יום שלישי, 7 ביולי 2015

זיכרון בספר: הקדשה של ביאליק ליוסף קלוזנר שפורסמה ונשכחה

ביאליק, 1900 (מקור: אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

ליום פטירתו של ביאליק, כ"א בתמוז תרצ"ד

81 שנים חלפו מאז נפטר חיים נחמן ביאליק (1934-1873), המשורר הגדול ביותר של העם היהודי, ועדיין שירתו נוכחת בחיי התרבות ובחיי היום יום, ויצירתו השופעת, שדומה כי אין בה אבן שלא נהפכה, ממשיכה לפכות ולהזין חוקרים ויוצרים, אמנים, סופרים ומשוררים.

ואף אנו נתרום תרומה צנועה, ונפרסם הקדשה ישנה-חדשה ונדון בה.

בשנים 2000-1983 ראתה אור, בשלושה כרכים, מהדורת מופת אקדמית של שירי ביאליק, בהוצאה משותפת של דביר ואוניברסיטת תל אביב, בעריכתו של דן מירון ובהשתתפות צוות מומחים גדול. הכרך השלישי (תשס"א / 2000) כלל בתוכו שירים ביידיש, שירי ילדים, ולקינוח גם 'שירי הקדשה', דהיינו כל ההקדשות שהקדיש ביאליק לידידיו והיו ידועות לעורכות המדור רות שנפלד וחיה הופמן. במדור זה נדפסו ונדונו 162 הקדשות.

הכרך השלישי של שירי ביאליק, כולל שירי הקדשה

אין צריך לומר, כפי שיודעים קוראי מדור זה בעונ"ש, שהקדשות הן צוהר מקורי למערכת היחסים בין המקדיש לבין מקבל ההקדשה. פעמים רבות זו גם הזדמנות של 'עֵת מצוא', שבה יכול המקדיש להפגין רגש בלתי אמצעי, ולעיתים אף אינטימי, וכמובן הומור וחידודי לשון, כמיטב כשרונו.

מבחינה זו, הקדשותיהם של גדולי האומה, וביאליק בלי ספק היה אחד מהם, יקרות לנו מאוד. במקרה של ביאליק, ההקדשות שלו אכן רוויות תמיד בכישרון, בהומור ובאנושיות.

א. ההקדשה שהלכה לאיבוד

לפני כמה שבועות התארח הסופר עמוס עוז בסמינר משותף לתואר שני, שמלמדים פרופסור אבנר הולצמן ואנוכי באוניברסיטת תל אביב, ונושאו 'העיירה היהודית במזרח אירופה'. בשיחת חולין שקדמה למפגש המרתק, סיפר לנו עוז כי בספרייתו יש עותק של ספר שירש מאביו, ד"ר יהודה אריה קלוזנר, ובו נמצאת הקדשה של ביאליק ליוסף קלוזנר. קלוזנר, העורך המיתולוגי של 'השילוח', ולימים פרופסור לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, היה דודו של יהודה אריה קלוזנר, ודמותו תוארה היטב  בחמימות ובלגלוג קל  בידי בן-אחיינו, עמוס עוז ב'סיפור על אהבה וחושך'.

מימין לשמאל: נילי עוז, אבנר הולצמן, עמוס עוז, דוד אסף

עמוס עוז ציטט את ההקדשה בעל-פה  'לחברי ורֵעי המבין לרֵעי'  וכיוון שאפילו אבנר הולצמן, חוקר מובהק של ביאליק, לא הכירה, ביקשנו מעמוס ומרעייתו נילי, תלמידת הסמינר, שיעבירו לנו צילום מן ההקדשה.

ואכן הצילום הגיע, והנה הוא מאיר באותיותיו של ביאליק.



ההקדשה נכתבה בי"א באייר תרס"ו (6 במאי 1906), על גבי ספרו של ביאליק (יותר נכון, חוברת בת 34 עמודים) 'מְגִּלַּת הָאֵשׁ', שנדפס באותה שנה בקרקוב. היצירה 'מגילת האש' ראתה אור לראשונה שנה קודם לכן (אוקטובר 1905) מעל דפי 'השילוח' (או 'הַשִּׁלֹחַ', כפי שנדפס בשעריו בכתיב חסר) – כתב העת הספרותי החשוב, שבאותה עת יצא בוורשה בעריכתם המשותפת של קלוזנר וביאליק.

מהפכת 1905, המהומות והשביתות, הביאו להפסקת הופעתם של עיתונים עבריים רבים, ובהם גם 'השילוח'. ביאליק חזר לאודסה ואילו קלוזנר קבע את מקומו בלוזאן שבשווייץ. בראשית 1907 נפגשו השניים שוב באודסה, כאשר התחדשה הופעתו של 'השילוח'.

יוסף קלוזנר (1958-1874) 
(מקור: אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

שתי הפתעות המתינו לנו.

ראשית, התברר כי ההקדשה דווקא מוכרת וכבר פורסמה בשנת 1970 ב'קרית ספר', כתב העת הביבליוגרפי של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (היום הספרייה הלאומית).

ומי פרסם אותה שם? יהודה אריה קלוזנר, אביו של עמוס עוז, שמת באותה שנה (אוקטובר 1970) וספק אם הספיק לראות את מאמרו בדפוס.

קרית ספר, מה (תש"ל), עמ' 623

ושנית, הקדשה זו, שפורסמה בכתב עת מדעי מוכר ומוביל, לא נכללה משום מה באוסף ההקדשות של המהדורה האקדמית של שירי ביאליק.

כיצד קרה מחדל זה? לא נדע. זו כמובן טעות אנושית וטבעית, שעשויה להיות נחלתו של כל חוקר, ואין לנו כל טענה. אך הלקח הוא, שגם מהדורות אקדמיות אינן בבחינת 'סוף פסוק', ולא רק שעתידין מקורות חדשים ולא ידועים להתגלות, אלא מקורות ישנים ומוכרים עשויים גם הם להתגלות...

