי המומר) נעדר: הוא שיחק קלפים או דקלם שירים. היה מתאים לו יותר מקום על הבמה היכן שהוא; הוא השתתף לעתים קרובות בהופעות חובבים, מדקלם ושר יפה. הרופא הארמני הוא אדם חביב אך כנראה שאינו פטריוט גדול. הוא מדבר טורקית יותר מאשר ארמנית. באופן מפתיע, הארמנים דומים מאוד לנו היהודים: חכמים, תחבולנים, אינטליגנטים, נשואי פנים, מתנהגים בליברליות מוגזמת, סוחרים בהכול, אולם יש להודות כי אוהבים את עמם ונלחמים על מולדתם, למרות שרבים לא ראו אותה מעולם. רבים מהארמנים מדברים טורקית, כי הדור הזקן לא מדבר את השפה הארמנית. הצעירים מצליחים ללמוד ארמנית ומדברים אותה בינם לבין עצמם; אולם עם הזקנים הארמנים הם נאלצים לדבר טורקית.
בהמשך ציין רבינוביץ כי עם זריחת החמה העירו אותו שוב לתורנות אצל הצעירה החולה. נשים רבות מקיאות בשל התנודות החזקות של האונייה, וגם הגברים לא מרגישים טוב; אולם עם צאת השמש הים נרגע. לביירות תגיע האונייה בשעה 12 של אותו יום, שם ילונו, ולמחרת, יום ראשון, תצא האונייה בשעה 10 בבוקר.
 |
| גלוית דואר: רציף בנמל בירות, תחילת המאה העשרים (ebay) |
המכתב נכתב באופן לא רציף לאורך ההפלגה. בהמשך מספר רבינוביץ כי הביט דרך החלון על ביירות, בעת שהספינה עגנה במפרץ: העיר מוארת בשמש, הערפל מתפזר, והפסגות המושלגות מזהירות מרחוק. במרחק של כחמישים או שישים ורסטאות מכאן נמצאים 'ארזי הלבנון', מהם נותרו רק 36, כמנין ל"ו הצדיקים הנסתרים. פעם היו עצי לבנון רבים כאלה שגדלו ביערות עד. בית המקדש בירושלים ('בית יער הלבנון'), כמו גם הארמונות בערים הפיניקיות צור וצידון, נבנה מארזי הלבנון.
רבינוביץ התלונן על כך ש'הציבור הנשי' בספינה התגלה כאנוכי. אחד הילדים שבאונייה חלה בדיפטריה והיה צריך למצוא עבורו תא מבודד, אולם הנשים סירבו לזוז והיה צורך לפנותן בכוח. בנוסף היה צריך להחליף את חולצתה של הצעירה החולה, אולם אף לא אחת מהנשים הסכימה לתת לה חולצה, ולבסוף ניתנה לה חולצת גבר. ועוד הוסיף רבינוביץ וסיפר על טיבם של נוסעי האונייה:
מבין 120 הנוסעים היהודים [אולי עיגל כלפי מעלה את מספרם ואולי עלו נוסעים נוספים בתחנות הביניים] יותר ממחצית יישארו בפלשתינה. מגיעים אנשים אמידים, עובדים צעירים, בעלי מלאכה... בקיצור 'ערב רב'. יש כאן אנשים ממפלגות שונות: ציונים ולא-ציונים; יש לנו אשת 'בונד' שנוסעת לעובד אחד במושבה, יש סוציאל-דמוקרטים, וכו׳. כמעט כולם נוסעים אל קרובים וחברים. יש גם חולה שחפת שנוסע לקבל טיפול רפואי. ילד נוסע לגימנסיה. קווקזים נוסעים לקנות קרקע. יש גם הנוסעים למות – קשיש עם קשישה. יש נוסעים להוריהם שעברו לשם מאמריקה ומדרום אפריקה (כזו גם החולה). יש לנו עלמה עם עיניים יפות להפליא, גם היא חולה, יפהפייה. אשת ה'בונד' גם היא בחורה חביבה [...] קניתי בסמירנה [איזמיר] משקפת ימית גדולה ועכשיו אני יכול לראות בצורה מושלמת את הפינות הקטנות ביותר של ההרים המושלגים... ההרים והשמיים הכחולים העמוקים האלה... והאוויר השקוף שדרכו רואים מרחקים ארוכים בצורה יוצאת דופן – זה מה שגורם לך לשכוח הכול, שופך רעננות ושמחה לנפש. היית צריכה לראות את הלילה כאן. אלוהים, אֵילו שמיים! אֵילו כוכבים! הקהל יושב הרבה אחרי חצות, איזו בושה, מתפלל ומהרהר. ובלילה, כל הלילה – הם לא יכולים לישון – כולם לא יכולים לעזוב. והזריחות והשקיעות! האביב כאן בשיא פריחתו, האוויר רווי בתשוקה ועונג וגורם לאנשים הכי רציניים ומכובדים לעשות שטויות גדולות. וכמה שיותר דרומה, יותר טוב. וחם כאן, כמו בקיץ.
