סיפורי רחובות: חברה חדשה, ילדי תימן, לואי מרשל, שמואל הנציב, הרמז

א. ממעמד לעם

רחוב יש בתל אביב שנושא את השם הנאיבי להפליא 'חברה חדשה'.

מה היא 'חברה חדשה'? השלט מסביר זאת היטב:

שם סמלי לבנין חברה חדשה בא"י עפ"י עקרונות סוציאליים

צילום: איתמר לויתן

עברו ימים, עברו שנים, וחזון החברה היהודית החדשה בארץ ישראל, שתתבסס על ערכי צדק סוציאליסטיים, הוחלף בחברה חומרנית ובקפיטליזם חזירי כבכל העמים.

חברה (Society; Class) הוחלפה בחברה (Company; Firm), והביטוי הלשוני הזעיר שמשקף זאת מבלי משים נמצא בחניון הסמוך לרחוב, שנקרא 'חניון החברה החדשה'. פירמה חדשה הגיעה לעיר ומוכרת לנו מכל טוב...

צילום: דן גלמן

ב. ילדי תימן

שפשפתי את עיני בתדהמה. מתברר שבעיר חדרה, ליד תחנת הרכבת, יש רחוב ששמו הוא 'ילדי תימן החטופים'.

צילום: יוחנן פלוטקין

פרשת ילדי תימן, וחטיפתם כביכול או באמת, מעסיקה את דעת הקהל הישראלית כבר עשרות שנים: מאמרים וספרים, תאוריות קונספירציה והאשמות מוטרפות, עד כדי כך שממשלות ישראל לדורותיהן הקימו שלוש ועדות בירור וחקירה שונות, כולל ועדת חקירה ממלכתית ב-1995 (ועדת קדמי).

בערך ויקיפדיה על 'ועדת קדמי' נכתב: 

מסקנות הוועדה פורסמו ב-2001 ... לגבי 733 נעדרים קבעה הוועדה כי הילדים נפטרו, עקב מציאת ראיות מהימנות בדבר מותם. לגבי 56 תינוקות כתבה הוועדה כי היא לא מצאה קצה חוט לגביהם וגורלם "עלום". היא העלתה אפשרות שתינוקות אלה נמסרו לאימוץ על ידי עובדות סוציאליות. הוועדה מתחה ביקורת על מחדלי הסוכנות היהודית במניעת חרושת השמועות על חטיפות ילדים, וקבעה כי הסוכנות יכלה למנוע זאת באמצעות פעולה יזומה. על תוכן הפרוטוקולים הוטל חיסיון בהוראת ממשלה עד שנת 2071.

שער השבועון 'העולם הזה', 11 בינואר 1967

נושא כאוב זה מעולם לא הוכרע חד משמעית ועד היום מתפרסמים מחקרים ומאמרי דעה שונים, לכאן ולכאן, אך לעיריית חדרה זה כנראה לא ממש חשוב. הם כבר יודעים שמדובר ב'חטופים'...

ג. שמואל הנציב

מנחם רוזנברג שלח לי את צמד התמונות הללו מנתניה. הוא ביקש להפנות את תרומת לבי לדרך השונה שבה תיעתקו – באותו רחוב עצמו – את המילה 'מלחמת': פעם Milchemet ופעם Milhemet.

צילום: מנחם רוזנברג

אבל אני התפעלתי דווקא מן הרחוב השני: שמואל הנציב.

בהתחלה חשבתי שמדובר בבדיחה על חשבונו של רבי שמואל הנגיד, אבל מן התמונה השנייה הבנתי שהבדיחה היא עליי, ומדובר בלורד הרברט סמואל, הנציב הבריטי הראשון בארץ, ששם משפחתו עוּבְרת, באדיבות פרנסי העירייה, לשמואל, וזאת מבלי שקיבלו את רשותו או את רשות צאצאיו.

הרברט סמואל הוא שמואל הנציב (ויקיפדיה)

אני מודה שמעולם לא שמעתי את השם הזה. חיפשתי בעיתוני התקופה וגם שם לא מצאתי שהנציב העליון הלורד סמואל כונה כך. ככל שבדקתי הרחוב בשמו זה קיים מראשית שנות החמישים.

ד. לואי מרשל

שלט לכבודו של לואי מרשל באוניברסיטת סירקוז, ניו יורק (ויקימדיה)

נאמר זאת כך: זה שבאנגלית לא מבטאים את האות S לא אומר שהיא לא קיימת.

את שמו של המשפטן וראש הוועד היהודי-אמריקאי לואי מרשל יש לכתוב Louis Marshall ולא כפי שכתוב בשלט התל-אביבי.

צילום: איתמר וכסלר

ה. רמז דק

תודה לזאב קינן

איפה נמצא רחוב הרמז בירושלים?

רמז דק: מול תחנת הרכבת הישנה והראשונה. 

נעלמו זכויותיו של דוד רמז! 

