יום ראשון, 9 באוקטובר 2011

'אין המצב בארץ רע': השר דוד רמז כותב לנער אליהו הכהן

ברשומה קודמת הבאתי פתק מליצי בכתב ידו של שר החינוך והתרבות השני דוד רמז (דרבקין), שנכתב לתלמידים ולתלמידות בישראל.

אליהו הכהן נזכר שגם ברשותו יש פתק מהשר רמז, שנכתב בראשית ימי המדינה. דוד רמז היה אז שר התחבורה בממשלת ישראל הראשונה והנער אליהו הסיח בפניו את דאגתו נוכח הקשיים, המחסור והמצוקה של אותם ימים.

את תשובתו שלח רמז על פתק בכתב יד מנוקד, ולבקשתי הסכים אליהו הכהן להציגו כאן:



הקריה

כ"ד טבת, תש"י [13 בינואר 1950].

לאליהו הכהן,

בית הספר התיכון החקלאי בפרדס חנה.

אין המצב בארץ רע. המדינה נבנית  והולכת - ואתה בַּבּוֹנים.

שלום לך

ד. רֶמֶז

נדמה לי שהיום היו כותבים קצת אחרת. משהו כמו 'המצב בארץ סבבה'...


דוד רמז כמעט שאינו מוכר היום. לכל היותר הוא מוכר כשם של רחוב או כמידה שהתורה נדרשת בה.

והאם ידעתם שרמז הוא שחידש בשפתנו את המילים 'כנס' ו'דחפור'?

הנה משהו מדברי ההספד שנשא עליו חברו משה שרת (אז שר החוץ ולימים ראש ממשלת ישראל השני), בישיבת אבל שנערכה ביום השבעה למותו (כ"א באייר תשי"א) במרכז מפא"י.

הדברים נדפסו בספרו של שרת 'אורות שכבו' (הוצאת עם עובד, תשכ"ט):
רמז חי תמיד בעולם של רוח כשם שחי תמיד בעולם-המעשה. אבל לגבי החיים בעולם-הרוח יש הבדלים בין בני-אדם. יכול שהעולם הרוחני כאילו כפוי על אדם והאדם כפוף לו. איש כזה מקבל עליו מראש עול משמעת של השכלה בהיקף קבוע והוא מקיים חובת הגות בנושאים מסוימים. ויש מי שיוצר את עולמו הרוחני מתוך עצמו וכאילו תוך כדי הילוכו - מתעטף במערכת ענייני רוח שהיא כולה שלו. משל למה הדבר דומה? יש מי שיושב בחדר סגור ואוכל רק ממה שמגישים לו - תפריט קבוע מראש. ויש המהלך בפרדס להנאתו ובוחר מן הפירות כאוות נפשו ואוכל מה שחומד לבו ומה שקוסם לעיניו. עם הסוג השני, הנדיר בימינו, נמנה דוד רמז. דומה כאילו מעולם לא היה בן איזו אסכולה או כפוף למסגרת כלשהי של השכלה מגובשת. כל ימיו חי עם ספרים, קרא והגה ורשם וכתב, אך תמיד מתוך חופש-הבחירה בספרי מקראו ולפי נטייתו הנפשית אחרי נושאי עיונו. הייתה לי ההזדמנות והזכות לעקוב אחרי סגולתו זו כאשר דרנו בכפיפה אחת במעצר לטרון.  
בשיחות ובוויכוחים ידע את סוד הצמצום. ולא זו בלבד שהיה מדבר לרוב קצרות, אלא היה בוחר תמיד בדרך הקצרה ביותר אל העניין שנראה לו כמרכזי. הסתפק לא במועט אלא בעיקר.  
העברית - אשר עיקר כוחה בביטוי התמציתי - הייתה אחת האהבות הגדולות של חייו. דיבורו העברי היה טבוע בחותם מיוחד של חן-ניב. שום פסולת-לשון לא דבקה בו בשטף שיחתו. בחיי-החולין התהלך ככוהן במקדש הלשון. חושו הלשוני היה דק מן הדק והוא שכבש לו את מקומו כמחדש-מלים מחונן ביותר. כל אחד מחידושיו הלשוניים המרובים היה אמצאה מבריקה וקליעה ישרה למטרה - ממונח ראשוני בפשטותו, כמו "כנס", ועד לצירוף מורכב ומחוכם, כמו "דחפור". שאיפתו לביטוי מושלם לא ידעה מצרים. לא היה דבר שכתב, ויהי רשימה קצרה ביותר, אשר לא תיקן בו ומחק והוסיף וחזר וליטש והעתיק ושוב הקציע ושיפר, עד שנחה דעתו - ואפשר לא נחה כלל, תוך קפידה קנאית על טהרת הלשון עם דאגה רגישה ביותר לחיותה וכמיהה לשיא שלמותה.

פעם היו שרים כאלו, כמו המספיד והמוספד...

File:Latrun detention camp.jpg
מנהיגי היישוב שנאסרו ב'שבת השחורה' (לטרון, 1946). משמאל לימין: דוד רמז, משה שרת, יצחק גרינבוים, דב יוסף (צילום: ויקיפדיה)

4 תגובות:

  1. שים לב שבמכתבו הקפיד המפא"יניק על טהרת התאריך העברי.

    השבמחק
  2. ושימו לב לכתב היד היפיפה של רמז שנכתב בציפורן.
    אח הימים ההם של מכתבים עם עט על נייר...

    השבמחק
  3. טעות קלה.
    בפוסט נכתב "הנה משהו מדברי ההספד שנשא עליו חברו משה שרת ... כותרת ההספד היא 'אורות שכבו'"
    להספדים אין כותרות, 'אורות שכבו' הוא שם הספר.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.