רבינוביץ הגיע ליפו ביום שני 13 באפריל, ולמחרת נסע לירושלים כדי לחוג את חג הפסח שחל באותה שנה בימים רביעי וחמישי (16-15 באפריל). לאחר שחזר ליפו כתב מכתב נוסף לסוניה ובו תיאר את ימי ההפלגה האחרונים: בשבת יצאה האונייה מטריפולי ותנאי ההפלגה עד הגיעם לנמל יפו היו קשים: טלטלות רבות בספינה ונוסעים רבים שחלו, למעט עשרה ובהם הוא עצמו. לא נעים להיות בריא כאשר סביבך כולם חולים... ועם זאת, הדרך הייתה יפה והם ראו את ההרים המושלגים. הוא חילק עם סוניה את רשמיו מהביקור בביירות, שרחובותיה מלוכלכים ומאובקים, שיש בה כ-5,000 יהודים, מהם כ-150 יוצאי האימפריה הרוסית. הוא פגש סטודנטים יהודים מהאוניברסיטה האמריקאית ומהאוניברסיטה הצרפתית וציין כי בערי יש סניף של בנק ציוני. מרבית יהודי ביירות דיברו ספניולית וערבית, בעוד היהודים יוצאי רוסיה הקימו לעצמם מוסדות קהילתיים נפרדים (תיאטרון בעברית וביידיש, אגודת סטודנטים). רבינוביץ שהה בארץ כחמישה חודשים, ובאוגוסט 1908 חזר לאודסה.
בארכיון הסרטים הישראלי של סינמטק ירושלים נשמר סרטון ללא קול משנת 1913 (אורכו כחמש דקות), שבו ניתן לראות קטעים ממסלול ההפלגה של אונייה שיצאה מנמל אודסה בדרכה לארץ ישראל. לא ניתן לשבץ את הסרטון כאן, אך אפשר לצפות בו בקלות באמצעות הקשה כאן. סרטון אילם זה מחייה במעט את עדויותיהם של בני העלייה השנייה שהבאינו לעיל.
לקריאה נוספת
יהושע קניאל, במעבר: היהודים בארץ ישראל במאה הי"ט בין ישן לחדש ובין ישוב ארץ הקודש לבין ציונות: מבחר מאמרים, תש"ס. <אתה מתכוון למאמר ספציפי? אם כן, רשום את שמו ומס' עמודיו>
גור אלרואי, אימיגרנטים: ההגירה היהודית לארץ ישראל בראשית המאה העשרים, יד יצחק בן צבי, תשס"ד.
ברכה חבס (עורכת), ספר העלייה השניה, עם עובד, תל אביב, תש"ז.
______________________________________
אני מודה לפרופ' אלכסנדר סודין על תרגום המכתבים מרוסית ולפרופ' מאיר חזן על הפניותיו למקורות נוספים.
אלון תן עמי הוא חוקר מאגיה יהודית וחובב יצירתו של ביאליק atami1972@gmail.com
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', אם יש לכם חשבון דוא"ל בגוגל, לחצו על 'חשבון גוגל' ושמכם יעלה מיד. אם לא - לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
התגובות מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.