דוד רמז, 1950 (צילום: בוריס כרמי, ויקימדיה)

בעלי התוספות

רחוב ילדי תימן החטופים עורר, כצפוי, סערת רוחות, עד כדי אי אמון בצילום ובנכונות הדבר.

לא נותרה לי בררה אלא למנות ועדת חקירה מיוחדת בהרכב של שופט יחיד, אומנם אשכנזי אבל בעל ניסיון רב. 

טל סגל נסע אפוא לשטח והנה מימצאיו ופסק דינו:

נכון להבוקר (12 ביוני), יש רחוב כזה בחדרה. אבל, ואבל גדול, הרחוב סובל מפיצול אישיות: גם שמו הקודם, רחוב הרכבת, מופיע מספר פעמים. בנוסף, באתרי הניווט השונים או במפות, אין לרחוב ילדי תימן שום נוכחות. 

צילומים: טל סגל

איזה כיף לגור בירושלים: ספרים במֶטֶר, תן לי אויר ותן לי רמז, מהווי בית הקברות

קו ירושלים-רחוב יפו-תל-אביב (צילום: ברוך גיאן)

א. ספרים במֶטֶר

רון חרמוני-להט צילם את התמונה הזאת בתחנת אוטובוס במחלף גולדה מאיר, סמוך לצומת רמות. 'המודעה הזו מוכיחה', גורס רון, 'כי לפעמים קונים ספרי קודש לא רק כדי ללמוד בהם אלא גם כדי למלא מדפים וחללים פנויים'.

ב. על היסטוריה וטוּב טעם

ועוד מרון חרמוני-להט:

בחצר שכונת בית דוד, השכונה הרביעית שהוקמה מחוץ לחומות (נמצאת היום ברחוב הרב קוק), יש לוח הקדש היסטורי המספר על הקמת השכונה בשנת 1872 מכספי הנדבן דוד רייז מיאנובה שבפולין. היו מבקרים שהתלוננו שקשה לקרוא את השלט בחושך, אז הבעיה טופלה.

ג. תנו לנשום בעיר הזאת

ברחוב השקמה שבשוק מחנה יהודה מצא ברוך גיאן את השלט הישן של נתן לוי, שעבר טיפול יצירתי במיוחד.

ד. רמז וסוד

את השלט המואר הזה, שנמצא במפגש הרחובות דוד רֶמֶז ועמק רפאים, בקצה פארק המסילה, צילם יאיר פז.

ואנו, אנה נוליך את הבושה?

ה. שמור לי ואשמור לך

את התמונה הזאת צילם ברוך גיאן בבבית העלמין בגבעת שאול.

ח.ח. פירושו חן חן?

'אין המצב בארץ רע': השר דוד רמז כותב לנער אליהו הכהן

ברשומה קודמת הבאתי פתק מליצי בכתב ידו של שר החינוך והתרבות השני דוד רמז (דרבקין), שנכתב לתלמידים ולתלמידות בישראל.

אליהו הכהן נזכר שגם ברשותו יש פתק מהשר רמז, שנכתב בראשית ימי המדינה. דוד רמז היה אז שר התחבורה בממשלת ישראל הראשונה והנער אליהו הסיח בפניו את דאגתו נוכח הקשיים, המחסור והמצוקה של אותם ימים.

את תשובתו שלח רמז על פתק בכתב יד מנוקד, ולבקשתי הסכים אליהו הכהן להציגו כאן:

הקריה

כ"ד טבת, תש"י [13 בינואר 1950].

לאליהו הכהן,

בית הספר התיכון החקלאי בפרדס חנה.

אין המצב בארץ רע. המדינה נבנית  והולכת - ואתה בַּבּוֹנים.

שלום לך

ד. רֶמֶז

נדמה לי שהיום היו כותבים קצת אחרת. משהו כמו 'המצב בארץ סבבה'...

דוד רמז כמעט שאינו מוכר היום. לכל היותר הוא מוכר כשם של רחוב או כמידה שהתורה נדרשת בה.

והאם ידעתם שרמז הוא שחידש בשפתנו את המילים 'כנס' ו'דחפור'?

הנה משהו מדברי ההספד שנשא עליו חברו משה שרת (אז שר החוץ ולימים ראש ממשלת ישראל השני), בישיבת אבל שנערכה ביום השבעה למותו (כ"א באייר תשי"א) במרכז מפא"י.