ביאליק (מימין) וקלוזנר. תמונת סטודיו בוורשה, 1904

ב. 'ביאליק יקירי ונערצי!'

'לחברי ורֵעי המבין לרֵעי'  מה עומד מאחורי ניסוח כה אינטימי וכה משמעותי?

אבנר הולצמן לימדני, כי הכוונה, מן הסתם, למכתב ארוך ונפעם ששלח קלוזנר לביאליק בשלהי 1905 בעקבות קריאת 'מגילת האש'. מכתב זה נכתב עוד לפני שנדפסה היצירה ב'השילוח', וביאליק כנראה שבע ממנו נחת. לימים שימש המכתב בסיס למסתו של קלוזנר על 'מגילת האש', שי"א קלוזנר הזכיר בהערותיו להקדשה. הנה מכתבו של יוסף קלוזנר לביאליק, כפי שנדפס בספרו של משה אונגרפלד, ביאליק וסופרי דורו, עם הספר, תשל"ד, עמ' 269-268:


ג. 'גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם': בין ביאליק לקלוזנר

יחסיהם של ביאליק וקלוזנר – שניהם היו בני אותו גיל, פחות או יותר (ביאליק נולד בינואר 1873; קלוזנר באוגוסט 1874) – לא היו פשוטים כלל ועיקר, ובוודאי לא התמצו בהקדשה הידידותית שרשם ביאליק.

מקור חשוב להבנת היחסים ביניהם, שנעו בין הערצה לבין ביקורת, נמצא בזיכרונותיו של יוסף קלוזנר, 'דרכי לקראת התחיה והגאולה: אבטוביוגראפיה (1944-1874)', שנדפסו בהוצאת מסדה בשנת 1946. זהו ספר הזיכרונות היחיד שמוכר לי, שפותח במילה 'אני', וכנראה אין זה מקרה...

בעמ' 132-131 סיפר קלוזנר בגילוי לב מדוע משנת 1907 ואילך, בתקופה שבה גרו שניהם באודסה וערכו שוב במשותף את 'השילוח' (הם הוציאו במשותף שישה כרכים), נעכרו היחסים ביניהם. עד כדי כך הסתכסכו השניים, 'שהופסקו כל היחסים הפרטיים ביננו'. למעשה, השניים היו 'ברוגז' ולא החליפו מילה ביניהם.

'מה שהדפסתי על פי רוב לא מצא חן בעיני ביאליק, ואני לא תמיד הסכמתי להתפעלותו מיצירות גלותיות', סיפר קלוזנר. 'אבל לפי ההסכם שבינינו אסור היה לנו להיכנס זה לתחומו של חברו'. בדצמבר 1909 התפטר ביאליק מעריכת 'השילוח' והאשים את קלוזנר, כי הוא שדחף אותו לכך ורצה בהתפטרותו. 'על ידי חשד חינם זה', כתב קלוזנר, 'גדלה הטינה שבלבו של ביאליק אלי'.

לאחר התפטרותו של ביאליק המשיך 'השילוח' לצאת בעריכת קלוזנר וראה אור בדפוס שייסד ביאליק באודסה

תוך כדי הסבר צדקני למעשיו שירטט קלוזנר מפה משעשעת של השנאות הפנימיות, שהיו חלק בלתי נפרד מהווי חבורת הסופרים והיוצרים שהתקבצה באודסה בעשור הראשון של המאה ה-20:



לימים השלימו השניים, אך הידידות לא שבה יותר לשכון ביניהם כבשנים קדמוניות. בארץ ישראל נפגשו ביאליק וקלוזנר, השלימו ושוב רבו (קלוזנר ראה בביאליק אופורטוניסט!). 'לא נעשינו שונאים זה לזה, אך גם אהבה לא שלטה עוד בינינו', רשם קלוזנר בזיכרונותיו, 'וביאליק לא סלח לי על כך: הרי כל העולם מעריץ אותו בלא ביקורת  ואני מעֵז לבקר את מעשיו עם כל ההערצה שהערצתי את כשרונו הפיוטי הגדול' (דרכי לקראת התחיה והגאולה, עמ' 252).

ואת פרשת יחסיו עם ביאליק סיכם קלוזנר בצל מותו הטראגי של ביאליק, ב-4 ביולי 1934, תוך שהוא מנכס לעצמו אזהרה שהזהיר את ביאליק לפני נסיעתו לניתוח שממנו לא שב.

לו רק שמע לקולי... קונן קלוזנר, וציין כי לא היה אדם קרוב ממנו לביאליק (חוץ מרבניצקי) וכי הוא היה הראשון שעמד על גדולתו.


במהדורת שירי ביאליק, שנזכרה לעיל, וממנה נשמטה הקדשה זו, הובאו שתי הקדשות נוספות של ביאליק לקלוזנר (עמ' 632), ובהן נסיים:


חבורת אודסה. עומדים (מימין לשמאל): ביאליק, קלוזנר, אהרן בורוכוב (אביו של דוב בער); יושבים: אלחנן ליב לוינסקי, ש"י אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים), אחד העם, יהושע חנא רבניצקי, משה לייב ליליינבלום, חיים צ'רנוביץ ('רב צעיר').
התמונה צולמה באודסה, כנראה בשנת 1907, לפני נסיעתו של אחד העם לאנגליה.


2 comments:

  1. וואו. אהבתי.

    השבמחק
  2. הביטוי 'המבין לרעי' מבוסס על פסוק ב' בפרק קלט בתהילים: "אתה ידעתי שבתי וקומי, בנתה לרעי מרחוק".

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.