הדברים נדפסו בספרו של שרת אורות שכבו (עם עובד, תשכ"ט):

רמז חי תמיד בעולם של רוח כשם שחי תמיד בעולם-המעשה. אבל לגבי החיים בעולם-הרוח יש הבדלים בין בני-אדם. יכול שהעולם הרוחני כאילו כפוי על אדם והאדם כפוף לו. איש כזה מקבל עליו מראש עול משמעת של השכלה בהיקף קבוע והוא מקיים חובת הגות בנושאים מסוימים. ויש מי שיוצר את עולמו הרוחני מתוך עצמו וכאילו תוך כדי הילוכו - מתעטף במערכת ענייני רוח שהיא כולה שלו. משל למה הדבר דומה? יש מי שיושב בחדר סגור ואוכל רק ממה שמגישים לו - תפריט קבוע מראש. ויש המהלך בפרדס להנאתו ובוחר מן הפירות כאוות נפשו ואוכל מה שחומד לבו ומה שקוסם לעיניו. עם הסוג השני, הנדיר בימינו, נמנה דוד רמז. דומה כאילו מעולם לא היה בן איזו אסכולה או כפוף למסגרת כלשהי של השכלה מגובשת. כל ימיו חי עם ספרים, קרא והגה ורשם וכתב, אך תמיד מתוך חופש-הבחירה בספרי מקראו ולפי נטייתו הנפשית אחרי נושאי עיונו. הייתה לי ההזדמנות והזכות לעקוב אחרי סגולתו זו כאשר דרנו בכפיפה אחת במעצר לטרון.  

בשיחות ובוויכוחים ידע את סוד הצמצום. ולא זו בלבד שהיה מדבר לרוב קצרות, אלא היה בוחר תמיד בדרך הקצרה ביותר אל העניין שנראה לו כמרכזי. הסתפק לא במועט אלא בעיקר.  

העברית - אשר עיקר כוחה בביטוי התמציתי - הייתה אחת האהבות הגדולות של חייו. דיבורו העברי היה טבוע בחותם מיוחד של חן-ניב. שום פסולת-לשון לא דבקה בו בשטף שיחתו. בחיי-החולין התהלך ככוהן במקדש הלשון. חושו הלשוני היה דק מן הדק והוא שכבש לו את מקומו כמחדש-מלים מחונן ביותר. כל אחד מחידושיו הלשוניים המרובים היה אמצאה מבריקה וקליעה ישרה למטרה - ממונח ראשוני בפשטותו, כמו "כנס", ועד לצירוף מורכב ומחוכם, כמו "דחפור". שאיפתו לביטוי מושלם לא ידעה מצרים. לא היה דבר שכתב, ויהי רשימה קצרה ביותר, אשר לא תיקן בו ומחק והוסיף וחזר וליטש והעתיק ושוב הקציע ושיפר, עד שנחה דעתו - ואפשר לא נחה כלל, תוך קפידה קנאית על טהרת הלשון עם דאגה רגישה ביותר לחיותה וכמיהה לשיא שלמותה.

פעם היו שרים כאלו, כמו המספיד והמוספד...

מנהיגי היישוב שנאסרו ב'שבת השחורה' (לטרון, 1946). משמאל לימין: דוד רמז, משה שרת, יצחק גרינבוים, דב יוסף (ויקיפדיה)

'בראשון לספטמבר'... מה כל כך שמח כאן?

האחד בספטמבר היום (וגם ב' באלול) וילדי ישראל חוזרים לבתי ספר. יום שמעורר צביטות קלות של התרגשות ונוסטלגיה גם לאלה שכבר מזמן סיימו את בית הספר...

שאול כ"ץ שלח לי את הפתק היפה שחיבר דוד רמז, איש מפא"י, שהיה שר החינוך והתרבות השני של מדינת ישראל:

מכתב מליצי זה, שנועד לילדי ישראל, לא נכתב לקראת תחילת שנת הלימודים, אלא דווקא באמצעה (ח' אדר ב' תשי"א). זמן קצר לאחר מכן נפטר רמז והוחלף על ידי בן-ציון דינור.

דוד רמז (1951-1886)

ולכבוד שנת הלימודים החדשה, הנה שירה היפה והבלתי מוכר של נעמי שמר, 'בראשון לספטמבר'. את השיר כתבה שמר עבור שחקן התיאטרון והזמר משה בקר (יליד 1954, שבשנת 1960 הלך לכיתה א'), והוא ששר אותו בתוכניתו 'חפצים אישיים', שכל שיריה נכתבו על ידי נעמי שמר.

השיר נדפס גם בספרה של נעמי שמר, הכל פתוח: כל שירי הילדים (עם עובד, 2006).

הנה המילים (האיורים של נעמה בנזימן). אגב, בעברית נכונה צריך להיות 'אחד בספטמבר', אבל מה לעשות כך כתבה נעמי שמר...

נעמי שמר הצליחה לשקף דווקא את החרדות והמצוקות של ילד ההולך לבית הספר ולא מבין 'מה כל כך שמח כאן'... מה יש למהר? מה בוער?

אגב כך הזכירה שמר 'שיר אחד עצוב', והוא 'חמש שנים חלפו על מיכאל או על דן'. נעמי שמר התכוונה כמובן לשירו הידוע של יצחק קצנלסון 'חמש שנים על מיכאל' (ובגרסאות אחרות: 'על דן'), שיר שמצדיק רשימה בפני עצמה ועוד חזון למועד.

אבל כדי לצאת ידי חובה, הנה אפרת גוש בטקס הדלקת המשואות 2008, בחגיגות השישים למדינת ישראל, שרה שירי ילדים ובהם 'חמש שנים':